ברשימות הקודמות למדנו כמה וכמה תורות חסידיות. הפעם ננסה להסתכל על כמה עקרונות כלליים יותר, הקשורים להתפתחות של התנועה החסידית בכללה. השאלה הראשונה היא האם ניתן להגדירה כתנועה אחת, או שהיא מעין "ארגון גג" המכיל בתוכו כיוונים שונים. מבחינה היסטורית יש כמובן קשר בין החסידויות השונות; כולן נולדות ויונקות זו מזו, כאשר השורש הראשי הוא תורתו של הבעל־שם־טוב. אך במידה מסויימת הן מהוות גם אלטרנטיבה זו לזו, וניתן למצוא הבדלים גדולים בין הרעיונות שהן מפתחות.

נדמה לי שאפשר לדבר על שני כיוונים מרכזיים בחסידות, כאשר שניהם ממשיכים את תורתו של הבעש"ט. בדור השני של החסידות נמצאים שני תלמידיו הגדולים של הבעש"ט: ר' דב בער, המגיד הגדול ממזריטש, ור' יעקב יוסף מפולנאה, שתורתו מצויה בעיקר בספרו "תולדות יעקב יוסף" ובחיבורים נוספים. נראה לי שמכאן מתחילה ההסתעפות הראשית בעולם החסידות. הענף של המגיד ממזריטש הדגיש את המיסטיקה, את הניסיון להתחבר לאינסוף דרך הדבקות. הענף השני, של בעל תולדות יעקב יוסף, מדגיש יותר את הכיוון האקזיסטנציאלי, הקיומי, של עמידת האדם בפני הא־לוהים.

בתקופה הראשונה, חסידות המיסטיקה היא המנצחת ותלמידי המגיד כובשים את העולם היהודי. מרטין בובר העיר יפה שהמגיד לא השאיר יורש, וזה מה שגרם להתפצלות לחסידויות השונות. היינו יכולים לראות זאת כתופעה שלילית, אך זה מה שאפשר את הגיוון של החסידויות שכל אחת מהן מפתחת היבט אחר, וכך נוצר מעין פלורליזם של החסידות.

בדור השלישי אנו כבר מוצאים את החצרות השונות. החסידות בכללה מתפצלת, וכל חצר הופכת לעצמאית. הפולקלור מדבר על היריבויות שנוצרו בין החסידויות, ועל הוויכוחים איזה רבי גדול יותר. כאמור למגיד ממזריטש לא היה יורש ישיר, אבל חסידות חב"ד יכולה אולי לטעון שהיא הממשיכה שלו, אף שהיא בעצם כבר שונה מהחסידות המיסטית של המגיד. קצת יותר מאוחר אנו רואים את הולדתה של חסידות אחרת, שאפשר לקרוא לה חסידות של אמונה, וזה כמובן ר' נחמן מברסלב.

אם נדלג קצת קדימה נראה שאז מתחילה תחייתה של החסידות האקזיסטנציאליסטית. זה מה שקורה בפשיסחה, שממנה יצא ר' מנחם מנדל מקוצק; לאחר מכן מופיעה חסידות חשובה ובעלת השפעה רבה, חסידות איזביצה־ראדזין של בעל "מי השילוח" והשושלת שהמשיכה אותו, ולאחר מכן ר' צדוק. בחסידויות אלו רואים אנו את המשכה של החסידות האקזיסטנציאליסטית, שנעלמה מאז ה"תולדות יעקב יוסף" בדור השני.

בובר והחולקים עליו

מי שתרם מאוד לפופולריזציה של החסידות בעולם היה מרטין בובר, במיוחד בעיבודיו לסיפורים חסידיים בספרו "אור הגנוז" וגם בספריו האחרים, ובעיקר בספרו "בפרדס החסידות". ואולם אופן הצגתו את החסידות עורר ביקורת קטלנית מבית המדרש האקדמי שהיה מיוצג בזמנו על ידי פרופ' גרשם שלום ותלמידיו, שהדגישו דווקא את הצד המיסטי של החסידות. הביקורת כנגד בובר היתה שבמקום להתבסס על הסיפורים צריך ללכת אל היצירות הגדולות של העולם החסידי, שהן יותר בכיוון המיסטי.

התעניינותו של בובר בחסידות נבעה מכך שהיא ביטאה בעיניו את האני מאמין הפילוסופי שלו, שהיה אקזיסטנציאליסטי. בובר עצמו עבר מתפיסת עולם מיסטית לתפיסה אקזיסטנציאליסטית. לפי בובר, עיקרה של הדת הוא העמידה בפני האתה המוחלט. כלומר, אנו צריכים לעמוד בפני הא־לוהים ביחס דיאלוגי ואישי. עמידה אישית זו באה לידי ביטוי בתפילה ואפילו בנבואה.

כאן נמצא ההבדל בין הגישה המיסטית לגישה האקזיסטנציאליסטית. לפי הגישה המיסטית, הקשר עם האל מגיע דרך חוויה שבה ה"אני" מגיע כביכול למצב של התפרקות בתוך האינסוף. מעין חזרה של טיפת המים לים. זהו אובדן האינדיווידואליות. בשפת החסידות המיסטית אפשר היה לומר שהאני הופך לאין. לעומת זאת בגישה האקזיסטנציאליסטית, נוכחות הפרט בפני הא־לוהים נשארת, והקשר עימה אינו כרוך בביטול העצמי.

לדעתי המחלוקת בין בובר למבקריו איננה אלא מדומה, מכיוון ששני כיוונים אלו אכן קיימים בחסידות, וניתן להדוף את הביקורת כלפי בובר באמצעות ספרים חסידיים מהאסכולות שאינן מיסטיות. כשלומדים חסידות חייבים להבין שהיא פלורליסטית, ויש להיזהר מניסיון להעמיד את כולה על עיקרון אחד. אין ספק שבובר שינה דברים מסוימים בסיפורים כדי להתאימם לחך המערבי. כך, לדוגמה, העיר לי פעם פרופ' דוד פלוסר ז"ל על אחד מסיפורי ר' נחמן שבובר מביא, אחרי שהוציא ממנו את התכנים הדמוניים.

פרשנות הכרתית לקבלה

הזרם המיסטי שבחסידות ממשיך בעצם את הקבלה, וגרשם שלום אף דיבר על החסידות כשלב האחרון בהתפתחות הקבלה. אולם החסידות עשתה פיתוח חשוב מאוד לרעיונות הקבליים. את העיקרון הזה למדתי מגדול מוריי, פרופסור שושני. הוא אמר לי שהחסידות לקחה את כל הספרייה הקבלית ואמרה שכל הדברים הנמצאים בקבלת האר"י, מדברים בעצם על הנפש האנושית. כלומר, החסידות נתנה פירוש פסיכולוגי־הכרתי למושגי הקבלה.

תורת הקבלה בכלל וקבלת האר"י בפרט עומדת בפנינו כמסכת ענקית של מושגים ללא פשר. קבלת הזוהר נותנת עדיין את האשליה שניתן להבינה, אולם בקבלת האר"י כבר אין את ההרגשה הזו. הדורות שלאחריה ניסו לתת הסברים. הכיוון הקלאסי היה שהקבלה מדברת על תארי האל ומציגה את העולמות העליונים. בתקופה החדשה הגיע הרמח"ל והסביר שהקבלה מדברת על ההיסטוריה, על הגאולה ועל שאלת צדיק ורע לו. בשלב השלישי הגיעה החסידות ועשתה מהפך.

אני טוען שבחסידות ישנם שני פירושים הבאים כאחד: הפירוש הפסיכולוגי והפירוש האפיסטמולוגי (ההכרתי). במילים אחרות, הקבלה מובנת כתורת ההכרה, דהיינו היא מתארת את הרמות השונות של התפיסה שלנו, כיצד אנו תופסים בהכרתנו ובהבנתנו את המתרחש בעולם. מי שפיתח את הרעיונות הללו היה ר' ברוך מקוסוב, ובדרכו המשיכו עוד כמה הוגים חסידיים גדולים.

אחרון ההוגים החסידיים היה הרב קוק. הוא היה ממשיך של הזרם המיסטי, אולם יש בתורתו גם יסודות מהזרם השני, האקזיסטנציאליסטי, ועוד רעיונות רדיקליים השייכים לכיוונים אחרים. בעצם ניתן לומר שכל הזרמים החסידיים מתנקזים ומתמזגים במשנתו של הרב קוק. עוד על כך ברשימות הבאות.

אנו מפרסמים את טוריו האחרונים של פרופ' רוזנברג, שנמסרו לדפוס לפני מותו

The post המיסטי והקיומי: שני הכיוונים המרכזיים של תנועת החסידות appeared first on מקור ראשון.

הבית // 250 מ"ר, עם סלון ומטבח, חדרי ילדים וחדר שינה, ושני חדרי עבודה, אחד לישי ואחד לבת־חן. הם נכנסו לבית בקיץ שעבר.

הבוקר // סביב שש וחצי הם מעירים את הילדים. אוריה ונצח הם הגדולים שעדיין גרים בבית, והם יוצאים בשבע ורבע בהסעה לאלון־מורה. את ארבעת הילדים הנותרים ישי ובת־חן לוקחים למוסדות החינוך בעצמם. ישי הולך לתפילה ובת־חן מתחילה את העבודה מהבית.

אופנה // בת־חן מנהלת חנות אופנה בבית־אל. פעמיים בשבוע היא נוסעת למשמרת שם, כדי לנהל את העסק מקרוב, אבל בשאר הזמן היא עובדת מרחוק. בעבר היה לה עסק לעיצוב תכשיטי כסף וגולדפילד, וגם היום היא עושה זאת מעט. היא גם למדה ייעוץ תורני ביד־בנימין ועסקה קצת בליווי והכוונה לנערות שהתמודדו עם אתגרים בחייהם.

סת"ם // ישי עוסק חלק ניכר מהיום בכתיבת תפילין ומזוזות, ובשאר הוא מלמד כתיבה ופסיקה בסת"ם. מעבר לכך הוא לומד הלכה ומכין שיעורים שהוא מעביר ביישוב מדי שבוע. "שנינו עובדים בבית, אז אנחנו יחד ביומיום. אנחנו מעורבים במגוון פרויקטים שוברי שגרה – ליווי של תרומת כליה למשל, של תורם או נתרם, וסיוע בהתמודדויות אחרות".

היסטוריה // ישי גדל בגינות־שומרון, הבן השני מארבעה. הוא מוסמך כרב עיר. "בקרוב אנחנו מקווים שהוא מוסמך לדיינות". בת־חן היא הבת השנייה מתשעה. עד גיל 18 היא גרה בנווה־דקלים בגוש קטיף. לאחר הגירוש למדה במדרשת שילת לבנות.

ההיכרות // ישי היה לקראת כניסה לתפקיד מ"כ בגולני, ובת־חן למדה במדרשה. "יום אחד אמרתי לחברה לחדר: תקשיבי, אני חייבת להתאוורר, בואי נלך לשחק סנוקר בכפר־סבא. היא אמרה סבבה, אבל לא צריך לנסוע עד לשם, יש למישהו מהשבט שלי סנוקר בבית והוא עכשיו בחופשה מהצבא. אחרי חודשיים וחצי התארסנו". הם התחתנו, בכ"ג באב תשס"ו, במהלך הפסקת אש במלחמת לבנון השנייה.

מעברים // הם גרו בהתחלה במבוא־דותן שבצפון השומרון. ישי החל לימודי רבנות. בגלל המורכבות של ההיריון הראשון הם עברו להתגורר סמוך להוריה בשכונת קרווילות בעין־צורים. התאומים שיראל ושילה נולדו בשבוע 27: "הם שקלו 920 ו־930 גרם. שיראל עברה את הפגייה זריז יחסית, ויצאה לאחר שלושה חודשים מבית החולים. שילה עבר ניתוח ראשון בגיל 12 ימים וזכה להתמודד עם עוד אתגרים לא פשוטים עד שיצא מבית החולים. במשך שנה וחצי הוא עבר שמונה ניתוחים עד שהתגבר על בעיות הפגות".

יצהר // הם גרים בגבעת תקומה, גבעה ותיקה ביצהר – בת עשרים שנה. יש בה שלושים משפחות בערך. "התגוררנו בבית־אל במשך תשע שנים, ותמיד ידענו שברגע שישי מסיים את לימודי הדיינות אנחנו עוברים למקום אחר שאפשר יותר להשקיע בו בעם ישראל".

הם חיפשו יישוב בדרום, אבל אחרי שאהוביה סנדק נהרג הם החליטו ללכת דווקא ליו"ש. "התייעצנו עם זוג חברים שגרים בגבעה, הלכנו לראות כמה מקומות, ובחרנו בגבעת תקומה".

הם החלו בתהליך קליטה, קנו קרקע, וישי היה הקבלן של הבנייה במקביל לעבודה. לאחר עשרה חודשים עברו לבית החדש.

תרומת כליה // בת־חן נחשפה לנושא תרומות הכליה כשקראה על כך בעלון של עמותת "מתנת חיים", אבל חשבה שזה רחוק מבחינה מעשית כי ההליך לא מומלץ לנשים שעוד לא סיימו ללדת. "זה היה בשבת של חג הפסח, ואני ממש זוכרת איך קראתי את העלון, וכשישי נכנס הביתה המשפט הראשון שאמרתי לו היה 'תגיד ישי, למה אתה לא תורם כליה?'". ישי חקר את הנושא מצידו, שמע המלצות וקרא דעות של פוסקים, ואז החל בתהליך ותרם כליה לילד בן 12.

ספר // ישי כתב ספר על הנושא: "בוחן כליות ולב". הם מממנים אותו במימון המונים.

תרומת כבד // בת־חן מצידה תרמה אונת כבד לפני פסח. "ראיתי בפייסבוק שמחפשים תרומה לתינוק בן חצי שנה. חשבתי: למה שלא אתרום? יצרתי קשר עם הרופא שמטפל בתינוק, הוא שאל אותי כמה שאלות ואמר שזה נשמע טוב. סגרנו שהוא יעדכן את שניידר ובלינסון ושידברו איתי בבוקר. למחרת יצאתי לעבודה, הלכתי לחנות לטפל בכמה עניינים, ואחרי רבע שעה יצאתי לבלינסון. קיבלה אותי שם מתאמת השתלות, והרופא המנתח הסביר לי על מהלך הניתוח וההתאוששות. אחרי הערכה פסיכולוגית החליטו לצאת לדרך.

"ישי אמר לי מניסיונו שאני צריכה לשמוע בסוף הוועדה את המילה 'בהצלחה', וזה בעצם אומר שעברתי. כשיצאתי מהוועדה התקשרתי אליו ואמרתי לו שכל מי שדיבר איתי בוועדה סיים את דבריו באיחולי הצלחה". ביום הניתוח הם נסעו למחלקת ההשתלות, והניתוח אכן עבר בהצלחה. "כשהעירו אותי ישי כבר היה לצידי, ואז התבשרתי שהתינוק, אלנתן, נכנס לניתוח. הפרוצדורה הסתיימה בעשר בלילה, ובינתיים קיבלנו במתנה מד"ר גורביץ אבן ענקית שהייתה לי בכיס המרה".

סוד // בהתחלה הם לא סיפרו לאף אחד כמעט. רק לאחר שהניתוח הסתיים בהצלחה הם התקשרו להורים. "חששנו מאוד מתגובתם. לפני שש שנים יצאנו לניתוח עם ברכתם, אך ראינו את הפחד הגדול והדאגה.

"פה אני רוצה להזכיר דווקא את התגובה של סבא של ישי, סבא יצחק, שחגג בפסח יום הולדת 91. הוא ראה איך עם ישראל יוצא משואה לתקומה, והוא חווה את הקמת המדינה ואת מלחמות ישראל. הוא סיפר לנו על הילדות שלו, שבה התחלק בשמיכה שלו עם אחיותיו, וסיפר לנו על רעב בירושלים. התגובה שלו נחרתה בליבנו".

החלמה // בתקופת ההחלמה בת־חן הייתה מושבתת יחסית: "הילדים ניקו וסידרו לפסח וישי דאג להם תוך כדי עומס בעבודה שלו. היום ברוך השם כמעט חזרתי לעצמי, ואלנתן רפאל כבר יצא מטיפול נמרץ והוא מתקדם יפה".

נתינה // אחרי התייעצות עם חברים ורבנים הם החליטו ששיתוף הסיפור יכול לגרום לאנשים אחרים לרצות לתרום בעצמם. "מבחינתנו עם ישראל הוא עם של חסד, עם של נתינה. אחרי התרומה שלי ישי דיבר עם חבר שתרם כליה, והוא חידד לנו נקודה נוספת: לפעמים אומרים לנו 'אשריכם, הצלתם חיים, בזכותכם הוא חי', אבל האמת היא שאני נתתי אונת כבד, את החיים נתן הקב"ה".

להשתתפות במדור: dyokan@makorrishon.co.il

The post "כשישי נכנס הביתה המשפט הראשון שאמרתי לו היה 'תגיד, למה אתה לא תורם כליה?'" appeared first on מקור ראשון.

במשטרה הוגשה היום (ה') תלונה נגד שייח' ראאד סלאח' מנהיג הפלג הקיצוני הצפוני של התנועה האסלאמית ונגד ראש וועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, חבר הכנסת לשעבר מוחמד ברכה.

אמש התקיימה בישוב עראבה בצפון צעדת תמיכה בעזה ובה נשמעו קריאות קיצוניות נגד צה"ל ומדינת ישראל. בין היתר קראו המפגינים הערבים קריאות לביצוע פעולות טרור כגון: "הו אסיר, תקוף שוב, חטוף חייל ושחרר אסירים", "הו עזתי תרמוס את המשת"פ ואת המרגל", "הוצאנו צלף אחד לעיון אל-חראמיה (רצח עשרה ישראלים בשנת 2002) הוא קרע אותם לגזרים בכדורים ורובה". כמו כן קראו לממשלת ישראל ולמערכת הביטחון "הסירו את ידיכם המגואלות בדם מרצועת עזה". סלאח' הורשע בעבר בעבירות של הסתה לטרור ואף ריצה עונשי מאסר בשל כך.

בין היתר, בשנת 2003 נאסר סלאח', יחד עם מנהיגים אחרים של הפלג הצפוני, בחשד לסיוע לתנועת חמאס, מגע עם סוכן זר, חברות בארגון טרור ועברות כלכליות שונות. סלאח וחבריו הואשמו בהעברת כספים לארגון חמאס ובהעברת ידיעות לאויב, והוחזקו במעצר כשנה וחצי. בסופו של דבר הושגה עסקת טיעון שבה הודו הנאשמים רק במגע עם סוכן זר ובמתן שירות להתאחדות בלתי מותרת, עברות הנחשבות קלות יחסית. בית המשפט המחוזי בחיפה אישר את עסקת הטיעון וגזר עליהם עונשי מאסר קלים יחסית. בסוף מאי 2010 השתתף סלאח במשט לעזה. לאחר הגיעו לחופי ישראל, נעצר.

בשל השתתפותם הבולטת של סאלח' וברכה בצעדה המסיתה – ארגון בצלמו הגיש תלונה במשטרה כנגדם ושלח מכתב ליועמ"שית עו״ד גלי ביהרב מיארה בבקשה לעצור את מי שעומד מאחורי האירוע ולפתוח נגדם בחקירה בחשד להסתה לטרור, עידוד מעשה טרור ותמיכה בארגון טרור.

מנכ"ל ארגון בצלמו שי גליק פנה במכתבו למשטרה והיועמ"ש וכתב "אני קורא לך עוד היום לעצור את ראשי ומארגני התהלוכה ואף לשקול לעצור את כל מי שנראה בסרטון קורא קריאות הסתה", עוד הוא הוסיף כי "לא ניתן לשומר החומות לחזור, מדינת ישראל בזמן מלחמה מה שמחייב את הגברת האכיפה על עברות הסתה מסוג כזה".

ל'מקור ראשון' אמר גליק: "אסור ששומר החומות יחזור. כל מסית וכל מתפרע בכל צורה חייב לדעת שהוא ייעצר מיידית עד תום ההליכים ויוגש נגדו כתב אישום באופן מזורז".

מחר צפויה גם כן צעדה המעוררת חשש, בלוד, במלאת שנתיים למהומות 'שומר החומות' אשר חוללו בעיר ערבים נגד יהודים. את הצעדה מארגנים הוועד העממי של ערביי לוד יחד עם וועדת המעקב, אירוע אשר מעורר חשש בקרב התושבים היהודים בעיר.

יו"ר סיעת 'עוצמה יהודית' ח"כ יצחק קרויזר, פנה במכתב לשר הפנים משה ארבל בדרישה להעמיד לשימוע את ראש עיריית עראבה עומר ואכד נאסר, בעקבות דבריו המסיתים נגד מדינת ישראל וקריאה לחטוף חיילי צה"ל. כאמור ואכד נאסר השתתף בהפגנת ראשי ועדת המעקב, בראשות השייח' המסית והמורשע ראאד סלאח. בהפגנה צעקו המפגינים וביניהם ואכד נאסר קריאות בגנות מדינת ישראל.

ח"כ קרויזר: "השתתפות של ראש עיר במדינת ישראל, שמקבל מימון מלא ממדינת ישראל וקורא לפגיעות ולירי לעבר אוכלוסייה אזרחית, הם תופעה שלא מתקבלת על הדעת כלל". עוד הוסיף קרויזר: "אני קורא לשר הפנים לזמנו לשימוע דחוף, ולבדוק אפשרות לסילוקו מראשות העיר. מי שפוגע במדינת ישראל, לא יוכל לנהל עיר במדינת ישראל".

The post "הו אסיר, תקוף שוב, חטוף חייל ושחרר אסירים": הפגנת תמיכה בטרור נערכה במדינת ישראל appeared first on מקור ראשון.

על רקע נוף ירוק ופסטורלי של בקעת הירדן, מתכנסת חבורת הגברים בשעת צהריים מוקדמת לשיחת הפתיחה של שבוע "ריטריט ויפאסנה" בדרך היהדות. 25 גברים דתיים וחרדים בגילאים שונים שמו הכול בצד, והגיעו כדי לחוות – רבים מהם בפעם הראשונה בחייהם – שבוע של שתיקה, תרגול אינטנסיבי של מדיטציה, ומפגש מעמיק עם תחושות הגוף והנפש. בשיחת השיתוף הקצרה עולה כי אחדים מהם ביקשו להתנקות מרגשות שליליים, חלקם כמהים לפגוש את עצמם ואת הניצוץ האלוהי שבתוכם ולחוות מעט שקט פנימי בדור הסמארטפון והרשתות החברתיות, ויש גם מי שהגיעו עם מטרה מעשית ממוקדת, כמו גמילה מעישון.

לפני תחילת הסדנה כולם מפקידים את המכשירים הניידים שלהם אצל אחד מחברי הצוות. במשך כל ימי הקורס, שבוע או עשרה ימים, ישנה חובת שתיקה, "תענית דיבור" במינוח היהודי המוכר. הציוד המינימלי שהם הביאו עימם מהבית מותאם אף הוא לכללים, האוסרים על הבאת כל דבר שעלול להסיח את הדעת.

כללי ההתנהגות בשבוע הקרוב נמסרים למשתתפי הקבוצה, והשיחה מסתיימת. המבטים שעל פניהם מסגירים חשש ומבוכה, לצד סקרנות וציפייה. הם מנסים לגנוב מילים אחרונות בטרם יישמע הגונג והכללים ייכנסו לתוקפם. לאחר דקות ספורות נשמע במתחם קולו של הפעמון. הדממה משתררת, ועימה מתחילה הדרמה האמיתית: מיקוד התודעה מול שטף המחשבות הבלתי פוסקות, והקשבה פנימית.

סדנאות בתצורת "ריטריט" ("מפלט" באנגלית), נמשכות עד עשרה ימים וכוללות תרגול מבודד ואינטנסיבי של מדיטציה, לרוב בשיטת הוויפאסנה. "ויפאסנה" היא מילה בפָּאלִי, שפה הודית, שפירושה "תובנה" או "ראייה בהירה". לפי המסורת הבודהיסטית, מדריך הוויפאסנה הראשון היה לא אחר ממייסד הבודהיזם, סִידְּהָארְטְהַה גַאוּטַמָה, שחי בהודו לפני יותר מ־2,500 שנה. האחראי העיקרי לכך שמדיטציית הוויפאסנה יצאה מגבולות היבשת ההודית ונודעה ברחבי העולם הוא המורה סָאטיָה נָרָאיָאן גוֹאֶנְקָה. גואנקה נולד וגדל בבורמה, ולמד שם במשך כ־14 שנים את טכניקת הוויפאסנה. בשנת 1969 הגיע להודו והחל בהוראת השיטה. מאות אלפי אנשים השתתפו בקורסים שלו, שבמסגרתם הוא הכשיר ולימד לראשונה גם מורים שאינם־הודים, ואלה פתחו בהמשך מרכזי וויפאסנה ברחבי העולם.

מידת הפופולריות של הוויפאסנה בחברה הישראלית היא עניין יוצא דופן גם בקנה מידה עולמי. בריאיון למוסף זה ב־2017 אמר סטיבן פולדר, מייסד עמותת "תובנה" המעבירה ריטריטים בשיטת הוויפאסנה בקיבוץ עין־דור: "אני לא חושב שיש מדינה בעולם המערבי שיש בה כל כך הרבה אנשים שמשתמשים בוויפאסנה ובפרקטיקות בודהיסטיות אחרות ביחס לאוכלוסייה. מדובר באלפי אנשים". לצד המרכז בעין־דור, מרכזים נוספים לתרגול ויפאסנה קיימים בדגניה, במרכז נוימן ביבנאל, בבית הסנגה בתל־אביב ועוד. הנהירה לריטריטים מתפשטת גם בקרב הציבור הדתי והחרדי בישראל. לדברי מעורבים בתחום, בשנים האחרונות התקיימו עשרות ריטריטים של ויפאסנה והתבוננות יהודית, ובהם יותר מאלפיים משתתפים ומשתתפות.

קול פנימי ליד הים

דוד וייס (50), תושב חשמונאים ואב לארבעה, מוביל זה 11 שנים ריטריטים של ויפאסנה בדרך היהדות, תחת השם "מדיטציית מקור חכמה". בעקבות סיפור חיים יוצא דופן הוא יצא בגיל צעיר למסע שהוביל אותו להיכרות מעמיקה עם מדיטציית הויפאסנה, ובהמשך אף לתהליך גיור ולקיום אורח חיים יהודי־דתי. "אם לא הוויפאסנה, אני לא יודע אם הייתי פה כדי לקיים איתך את השיחה הזאת", הוא אומר.

הוא גדל בקיבוץ ברקאי שבבקעת עירון לאב יהודי שעלה מאורגוואי, ולאם נוצרית מגרמניה שהגיעה ארצה מתוך הזדהות עם ההיסטוריה של העם היהודי. בעקבות עבודת שורשים שעשה בבית הספר בגיל 13, גילה וייס שאיננו יהודי על פי ההלכה. "אף שגדלתי כחילוני גמור בקיבוץ של השומר הצעיר, העובדה שאני לא יהודי יצרה אצלי שריטה לא קטנה. הסוד על מוצאה של אימי יצא, וילדים התחילו לקרוא לי 'נאצי' ו'גרמני'. הייתי עובר למדרכה השנייה כשראיתי ילדים בני גילי. חשתי שהקרקע נשמטת מתחת לרגליי, שאני לא יודע מי אני. הרגשתי תחושה קיומית של חוסר שייכות, ואפילו רגש אשמה על השתייכותי לעם הגרמני שחולל את השואה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 87_2018-06-21-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

החיפושים אחר משמעות החיים ופשר הסבל המשיכו ללוות את וייס בשנות ההתבגרות והשירות הצבאי. הוא ניסה למצוא תשובות בספרי פילוסופיה שונים, מניטשה ועד קאמי וסארטר, אך לדבריו אלה אכזבו אותו ואף העמיקו את השבר. הוא הגיע לדיכאון קליני, ואז נתקל אביו בסרט "אגף הוויפאסנה", המתאר כיצד אסירים הודים ביצעו שינוי עמוק בחייהם בעזרת תרגול השיטה, ורשם אותו לקורס שהתקיים בארץ. עשרת ימי הריטריט חוללו אצל וייס תמורה של ממש: "קיבלתי שם תקווה להמשיך ולחיות. הרגשתי שמצאתי שקט פנימי וקצה חוט להתמודדות עם הסבל שלי. פתאום נולד בי רצון לעזור לאנשים אחרים ולצאת מעצמי".

דוד וייס: "יהודי דתי לא יכול להשתתף בריטריט 'רגיל', משום שאסור למשתתפים שם לבצע כל פרקטיקה דתית כמו תפילה או ברכות. אצלנו הכול מותאם לשומרי הלכה. התרגול מגיע על רקע התוכן היהודי, שמכוון את האדם להתמודדות רוחנית שלא מבקשת להתאיין, אלא לתעל את הרוח לתיקון המידות ולהתמודדות אחרת מול החיים"

הוא עבר לגור בטבע, בסמוך למעיין עין־מודע בעמק המעיינות, ובמשך שנה שלמה תרגל ויפאסנה. בשלב הזה החל להתעניין באופן עמוק במקורות היהודיים. "תוך כדי תרגול מדיטציה פתחתי תהילים בפעם הראשונה בחיים. קראתי אותו מההתחלה ועד הסוף, והרגשתי שהטקסט מדבר אליי באופן שלא תיארתי לעצמי קודם לכן. לא הרגשתי סתירה בין התהליך האוניברסלי של הוויפאסנה ובין העומק שמצאתי בתנ"ך. התחלתי לשאול את עצמי אולי כל מה שלימדו אותי בקיבוץ על היהדות הוא בעצם לא נכון".

כדי להעמיק במקורות הוויפאסנה, החליט וייס לטוס להודו. לאחר תקופת תרגול משמעותית, השתתף בסדנה של גואנקה, מורה הוויפאסנה הנודע. "רוב האנשים נפגשים עם תורותיו בהקלטות, אני מודה על כך שזכיתי לפגוש אותו פנים אל פנים", הוא אומר, ומצמיד לשמו את הביטוי "זכרונו לברכה". "בעיניי הוא הגילום של הביטוי חסיד אומות העולם", הוא מסביר.

"אחד התלמידים שם", מספר וייס, "שאל 'מה פשר כל היקום הזה? מאיפה הוא נברא?'. גואנקה ענה לו תשובה בודהיסטית קלאסית, שחוויית החיים ראשיתה בסבל ובורות, ותפקידנו להשתחרר מהם ולהגיע לעמדה של צפייה והתבוננות במתרחש. הרגשתי שאני לא יכול לקבל את התשובה הזאת. היה לי צורב לשמוע אותה. עוד לא הייתה לי אז שום מחשבה דתית, אבל הרגשתי שהעולם מלא ביופי, בחוכמה, בתכלית. המחשבה שהמטרה שלנו כבני אדם היא רק להשתחרר מסבל ובורות, הרגישה לי זרה מאוד".

לאחר שנתיים בהודו, שבהן עבר וייס מקורס ויפאסנה אחד למשנהו, הוא חזר לישראל ושימש כאן כעוזר־מדריך בקורס ויפאסנה. אימו, שבינתיים סיימה תהליך גיור, השתתפה אף היא בקורס הזה לאחר ששמעה עליו מבנה ורצתה לחוות בעצמה במה מדובר. "במהלך השהות שלי פה עשיתי תהליך עמוק של פיוס עם אימא, שאני תולה אותו בשינוי שעברתי דרך התרגול. התכוונתי לחזור להודו ולהמשיך ולתרגל, וכבר נרשמתי לקורס ויפאסנה של חודש בהודו. נשאר לי רק להוציא ויזה. הלכתי ליד החוף בתל־אביב לכיוון השגרירות ההודית, ושם קרה רגע ששינה את חיי. תוך כדי הליכה שמעתי פתאום סוג של קול פנימי חזק, שלא הייתי יכול להתעלם ממנו. אם אפשר למצוא לו מילים, הן אמרו: 'ידידי היקר, אתה לא הולך להודו, אתה הולך להתחיל תהליך גיור. הייתי איתך תמיד, ועוד אמשיך ללוות אותך בהמשך'. חוויתי ודאות פנימית ואחדות אלוהית שקשה לתאר, מעין התגלות נבואית בערכים שלי. ביצעתי פנייה של 180 מעלות, והבנתי שאני מוותר על כל המשך המסע בהודו". את תהליך הגיור השלים וייס במכון מאיר בירושלים.

האם די בחוויה חזקה כדי לבצע שינוי דרסטי בחיים ולעזוב דרך רוחנית שהוכיחה את עצמה?

"החוויה הזו הגיעה אחרי שצפו אצלי שאלות שונות על הדרך שספגתי במזרח. בשלב הכי מתקדם בתהליך ההיכרות עם הוויפאסנה, הייתי חצי שנה במנזר בסרי־לנקה. היה לי חדר במקום יפהפה שסיפק את כל צרכיי. שעמום ובדידות כבר לא היו בלקסיקון שלי, וכל מה שעשיתי היה לתרגל מדיטציה מבוקר עד ערב. שקלתי להישאר שם כל החיים. ובכל זאת הרגשתי שמשהו מהותי חסר. המדיטציה הזאת, בשביל מה אני עושה אותה? עוד זיכוך פנימי? לאן כל זה אמור להוביל? זה מצב פרדוקסלי שעם כל הרצון שלך 'לצאת מהאגו', בסוף אתה עובד את עצמך.

"ביהדות מצאתי את הרעיון שהאדם צריך להוסיף קומות של שלמות ותיקון בעולם. הנירוונה המזרחית אומרת שדי בכך שהצלחת לצאת מהמעגל של הסבל, רעיון שהוא מאוד מפתה עבור אנשים שידעו סבל בחייהם. היהדות מציעה משהו שהוא הרבה מעבר לזה – אתה לא יכול אף פעם להגיע לאיזה סוף. צדיקים הולכים מחיל אל חיל, כי הם שואפים תמיד להוסיף טוב בעולם. בזכות ההלכה הרגשתי שיש יכולת לחיות בשותפות עם א־לוהים בעולם הזה. חשוב לי להדגיש שגם בבודהיזם, מתרגלי מדיטציה לא הופכים בהכרח לנזירים, אבל ביהדות מצאתי גישה שרואה בחיים של התמסרות לקב"ה וברצון לבטא אותה באופן מעשי בעולם הזה – עניין של לכתחילה".

לאורך הקורס אתה מדגיש את חשיבות החוויה הדתית על פני האינטלקט. בית המדרש היהודי, וגם האופן שבו רוב הדתיים חווים את עולם התורה, שמים את הדגש בעיקר על הרכיב השני.

"נכון, זו מעלתו של בית המדרש היהודי וזה חסרונו. הצד האינטלקטואלי חשוב ואסור לזלזל בו. ויחד עם זאת, אנשים לא סתם מגיעים שוב ושוב לקורסים שלנו. הם רוצים להחיות את הרובד הרוחני שהם בעיקר קוראים עליו בספרים. כשאדם לומד להתבונן בגוף ולא להגיב אליו, לאט לאט הוא רואה שהוא מסוגל לחיות אמונה גם כלפי סיטואציות בחוץ. המוח נהיה שקט, ומסוגל לקבל באמת את המציאות. 'הכל מהשם' זו כבר לא רק סיסמה ריקה".

לא המצאנו את ההפרדה

אל הריטריטים של וייס מגיעה אוכלוסייה מגוונת: מחילונים, דרך דתיים־לאומיים ועד חרדים, ליטאים וחסידים. לשאלתי על החשש בציבור הדתי משילוב טכניקות מדיטטיביות מהמזרח עם עבודת ה', משיב וייס: "פעמים רבות אנשים דתיים באמת מזהים בין מדיטציה לעבודה זרה. אבל ברגע שאני מבהיר למשתתפים, כמו גם לרבנים שמתעניינים, שמדיטציה היא פשוט טכניקה של התבוננות פנימית, אנשים נרגעים ומגיעים לחוות בעצמם. עם השנים קיבלנו הסכמות מרבנים שהבינו שאנחנו לא משתמשים במנטרות מהמזרח או בפילוסופיה זרה".

סדר היום בסדנת הריטריט מתחיל השכם בבוקר, בשעה 4:45, עם תרגול שהִייה ראשון לפני תפילת שחרית. "התרגול מעניק לאנשים חוויית תפילה שהיא לא רק בשביל לצאת ידי חובה", אומר וייס. היום נמשך עם תרגולי מדיטציה שונים, הפסקות לארוחות קלות ("בעולם מקובל שלא מגישים ארוחות ערב, בעניין הזה נשברנו עם הישראלים", הוא צוחק), תפילות ומנוחה. לאחר שיחת הערב, הלו"ז מסתיים בשעה 21:15. רוב המתרגלים מותשים, ומנצלים את הזמן למנוחה לקראת היום שלמחרת.

היומיים הראשונים של הקורס מתמקדים בתהליך הנשימה הטבעית דרך האף, תוך מיקוד התודעה. לאחר שהמשתתפים מתרַגלים לשקט הפנימי, הם נחשפים לטכניקת הוויפאסנה עצמה: סריקה גופנית ומודעות לתחושות הגוף השונות, תוך קבלה עצמית של כל מה שעולה בקרבו.

אחת החוויות המרכזיות בקורס היא שיעורי הערב. לאחר יום שלם של תרגול, המשתתפים מאזינים יחד לשיעור מוקלט של וייס. מטרת השיעורים היא לחבר בין הוויפאסנה ליהדות. ויס מצטט ממקורות עתיקים כמו המדרש המספר על החוכמה שהייתה גנוזה בגופו של אברהם אבינו ("זימן לו הקב"ה שתי כליותיו והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה"), לצד מקורות חדשים יותר כמו הספר "עלי שור" מאת גדול המוסר הליטאי הרב שלמה וולבה, שכתב: "השמנו לב אי פעם לנשימתנו, האם היינו מאזינים אי פעם לדפיקת הלב? ובניין גופנו – האם הקדשנו לו אי פעם איזו מחשבה?… מי יודע כמה יראת שמיים גנוזה בהתבוננות זו". מובאות מסוג זה מאירות את התרגול באור חדש וגורמות למאזינים לחוש כי אינם עוסקים בפרקטיקה זרה וחיצונית, אלא בחוכמה אוניברסלית שיש לה הדים של ממש גם במסורת ישראל.

"בספר 'שבחי הר"ן' מסופר שרבי נחמן מברסלב קיבל על עצמו סיגוף שבו הוא יושב מבלי לזוז, מודע לכאבים שעולים בו ולא מגיב עליהם", מוסיף וייס. "במקומות אחרים הוא מדבר על חשיבות שימת הלב לתהליכי הנשימה. האם ר' נחמן ישב שעות ארוכות בנשימה ובשתיקה? סביר שלא, אבל המהות קרובה מאוד למה שאנחנו עושים".

מה מייחד את "מקור חכמה" מריטריטים אחרים של ויפאסנה ברחבי העולם?

"יהודי דתי לא יכול להשתתף בריטריט 'רגיל', משום שאסור למשתתפים שם לבצע כל פרקטיקה דתית כמו תפילה או ברכות. אצלנו, הכול מותאם כמובן לשומרי הלכה. בפן המהותי יותר, זה לא רק 'גיור' של טכניקה מדיטטיבית. עיקר החידוש הוא שהתרגול מגיע על רקע התוכן היהודי, שמכוון את האדם להתמודדות רוחנית שלא מבקשת להתאיין, אלא אדרבה, לתעל את הרוח לתיקון המידות ולהתמודדות אחרת מול החיים. יש כאן רצון לחיבור מחודש עם הבורא, עם שלום הבית של המתרגל, אפילו עם הדרך שבה הוא אוכל".

ועם זאת, מבהיר וייס, "חשוב לי להדגיש שמבחינה מקצועית הקורסים שלנו שומרים על הסטנדרטים המקובלים בעולם. אפילו העובדה שהתרגול מתבצע בהפרדה מוחלטת בין גברים לנשים היא לא המצאה הלכתית שלנו. כך קורה בכל הקורסים שהלכו בעקבות גואנקה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 91127807172_n-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 810px) 100vw, 810px" />

כללי ההתנהגות בסדנה, מסביר וייס, נועדו "למנוע הסחות דעת ולהביא את האדם להתבונן פנימה מתוך מודעות וקבלה עצמית: מה קורה אצלי כאן ועכשיו? כשאני חש תאווה או כעס, איפה הן מופיעות אצלי בגוף? זה המוקד שלנו. רבים מצפים לסוג של 'חופשה רוחנית', ולא לעבודה פנימית שעלולה להיות תובענית. הרבה שיטות שמבטיחות לנו שינוי פנימי או רוחני, לא פעם מתעלמות מהרובד של הגוף. הבעיה היא שההתניות הגופניות הרגילות שלנו – אלו שמגיבות בסלידה לתחושות לא נעימות, או מנגד בהשתוקקות גדולה לתחושות נעימות – פועלות עלינו באופן מהיר ולא מודע. שתי התגובות הללו מגבירות את האחיזה של הגוף ושל החומר, ולמעשה מאפשרות לו לנהל אותנו.

"באופן פרדוקסלי, דווקא ההתבוננות בתחושות הגוף והקבלה של מה שעולה ממנו, מאפשרות לנו להשתחרר מהאחיזה שלו על חיינו ולבנות עולם רוחני עשיר יותר. כשסיימתי את הריטריט הראשון שלי, פשוט לא יכולתי יותר לגעת בסיגריה. דווקא עבור ציבור דתי, שמחנך לכך שעיקר חיי האדם מצויים מעבר לגוף ולחומר, הפגישה עם עולם המדיטציה היא כמעט הכרחית. זאת השליחות שאני רואה בקורסים הללו".

מיילדת את הנפש

אם אתם מדמיינים את משתתפי הריטריטים כצעירים חולמניים ומחפשי רוחניות, אתם עשויים להיות מופתעים. רבים מהפוקדים אותם הם אנשי מעשה שמבקשים לעצור לרגע את מרוץ החיים ולשים לב אל הנשמה.

אדמונד חסין (57), מנכ"ל החברה הכלכלית לפיתוח אפרת, מספר: "רציתי משהו שיעשה לי סדר בראש, שקט ושלווה נפשית. לצאת לריטריט לא היה משהו טריוויאלי עבורי. היו לי חששות שמדיטציה קשורה בעבודה זרה. אחרי שראיתי הסכמות מרבנים ואת החיבור ליהדות שהיה בריטריט עצמו, החששות נעלמו והיה מקום לעבודה פנימית מאוד משמעותית".

אחרי הריטריט הראשון יצא חסין לשניים נוספים, אחד מהם בן עשרה ימים. "היה לי חשוב מאוד שהקורס היה לגברים בלבד, ולא רק מבחינה הלכתית. באולם התרגול נוצרת אינטימיות. אנשים נאנחים, משמיעים קולות, וחשוב להרגיש חופשי במובן הפיזי והגופני". לדבריו, "השבוע הזה מציף קשיים אישיים ופנימיים מודחקים, והרצף הזה, יחד עם הליווי וההדרכה, מאפשרים להיפגש עם המקומות הללו בצורה מתוקנת".

איריס סעדיה, מורה למדעי המחשב ותושבת המושב ריחן שבצפון השומרון, השתתפה גם היא בכמה ימי ריטריט. "תמיד רציתי להתנסות בוויפאסנה ובמדיטציה. בעבר התלבטתי אם לעבור חוויה כזאת במסגרת חילונית, אבל במבט לאחור אני יודעת שדווקא בזכות העובדה שהריטריט היה במסגרת יהודית־דתית, זה היה עוצמתי ביותר. השקט, והעובדה שלא הייתי צריכה לדבר ולשמוע אף אחד, יצרו בי שלווה פנימית ורוגע. איך שזה נגמר אמרתי לעצמי שאני רוצה לעבור את זה שוב".

גם נשים חילוניות, מתברר, עשויות לחוש נוח יותר בריטריט נפרד. "בריטריט שהייתי בו השתתפה גם קיבוצניקית חילונית עם הרבה ניסיון בתחום", מספרת סעדיה. "בסוף הריטריט ניגשתי ואמרתי לה 'בטח היה לך קשה מהבחינה הדתית'. היא הפתיעה אותי ושיתפה שהיא עברה חוויה עוצמתית ושזה היה הריטריט הטוב ביותר שהיה לה, ושההפרדה בין הגברים לנשים מאפשרת דיוק".

רחל דסה (48), מנחת סדנאות "ראיה בהירה" לנשים בדרך היהדות, החלה בהוראת תנועה מודעת ומדיטציה לפני יותר מעשרים שנה. את הריטריטים הארוכים החלה להעביר לפני כחמש שנים. "במקצוע שלי אני דוּלָה, תומכת לידה, וכך אני גם רואה את מקומי עם מתרגלות המדיטציה", היא אומרת. "אני מלווה אותן ומנסה לאפשר תנאים להתקרבות פנימה. היכולת שלנו להיות במודעות, כשאנחנו מאוחדים עם האיברים שלנו, מאפשרת ללבוש הגופני להתעדן, ולנוכחות העמוקה יותר שקיימת בתוכנו להתגלות".

החוויה של ריטריט נשי מביאה לתהליך רוחני שונה מזה שמתרחש בקרב גברים?

"הפרקטיקה של הריטריט דומה מאוד. גם אנחנו פותחות בתרגול של התבוננות בנשימה, ולאחר מכן מפנות את תשומת הלב לאיברים השונים בגוף. זו מלאכה לא מובנת מאליה לכל אחת מאיתנו שהתרגלה לחיות עם הדפוסים שלה, ובאופן טבעי מפחדת משינוי. לכל מורה יש את הניגון שלו, ובוודאי שזה משפיע על השוני בתרגול עצמו. הריטריט פתוח לכולן, ומושך אליו נשים דתיות ולא דתיות".

דסה, המתגוררת כיום ביישוב רותם בבקעת הירדן, גדלה בטבעון למשפחה שורשית, דור עשירי בארץ. כנערה חילונית חיפשה לגלות את הרובד שמעבר לקיים, כלשונה, ומצאה נתיבים לרוחניות דרך כלים כמו יוגה, מדיטציה, טיולים וספריהם של יונג, ויקטור פרנקל, עגנון ועוד. לאחר שירות צבאי כמש"קית חינוך ביחידת ההסברה ברובע היהודי בירושלים, המשיכה ללימודי תואר ראשון בלימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה (כיום היא לומדת לתואר שני בתוכנית לחקר יהדות המזרח באוניברסיטה העברית). במקביל ללימודים התפרנסה מהדרכת טיולים בארץ ובחו"ל, ובשלב מסוים יצאה למסע משלה במזרח.

"בפעם השנייה שהייתי בהודו", היא מספרת, "חוויתי שובע מהרצון לגלות שבילים בטבע ותרבויות חדשות, וחשתי געגוע למקום פנימי יותר. חברה הציעה לי להצטרף אליה למרכז יוגה גדול בדרום הודו. תרגלנו שם מדיטציה ויוגה בוקר, צהריים וערב במשך שישים יום. יצאתי מחוזקת בגוף ובנפש, והמשכתי באורח חיים של פשטות ותרגול יומיומי. לאחר שחזרתי לארץ מצאתי את האיש שלי, יואב. הזוגיות אפשרה לי לגשת אל תרגול המדיטציה ממקום שלם יותר".

בארץ נרשמה דסה לריטריט ויפאסנה בן עשרה ימים. "באותו ריטריט קיבלתי את מתנת חיי – חוויה רוחנית מטלטלת של התוודעות בלתי אמצעית לקיומה של מציאות רוחנית. בעקבותיה הבנתי שעלי להתקרב לשורשים וללכת בדרך אבותי. מאותו רגע נולדתי למציאות חדשה. טקסטים יהודיים שהיו עלומים עבורי הפכו למים חיים. עולם החוכמה היהודית מפעים אותי בעומק שלו".

לפני כשנתיים התוודעה דסה לחיבור קטן משנת ה'תכ"ט (1668), שנשמר במשפחתה במשך מאות שנים והועבר במסירות מדור לדור. מדובר בפירוש לחלק מספר יצירה, אחד מחיבורי היסוד של תורת הסוד היהודית. "מופיעה שם הנחיה להתבוננות בנשימה הטבעית דרך האף בזמן עלות השחר. התרגשתי מאוד נוכח הגילוי הזה. כאשר אנשים משייכים את המדיטציה לתרבויות המזרח הרחוק, הם מתעלמים מתורות שלמות שהיו קיימות באופן חי בעם שלנו. זה כמו שתאמר שאם בזמן אמירת תודה אני מניחה את הידיים על הלב או מרכינה את הראש, אני מאמצת את המנהגים של ההודים. זה ביטוי רגשי אוניברסלי".

דסה שואבת השראה מדמויות של פילוסופים יהודים הנחשבים רציונליים, כמו רב סעדיה גאון והרמב"ם. "כשקוראים ב'ספר האמונות והדעות' של רס"ג או במורה הנבוכים, מבינים שהם נטועים עמוק בתוך חוויות העומק של המפגש עם האלוהי שבקרבם. נכון שהרמב"ם כותב על השכל הלוגי, אבל הוא כותב גם על 'השכל העליון'. בחבורות הלימוד שלנו ברותם אנחנו לומדות את 'המספיק לעובדי ה" של ר' אברהם בן הרמב"ם. בפרק האחרון הוא כותב במפורש על היכולת של כל אחד להתקרב מתוכו לא־לוהים. דברים ברוח זו מצאתי בקרב רבים מחכמינו. הארץ מלאה במתרגלי יוגה ומדיטציה שלומדים על המושגים האלה ולא יודעים שכאן בבית, בחיק היהדות ובשפה העברית, יש דרך למצוא את שביקשה נפשם".

היא מזכירה גם את "יומן מדיטציה" שחיבר יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל. בעת מסע דיפלומטי בבורמה (כיום מיאנמר) עם ראש הממשלה דוד בן־גוריון, שנבון היה מזכירו המדיני, הוא הצטרף שם לתרגול ויפאסנה. דסה מצטטת מספרו את התיאור הבא: "מפץ אור גדול. הכול נשכח ממני, שום רצון, שום מחשבה. מעין שמן נשפך על ראשי ושוטף את כולי. מעין טראנס, עדנה בעצמותיי ובאיבריי, נשימתי נעשית מאליה, קלילה מאין כמותה. נעימות בלתי רגילה. מין פחד מסתורי תוקף אותי מחוויה זו, ואני מתאמץ לאט לאט להתנער ממצב זה" (יומן מדיטציה, הוצאת חדקרן, עמ' 80) . כאשר נבון שיתף בדברים את חוקר הקבלה הנודע פרופ' גרשם שלום, הוא אמר לו: "סוף סוף אני מבין מה שכתב תלמיד של המקובל ר' אברהם אבולעפיה מספרד, במאה השלוש־עשרה. הוא מתאר בדיוק את החוויות שאתה מתאר".

לאמן את הנפש לעצור

דוד וייס ורחל דסה חברים שניהם במכון "בארות", שהוקם בשנים האחרונות כדי לשמש קורת גג ומערכת ארגונית תומכת עבור מנחים בעולם המדיטציה היהודי־אורתודוקסי. חבר נוסף במכון הוא רפאל צייטלין, פסיכותרפיסט שעובד עם ילדים ונוער בציבור החרדי ומנחה ריטריטים בשיטת המיינדפולנס, שזוכה כיום לפופולריות רבה.

צייטלין (67) מגיע לעולם הריטריטים מהתחום הטיפולי. "אני לא רואה בריטריט שאני מעביר רק דרך בעבודה רוחנית, אלא קודם כול מענה נפשי. מבחינתי מדובר ב'דרך ארץ שקדמה לתורה'. אני קודם כול מעוניין שאנשים יהיו בריאים בנפשם; לתת כלים להתמודדות עם חרדה, פחד ומצוקה נפשית. אם תשים אותי בדילמה שבה אני צריך לבחור בין מצב שהבן שלי ישמור מצוות אבל לא יהיה בריא בנפשו, או שיהיה בריא בנפשו אבל חלילה לא ישמור מצוות, הבחירה שלי תהיה חד וחלק באופציה השנייה. בתור מי שישב בכולל עשרים שנה מול הגמרא, אני לא חשוד בזלזול בעבודת ה' או בלימוד תורה. ועם זאת, אם התורה יושבת על בסיס לא בריא – התוצאות הרסניות. עם השנים הכרתי לצערי רבים שעבודת ה' יושבת אצלם על שריטות. גם אם אדם כזה יודע בסוף לצטט את כל הש"ס, יש בעיה יסודית מאוד עם העולם הרוחני שנבנה בצורה הזו".

צייטלין גדל במשפחה יהודית חילונית בקליפורניה. בנערותו עלו הוריו לישראל והשתקעו בתל־אביב. "אני זוכר את עצמי בגיל 11 שואל האם יש בורא לעולם, ואף אחד לא ידע להשיב לי. תמיד התעניינתי בחידת התודעה ובשאלת היחסים שבין הגוף והנפש. אחרי שירות צבאי כלוחם התחלתי ללמוד רפואה באוניברסיטת תל־אביב, בשאיפה להיות נוירולוג ולהבין טוב יותר את חידת החיים".

בעקבות היחשפות להגותו של ויקטור פרנקל, לצד תובנות נוספות שעלו בו, בחר צייטלין לעשות הפסקה מלימודיו ולנסוע לסיבוב בעולם. "בפסגת הר בנפאל חוויתי חוויה שבדיעבד הבנתי שהייתה קרבת א־לוהים. כאשר מיד לאחר מכן נפגשתי עם הבודהיזם, חשבתי שזו הדרך להמשיך את הקשר עם הקב"ה, וכמעט הקדשתי את חיי לכך כנזיר בודהיסטי. ליתר ביטחון חזרתי לארץ מתוך כוונה לבדוק גם את היהדות, ואם לא אמצא את מבוקשי אחזור למזרח. הגעתי לישיבה בירושלים, דיברתי עם שלושה רבנים, ולאור התשובות הבהירות שקיבלתי לא היה לי ספק שאני נשאר בארץ, עוזב את לימודי הרפואה ומתיישב בבית המדרש". צייטלין למד פסיכותרפיה, ולאחר הכשרות בארץ ובחו"ל הוא מטפל כבר 13 שנים באוכלוסייה חרדית באמצעות מיינדפולנס.

על רגל אחת, מהי שיטת המיידנפולנס?

"היופי שבשיטה הזאת הוא בפשטות שלה: לאמן את הנפש לעצור, להתבונן במה שעולה לנו במודעות, לקבל את מה שקורה 'כאן ועכשיו' כצופה מן הצד, להכיל כאבים וחרדה, ולזכור שכל רגע טומן בחובו הזדמנות חדשה. מבחינה תיאורטית קל לקלוט את זה, וזה גם הסוד בפופולריות של השיטה. העניין החשוב מבחינתי הוא התרגול ופחות התיאוריות. אני מלמד אך ורק מתוך התנסות וחוויה אישית, לא מתוך מה שקראתי בספרים".

המסר של סוכות

לפני 12 שנים, רבים מאנשי המקצוע בתחום הנפש בישראל לא הכירו את המונח "מיינדפולנס". היום כולם מדברים על זה, ועם זאת, אומר צייטלין, "הרוב מכירים את השיטה באופן שטחי. היתרון של הריטריט הוא התרגול הרצוף במהלך שתיקה, שמאפשרת מיקוד והתבוננות יוצאת דופן. כל ריטריט כזה מסוגל להביא להתקדמות גדולה".

צייטלין למד את המיינדפולנס בארה"ב מאבות השיטה, ג'ון קָבָּט־זִין ועוזרו סאקי סנטורלי. "שמו המקורי של הקורס הוא 'הפחתת מתחים מבוסס מיינדפולנס'. אחרי אחד  התרגולים שמתי לב עד כמה התודעה שלי, שנעה בין כל הסרטים שיש לי בראש, סובבת בסופו של דבר סביב דמות אחת: אני. זה הפחיד אותי. ביני לבין עצמי ממש התביישתי. ניגשתי לסנטורלי ואמרתי לו: הקורס שלכם לא צריך להיקרא 'הפחתת מתחים מבוסס מיינדפולנס', אלא 'הפחתת האני מבוסס מיינדפולנס'. באנגלית אלו אותן ראשי תיבות, mindfulness based stress reduction. את ה־stress החלפתי ב־self. הוא חייך ואמר 'תפסת את זה'. זה כל הסיפור. כאן מגיעה כמובן הנקודה היהודית: ה'ביטול' שהחסידות מדברת עליו, השתוות הנפש ופינוי המקום למפגש עם הזולת".

מבחינה חיצונית, הריטריט של צייטלין דומה בהתנהלותו למתרחש בריטריטים ממוקדי ויפאסנה. ההבדל הוא שהריטריטים הללו כוללים שעות רבות של תרגול מדיטציה בישיבה, ו"בריטריט שלי אנחנו עובדים על נשימה, הליכה, תנועות מהיוגה, אכילה מודעת, דיבור מודע. הרעיון הוא להקיף את החיים, שיהיה למתרגל מגוון גדול של אלמנטים שונים שאליהם ניתן להכניס את תודעת ההתבוננות".

במיינדפולנס אין גם התנגשות עם תפיסת עולם יהודית?

"באופן אמיתי, אין שום בעיה. המתח מתחיל משום שבארץ, רוב המטפלים החילונים שלמדו אותה מתקשים להפריד בין המיינדפולנס ובין היסודות הבודהיסטיים שנכרכים איתה. כך למשל, יש נקודה עקרונית בשיטה והיא תודעת הארעיות: כל חלקיק בבריאה מתהווה יש מאין בכל חלקיק שנייה, כל נשימה היא חדשה, כל תופעה היא ארעית. האמת הזאת נמצאת גם בבודהיזם וגם ביהדות. למעשה, יש לנו חג שמוקדש כולו לחגיגת הארעיות של החיים: סוכות.

"מגיע יהודי חילוני שלא מכיר את המסר של סוכות, שומע בפעם הראשונה את התובנה הזאת על הארעיות, ואומר לעצמו וואו, תודה לבודהה. כיוון שהם לא קיבלו את זה דרך המסורת היהודית, הם חושבים שהבודהיזם חידש את הרעיונות הללו. צריך לומר שבמזרח שימרו טוב מאוד את התרגול, בעוד שאנחנו איבדנו אותו. בניגוד למטפלים החילונים, אני יכול לקחת את הטכניקה הנקייה של התרגול עצמו, ואין לי צורך בהסברים הפילוסופיים שנשענים על המזרח. יש לי את זה בתורת ישראל".

The post סדנאות ה"ריטריט ויפאסנה" סוחפות אליהן קהל דתי וחרדי appeared first on מקור ראשון.

המשטרה אישרה לוועד העממי של התושבים הערבים בלוד לקיים מחר, יום שישי, צעדה שתוכננה במלאת שנתיים לאירועי שומר החומות בעיר. כזכור, במהלך אירועי שומר החומות, בחודש מאי 2021, מאות צעירים ערבים תקפו יהודים, שרפו בתי כנסת והזיקו לרכוש שבבעלות יהודים.

במשטרה הוחלט לאשר את הצעדה, אך תחת תגבור משמעותי של אבטחה בעיר והבאה של כוחות יס"מ, מג"ב, מכת"זיות, פרשים ורחפנים וכן הועברו מסרים למגישי הבקשה שכל אירוע חריג יקבל מענה עוצמתי. כמו כן, נמסר כי "ככל שישתנה המצב ופיקוד העורף יחליט על הגבלות, הן תחולנה גם על התהלוכה".

כבר בתחילת השבוע, בהודעה שהופצה בציבור הערבי בעיר, נכתב כי "ועדת המעקב העליונה לחברה הערבית וכן הוועד העממי בלוד מכריזים על צעדה ביום שישי 12.5 מיד לאחר תפילת יום שישי בחצר מסגד אל עומרי בלוד". במודעה החגיגית מצוינים מעשי הטרור שבוצעו באותה תקופה כ"אירועי כבוד" – השם שניתן בחברה הערבית לפרעות שומר החומות. הצעדה תצא מהמסגד אשר היווה את מוקד הפרעות ובו התבצרו הצעירים הערביים ואגרו בקבוקי תבערה ולבנים, לפני שיצאו לפגוע ביהודים מדי לילה במהלך הפרעות.

בשנה שעברה התקיים מצעד דומה, אשר נעצר כמה פעמים באמצע כאשר צעירים עטו רעלה על פניהם ומפקד תחנת המשטרה המקומית סנ"צ ששי שלמה מנע את המשך התהלוכה כל עוד לא יוסרו כיסויי הפנים.

נזכיר כי השבוע נגזרו עונשים של שנתיים, שלוש וארבע שנות מאסר על ארבעה ערבים תושבי האזור אשר יידו בקבוקי תבערה לעבר בתי יהודים בשכונת חב"ד בעיר. השופטים כתבו בהחלטתם: "הבקבוקים הושלכו לעבר מרפסות וחלונות דירות הבניין בכוונה לפגוע ביושביהן. פוטנציאל הנזק של המעשים הוא רב מאוד ועלולה הייתה להיגרם פגיעה בגוף ובנפש. בית המשפט עמד לא אחת על הסכנה הגלומה במעשים מעין אלה, העלולים לגרום לנזק רב ואף לגבות קורבנות בנפש".

"המעשים בוצעו בחבורה, תוך חלוקת תפקידים בין הנאשמים השונים", הוסיפו השופטים. "עם זאת, ובניגוד למקרים אחרים שנדונו בפסיקה, הנאשמים לא היו חברים פעילים בארגון טרור, אלא פעלו על רקע הנסיבות הקונקרטיות של אירועי מבצע שומר החומות. מעשי הנאשמים פגעו פגיעה קשה ומוחשית בשלומו וביטחונו של הציבור בכלל, ושל ציבור האזרחים היהודים בעיר לוד בפרט, בשלטון החוק ובסדר הציבורי, ופגעו פגיעה אנושה במרקם החיים המשותפים בערים המעורבות, ובזכותו של כל אזרח במדינה לחיות חיים של שקט וביטחון על פי דרכו ואמונותיו".

The post תחת אבטחה כבדה: המשטרה אישרה את צעדת הערבים בלוד לציון "אירועי הכבוד" appeared first on מקור ראשון.

רפובליקת פירנצה הייתה רפובליקה בשם בלבד, ובפועל השלטון היה נתון בידי אוליגרכיה של המשפחות החזקות בעיר. השושלת החזקה מכולן הייתה מדיצ׳י, משפחת בנקאים עשירה שדחקה הצידה יריבים בעודה משחדת פקידים ומטה בחירות לטובתה. קוזימו הזקן, סבו של לורנצו, הוא שהתחיל לבנות את עוצמתם של המדיצ'ים. בתקופת לורנצו כבר הפכה המשפחה לשליטה ללא עוררין, בעודה שומרת על מסווה דק של "דמוקרטיה". לו שאלתם את לורנצו אם הוא שליטהּ של פירנצה, הוא היה משיב: חלילה – אני בסך הכול ראשון בין שווים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ck_1040451166-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לורנצו הבטיח את השלום באיטליה באמצעות שימור מאזן הכוחות בתחומה. חמש מדינות גדולות התחרו על הדומיננטיות באיטליה של הימים ההם. בצפון־מזרח חלשה ונציה על אימפריה ימית בים האדריאטי ובים התיכון, וחלמה להתפשט פנימה לתוך חצי האי. מול השאיפות שלה עמדה דוכסות מילאנו, שנשלטה בידי שושלת ספורצה, והחזיקה בידיה את רוב חבל לומברדיה של ימינו. יריבות נוספות היו מדינת האפיפיור, ששלטה במרכז איטליה, וממלכת נאפולי בדרום המגף. תחת שלטונו של קוזימו הייתה פירנצה ידידותית כלפי מילאנו, בתקווה שזו תאפשר לפירנצה לבלוע את ערי המדינה הקטנות יותר של צפון טוסקנה, בתמורה לסיוע במאבקה של מילאנו נגד ונציה.

ב־1464 הוריש קוזימו את השלטון לבנו פיירו, וב־1469 הגיע תורו של הנכד, לורנצו. פיירו דבק במדיניות הידידותית כלפי מילאנו, ולורנצו המשיך את הקו הזה, אך לא היה מוכן עוד לקשור את פירנצה למילאנו בלבד. הוא היה מודאג מהאפשרות שהרפובליקה שלו תמצא עצמה מבודדת מול ברית של ונציה, נאפולי ומדינת האפיפיור. הוא גם חשש שצרפת, הידידה הגדולה של פירנצה, תנצל את הסכסוכים בין המדינות האיטלקיות כדי להשיג דריסת רגל בחצי האי. במצב כזה יריבתה של צרפת, ספרד, תהיה חייבת גם היא להיכנס לפוליטיקה האיטלקית. לורנצו חשש שאם שתי הממלכות הענקיות מן המערב ינהלו מאבקי שליטה באיטליה, המדינות האיטלקיות הקטנות יימעכו ביניהן. לכן הוא נקט מדיניות שביקשה לאזן בין הצדדים היריבים בתוך איטליה, ולא לתת לסכסוכים לגבור באופן שיזמין התערבות חיצונית. הוא שיפר את היחסים בין פירנצה לנאפולי, ושמר על המתח בין נאפולי למילאנו. כך, במקום שפירנצה תיאלץ להיגרר למלחמות ביניהן כצד לוחם, היא הפכה לגורם מתווך. את מדינת האפיפיור הוא ריסן באמצעות "לחץ רוחני" מצרפת: לורנצו עודד את מלך צרפת לערער על סמכויות הכנסייה ואנשיה, ולאיים לשלול את זכויות היתר של הכנסייה. במקביל הצליח שליט פירנצה לשכנע את המלך לא להתערב בעניינים הפוליטיים של איטליה. כל עוד לורנצו ישב על כיסאו, איטליה נותרה מחוץ למאבקי הכוח של הענקיות האירופיות.

לורנצו מת ב־1492, ואיתו מת השלום בחצי האי האיטלקי. ב־1494 הזמין לודביקו ספורצה, דוכס מילאנו, את שארל השמיני מלך צרפת לכבוש את נאפולי. לודביקו רצה להיפטר ממלך נאפולי, והאמין שיוכל לתמרן את הצרפתים, ושארל מצידו האמין שהוא היורש החוקי של כתר נאפולי. בנו ויורשו של לורנצו, פיירו, נכשל בריסון המאבק בין נאפולי למילאנו, וכל המפעל שבנה אביו היה נתון לסכנה: אם צרפת תפלוש לאיטליה, ספרד עלולה לנהוג כמוה. המדינות האיטלקיות ייאלצו אז להתכופף בפני אחת המעצמות, או גרוע מכך – להיכבש בידי אחת מהן.

אבל הגיאוגרפיה האיטלקית העניקה לפיירו הזדמנות למנוע זאת. נאפולי נמצאת בדרום המגף האיטלקי, והצרפתים הגיעו מצפון, דרך היבשה. כדי לכבוש את נאפולי היה עליהם לעבור דרך הטריטוריות של מילאנו, פירנצה ומדינת האפיפיור. פיירו היה יכול לנצל את המצב כדי להבהיר לצרפתים שהם ייתקלו בהתנגדות במסעם דרומה, וכך לשכנע אותם להימנע מפלישה. במקביל הוא היה יכול לנסות ליישב את הסכסוך בין מילאנו לנאפולי, ולהבהיר להן את האיום הצרפתי. אבל פיירו איבד את העשתונות. במקום לנופף בגזרים ובמקלות הוא מיהר להיפגש עם מלך צרפת וביקש שלא יכבוש את פירנצה. בתמורה להבטחת המלך לחוס על מדינתו, פיירו הסכים למסור כמה מהמבצרים החשובים ביותר של פירנצה לידי הצרפתים. הוא עשה זאת ללא התייעצות עם בכירים אחרים ברפובליקה, וגם לא עם בעלי הברית שלו. כשחזר לעיר הוא סומן כבוגד, ונאלץ לברוח מזעם ההמון יחד עם בני משפחתו.

פיירו מת בגלות במהלך המלחמה על נאפולי. משפחת מדיצ׳י שבה לפירנצה רק ב־1512 – ורק בעזרתם של כוחות ספרדיים, שאכן התערבו במלחמות באיטליה ושלחו גייסות לנאפולי כדי למנוע את נפילתה לידי צרפת. לאחר מערכה ממושכת הצליחו הספרדים להסיג את הצרפתים, ואז החלו בהשתלטות משלהם.

וכך, הפרת מאזן הכוחות והבריתות הביאה לפלישת כוחות זרים לאיטליה, וגררה את חצי האי לסחרור של מלחמות שנמשכו שישים שנה. המדינות האיטלקיות, שנהנו עד אז מאוטונומיה רבה, הפכו לכלי משחק בידי המעצמות האירופיות הגדולות.

The post לורנצו מת ב-1492, ואיתו מת השלום בחצי האי האיטלקי appeared first on מקור ראשון.

תוחלת החיים המתארכת – שהגורם לה היא המערכת הרפואית המשתפרת – מביאה יותר ויותר אנשים לגילאים מתקדמים שלא נראו בהיסטוריה המודרנית, אך לצידה צצים אתגרים חדשים. בירושלים תתקיים בעוד עשרה ימים ועידה שתציב לראשונה בקדמת הבמה נושאים הקשורים לגיל השלישי ולמחלות זקנה.

הוועידה היא פרי שיתוף פעולה בין מקור ראשון למיזם "עד מאה ועשרים", שהוקם לפני כשנה וחצי תחת ארגון רבני צהר, וכבר מעניק מענה לפונים רבים. המיזם, בהובלתו של הרב אוריאל גנזל, פועל במסגרת המרכז לאתיקה של הארגון, "צהר לאתיקה", בראשותו של הרב יובל שרלו.

בשיחה עם הרב שרלו, שישתתף בוועידה, אני שואל אותו בתחילה מה הקשר בין אתיקה לעולם הרבני, העוסק בדרך כלל בהוראת הלכה. "תעודת הזהות של אברהם אבינו לפי ספר בראשית היא לעשות צדקה ומשפט", אומר הרב שרלו. "התורה והנביאים ממשיכים בקו הזה. רבי יהודה הלוי כתב שזו התשתית הבסיסית לקיומנו ולזהות היהודית שלנו, זו המשימה שלנו בחיים. את המרכז לאתיקה הקמנו כדי להטמיע בנו ובציבור הולך וגדל את ההתמודדות עם שאלות אתיות שבדרך כלל אין להן תשובה הלכתית חדה וברורה. המצב מחייב עיסוק בהיבטים אתיים רבים – כלכליים, תקשורתיים, צבאיים, אישיים וכמובן רפואיים".

זה לא משחק לידי החרדים, שטוענים שרבנים צריכים ויכולים להתערב בכל שדרות החיים, ולא רק בענייני הלכה נטו?

"לא מדובר בעצות עסקיות או בשאלה אם לנתח או לא במקרה מסוים. אני חושב שעלינו להמשיך ולהתמיד בהתנגדות שלנו לכך שרבנים יתערבו בעניינים כאלה. הנושאים האתיים הם תורניים לגמרי, ומגיעים לעולם התורני לא דרך הלכות ישירות אלא למשל דרך מאמרי חז"ל, כמו 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך'. זה לא כתוב בשום ספר הלכה, אבל זהו בהחלט אחד העקרונות האתיים הגדולים ביהדות, אם לא הגדול שבהם. עקרונות כאלה מגיעים דרך משמעויות של פסיקת הלכה כמו 'שלך קודם לשל כל אדם' וכדומה. התפקיד הראשוני של העולם הרבני הוא לקדם את ההתנהגות המוסרית האתית, ולחתור לחנך ולפסוק. בעיניי זו אחת המשימות היסודיות של העולם הרבני".

בעולם ההלכה תמיד יש מחלוקות, אבל כאן הן תלויות בדעות האישיות של הרב המשיב, באופיו ובדרך מחשבתו. איך מגיעים להחלטה במצב כזה?

"המחלוקת היא נשמת תלמודה של תורה, וזה נכון בכל תחום והקשר. אנחנו מציעים לא רק את העמדה האתית, אלא את מקורותיה ונימוקיה. סביר שתוצג גם דעה אחרת, ומי שדבריו ישכנעו יותר – דעתו תתקבל. הרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב שההלכה בנויה על קבלת האומה – ובסופו של דבר זה מה שייווצר. יש תחומים מסוימים שאנחנו היחידים שעוסקים בהם, ויש תחומים שיש בהם מחלוקת. למשל, ברגע שמשהו עלה לאינטרנט, ההלכה לא מכירה בזכויות היוצרים מתוקף הביטוי 'זוטו של ים'. אנחנו מחמירים הרבה יותר בנושא הזה, ובסופו של דבר הציבור יכריע. אני מאמין שדרכו של עולם היא שיש מחלוקות קוטביות, ומתוכן לאט־לאט מתקרבים להסכמה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201712_01_29-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

איך נוצר הרעיון להקים מרכז לאתיקה בצהר?

"בשלב הראשון הוא הוקם כחלק מתופעת השו"ת באינטרנט, שכללה שאלות שרבות מהן עסקו באתיקה. ענינו עליהן והתברר שצריך מענה רציני יותר בדמות אתר גדול שיוקדש לאתיקה, שיכלול ניירות עמדה, מאמרים, פסיקות וכדומה. למשל, כשאדם מחפש בגוגל מידע על מעסיק שפוגע בזכויות והדרך להתחשבן איתו, התוצאה הראשונה תצוף באתר הזה.

"זהו גם ניסיון לקדם נושאים חשובים במאמרים, כמו מאמר שפרסמנו על השאלה אם תביעות בנוגע לרשלנות רפואית מקדמות את הנושא המוסרי או שמא גורמות לרפואה מתגוננת, ואיך אפשר לפעול באופן מוסרי וצודק יותר. סביב המאמר הזה כבר התארגנו כמה כנסים שהוזמנו אליהם. מרכז צהר לאתיקה הוקם לפני כארבע שנים, ולפני שנה וחצי הוקם בו המיזם 'עד מאה ועשרים', המלווה משפחות עם הכרעות לקראת סוף החיים ודמנציה".

הזכרת מעסיק שפוגע בזכויות ומה מותר לעשות נגדו. זאת סוגיה הלכתית שדורשת שאלת רב. מה הופך את זה לשאלה מוסרית?

"הניסיון להפריד בין אתיקה להלכה הוא מלאכותי. לא תרצח ולא תגנוב הן מצוות הלכתיות שכולן אתיקה. האתיקה מופיעה בעולם היהודי בפסקים חד־משמעיים, אך יש גם תחומים שלא נוסחו במפורש, כמו לדוגמה עיתונות והלכות הלבנת פנים בתקשורת, או הכללים לפרסום תחקיר.

"הדיון במקומה של התקשורת, החשיבות שלה, העובדה שיש בכלל רשות שקוראים לה תקשורת – יש כאן צורך יותר מאשר פסק הלכה, כי אין כזה פסק. יש כאן דיון רחב אופקים, שחלקו התקיים לפני כמה שנים על דפי מקור ראשון בשאלה אם יכול להיות איש תקשורת דתי".

אתה מרגיש שיש הדים לפעילות של המרכז לאתיקה ומיזם עד מאה ועשרים? אתם מביאים להשפעה אמיתית על הציבור?

"יש לנו שני מדדים לבחון זאת. שניהם חלקיים, כי אנחנו לא חברה מסחרית. האחד הוא מספר הכנסים העוסקים בנושאים אתיים ואתיים־רפואיים, ובפרט אלה שאנחנו מוזמנים אליהם. כאלה יש רבים מאוד. אם הייתי עוזב את הישיבה, הייתי מדלג מכנס לכנס כל היום. גם מספר הצוותים הבינלאומיים שאנחנו שותפים להם הולך ורב.

"המדד השני הוא מספר השאלות בנושאים אתיים והפניות למיזם עד מאה ועשרים, וכאלה אנחנו מקבלים באופן יומיומי. עוד ועוד אנשים מבקשים את הפרסומים שלנו. אנחנו עובדים עכשיו על מסמך בנושא האתיקה בשידוכים, ואני מעריך שכשהוא יצא לאור יהיה לו ביקוש, וההתנהגות לאורו תהיה בעלת השפעה רבה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... c-25500-25595v-120x86.jpg 120w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -25500-25595v-750x543.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

יש שאלות שדחיתם את העיסוק בהן בטענה שהן לא התחום שלכם?

"אתיקה בפוליטיקה – זה למשל תחום שאנחנו לא נכנסים אליו כרגע. זה היה צריך להיות תחום עיסוק מרכזי, אבל כבר שנים רבות כל דבר נצבע בפוזיציה. אנחנו מרגישים שאין לנושא הזה קשב אמיתי בציבור – ולא כי אין לו חשיבות. למשל, יש חשיבות עליונה לנושא קיום הבטחות, וכאן חסרה ההתייחסות שלנו, לפחות בינתיים, עד שיהיה אפשר לחזור ולעסוק בנושא".

רבנים יכולים להרשות לעצמם לא להיכנס לתחום שהציבור שואל עליו?

"זה לא נובע מפחד, שהרי כתוב 'לא תגורו מפני איש', אלא מפני שאלה דברים שאינם נשמעים כיום. אין טעם לעורר דברים שאינם נשמעים. ביום שנפסיק את החלפת המהלומות החברתית שקיימת כיום, נחזור לעסוק באתיקה בפוליטיקה.

"יש גם שאלות שגדולות עלינו, למשל תחום 'האתיקה בג'ונגל' – כלומר, לא השאלה מה ראוי לעשות לכתחילה, אלא במצבים שבהם כולם עושים משהו, והשאלה היא אם אני צריך להיות מוסרי גם אם כולם עושים אחרת; או לחלופין, האם להיות 'פראייר' שהופך את הדתיות שלי במקרים קיצוניים לחוסר יכולת לתפקד בעולם. בסוגיות כאלה אנחנו לפעמים חשים שהשאלה גדולה עלינו ומחייבת הכרעה רחבה יותר".

אילו שאלות אתיות מאפיינות את הגיל השלישי ומחלות זקנה?

"את הגיל השלישי מאפיינות שאלות משלושה סוגים. יש שאלות שעוסקות בטיפול פליאטיבי – כלומר מתי ובאילו תנאים מותר לאדם לומר שהוא רוצה להפסיק טיפול המכוון להארכת חיים, ולהתיר רק טיפול לשימור החיים. אלה השאלות הכי שכיחות, ויש לנו קו חם בנושא. שאלה אופיינית מאוד בתחום הזה היא הזנה במקרי מחלה קשים וסופניים. זאת השאלה הקשה ביותר מבחינה הלכתית ומבחינה אתית. היא נתונה במחלוקת הלכתית ומקצועית גדולה.

"התחום השני הוא התנהלות מול חובות אחרים שיש לאדם, כמו חובה כלפי בני זוג, ילדים וכדומה. אנחנו תמיד מדגישים את מצוות כיבוד אב ואם, אבל יש עוד נושאים והקשרים שאדם לעיתים מחויב להם ולעתים מותר לו להביא אותם בחשבון. אלה שאלות שכיחות מאוד.

"התחום השלישי הוא 'מה שמסביב', כמו למשל אמירת אמת לחולה דמנציה, או קיום מצוות כמו הנחת תפילין, ישיבה בסוכה, נסיעה לליל הסדר עם נהג גוי וכדומה".

כלומר, זו חלוקה בין סוגיות שעוסקות במחלות זקנה וסוגיות של התנהלות בגיל השלישי באופן כללי.

"נכון, והסוגיות הללו הולכות וצפות ככל שתוחלת החיים עולה, קודם כול בגלל הצלחת הרפואה. היא יכולה להאריך חיים, אבל המצבים האלה מביאים ליותר ויותר בגידה הדדית – הגוף לעיתים בוגד בנפש, ולפעמים הגוף בסדר גמור אבל הנפש נמחקת. הבעיות האלה מתעצמות ככל שהרפואה מתקדמת, והן מציבות בפנינו אתגרים אדירים.

"חלק מהרופאים מגדירים את הדמנציה בתור המגפה של המאה ה־21. אני לא חושב שיש מישהו מקוראי העיתון שאין לו קרוב משפחה עם דמנציה, אלצהיימר ומחלות דומות. מכאן מגיעה החשיבות הרבה של ועידת 'אל תשליכני', שאשתתף בה גם אני. היא מצטרפת לתנועה שאומרת שצריך לדבר על זה, להתמודד עם השאלות, לתת הוראות מקדימות בשלבי חיים שונים, לדעת מה מותר ומה אסור.

"יש הרבה נושאים שמשנים את ההתייחסות שלנו לתופעה הזו, ושיתוף הפעולה בין מיזם עד מאה ועשרים לעיתון מקור ראשון, שבא לידי ביטוי בוועידה הזו, הוא שירות חשוב מאוד לציבור".

The post הגיל השלישי ומחלות זקנה דורשים תשובות הלכתיות – ובצהר החליטו לענות appeared first on מקור ראשון.

סליחה שאני מקלקלת את השמחה הגדולה של העלייה לגמר האירוויזיון, אבל בעיניי נועה קירל, עם כל הכישרון והכריזמה שעליהם לגמרי אין עוררין, מייצגת את ההסללה של נערות במדינת ישראל בשנת 2023.

נראה שמגיל קטן מאוד הילדה הזאת "תובנתה" להיות הבובה שגברים נהנים לצפות בה. לפני כמה זמן ראיתי סרטון שלה מגיל 14 (!) שבו הבמאי אומר לה שהיא צריכה לשדר מיניות. אני נוטה לחשוב שגם אלה שלא יסכימו איתי לגבי השורה הראשונה בפסקה, יסכימו איתי שילדה בת 14 לא יכולה ולא צריכה להיות סמל למיניות. אז נכון שבהתחלה היא הייתה סמל לזה שאפשר להיות כוכבת גם אם את לא שדופה, וזה היה מצוין, אבל אז היא ירדה במשקל (כי מה לעשות האנורקסיה-שיק עדיין שולט לצערנו במרחב התרבותי) ובנוסף הסגנון של הלבוש והריקודים הפכו להיות בוטים הרבה יותר עד שהגענו עד הלום, משהו שנראה כאילו לקוח ממועדון לגברים בלבד.

יבואו אלו שיגידו שהטור הזה הוא לא פמיניסטי, אבל בעיניי כל אלה שנלחמות למען שוויון לא שמות לב שבשם הרעיון הצודק שכל אחת יכולה לעשות מה שבא לה, בטעות או שלא, נכנסים נציגי הפטריארכיה הגברית ומהנדסים אותנו לפי מה שבא להם. זה לא מה ש"בא לנו ללבוש", זה מה שמקובל בתרבות שלנו ומה נחשב כפתייני, מיני ומושך תשומת לב. שימו לב איך תמיד גברים חנוטים בחליפות והנשים בדרך כלל במינימום בד. עד שלא ניצור את השינוי בעצמנו, ההחפצה הזו תמשך.

עם כל הכישרון והכריזמה שעליהם לגמרי אין עוררין, נועה קירל מייצגת בעיניי את ההסללה של נערות

בתור אישה אני רואה כאן הנצחה לעובדה הפרימיטיבית שנשיות יכולה להתבטא רק דרך מיניות, שאישה יכולה להצליח רק דרך הגוף שלה. זה המסר שאנחנו רוצות להעביר לילדות שלנו? זה המודל? האם אין לאישה שום דבר להציע חוץ מהגוף והמיניות שלה? כמה שאנחנו חושבות שהתקדמנו ואנחנו כמעט שוות, תעשיית הבידור והאופנה טורחת להזכיר לנו מה הייעוד שלנו בעולם- דרך מסרים בשירים (למשל – "הבנות חמות כמו עוגיות"), דרך ריקודים פרובוקטיביים, רזון קיצוני על שלטי חוצות ולבוש מינימלי.

לא, אני באמת לא מתחסדת ואני באמת מאמינה שלכל אישה יש מאה אחוז סמכות ואחריות על הגוף שלה, אבל מגיל אפס מוכרים לנו טייץ לתינוקות וחולצות צמודות לילדות. כשהן גדלות קצת ונחשפות לטיק טוק – אפשר לראות אותן מענטזות בדומה למה שהן רואות על המסך. וכשהן גדלות עוד קצת ומחפשות דמויות להעריץ – המודלים שלהן משדרים עוד מאותו הדבר, מסרים שכבר מזמן היו צריכים לעבור מן העולם: תהיי מינית, תתלבשי חשוף והעולם יאהב אותך.

העיסוק בלבוש ובנראות הוא ממש לא עניין דתי. בלי שאנחנו שמות לב, מישהו אחר מחליט בשבילנו בחנויות האופנה וברשת מה נלבש, איזה צבעים וכמה בד ואיזה איפור או שיער. רק שהפעם זו לא משמרת הצניעות או המוסר, אלא משטרת האופנה ותעשייה שלמה שעדיין מנוהלת ברובה על ידי גברים.

אז העצמה נשית? תחשבו מחדש.

The post ההופעה של נועה קירל מנציחה את המוסכמה הפרימיטיבית על נשיות appeared first on מקור ראשון.