בזמן הסגר השני, רץ לו בקבוצות הווטסאפ החרדיות סרטון מקומם. בסרטון נראה שוטר רודף אחרי נער חרדי, באחת ההפגנות, וכשהנער קל הרגליים מצליח לרוץ מהר יותר, תופס השוטר דלי מזדמן וזורק אותו בכוח על הנער הבורח. הדלי פוגע, והנער משתטח על הרצפה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– תנו לגדל בשקט: פקודת הזקנים של צה"ל מגיעה לבג"ץ

– משוויץ של המזה"ת לקן טרור: מה צריך ללמוד מלבנון?

– דעה: על העיוורון: כשהשמאל היהודי מתמקד בהתנגדות לישראל

ימים ספורים לאחר פרסום הסרטון, הגיעה התשובה החרדית־סאטירית, בדמות מערכון מצולם: בסרטון נראה שוטר מתאמן בזריקת דליים על דמות שחובשת שטריימל. כאשר השוטר כושל בקליעה למטרה פעם אחר פעם, גוער בו המפקד: "תתרכז! תתרכז! בשטח – המטרות הרבה יותר קטנות".

זה היה סרטון תגובה, מהיר במיוחד, של חבורת "ברדק", שמריצה בחודשים האחרונים במגזר החרדי מערכונים משעשעים, רבים מהם סאטיריים. הם הצליחו אפילו להכניס דמות וגם ביטוי אל השיח החרדי: אייזנבאך, המפגין הירושלמי ("צ'אלמער" בעגה החרדית), שמקבל כסף כדי לארגן הפגנות המוניות בנושאים שונים, ובפיו שגור המשפט המנצח לכל לקוח שרוצה לוודא שההפגנה אכן תהיה הרמטית ותחסום את הצירים הרלוונטיים: "טוסטוס לא יעבור!" – משפט שכבר מצא את עצמו מככב בהפגנות אמיתיות של המגזר החרדי, ואפילו בגרפיטי ברחובות הערים.

מערכון השוטר והשטריימל



גם סאטירה פנימית יש במערכונים האלה; למשל במערכון שבו תורם אמריקני מסכים לתת הכול לישיבה שאליה הוא רוצה להכניס את בנו, ובלבד שהבן יתקבל: מבנה לישיבה, שטח בירושלים, מזגנים, דירות לכל הצוות. המערכון מצחיק, גם אם ברור שהבדיחה היא שיקוף של מציאות קיימת.

מאחורי המערכונים, שמופצים מדי שבוע בפלטפורמות כמו "כיכר השבת" ויוטיוב, עומדים שניים – מני וקשטוק (32) ואפי סקקובסקי (27). שניהם מעלים בכל שבוע עשרות רעיונות למערכונים, בוחרים אחד, מפיקים אותו – והופ, המערכון הופך לוויראלי ועובר בכל קבוצות הווטסאפ של המגזר החרדי. קשה לאמוד את המספרים האמיתיים של הצפיות, מאחר שחלק גדול מאוד מהצופים הם לא כאלה שיצפו במערכונים באתרי האינטרנט, אלא בווטסאפ המוגן או במייל המסונן – כשהמערכון עובר, כמו פעם, בדוא"ל. אבל גם הנתונים שכן נמדדים נחשבים ליפים מאוד יחסית למגזר: כ־130 אלף צפיות בממוצע לכל מערכון ביוטיוב. מערכון בהשתתפות דמותו של אייזנבאך הגיע ל־172 אלף צפיות ביוטיוב, ומערכון אחר, "ברדק בסגר", הגיע ליותר מ־190 אלף צפיות.

מהפנטזיה אל המציאות

וקשטוק בעל ניסיון רב בצילום, בימוי ועריכה, ומאחוריו סרטי תדמית רבים וסרטי פרסומת שהכין ללקוחות במגזר החרדי, ולא רק להם. הוא למד קולנוע בבית הספר "תורת החיים" ביד־בנימין. היום הוא מלמד בעצמו בבית הספר הזה. סקקובסקי, לעומתו, מביא למערכונים את כישרון המשחק הטבעי שלו, עם לא יותר מניסיון במשחק במספר סרטי פורים עבור "ישיבת רש"י" שבה למד. זו בערך החלוקה ביניהם: הכתיבה היא משותפת, כאשר בכל המערכונים סקקובסקי משחק את הדמות הראשית, פושט ולובש דמויות, בעוד וקשטוק אמון על הצילום, הבימוי והעריכה (לעיתים ההפקה גדולה יותר, ומשתתפים בה אנשי צוות נוספים – צלם, סאונדמן, תאורן ועוד), וגם משתתף בחלק מהסרטונים בתפקידי אורח. את שניהם פגשתי בביתו של וקשטוק בבני־ברק.

אז איך הכול התחיל?

וקשטוק: "כבר כשהייתי בישיבה, מדי פעם הייתי עורך סרטי וידאו, מצגות וכדומה, בסופי שבוע. כשהתחתנתי, לא חשבתי שזה יהיה הכיוון שלי, ואפילו עשיתי תואר בפרסום, אבל במקביל, יצא שהמשכתי להתקדם בעולם הווידאו. היום אני כבר מייצר סרטים לחברות גדולות.

"במקביל, צפיתי בכל מיני יוצרים, ותמיד התפעלתי מג'רי סיינפלד. אתה רואה בן אדם, לא אתלטי במיוחד, עומד על במה ומדבר. ואין לו שום דבר מיוחד. הוא מדבר על כלום – והוא מצחיק. סיינפלד יצר סדרה, ויודע להצחיק אנשים, ועד היום התובנות שלו עובדות ומשעשעות. הוא יכול לבוא בדגמ"ח וטי־שרט ולמלא אולם בקהל של אלפי אנשים. זה כישרון עצום".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1220155321015-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מ"סיינפלד" הגיע הרעיון הראשוני ליצור מערכונים?

"זה לא שאמרתי, 'בוא נעשה סיינפלד'. אבל אני אמן בנשמתי, אוהב ליצור, ואני הכי נהנה ליצור תוכן מצחיק. נכון, גם כשאתה יוצר סרט דרמה סוחט דמעות אנשים נהנים, אבל זה לא אותו דבר. יש משהו כיפי ביכולת להצחיק בן אדם. לצד התגובות הרגילות יש גם תגובות מרגשות, כמו 'מאז הקורונה לא ראיתי את אמא שלי מחייכת, והנה כשהיא ראתה אתכם זאת הפעם הראשונה שהיא חייכה'. אני גם דואג לשלוח אישית את המערכון, בכל פעם שעולה חדש, לאישה חולה שנמצאת באשפוז במיאמי. זה מקל עליה, והיא אומרת: 'שלחו לי עוד מזה'".

סקקובסקי: "זה הדבר הראשון שאני עושה באופן מקצועי. למעשה, אני נשוי טרי, כשנה. עד אז הייתי תלמיד ישיבה, ועד היום אני אברך כולל. בישיבה היינו מצלמים כל מיני מערכונים פנימיים כאלה, לא מקצועיים. תמיד חלמתי לעשות קומדיה, אבל עוד לא ידעתי מה אני רוצה בדיוק. החברים הכירו את הכישרון, ולי תמיד היה ברור שבהמשך אני רוצה לעשות משהו מקצועי יותר, אבל הכול עדיין היה בגדר פנטזיה".

איך נוצר החיבור ביניכם?

וקשטוק: "לפני אפי, פניתי לכמה חבר'ה במשך השנים, אבל לא יצא מזה כלום. ואז פנה אליי מוטי רובינשטיין, חבר משותף של שנינו, שיש לו משרד יח"צ בציבור החרדי וגם בלוג בנושאי פרסום, וביקש לצלם סרטונים שבועיים לקידום הבלוג – לא משהו שהוא ציפה ממנו לתפוצה גדולה, אלא יותר לברנז'ה. אפי צילם לו כל מיני קטעים מצחיקים. אני ערכתי את הסרטונים האלה, וכך נחשפתי לאפי ואמרתי: הופה! יש פה משהו".

"הדמות של אייזנבאך, מארגן ההפגנות, התחילה בישיבה שלי", מגלה סקקובסקי, "למדתי שמונה שנים בשכונת גאולה, סמוך למאה שערים, והכרתי כל מיני טיפוסים מהאזור. כשישבתי עם מני לפתח את הדמות השתמשתי למעשה בערבוב בין דמויות שהכרתי ליד הישיבה".

וקשטוק, למעשה, כבר ותיק יותר בעולם ההומור החרדי. הוא משתתף רבות בשידורי "רדיו קול חי" כסייד־קיק המשעשע של השדרן אריאל ברמן, וגם היה שותף לפני כשש שנים לחבורה אחרת של מערכונים ברוח חרדית, "קישקישקריא" שמה, שגוועה אחרי עשרה מערכונים. "מערכוני 'קישקישקריא' הקדימו את זמנם", הוא אומר עכשיו. "היו אז הרבה פחות חרדים באינטרנט וגם בווטסאפ. ועדיין, גם אז, יחסית לזמנו, השגנו מספרים יפים של כ־50 אלף צפיות לכל מערכון. זה גם היה ברמה נמוכה יחסית מבחינת הצילום, כי עוד הייתי עם הרבה פחות ניסיון, ובשלב כלשהו זה התפרק, גם כי היינו עסוקים. מאז, כל הזמן קינן בי היצר הזה להמשיך לעשות משהו בסגנון".

מני וקשטוק: "מי שכותב יודע כמה קשה לוותר על בדיחה, היא יושבת לך בגרון ורוצה לצאת ממך. אבל אנחנו מורידים בדיחות שונות למרות שהן מעולות, ואפילו אם הן ממש יצחיקו, כי זה לא שווה כלום אם מישהו ייפגע"

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02113_42_00-8-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

את המערכון הראשון, בהשתתפות דמותו של אייזנבאך, העלו השניים בין פורים לפסח בשנה שעברה. כן, ממש במקביל להגעת הקורונה לישראל. "בגלל המצב היינו הרבה בבית, אז דיברנו שעות בטלפון כדי לתכנן את זה, וגם נפגשנו לכתוב", מספר וקשטוק, "כשנפגשנו, כל אחד מאיתנו שפך רעיונות וחומרים שהוא צבר במשך הזמן, והתחלנו לברור".

חבל דק מאוד

הרחוב החרדי כבר מכיר אותם היטב, וגם מגיב בהתלהבות כשיוצא מערכון חדש. סקקובסקי ("בחור טוב" ברוסית, הוא מסביר את שם המשפחה יוצא הדופן) מספר: "הפידבקים באמת מפתיעים. כמעט 100 אחוז מהתגובות חיוביות. קח את הטלפון שלי ותראה. יש מאות אנשים שמתקשרים ושולחים הודעות בווטסאפ. בדרך לפה כמה אנשים ביקשו שאצטלם איתם סלפי, ואני עוצר ומצטלם. את האמת, אני מפחד שיחשבו שאני סלב עשיר, ויבואו אליי בפורים כדי לאסוף כסף. חשבנו כל הזמן שזה יצליח, אבל לא עד כדי כך. לא דמיינתי שלא יהיה אדם חרדי בסביבה שלא יכיר אותי".

אז הפכתם לסלבס?

"זה באמת מעניין, זה דבר חדש גם לציבור החרדי. אני לא אוהב לדבר על זה, זה מביך. אבל בוא, אני נהנה".

אתם עושים גם סאטירה פנימית, נוגעים במערכונים בכל מיני תופעות בחברה החרדית.

וקשטוק: "אנחנו עושים סאטירה, אני לא מתבייש בזה, אבל המטרה שלנו היא לפני הכול להצחיק. נכון, החבל דק מאוד, וביטלנו עשרות רעיונות כי אולי הם חלילה היו פוגעים במישהו. זו האנטיתזה המוחלטת לסאטירה של 'בוא נצחק על כולם'. אפשר לומר שאנחנו סאטירה עם הגבלות".

סקקובסקי: "סאטירה היא לא ערך עליון מבחינתנו. זה לא דבר קדוש. הערכים שלנו הם הרבה יותר קדושים, ולא נוותר עליהם".

אפי סקקובסקי: "יש מאות אנשים שמתקשרים ושולחים הודעות בווטסאפ. בדרך לפה כמה אנשים ביקשו שאצטלם איתם סלפי. האמת, אני מפחד שיחשבו שאני סלב עשיר, ויבואו אליי בפורים כדי לאסוף כסף"

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02113_43_00-5-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אבל במערכון כמו זה עם ראש הישיבה והעשיר האמריקני, אתם כן נותנים אמירה קצת ביקורתית.

"זה נכון, אבל אני מתקן אותך: הרב במערכון אינו ראש הישיבה, אלא מזכיר הישיבה. לא שאני אומר שצריך לזלזל במזכירים, אבל זה לא כמו לצחוק על ראש הישיבה. נכון שהייתה אמירה במערכון הזה, ומהתגובות גם ראינו שהרוב לפחות הסכימו איתה. הדמויות במערכונים גם קיצוניות מאוד, כך שהן לא באות לשקף את המציאות הרווחת. כולם יודעים שראשי הישיבות הם כאלה שדואגים לישיבות שלהם, וגם כשהם משיגים תורם, הוא תורם לטובת הישיבה".

וקשטוק: "מי שכותב יודע כמה קשה לוותר על בדיחה, היא יושבת לך בגרון ורוצה לצאת ממך. אבל אנחנו מורידים בדיחות שונות למרות שהן מעולות, ואפילו אם הן ממש יצחיקו, כי זה לא שווה כלום אם מישהו ייפגע".

בינתיים, הדמות של אייזנבאך שיצרתם, שמתמחרת הפגנות לפי הלקוחות, הפכה ללהיט.

סקקובסקי: "בתור בחור ישיבה, ראיתי בזמנו שהחליפו בירושלים את פחי הצפרדע לפחים טמונים, והצחיק אותי לראות איך בבת אחת הולך להידפק מערך ההפגנות, שכלל עד אז את גרירת הצפרדעים לרחובות הראשיים ושריפה של הפחים. הייתה לי מתחת לבית בכל יום רביעי הפגנה קבועה של ירושלמים, שהיית רואה איך באופן קבוע ב־16:00 הם מפגינים במקום אחד וב־16:20 הם כבר במקום אחר, בהפגנה אחרת. אתה רואה מולך קבוצה של מטורללים, שאפילו לא קרובים לציבור. משם שאבתי את האווירה למערכונים. את הבגדים לאייזנבאך, תאמין או לא, לקחתי מקמב"ץ 'העדה החרדית' יואליש קרויס. אמרתי לו מראש שאני הולך לעשות צחוק מההפגנות, והוא אמר: העיקר שתהיה לך פרנסה מזה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /Screenshot_1-750x589.png 750w" sizes="(max-width: 837px) 100vw, 837px" />

וקשטוק: "ברור שהדמות הזאת זו הגזמה שלנו. אם זה היה מבוסס על מישהו אמיתי, לא היינו עושים את זה. אפילו משפט המפתח שאייזנבאך אומר למזמין ההפגנה, כשהוא מבקש סכום גדול, הוא: 'מה חשבת, שזה לשם שמיים? אם אתה רוצה הפגנה לשם שמיים – לך למאה שערים!'. כלומר, אנחנו לא אומרים חלילה שכל ההפגנות במאה שערים הן לא לשם שמיים. זו בסך הכול דמות בדיונית".

הפקה חסרת פשרות

אחרי שלב הרעיון והכתיבה, מגיע החלק הטכני, שהוא לא פחות קשה: למצוא לוקיישן מתאים למערכון, שחקנים, ניצבים, תפאורה. הכול חייב להיות באווירה החרדית, קהילה שלא בדיוק מכשירה שחקנים משלה ב"ניסן נתיב". "החלק של ההפקה הוא באמת מורכב. יש לנו רמה שלעולם לא נרד מתחתיה", אומר וקשטוק, "מערכון אייזנבאך במשרד, למשל, הוא ברמה קולנועית לגמרי. מיום צילום שלם, הוצאנו שלוש דקות של מערכון. הפכנו משרד ירושלמי רגיל למשרד באווירת מאה שערים, עם פשקווילים מתאימים ושלטים. מבחינת הקהל שלנו, שלא רגיל לרמה גבוהה כי אין דברים אחרים, היינו אולי יכולים לזלזל ברמת הצילום וההפקה – אבל יש לנו רמה שאנחנו מעוניינים בה, ואנחנו משקיעים בזה המון זמן וגם כסף, כי אנחנו חושבים על העתיד ומאמינים שזה יתפוס וגם יכניס לנו כסף".

"בלילה שבו נודע שהולכים לבחירות, התקשר אליי חבר שעובד עם אחד הפוליטיקאים החרדים", מספר סקקובסקי, "הוא אמר לי: 'לך תדע, אולי השנה גם אייזנבאך יצביע בבחירות'. אז עניתי לו: אתה צודק, הוא בטוח יצביע הפעם, אבל אני עוד לא יודע למי".

אז יש סיכוי שאייזנבאך יצלם סרטון לאחת המפלגות?

וקשטוק: "אייזנבאך יכול הכול. הוא יכול להוציא סרטון ליהדות התורה, וגם לש"ס, ואולי בכלל לסער".

סקקובסקי: "אולי הוא בכלל יחצה את הקווים למרצ, ויוריד את הזקן".

וקשטוק: "ואם נחזור לנימה רצינית, אז פרסומת אחת כבר צילמנו ויש עוד בקנה, וזו השאיפה. בעתיד, אחרי הקורונה, נעשה גם הצגות. יש לנו מה למכור".

כשמשווים אתכם לאנדרדוס, חבורת הקומיקאים הדתית־לאומית שגם היא מעלה מערכונים והצגות, מה זה עושה לכם?

וקשטוק: "אנדרדוס מעולים, באמת. אנחנו אוהבים אותם מאוד. פעם באמת מישהו שאל אותנו: 'מה, אתם עושים אנדרדוס?' אז אמרתי לו: לפי דבריך, אנדרדוס עושים 'קצרים', ו'קצרים' עושים מונטי פייתון, וכך הלאה והלאה עד שנגיע להרשל'ה".

במערכונים שלהם אפשר לצפות ביוטיוב, באתרים החרדיים וגם בפלטפורמה נוספת, ייחודית לבתים חרדיים שלא מחזיקים אינטרנט בבית: דיסק און קי שמכיל מאות שעות של סרטים חרדיים, הרצאות והצגות, ונמכר במגזר החרדי בהזמנה טלפונית. "מתבונן מהצד שלא בקי במגזר החרדי סופר את הצפיות שלנו כך: 170 אלף, נניח, למערכון ביוטיוב, עוד 100 אלף בפייסבוק ועוד מספר כזה מכיכר השבת ושאר האתרים, וכך הוא מגיע למסקנה שיש לנו כ־400 אלף צפיות בסך הכול לכל סרטון – אבל הוא לא מבין שזה אפילו לא חצי, כי לרוב קהל היעד שרואה את המערכונים שלנו אין גישה ליוטיוב ולשאר האתרים", מסביר וקשטוק.

בסוף השבוע שעבר כבר שלחו אליי את המערכון החדש ששבר לגמרי את הרשת הכשרה: אפי לובש בו דמות של אברך ליטאי, שמבקש לסייע לשכן החב"דניק שנמצא בבידוד, אלא שלשכן יש בקשה מפתיעה: שיחליף אותו בדוכן התפילין. אפי, בלית ברירה, מחליף, ויורה על החילוני המסכן שמתקרב לדוכן תילי תילים של הלכות, כמו ליטאי אמיתי. לאחר מכן הוא חוזר לבניין, ואז נפתחת הדלת של השכן הברסלבאי שגם הוא נמצא בבידוד. בשלב הזה אפי מתחיל לדמיין שהברסלבר הולך לבקש ממנו לקפץ עם ניידות ברסלב ברחובות העיר, ובורח ממנו מיד בצעקות, כשהשכן צועק אחריו: "מה קרה? בסך הכול רציתי חלב…

The post הברדקיסטים: הצמד החרדי הצעיר שכבש את המגזר appeared first on מקור ראשון.

לאחר שלמעלה משני מיליון ישראלים חוסנו כבר נגד נגיף הקורונה, במשרד החוץ מתכוננים לחסן את שליחיה הדיפלומטיים של ישראל מעבר ים. השאיפה היא לחסן את כל השליחים ובני משפחותיהם כבר בשבועות הקרובים.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– בלדה לעוזב: פרידה מהקריירה הפוליטית של עמיר פרץ

– למה אלימות משמאל זוכה ליחס סלחני יותר מאלימות מימין

– מדוע חז"ל העבירו ביקורת על אנשי יריחו שסייעו לעניים

שגריר ישראל ברומא, דרור אידר, סיפר בשבוע שעבר בעמוד הפייסבוק שלו על שלוש האפשרויות הנשקלות לחיסון צוות השגרירות שלו, וכלל שליחי המדינה בחו"ל. "אנחנו נמצאים בחזית, במיוחד במדינות אדומות. ביקשנו לשלוח לכאן חיסונים (הם יכולים להחזיק מעמד עד חמישה ימים מחוץ להקפאה), אבל התגלו קשיים", כתב אידר. "אפשרות אחרת היא חיסונים הדדיים – ישראל תחסן את הדיפלומטים האיטלקים, ואנחנו נחוסן על ידי האיטלקים. אפשרות שלישית היא לטוס לישראל פעמיים ליום אחד כדי להתחסן".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 01/AFP_8Y9746-750x527.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כמה עשרות דיפלומטים, כבר חוסנו בארץ כשהגיעו לכאן לפני כשבועיים לחופשות, עקב ימי החג של השנה האזרחית החדשה. ימים בהם ממילא הנציגויות הישראליות סגורות במדינות בהן הם משרתים. בין המחוסנים – שגריר ישראל בבלגיה עמנואל נחשון, שגריר ישראל באוקראינה יואל ליאון, ונציגים נוספים. בנוסף, חוסנו בישראל צוותי השגרירויות הישראליות במצרים, ירדן ומדינות המפרץ.

סוגיית ההדדיות, כפי שתיאר השגריר אידר, במסגרתה תחסן ישראל צוותי שגרירויות זרות היושבים בארץ, ובתמורה יחוסנו במדינות השונות הישראלים השוהים אצלם, אפשרית רק במדינות בהן משתמשים בחיסון שקיבל אישור בארץ.

האפשרות האחרונה, לפיה הצוותים יגיעו לישראל כדי להתחסן, תלויה במרחק של מדינות השירות השונות. ההעדפה על פניו היא, שהצוותים לא יצטרכו לבא במיוחד כדי להתחסן. לא מכל מקום בעולם ניתן להגיע ליום אחד בלבד, והמשמעות היא צורך בבידוד, והמתנה בארץ של שלושה שבועות בין שתי מנות החיסון.

אחד השיקולים במקרה הזה, הוא הצורך לשמור על תפקוד פעיל ורציף של הנציגויות בעולם. יש לציין כי גם בתוך הנציגויות עצמן, ישנה עדיפות למשרתים שהם בקבוצות סיכון. כאמור, במשרד החוץ עובדים על פתרונות, ומקווים כי בתוך מספר שבועות יהיו כולם מחוסנים.

בסוכנות היהודית הודיעו כי יפעלו לשילוב השליחים במערך החיסונים בישראל, אולם בפועל עד לרגע זה לא נמצא מענה לשליחים הישראלים שבתפוצות. בהודעה שנשלחה על ידי מנהלת פלטפורמת השליחים הגר שהם-מרקו, נכתב כי השליחים שיחוסנו בהקדם הם בני למעלה משישים, אך ההנחה היא כי מדובר בבודדים. בנוסף, בוחנים בסוכנות את האפשרות להטיס ארצה שליחים שנמנים על קבוצות הסיכון.

בסוכנות קבעו כי שליחים שאינם מחוסנים לא יצאו לפעילות בשטח, והוסיפו שמי שנמצאים בארץ, יתחסנו לפני חזרתם "אלא אם קיימת סיבה תקפה לסירובם להתחסן", נכתב. הוא הוסיפו כי שליחי שנת שירות יתחסנו בחופשת המולדת, שתוארך כדי לאפשר בידוד ושתי מנות חיסון וככל הניתן תכלול גם את מועד הבחירות וסדר פסח.

בתוך כך, מזכ"ל בני עקיבא העולמית רועי אבקסיס קרא בשבוע שעבר לשרת התפוצות עומר ינקלביץ' לפעול לספק חיסונים לנציגים הישראלים בתפוצות "את השגרירים, הקונסולים, שליחי הסוכנות ושליחי בני עקיבא שלחנו למשימה בשם מדינת ישראל היהודית למען היהודים. הם נמצאים עתה בחזית העשייה הציונית וחובה עלינו כמי ששלחו אותם לדאוג לשלומם כדי שיוכלו להמשיך במשימה במקסימום ביטחון בריאותי". עוד הוסיף אבקסיס ש"הקורונה הציפה ביתר שאת את השליחים כצינור חמצן לקהילות ולקשר עם ישראל כמו גם כעמוד תווך משמעותי בתוך חיי הקהילה ובקרב הנוער היהודי. אנחנו מחיובים לשלומם ולבריאותם".

בהכנת הידיעה סייע צביקה קליין.

The post חסינות דיפלומטית: היכן יתחסנו השגרירים הישראלים בעולם? appeared first on מקור ראשון.

רשימה זו תבקש להציע משמעות עקרונית ואקטואלית למכת הצפרדע המופיעה בפרשת וארא. רגליים לדבר שמכת הצפרדע איננה רק אירוע היסטורי נקודתי אלא עניין בעל משמעות נצחית, הם דבריו של בעל חידושי הרי"ם המובאים בשמו ב"שפת אמת" על הפרשה. לדבריו, יש קשר והקבלה בין עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, לבין עשר מכות מצרים ועשרת הדברות.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– דעה: על העיוורון: כשהשמאל היהודי מתמקד בהתנגדות לישראל

– "הרווחת ביושר את מנוחת העולמים": העולם סופד לאדלסון

– "לעג לרש": 800 יחידות דיור בלבד יאושרו ביו"ש

בעל חידושי הרי"ם סתם ולא פירש, הצביע על ההקבלה אך הותיר לנו את המלאכה לפרטה. מכת הצפרדע היא המכה השנייה. הדיבר השני הוא "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱ־לֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". מהי, אם כן, הזיקה בין איסור עבודה זרה ובין צפרדעי מצרים?

הבטחה היא לא חוזה

אחד מפסקי הדין הנודעים בדיני חוזים, הוא פסק דין אנגלי שניתן לפני למעלה ממאה שנים ושמו "בלפור נגד בלפור". הצדדים לאותו הליך היו בני זוג נשואים. הגב' בלפור הגישה תביעה נגד בעלה בטענה להפרת התחייבויות שנתן לה במהלך הנישואין. תיק זה נדון בערכאה נמוכה, ולאחריה בערכאת ערעור. בית המשפט הגבוה דחה את תביעתה פה אחד, כשכל אחד מהשופטים מצביע על נימוקים אחרים לדחייה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 191227_052012-750x876.jpg 750w" sizes="(max-width: 822px) 100vw, 822px" />

המכנה המשותף לשלושת שופטי הערעור היה הקביעה שהבטחות שבני זוג מבטיחים זה לזה במהלך הנישואים אין כוונתן ליצור חוזה משפטי מחייב. הבטחות כאלה נותרות בתחום הרצון הטוב בלבד. הלורד אטקין הנודע, שהיה אחד משופטי ההרכב, הרבה במתן דוגמאות למצבים שבהם מהבחינה הטכנית קיים לכאורה חוזה, אך ברור הוא שלצדדים לא הייתה כל כוונה ליצור יחסים משפטיים מחייבים. מצבים אלה, הסביר, לא יחסו תחת משטר דיני החוזים.

כך הדבר לדוגמה כאשר אדם מזמין את חברו לארוחה, ולבסוף מודיע על ביטול הזמנתו. הוא הדין כאשר שני חברים מסכמים לצאת להליכה משותפת, ולבסוף האחד מודיע על ביטול ההליכה. במצבים כאלה לא יהיה זה סביר שהצד הנפגע יוכל להגיש תביעה על הפרת חוזה. כך גם בחיי נישואים. אם בעל מבטיח לאשתו לקנות לה ענק יהלומים ליום הולדתה ואיננו עומד בהבטחתו – לא היינו רוצים שבתי המשפט ידונו בתביעות שכאלה, ולא היינו רוצים שכל התחייבות ג'נטלמנית שלנו תלבש לבוש משפטי. הפרת הבטחות שכאלה תישאר בתחום האישי שבין הצדדים, ואלה ישכילו לכלכל את צעדיהם האחד מול רעהו בהתאם.

פסק דין זה נלמד בפקולטות למשפטים בתחילת הקורס בדיני חוזים, ויש לכך חשיבות חינוכית רבה גם בעיצוב עולמם של המשפטנים לעתיד. זוהי פסיקה שתוחמת את גבולות המשפט ומצביעה על ריסון פנימי ועל בלמים חיוניים למניעת פריצתו וחדירתו של המשפט לכל דל"ת אמות של חיינו. אושרו של עולמנו מושג גם באמצעות הקיום המרובד של מרחבים שבהם קיימים נורמות וכללים שונים. האנושיות שבנו יכולה להתקיים ולהתפתח רק במרחב שיש בו מקום לפעילות אוטונומית וספונטנית, בהבדל מכפיפות אולטימטיבית לכללים.

אילו כל מוצא פינו היה מקבל באופן מיידי משמעות משפטית המקימה עילות תביעה, אילו כל הנימוסים שלנו היו פרי כפייה חוקית שסנקציות עונשיות בצדם – כי אז לא היינו יכולים לכלכל את צעדינו. כל שיטת משפט חייבת לרסן את עצמה ולהותיר מרחבי קיום שאליהם היא איננה חודרת. באותם מרחבים, הפנויים מהמשפט, יוכלו בני האדם לטפח ערכי סולידריות, כיבוד הבטחות, הוקעה חברתית של מי שסוטה מכללים אתיים וכן סנקציות שהן לאו דווקא משפטיות. במרחבים הנקיים הללו תצמח האנושיות שבנו, ובהם יתפתחו כללי אתיקה ותרבות.

הטרוטופיה על פי פוקו

בהרצאה נודעת שנשא הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו בשנת 1967, במסגרת כנס של החוג למחקרים בארכיטקטורה, הרצאה שכותרתה הייתה "על מרחבים אחרים", השגיר פוקו את המונח "הֶטְרוֹטוֹפְּיָה" (הטרו=אחר, טופיה [טופוס]=מקום). התזה של ההרצאה הייתה כי לצד מרחבי החיים השגרתיים שלנו, מתקיימים מרחבים שבהם קיימים כללי התנהגות שונים. כך, למשל, התנהגותנו בבית החולים או במוזיאון איננה חלק מהתנהגותנו הרגילה בשגרת חיינו. במקומות אלה, שאותם הוא מכנה במונח שטבע "הטרוטופיה", נענים אנו למערכת כללי התנהגות שונה, ולכן ההתנהגות שלנו בביתנו איננה אותה התנהגות בבית החולים.

לתובנה זו השלכות מרחיקות לכת על עיצוב וארכיטקטורה של מרחבים הטרוטופיים שונים. לפי דבריו, תהיה זאת טעות לתכנן מבנים שונים בקו ארכיטקטוני זהה, תוך היענות למשתנה אחד ויחיד הנעוץ רק בשוני הפונקציונלי של כל מבנה. כל קטגוריה של מבנים היא עולם העומד בפני עצמו, ומחייב התייחסות ארכיטקטונית נבדלת. הרצאה זו מחדדת את הריבוד הגדול הקיים בעולמנו, כאשר בלא משים, בכל מרחב מתנהלים אנו לפי כללים האופייניים לאותו מקום, וכל מרחב מוציא מאיתנו דברים אחרים. המודעות לקיומם הסימולטני של כללי התנהגות שונים במרחבים שונים, ממחישה לנו את הסדר הפנימי שעיצב לו המין האנושי.

ההטרוטופיה של פוקו התייחסה למרחבים פיזיים של מקומות ממשיים על פני כדור הארץ, אך הרעיון נכון לא פחות גם למרחבים רעיוניים שאינם פיזיים. אם דיברנו על גבולות המשפט והחוק, הרי בכך דיברנו על הטרוטופיה של המשפט, שאמורה לחול במרחבים מסוימים אך איננה רצויה במרחבים אחרים.

מכאן נשוב למכת צפרדע. מכת הצפרדע איננה מתמצה רק באי־הנעימות ובחוסר האסתטיקה שבהופעת צפרדעים בתוך קערות האוכל. מכת הצפרדע היא בעצם פרדיגמה של מִיטוּט כל החומות וביטול כל ההטרוטופיות והפיכתן למרחב אחד ויחידי. במציאות נורמלית, היאור הוא מקומן של הצפרדעים ואילו חדרי האוכל וחדרי השינה הם אקס־טריטוריה לצפרדעים. והנה באה המכה ומבטלת את האבחנה שבין הטריטוריות, והכללים הנגזרים מהמקום [הטופוס] נעלמים כאינם. בני האדם מוצאים עצמם בעולם חד־ממדי, שבו הצפרדעים מצויות בכל מקום ואין הבחנה בין המרחבים השונים.

לצורך קיומו של עולם החומר נזקקה הפרדה בין אור לחושך, בין ים ליבשה. לעולם הרוח נחוצה הפרדה בין קודש לחול. רעיון זה קיים גם בממד הזמן. אף את הזמן ניתן לחלק להטרוטופיות, כדברי קהלת: "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם… עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ… עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת". עולמנו בנוי על הפרדות ומרווחי זמן נחוצים וחיוניים, ואין מלכות זמן אחת נוגעת ברעותה. ההיגד "לכל זמן ועת" הוא קביעה מהותית ואונטולוגית ולא תיאור התרחשות מקרי. לא רק שיש עת לשמחה, המבדילה אותה מעת של עצב, אלא שאף "אין מערבין שמחה בשמחה".

אם נפנים את החיוניות בעצם קיומם של המרחבים השונים, הן במקום והן בזמן, הן בחומר והן ברוח, נוכל להבין את משמעותה ועוצמתה של מכה המאיינת את קיום ההפרדות הללו. זאת היא פגיעתה של "מכת הצפרדע" במובנה העקרוני. מכה זו מגלמת עיקרון הַמַּכֶּה באנושות באופנים ובמופעים שונים. בכל דור ודור לובשת הצפרדע המצרית צורה ופושטת צורה. אך אופייה של המכה נותר על כנו.

חדירתן של נורמות זרות לתחום מרחב שבו אמורות לחול נורמות אחרות והשתלטותן עליו, יוצרת תחושת ניכור. את זאת הנהיר לנו פרנץ קפקא בספרו "המשפט". הברקתו של קפקא בחיבור זה הייתה בכך שלקח את המרחב המשפטי, שבו אמורות לשרור נורמות של סדר וכיבוד כללים ברורים, ורוקן ממנו את כל מאפייני המשפט הרגילים. קפקא הותיר רק את מעטפת המשפט החיצונית, אך יצק לה תוכן זר שהשתלט על המרחב המשפטי. בכך המחיש והחדיר לקורא את חוויית הניכור החריפה המתקבלת ממרחב שפועל באופן זר.

עתה ניתן להבין את הזיקה שבין "מכת הצפרדע" ובין הדיבר השני "לא יהיה לך א־לוהים אחרים על פני". האדם מחויב להנכיח את הבורא בעולמו ולהתנהל על פי דברו. זהו העיצוב הנכון בעולמו של המאמין. סילוקו של הבורא מתוך עולם זה, והכנסתו של "כוח זר" השולט בו (עבודה זרה), הם בבחינת מקרה פרטי נוסף של "מכת צפרדע" חמורה.

מכוחה של ההקבלה שיצר בעל חידושי הרי"ם, "מכת הצפרדע" מקבילה גם למאמר השני שבו נברא העולם. המאמר השני הוא "וְרוּחַ אֱ־לֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם". ריחוף רוחו של הבורא על פני המים היא המציאות האונטולוגית שבה נברא העולם. אם רוח אחרת תמיר את הבורא, והיא תהיה זאת שכביכול תרחף מעל פני המים, כי אז תהיה זאת התגלמות של "מכת צפרדע" רוחנית הרסנית.

עולם של שחור ולבן

ניתן לאתר את "מכת הצפרדע" גם בחיי היום־יום שלנו ובתחומים שונים של המרחב הציבורי. אין בכוונתי להיכנס לתוך הדיון הפוליטי, והדברים שייאמרו להלן הם התייחסות מסדר שני בלבד ויתמקדו רק באספקט של מיטוט גבולות בזירות הציבוריות שלנו. הדגש בדבריי הוא על השפעתם של הדברים עלינו כבני אנוש, כאזרחים וכחברה.

כאשר מובלת מהפכה משפטית שלפיה הכול שפיט, וכאשר בית משפט מחליף את הרשות המבצעת, כמו גם את אנשי המקצוע ואת הגנרלים של הצבא, ולמעשה חודר לכל מרחבי החיים, זהו מקרה פרטיקולרי נוסף ומודרני של "מכת הצפרדע". הפעם "מכת צפרדע משפטית". היינו, הוצאתו של המשפט "מן היאור" שלו והכנסתו והחדרתו "לבתינו, לחדרי משכבנו, על מיטותינו, בעמנו, בתנורינו ובמשארותינו" (על פי שמות ז, כח).

מכה זו נובעת לא רק מהאשמות שחלק מהציבור מפנה לדמות זו או אחרת מעולם המשפט, או לערכאה מסוימת. היא קיימת במלוא העוצמה גם כתוצאה מתרבות חברתית קלוקלת של יצר בלתי נשלט לפנות לערכאות, וזאת גם כאשר עסקינן בזוטי דברים. הנורמה שלפיה כל אי־נוחות, אי־שביעות רצון ואפילו ספיגת נזק, פתרונה היחיד הוא בפנייה לערכאות – היא מעוותת. "מכת הצפרדע המשפטית" קיימת גם משום שעילות התביעה הקיימות בכל הערכאות הולכות ומתרחבות כמין תהליך אנטרופי חסר שליטה. כל זאת לא רק מכוח פסיקת בתי המשפט השונים, היוצרים עילות תביעה יש מאין, אלא גם מכוח חקיקת יתר של הרשות המחוקקת, וכן מכוח העצמת גופים רגולטוריים על ידי הרשות המבצעת.

גם לתחום הפוליטי ישנו "יאור" משלו. גם עליו להישאר רק בתחום יאור זה ולא לחדור למשארותינו ולתנורינו. כך, מינויים ציבוריים חייבים להיעשות לפי קריטריון יחידי והוא מידת המקצועיות של מקבל המינוי. החלטות בתחומים מקצועיים חייבות להתקבל לפי מוצא פיהם של אנשי מקצוע בלבד. כאשר לתחום השיקול הענייני מוכנסים שיקולים מתוך היאור הפוליטי, כי אז לפנינו מציאות של "מכת צפרדע פוליטית".

לתחושת חלקים גדולים בציבור, בשני התחומים הללו, המשפט והפוליטיקה, מצויים אנו בתוכה של "מכת צפרדעים" מודרנית ומאיימת. למגמה זו השלכות מרחיקות לכת על איכות החיים האזרחית שלנו, על תרבותנו ועלינו כחברה. בין האימפריאליזם המשפטי לאימפריאליזם הפוליטי קיימת יריבות קשה, ואולם שניהם כאחד משחיתים אותנו מוסרית וחברתית. כך לדוגמה, בלא שמי מהם מתכוון לכך, שניהם משגירים בתרבותנו את התפיסה המעוותת שלפיה כל מה שאיננו עבירה פלילית הוא מותר וטהור. בינאריות זו היא כר פורה לעיוות מוסרי ולהשחתה ציבורית. היא גרמה לנו לאבד יכולות "מכניקה עדינה" של אתיקה ושל שיפוט אישי. תכונה חשובה ונאצלת כמו בושה כבר אינה חזון נפרץ. יהירות תיחשב לענווה, שקר הוא האמת, וכך עולם המושגים שלנו מאבד קשר למציאות הריאלית.

רעות חולות אלה הן תוצאה של "מכות הצפרדע" המודרניות, הפגיעה בהטרוטופיות והשטחת המציאות. זהו מעבר מפרטיטורה קיומית והרמונית למציאות מונופונית. "מכות צפרדע" אלו ממירות עולם צבעוני בעולם המוגבל לצבעי שחור ולבן. אך חמור מכך, במציאות פוסט־מודרניסטית, שהיא בפני עצמה בעלת מאפיינים של "מכת צפרדע", כשיש הטוענים ששחור הוא בעצם לבן ולבן הוא בעצם שחור, כי אז כבר איבדנו את כל מגוון הצבעים. יצאנו ממצרים, אך "מכת הצפרדע" בלבושה המודרני עדיין בקרבנו.

כשפרעה נשאל על ידי משה רבנו "לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ, רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה", השיב פרעה: "לְמָחָר". אילו התבקשנו אנו להשיב על שאלה זהה בנוגע ל"מכות הצפרדע" המודרניות, היינו משיבים: "להיום". ויפה שעה אחת קודם.

The post מכת צפרדע מודרנית: מה מסכן את הרוח האנושית appeared first on מקור ראשון.

רבי יהודה אריה ליב אלתר (ה"שפת אמת"), נולד בוורשה בכ"ט בניסן תר"ז (1847), ונפטר בה' בשבט תרס"ה (1905). לאחר שהתייתם משני הוריו עבר לגור בבית סבו, האדמו"ר הראשון מגור רבי יצחק מאיר אלתר (ה"חידושי הרי"ם"), בעיירה גורה־קלוואריה שבפולין, ושם קיבל את עיקר חינוכו. עם פטירת סבו, בשנת 1866, נתבקש הנכד על ידי החסידים, בהיותו בן תשע־עשרה בלבד, לקבל את הנהגת חסידות גור, אולם הוא סירב וקיבל את הנהגתו של רבי חנוך הניך הכהן לוין מאלכסנדר. לאחר פטירתו של האחרון, כעבור ארבע שנים, הסכים להתמנות לאדמו"ר והוא בן עשרים ושלוש שנה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– בג"ץ דן בדרישת משפחת סנדק לשנות את צוות החקירה

– "עדות לחוסן יהודי": מוזיאון שואה ראשון ייחנך בפורטוגל

– דעה:  פס״ד "ג׳נין ג'נין" הוא ניצחון זמני בקרב על הנרטיב הישראלי

תחת הנהגתו הפכה גור לאחת החצרות החסידיות הגדולות והעשירות בפולין. השפת אמת נודע כהוגה עמוק אך גם כמנהיג חסידי המשקיע זמן רב בייעוץ ובהדרכה לחסידיו. יהודים רבים מרחבי פולין דבקו בו – עשירים כעניים, למדנים כפשוטי עם. תכונת המנהיגות שבו באה לידי ביטוי גם במפעלים הרבים שיזם. בין השאר, לשם קבלת החסידים הרבים נבנה בעיירה גורה בית מדרש גדול וחדש, ולצידו מבנים המיועדים ללינה ואירוח. בנוסף, השפת אמת יזם ואף מימן חלקית מסילת רכבת שהגיעה מוורשה לגורה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/01/PL_Góra_Kalwaria_Synagogue_1-750x422.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בין הדרשה הציבורית לכתיבה האישית

כינויו הנודע "שפת אמת" דבק בו על שם הספר שבו כונסו דרשותיו על התורה ושיצא לאור לאחר פטירתו. ספר זה הפך לאחד מנכסי צאן הברזל של תורת החסידות, והשפעתו, החוצה מגזרים, ניכרת עד היום. הגותו החסידית של השפת אמת מתאפיינת בניסוח מגובש ובדרך כלל בהיר ונינוח, נטול פולמוסים, מתחים והתלבטויות. הגותו עוסקת רבות בחתירה לחשיפת "הנקודה הפנימית" שבטבע ושבאדם, כדי להשיג אחדות בין הבריאה לבורא. בניגוד לתפיסה החסידית המוקדמת, השפת אמת הדגיש את הדבקות בלימוד תורה ואת קיום המצוות כדרך הנכונה לשבירת הנטייה החומרית וחשיפת הנקודה הפנימית הרוחנית.

חוקרי החסידות נחלקו, אמנם, באשר להגדרת הגותו: מנדל פייקאז' טען ש"בבדיקה מדוקדקת מתברר כי בס' שפת אמת מדובר בדתיות 'בעל ביתית', שבה ניכרת מאוד הנטייה להאדיר את מעמדה של האמונה כדרך לגילויה של הנקודה הפנימית שבעולם… על ידי קבלת עול התורה והמצוות". יורם יעקבסון חלק על כך וטען שלמרות שהדברים כתובים בסגנון נינוח, "שיטת גור טבועה בחותם מגמה ספיריטואליסטית קיצונית בעמדה כלפי המציאות". אולם גם הוא הודה שהדרשות המאוחרות יותר של השפת אמת, מן העשור הראשון של המאה העשרים, "ניכרות באווירה של 'בעל ביתיות' חסידית ובניסיון לנקוט לשון פשוטה ומובנת לציבור גדול של שומעים".

במאמר מעניין ("מנעורים להנהגה") טען יורם יעקובסון שישנם הבדלים ניכרים בין אופיו של החיבור "שפת אמת" על התורה, המרכז את דרשותיו לאחר שמונה לאדמו"ר, ובין "שפת אמת – ליקוטים" שבו מופיעים רעיונות שכתב בצעירותו המוקדמת, לפני שהפך לאדמו"ר. לטענתו, בעוד שבשפת אמת על התורה הוא מצטייר כדרשן מתון העומד לפני קהל שומעיו ומעביר להם את מסריו בלשון פשוטה ומובנת, הרי שב"ליקוטי שפת אמת" מתגלה דמות חריפה וביקורתית שתוך כדי לימודה מתווכחת, חולקת ומבררת את המקורות שלפניה. בלשונו של יעקבסון:

הוא ניבט [בליקוטים – י"מ] בתוך דבריו לא בדמות של דרשן המסתייע במקורות מגוונים להעשרת הטקסטורה הדרשנית, אלא בדמות של תלמיד חכם השוקד על תלמודו ומנתח את מקורותיו… בתעוזה רבה אוחז בעל ה"ליקוטים" באזמל הביקורת הטקסטואלית ואין הוא נרתע מלהביע בנחישות את דעתו, לחלוק על מפרשים ולבטא תמיהות ודברי ביקורת גם על דמויות אוטוריטטיביות… אין ספק שרוח ה"ליקוטים" היא לא רק רוח נעורים… אלא רוח החירות של מי שאין לו עדיין אחריות של הנהגת עדה.

ממעט להזכיר את הסבא

ספר נוסף ומפורסם מפרי עטו של האדמו"ר השני מגור הוא חידושיו לתלמוד, שכונו גם הם "שפת אמת". אלו הם חידושים שכתב לעצמו כבר מצעירותו, תוך כדי לימודו, במחברות שונות ולא כספר מסודר שנועד לפרסום. המוציאים לאור אספו את החידושים שהיו מפוזרים במחברות השונות, והספר נדפס לראשונה בוורשה בשנים תרפ"ה־תרצ"א (1925־1931). מאז יצא הספר לאור בעוד מספר מהדורות, כאשר עם השנים נמצאו עוד מחברות שהלכו תחילה לאיבוד בימי השואה, ונדפסו חידושים על מסכתות נוספות.

לימוד התורה תפס מקום מרכזי בחסידות גור כבר מימי סבו של השפת אמת, החידושי הרי"ם. ידועים דבריו: "הרבי ר' בונים ז"ל מפשיסחה הנהיג את העולם באהבה, הרבי מקוצק הנהיגם ביראה, ואני מנהיגם בתורה". כאמור לעיל, גם נכדו ממשיכו, השפת אמת, המשיך בקו הדוגל בהתעמקות בתלמוד ובפוסקים וראה בה מפתח לעבודה הדתית, לשבירת החומריות ולחשיפת הנקודה הפנימית.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 01/Gur_Graves-750x508.jpg 750w" sizes="(max-width: 810px) 100vw, 810px" />

במכתב לבנו הוא כתב: "כי הרבה יותר ויותר זוכה האדם על ידי תורה, מעל ידי שכלו ורעיונותיו, בפרט בימי הנעורים. כפי רוב עסק התורה יטהרו מחשבותיך". בניגוד לדרשותיו לתורה, שזכו לניתוחים ואפיונים רבים, חידושיו לתלמוד, על אף הפופולריות היחסית שלהם, לא זכו לניתוח מעמיק ומשמעותי. בשורות הבאות אנסה לעמוד על כמה נקודות המאפיינות את פירושו.

עיון מעמיק בחידושיו לתלמוד, במיוחד בהשוואה לחידושיו של סבו החידושי הרי"ם ולחידושיו של בעל "פני יהושע", המצוטט אצל השפת אמת תדיר, חושפים את אופיו העצמאי והחדשני, בדומה לאופן שבו תיאר אותו יעקבסון כפי שהוא ניבט מתוך ה"ליקוטים".

שיטתו הלמדנית של השפת אמת שונה מאוד משיטתו של החידושי הרי"ם, אצלו גדל ולמד. חידושיו של הרי"ם מאופיינים במערכות ארוכות, המתמקדות בעיקר בדברי רש"י והראשונים ובניסיון להסביר את שיטתם, תוך משא ומתן למדני ומסועף הדן במושגים הלכתיים מסוגיות אחרות. לא לחינם מוזכר ספר זה רבות בספרות "שיעורי ראשי הישיבות", הממשיכים את דרך הלימוד הבריסקאית.

לעומת זאת, השפת אמת הוא פרשן מקומי המתמקד בפשט הסוגיה שלפניו, ונוטה להסבירה פעמים רבות גם בניגוד לפירושי רש"י והראשונים. למעשה, בניגוד גמור לדרשות על התורה, שם החידושי הרי"ם מצוטט כמעט בכל קטע, בחידושיו לתלמוד של השפת אמת ישנה התעלמות כמעט מוחלטת מכתביו ומדבריו של סבו. הוא מוזכר בכחמישה מקומות בלבד, זאת לעומת עשרות "אחרונים" אחרים המוזכרים אצלו תדיר ובמאות מקומות.

מחד, כפי שציינו מספר חוקרים, פרשנות המתמקדת בפשט הסוגיה ולא רק בדברי הראשונים, אנו מוצאים כבר במעבר למאות ה־17 וה־18. בעוד שהחיבורים המרכזיים שנכתבו במהלך המאה ה־16 התמקדו בעיון בדברי רש"י והתוספות, שנחשבו לפרשנות המקובלת והמחייבת לתלמוד, ספרים מרכזיים כמו "פני יהושע", "צל"ח" ו"שאגת אריה" – "שבים אל התלמוד" וחוזרים ומציעים לו פרשנות חדשה. בעניין זה דרכו של השפת אמת מושפעת משיטתו של הפני יהושע, המוזכר אצלו תדיר.

אולם למעשה יש הבדל משמעותי בין דרכם של השניים: הפני יהושע הוא בראש ובראשונה פרשן הקורא את הסוגיה דרך עיניהם של רש"י והתוספות, וגם כאשר הוא מציע פירוש שונה מדבריהם, הוא עושה זאת בהיסוס ובהתנצלות. הוא אף לא קובע חד־משמעית שיש פירוש נכון אחד לסוגיה. לעומת זאת, השפת אמת הוא קודם כול פרשן המתמקד בסוגיה ובקשייה, ובשל כך הוא מרשה לעצמו לחלוק פעמים רבות על הראשונים ולבכר את פירושו שלו.

במאות מקרים מביא השפת אמת את פירוש רש"י (או ראשונים אחרים), דוחה את הצעתו ומציע פירוש אחר משלו, ללא ניסיון לתרץ את דברי רש"י. אף שאפשר למצוא בדברי השפת אמת לא מעט ביטויים של התנצלות והסתייגות, פעמים רבות הוא מתבטא באופן חופשי הרבה יותר. כך, לדוגמה, מופיעים אצלו תדיר ביטויים כגון "פירש רש"י… ויותר היה נראה לפרש", או באופן חריף יותר: "פירש רש"י… וזה דוחק, ויותר היה נראה לפרש". ניכר שהשפת אמת אינו חושש לטעון שפירושו נכון ומדויק יותר ואינו רואה צורך מיוחד להגן על שיטת רש"י, שלא כדרכו של הפני יהושע.

לא חושש להגיה

שנית, בעוד שהפני יהושע התנגד באופן מפורש לעיסוק בשינויי גרסה בתלמוד, ובדומה גם החידושי הרי"ם ("והתימה עליו לשלוח יד להגיה משיקול דעתו" – חידושי הרי"ם מכות ה ע"ב), השפת אמת עושה זאת פעמים רבות. משפטים כדוגמת "נראה דטעות סופר הוא" או "זה ודאי טעות סופר" מופיעים אצלו תדיר, הן כהסבר לסוגיה קשה והן כפתרון לדברי ראשונים שהיו קשים בעיניו. בעניין זה הוא ממשיך מסורת פרשנית של אחרונים אחרים כגון הגר"א והרש"ש. יש לשער שההתמקדות בפשט הסוגיה והרצון להתרחק מתירוצים דחוקים ומפולפלים, הם שדחפו את השפת אמת להציע מסברה במקומות רבים שינויי נוסח.

כלי פרשני נוסף המופיע לא מעט אצל השפת אמת הוא ההצעה להפריד בין רובדי הסוגיה, בעיקר בין דברי אמורא ובין תוספת מאוחרת לדבריו של "סתם התלמוד". סוגיית הגמרא מורכבת, מעבר למקורות התנאיים, מדברי האמוראים, מדברי "סתם התלמוד" ומהוספות מאוחרות יותר שזוהו עם הסבוראים או עם הגאונים. כבר הראשונים העירו על הוספות מאוחרות לסוגיה, ועל כך שפעמים יש צורך להפריד בין דברי האמורא המקוריים ובין דברי ה"סתמא", שנוספו כהסבר וכהרחבה לדבריו. גם בתקופת האחרונים מצאנו פרשנים שהפרידו בין דברי האמוראים לדברי הסתמא כדי לפתור קשיים בסוגיות. כך, למשל, ניתן למצוא מספר דוגמאות לכך אצל הפני יהושע, הצל"ח והחתם סופר. לעומת זאת, בספר חידושי הרי"ם על התלמוד לא מופיעות כלל הצעות מעין אלה.

עיון בחידושיו של השפת אמת לתלמוד מגלה כי גם בעניין זה הוא אינו הולך בדרכו של החידושי הרי"ם אלא בדרכם של הפני יהושע ואחרונים אחרים. במספר מקרים הוא מציע פיצול בין דברי האמורא ובין דברי הסתמא כדי לפתור קשיים פרשניים בסוגיה. כך, לדוגמה, הוא כותב בחידושיו לזבחים צט ע"א: "…זה אינו מדברי ריש לקיש, רק הגמרא מפלפל על דרשא דר"ל, אבל ר"ל עצמו נסתפק בזה".

הפרדה בין הלכה ואגדה

על פי ההלכה, כל כהן הנכנס למקדש צריך "לקדש ידיו ורגליו", כלומר לרחוץ אותם. הרמב"ם (הלכות ביאת מקדש ה, ג) פוסק שמי שישן במקדש צריך לקדש ידיו ורגליו שנית, אף שלא יצא מהמקדש. רבים מהאחרונים התקשו בדבריו. השפת אמת (זבחים כ, ב) מציע את ההסבר הבא: "ויש לומר הטעם דהוי כיצא לחוץ, דהנפש יוצאת ממנו בשעת שינה". מספרים שהרב יצחק זאב סולובייצ'יק ("הגרי"ז"), בנו של ר' חיים מבריסק, כשהגיע לקטע זה בחידושיו של ה"שפת אמת" סגר את הספר ולא חזר עוד ללמוד ממנו. השימוש "בסברות רוחניות" לא היה לרוחו.

אולם למעשה, דברים אלו כלל אינם מאפיינים את השפת אמת לתלמוד. בעולמה של הקבלה והחסידות נתפסו המשנה והמקורות ההלכתיים לא רק בהקשר הנורמטיבי, אלא גם כמשקפות ומסמלות יסודות בתורת הסוד. בין ההוגים החסידיים שהלכו בדרך זו ניתן למנות את הבעל שם טוב, תלמידו בעל "תולדות יעקב יוסף", רבי אלימלך מליז'נסק בספרו "נועם אלימלך", ורבי נתן מנמירוב בספרו "ליקוטי הלכות". גם בספר "אמרי אמת", המכנס את דרשותיו של בנו ומחליפו של השפת אמת, רבי אברהם מרדכי אלתר, ניתן למצוא עשרות מקרים שבהם הוא מפרש משניות בעלות אופי הלכתי מובהק כסמל או כאלגוריה למושגים מהשדה הקבלי והחסידי.

אך למרבה העניין, עיון בכתביו השונים של השפת אמת מלמד שדרך זו כמעט איננה באה בהם לידי ביטוי. השפת אמת מרבה לדון במקורות אגדתיים ולהסבירם על דרך החסידות והסוד, אך מקורות הלכתיים כמעט תמיד מתפרשים אך ורק על רקע השדה ההלכתי. רק במקרים בודדים בלבד, כמו הדוגמה שהזכרתי לעיל, ערבב השפת אמת בין העולמות. נראה שגם בכך באה לידי ביטוי רדיפתו אחרי פשט המקורות, ככל שמדובר על התורה "הנגלית".

התמונה העולה מניתוח ספר חידושיו לתלמוד היא של למדן מוכשר שכבר בצעירותו סלל דרך לימוד אינדיווידואלית שאינה ממשיכה את דרכו של סבו, שאצלו גדל והתחנך. דרכו העצמאית נבנתה תוך אימוץ שיטות פרשניות שונות שנקטו אחרונים שונים ומגוונים. תמונה זו תואמת את האופן שבו ניתח יעקבסון את דמותו של השפת אמת כאישיות ביקורתית בעלת חירות מחשבתית. אומנם בדרשותיו ההגותיות רוח זו נשמרה בעיקר בכתביו המוקדמים, אך בחידושיו לתלמוד, שכתב לעצמו תוך כדי לימודו בכל יום, מאפיין זה בלט לאורך כל שנותיו.

The post על שפת ים התלמוד: האדמו"ר שחצה מגזרים appeared first on מקור ראשון.

הריני מסתכל באילן. אני יכול להביט בו כבתמונה: עמוד קפוא, אפוף נהרה, מתיז ענוות חן ירוקה וכחולה על רקיע הכסף.

אני יכול לחוות אותו כתנועה: גיד משתרג לגזע הדבק ושואף אל על.

אני יכול לחוש את יניקתם של השורשים, את נשימת העלים, את המגע והמשא הבלתי פוסק עם האדמה, עם האוויר – ואף לחוש את הגדילה עצמה שבחביון האפלה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– דעה: על העיוורון: כשהשמאל היהודי מתמקד בהתנגדות לישראל

– משוויץ של המזה"ת לקן טרור: מה צריך ללמוד מלבנון?

– בג"ץ דן בדרישת משפחת סנדק לשנות את צוות החקירה

אני יכול לשייך את האילן למינו ולסוגו ולהתבונן בו כעובדה יחידה, לתהות על מבנהו ואורחות חייו. באותה מידה אני יכול לפסוח פסיחה גמורה על ייחודיותו וצביונו, ולראות באילן ביטוי של חוק הטבע הכללי בלבד – דוגמה לחוקים שלפיהם החומרים מתערבים או מתפרדים.

אני יכול להקליש את העץ לכדי מספר, לכדי יחס טהור בין נתונים ומספרים.

בכל אלה אין האילן אלא מושא כנגדי. מקומו לו וזמנו לו, סוג לו ומצב. אולם יכול גם שיתרחש, כאשר רצון וחסד חוברים יחדיו, שעם הסתכלותי באילן אמצא לפתע פתאום כרוך בזיקת יחסים אליו – והוא שוב לא יהיה דבר בלבד (מרטין בובר, בסוד שיח).

לפני מאה שנה פרסם מרטין בובר את מאמרו הפנומנלי "אני ואתה", הפורס את עיקרי משנתו הדיאלוגית. מאמר זה נחקר לאורך השנים בהקשרים שונים. אנו מעוניינים להוסיף את הפן הסביבתי בהגותו, ולנסות להבין את היחס בין הגותו הסביבתית ובין הגותו הכללית והיהודית.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 210106_122255-750x563.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בכמה מקומות בכתביו עוסק בובר ביכולת לכונן מפגש לא רק עם בני אדם, אלא גם עם הבריאה עצמה. בטקסט שבו פתחנו, למשל, מתאר בובר דרכים שונות שבהן ניתן להתבונן באילן, כשהאחרונה שבהן, "כשרצון וחסד חוברים יחדיו", מתארת מערכת יחסים של ממש.

המפגשים עם תופעות מעולם הטבע, המופיעים במאמר זה של בובר ובמאמרים נוספים, מציעים כי ניתן לכונן מפגש אמיתי – יחסי אני־אתה – עם הטבע, שיש בו סוג של שיחה, כדברי ש"ה ברגמן בהקדמה לספר:

אין צורך כלל שהעצם שנתוודע ללבי יהיה אדם. יכול להיות שתהיה זו חיה, יהיה צמח, אבן; שום תופעה מן התופעות, שום מהווה מן המהווים, אינם יוצאים בדרך כלל מן המערכה של דברים שעל ידיהם מוגד לי והולך בזמן מן הזמנים משהו.

הבריאה מדברת אלינו

לפי המסורת היהודית העולם נברא בדיבור: "בעשרה מאמרות נברא העולם" (אבות ה, א). וספר היצירה נפתח במילים: "בשלושים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י־ה צבאות את עולמו בשלושה ספרים, בספר ספר וספור". לבחירה האלוהית לברוא דווקא על ידי דיבור ולא על ידי בנייה או פיסול, קיימת משמעות מטאפיזית, והיא שהדיבור האלוהי משוקע בתוך הבריאה עצמה כניצוצות אלוהיים. ייתכן כי עם יסוד זה נפגש האדם המבקש דיאלוג עם הטבע על פי בובר, והוא זה המהווה שער למפגש עם הבורא, הממשיך ומדבר אלינו דרך הטבע תמיד.

דהיינו, בשל הדיבור המשוקע בכל התופעות, כל אחת מהן יכולה להיות כלי דיבור, וכל מאורע המתארע לאדם יכול להיות גם הוא קריאת דיבור המכוונת אליו. המאורעות השונים משמשים עבור האדם הפתוח להאזין להם כאותות, כפי שאומר בובר במאמרו:

אותות מתרגשים ובאים אלינו תמיד ללא הפסק, חיים משמעם להיות נקרא, ואין אנו צריכים אלא להיות מוכנים ומזומנים, אלא להאזין.

למעלה מכך, בובר מציין במפורש כי המשימה האמיתית שלנו היא להיענות לדיבור זה באמצעות לקיחת אחריות: "אין אחריות אמיתית אלא במקום עניה אמיתית". בובר רואה את הבריאה המתרחשת והולכת בבחינת דיבור המופנה אל האדם, כאשר המענה של האדם מחזיק בתוכו לקיחת אחריות על העולם. למעשה יש כאן קריאה ברורה ללקיחת אחריות סביבתית כדרך למימוש עבודת הבורא, באמצעות מפגש קונקרטי עם הבריאה ומתן מענה למה שהיא מבקשת מאיתנו.

נקודה זו מהדהדת דברים שאמר בובר, בהקשר אחר, בנאום לכבוד האחד במאי:

אמונתנו בגאולת העולם לא זו משמעה שהעולם הזה יוחלף באחר. אלא האמונה בעולם חדש על האדמה הזאת (והרי המושגים "העולם הזה" ו"העולם הבא" אינם קיימים כלל בלשון העברית). תקווה זו הכוללת את כל העולם כולו, משמעה שאין אנו עוזבים את העולם לנפשו. אין אנו רשאים לפנות אליו אלא אם כן אנו חובקים בזרועותינו את העולם כפי יכולתנו, כלומר: מביאים את אמתו ואת צדקתו של א־לוהים בכל דבר… אין להפריד בין דת לפוליטיקה. האמונה האמיתית חייבת לבא על ביטוייה בכל שטחי החיים… על כל אחד מאיתנו מוטל קיומו של הצו האלוהי, על פי האחריות המוטלת עליו.

משבר האקלים כאירוע דתי

תקופה זו, על ההתפתחות הטכנולוגית האדירה שלה, ושאר תהליכים גלובליים המאפיינים אותה, מכונה על ידי חוקרים רבים בשם האנתרופוקן – עידן האדם. הכוונה בכינוי זה היא כי אנחנו נמצאים בפתח עידן גיאולוגי ואבולוציוני חדש, שבו האנושות היא הכוח המעצב המרכזי של האטמוספירה ולפיכך של הגיאולוגיה של כדור הארץ (למשל, דלדול המשאבים הטבעיים ושינוי האקלים, המוביל לאירועי מזג אוויר חריגים). בעידן זה, שבו האדם נתפס כ"כוח טבע" ממש, דבריו של בובר על כך שנאסר עלינו, כיהודים, "לעזוב את העולם לנפשו", וקריאתו לנו לחבוק בזרועותינו את העולם כפי יכולתנו, נראים רלוונטיים מתמיד. זאת ועוד, בובר קורא לנו לא להפריד בין דת ופוליטיקה, בין תפיסתנו לגבי מהות העולם ותפקידנו בו ובין מימושה במציאות.

תפיסה זו של בובר יכולה לאפשר תיקון גם בין שני תחומים נוספים הנתפסים כמצויים במחלוקת – יהדות וסביבתנות. פעמים רבות, מנהיגים דתיים וקהילות שמרניות בישראל מתרחקים מהתנועה הסביבתית בשל חשש כי גישת האקולוגיה העמוקה – התייחסות אל האדם כאל חלק מקהילת הטבע – היא תפיסה ביוצנטרית קיצונית הגובלת בניאו־פגאניות.

כך, למשל, התבטא הרב ישראל רוזן במאמר בנושא אקולוגיה, כי "בהאלהת הטבע קיימת סכנה של הורדת האדם למדרגת בעל חיים". התפיסה המוצגת כאן, שלפיה בטבע ישנה קדושה, הנובעת מהדיבור האלוהי המוטבע בו, כמו גם הקריאה להתבוננות בתופעות הטבע כאל דיבור אלוהי התובע אחריות, עשויה להרחיב את המבט הדתי־סביבתי, כך שיוכל לקחת חלק פעיל ואף מוביל בתנועה הסביבתית. בכך למעשה מצטרף בובר להוגי דעות מתחום האקו־תיאולוגיה, המנסים ללמוד את הדתות באופן שיעזור ליצור, ללוות ולבנות הזדמנויות סביבתיות־חברתיות.

למעלה מכך, התפיסה הרווחת היום היא כי נדרש שינוי תרבותי והתנהלותי עמוק מחברת בני האדם על מנת למנוע, להסתגל ולהתמודד עם שינויי האקלים. מגוון רחב של חוקרים מתייחסים למשבר האקלים כאל אירוע דתי־תרבותי, בשל הדרך שבה הוא משפיע על התודעה והשאלות שהוא מעלה. התייחסות אל גורמי ותופעות טבע כאל מי שמחזיקים דיבור אלוהי, מאפשרת לנו להרחיב את המבט מההסתכלות הדתית ה"מקובלת" של "השמים מספרים כבוד אל", אל הסתכלות המבקשת לשמוע מהו דבר ה' שהם מבקשים מאיתנו, ולהיענות לקריאה הטבועה בהם בכל יום – של לקיחת אחריות.

The post לחבוק בזרועותינו את העולם: הפילוסופיה של בובר appeared first on מקור ראשון.

באוגוסט 2001 הפעיל מחבל מתאבד חגורת נפץ במסעדת סבארו במרכז ירושלים. חמישה־עשר בני אדם נהרגו, ויותר מ־130 נפצעו. אף שנחרבה לחלוטין, הפיצרייה נפתחה מחדש בתוך חודשיים בלבד, מתוך גישה של "לא לתת לטרור לנצח". כעבור שנתיים, ועדיין בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, תקף מחבל מתאבד במסעדת מקסים בחיפה. עשרות נהרגו ונפצעו, המסעדה נחרבה לגמרי, וגם היא נפתחה מחדש אחרי חודשיים.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– תנו לגדל בשקט: פקודת הזקנים של צה"ל מגיעה לבג"ץ

– "לעג לרש": 800 יחידות דיור בלבד יאושרו ביו"ש

– דעה: במקום להספיד את אדלסון, חדשות 13 השתמשו בציניות במותו

מעבר לים, בדצמבר 2019, אדם חמוש במצ'טה תקף בביתו של הרב החסידי חיים רוטנברג בעיירה מונסי, ניו־יורק, באירוע הדלקת נרות חנוכה עם עשרות אורחים. כמעט מיד לאחר פינוי הפצועים לבתי החולים (בהם אחד שנפטר מאוחר יותר), הורה הרב לחסידיו להתאסף בבית הכנסת הסמוך. אחד הנוכחים צילם וצייץ סרטון של שירתם השמחה "חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו" (פסוק ממגילת איכה, אגב), שהדהדה בבית הכנסת רגעים ספורים בלבד לאחר מרחץ הדמים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1/01/08926297-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בפיגוע אחר, שאירע באוקטובר 2018, אף הוא בארה"ב, חדר תוקף חמוש לבית הכנסת "עץ חיים" בפיטסבורג, פנסילבניה. הוא הרג אחד־עשר בני אדם ופצע עוד שישה, במתקפה הקטלנית ביותר אי־פעם על בית כנסת אמריקני. אבל בניגוד לאותם מקרים אחרים של רדיפת יהודים שהזכרנו – בית הכנסת "עץ חיים" לא נפתח מחדש עד עצם היום הזה. מנהליו הודיעו על שיפוץ שיימשך שנים, ושרק בסיומו ישובו מתפללים למקום.

טבעי כמובן שקהילות ינהלו את אבלן בדרכים מורכבות וייחודיות; ובכל זאת ראוי לציין שבבית הכנסת האמריקני הליברלי, האלימות חילצה תגובה שונה מאלה שבישראל ובמונסי: התפילות לא ישובו עד שהכניסה בשעריו לא תעורר זיכרונות כואבים ממה שהתרחש בו.

הפער בין תגובת הקהילה היהודית בפיטסבורג לתגובת הקהילות בישראל או במונסי, מעלה את התהייה: אילו חלקים בעולם היהודי מסוגלים להתמודד טוב יותר עם שברון לב, או לשלב את הצער העמוק ביותר בתוך מרקם חייהם שלהם? מסתבר ששאלה זו חשובה ביותר לעתיד הזהות היהודית בארה"ב, ובכלל.

פואטיקה של הטראומה

הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה כִּי הָיִינוּ לַעַג וָקֶלֶס בַּגּוֹיִם. נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן לַטֶּבַח יוּבָל. לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד וּלְמַכָּה וּלְחֶרְפָּה. וּבְכָל זֹאת שִׁמְךָ לֹא שָׁכָחְנוּ. נָא אַל תִּשְׁכָּחֵנוּ.

למי שאינם מכירים את התפילה הזו, נימת הייאוש שבליבה עשויה להישמע כאילו נלקחה מאחד מימי האבל היהודיים – תשעה באב או תענית אסתר – שבהם מתמודדים היהודים עם הפגיעוּת הגלומה בחיי הגלות. אבל הקטע לקוח מתוך התחנון, הנאמר בתפילות שחרית בימי שני וחמישי. הדקלום הנשנה של הטראומה הטבועה בליבם של החיים היהודיים נראה אכזרי, אבל יש לו אפקט פואטי וחינוכי באזכור האכזריות של ניסיוננו ההיסטורי. התחנון ממשיך: "זָרִים אוֹמְרִים אֵין תּוֹחֶלֶת וְתִקְוָה… יָגַעְנוּ וְלֹא הוּנַח לָנוּ… אָנָּא שׁוּב מֵחֲרוֹנְךָ וְרַחֵם סְגֻלָּה אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ". ויש עוד: "חוּסָה ה' עָלֵינוּ בְּרַחֲמֶיךָ וְאַל תִּתְּנֵנוּ בִּידֵי אַכְזָרִים. לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם: 'אַיֵּה נָא אֱ־לוֹהֵיהֶם?'", וכן הלאה.

תפילת התחנון יוצרת ציפייה שקהילות יהודיות יחוו ייסורים כמעט תמיד, ותובעת נכונות להישיר מבט אל מציאות זו. היא מטפחת תפיסת עולם המושרשת בלב המסורת היהודית, שבה עם ישראל נושא את המצוקה דרך קבע, ואף על פי כן ממשיך ללכת. תפילת התחנון אינה ייחודית בהתמקדותה בטראומה ובמשבר כמציאות שאין לחמוק ממנה בהיסטוריה היהודית. מקורות קלאסיים רבים גורסים שנפש יהודית "בריאה" מעמידה את החרדה לגורל עם ישראל בחזית, ומכירים בכך שהיהודים תמיד יסבלו. "שלוש מתנות טובות", אמר רבי שמעון בן יוחאי, "נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי ייסורין: תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא". החשוב ביותר לעם ישראל מגיע דרך נתיב הייסורים.

המשך הסבל היהודי אפילו מפורש אצל חלק מחז"ל כמקביל להיסטוריה עצמה. התלמוד גורס שנדע כי ימות משיח הגיעו רק כאשר לא נצטרך לשאת עוד את זוועות ההיסטוריה. כדברי האמורא שמואל, "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד". פגמי העולם יישארו בעינם גם בימות משיח, אך היהודים לא יסבלו עוד השפלה וביזוי מצד שאר אומות העולם. עד אז, יכולתנו לשרוד תהיה תלויה ביכולתנו לחיות בתוך שברון הלב, לשאתו כאתגר שיש לעמוד בו בנחישות וביושר.

ההיסטוריה היהודית אינה מסתכמת בטראומות בלבד, כפי שכתב שלום בארון במאמר ידוע משנת 1963, שבו קרא להיסטוריונים להימנע מן "התפיסה הבכיינית של ההיסטוריה היהודית". אבל כפי שציינו מבקריו של בארון, ראוי גם לשאול שמא "ההתמקדות ואולי אף הכפייתיות שבשלילת הבכיינות עלולה לחבל ביכולתנו להבין את ההיסטוריה היהודית". גימוד הטראומה שבלב העבר היהודי איננו מסלף פחות מניפוחה. תולדות עם ישראל אכן רצופות גלות וגירוש, רדיפה והטרדה, יהודים הודרו מן המקצועות המובילים בחברה והואשמו בפריווילגיוּת בלתי ראויה – והכול משום שהיו יהודים.

המרכזיות של הטראומה בהיסטוריה שלנו מולידה "מסקנה" ליטורגית – הלוא היא הכמיהה לנקמה, המשתקפת בבהירות מיוחדת בתפילת "אב הרחמים", או בתפילת "אבינו מלכנו" המבקשת "נְקֹם נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ". וישנן שפע דוגמאות נוספות. אף על פי שהחיים היהודיים סובבים בלי ספק סביב מאמץ אינטלקטואלי, שמחה ותקווה, הקושי איננו שבר במבנה ההיסטוריה היהודית; הוא תכונה מובנית בה.

נמנעים מדשדוש בכאב

אם עולם היהדות המסורתי מטפח חוסן באמצעות תפילות, ימי צום ותענית, הרי החיים במדינת ישראל מטפחים את החוסן בדרכים אחרות. לישראלים מעולם לא היה הלוקסוס לספר לעצמם שסיפורם יהיה נקי משברון לב. הם לומדים את השיעור הזה בשלב מוקדם בחיים, וזוכים לתזכורות שיטתיות ומתמידות.

אבל מעבר לים, יצרו מרבית היהודים לעצמם דימוי שונה למדי של עצמם ושל גורלם. למעשה, מחוץ לקהילות האורתודוקסיות והציוניות הנלהבות, אחד מיסודות החיים היהודיים בארה"ב הוא הרצון להימנע מדשדוש בצער היהודי, שמגיע כהנחת יסוד בתפילות "תחנון" ו"אב הרחמים". כדברי המספר של סול בלו בספרו מתנת הומבולדט על גיבורו האירופי שהגיע לחיות באמריקה, "הוא אמר שההיסטוריה היא סיוט שבתוכו הוא מנסה לישון שנת לילה טובה". לכן, לא מפתיע שהעורך בחברה היהודית להוצאת ספרים, שהיה מודאג מ"ההשפעה הפסיכולוגית" של חדשות רעות רבות על מצב הרוח של הקהילה היהודית, החליט בתגובה "לשים קץ להפחדת האוכלוסייה היהודית" ודחה כתבי יד שעסקו ברדיפות יהודים באירופה.

את הגישה הזו שאבו יהודי ארה"ב מהוגה אמריקני. ההיסטוריון הדגול ק' ואן וודוורד כתב ש"החרדה לביטחון האישי ריסנה את צמיחת האופטימיות בקרב עמים אחרים; אבל באמריקה, היעדרן היחסי של חרדות כאלה בעבר סייעה, בצד גורמים אחרים, להפוך את האופטימיות לפילוסופיה לאומית".

זוהי רגישות הפוכה בדיוק לזו שיוצרת המחויבות היהודית המסורתית (ומעניין לציין ששלום בארון הוקיע את הקריאה הבכיינית של תולדות עם ישראל כאשר חי בניו־יורק ולימד באוניברסיטת קולומביה, ושההתנגדות הקולנית ביותר לעמדתו נשמעה מפי יהודה באואר מן האוניברסיטה העברית). אבל עבור אמריקנים רבים מאוד – שחורים בארה"ב הם כמובן יוצא דופן כואב – העיסוק בהכרחיות של הסבל נדחקה יותר ויותר לשולי החוויה והתודעה. ובקרב יהודי ארה"ב, אימוץ אמריקה פירושו היה לחשוב כמו סוג מסוים של אמריקני.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/01/סופית-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לכן, שוב ושוב התקינו רבני ארה"ב את הפולחן העתיק כדי להתאימו לתפיסת העולם היהודית־אמריקאית החדשה. תפילות "תחנון" ו"אב הרחמים" מופיעות בכל סידור אורתודוקסי אמריקני, אבל מנגד, אף סידור רפורמי מודרני אינו כולל לא את זו ולא את זו. סידור "שים שלום" מ־1989 של התנועה הקונסרבטיבית, שמלאו לו 30 שנה, כלל את שתי התפילות; אבל סידור "לב שלם" של התנועה משנת 2016 (המיועד לשבת ומועד ועל כן בהגדרה אינו מכיל את "תחנון"), דחק את "אב הרחמים" לסוף הספר כתפילת "בחירה", והסתפק בהערת שוליים ולפיה "הקריאה לנקמה מייצגת את זעקתם הנוראה של מי שלא היה להם הכוח להגן על עצמם ועל יקיריהם". שימו לב לשימוש בלשון עבר, כאילו הצורך היהודי בהגנה עבר מן העולם, כאילו אין בימינו יהודים שעדיין חשופים לאיומים, ושאין להם "הכוח להגן על עצמם ועל יקיריהם".

תפילות כמו "אב הרחמים" נועדו להזכיר לבני המזל שחייהם הנוחים אינם הנורמה היהודית, ולהבטיח לסובלים שהקשיים שהם חווים נחוו באותו אופן בדורות קודמים. אבל כמו שלל ביטויים אחרים שמרכיבים את הרגישות הדתית היהודית, הן לא התאימו לתפיסה שביקשה לצייר את החיים היהודיים בעולם החדש כחיים בטוחים ונוחים, כהתחלה חדשה לגמרי.

קינה לימי קורונה

עד היום נמשכת התאמת הליטורגיה היהודית לתפיסת העולם האופטימית האמריקנית. אחד המנהגים הקבועים בתשעה באב, פרט לצום ולקריאה במגילת איכה, הוא שירת קינות שנכתבו במיוחד ליום זה, אשר כמעט כולן מבכות מרה את חורבן ירושלים ואת הטבח ביהודיה. הידועה ביותר מבין אלה היא קינת "אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ".

לפני תשעה באב האחרון פרסמו רב ומחנך מהתנועה הקונסרבטיבית בפרויקט הסידור הפתוח (opensiddur.org) גרסה חדשה לקינה. במקום הפרטיקולריזם והדימויים הקשים של הקינה המסורתית, הם התמקדו במגפת הקורונה. הנה בית לדוגמה:

עֲלֵי טְרָחוֹת הוֹרֶיהָ, מְטַפְּלִים יוֹמָם בִּילָדֶיהָ

וְעַל יֻהֲרַת צַרְכָנֶיהָ, מְמַהֲרִים אֶת פְּתִיחוֹתֶיהָ

טבעי הוא שיהודים ירצו להרהר בתפילתם בסבל הנוראי של מיליונים ברחבי העולם בעקבות הקורונה. ואכן, תוספות לליטורגיקה היא מסורת ותיקה ולגיטימית בהחלט. מה שמעניין כאן הוא שיהודים ליברלים אמריקנים בוחרים למקם את עיסוקם הפולחני במגפת הקורונה דווקא ביום האחד בשנה שאותו היהודים מקדישים לסבל שלנו, לטראומה שלנו כעם. הקינה ה"מחודשת" הופכת אפוא את תשעה באב מיום מובהק של זיכרון חורבן ירושלים וחיסול העצמאות היהודית, לזעקה הנוגעת לווירוס שפגע בכלל האנושות.

ועל כן יש לשאול: האם החוסן היהודי־אמריקני באמת יטופח אם הם יספרו לעצמם סיפור שיתנער מתפיסות העולם של "תחנון" ושל קינת "אלי ציון" המקורית? האם "הזעקה הנוראה של מי שאין להם כוח להגן על עצמם", כפי שמנסח זאת סידור לב שלם, באמת אינה אלא משקע היסטורי? ילדי שדרות יכולים לספר לא מעט על האימה הזו. לנרצחי בית הכנסת בפיטסבורג לא הייתה כל דרך להגן על עצמם. קורבנות הזוועה בביתו של הרב רוטנברג היו חסרי ישע.

מעצבי המסורת היהודית הציבו את הנרטיב של "תחנון" במוקד הליטורגיה, הקאנון ואורח החיים שלנו, בראש ובראשונה משום שהנרטיב הזה מדויק. אבל אין ספק שהם גם היו בטוחים שאיומים ואתגרים לא נעלמו מחיי היהודים; הם קיוו שתפילה זו ודומות לה תעזורנה להתכונן לטראומות שעוד יבואו. הכחשת הפגיעוּת היהודית שוחקת את הרגלי הלב הבונים את החוסן היהודי. מי שמכיר את ההיסטוריה היהודית של המאה העשרים, ולו באופן שטחי, יודע שיהודים המתכחשים למה שאמור להיות בלתי־ניתן־להכחשה לוקחים על עצמם סיכון בלתי נתפס.

מה שאי אפשר לאבחן, אי אפשר לרפא. אבל ככל שמבינים בהדרגה את המחלה, הכּנות מחייבת אותנו להצביע בבירור על גורמיה. והנה מה שמתגלה, ומה שחובה להכיר בו: בלעדי המחויבויות המפרכות של הריבונות הלאומית, או בלעדי התודעה הדתית והמבנים ההלכתיים של היהדות המסורתית, כמעט בלתי אפשרי לשמר את הנרטיב שקיימו היהודים מאז ימי קדם לגבי ניסיונם הייחודי.

הגאונות של המסורת היהודית טמונה, בין השאר, בהכרה ביכולתם של היהודים לקיים את עמם גם בלי ריבונות פוליטית: בעזרת אישוש תכליתי של חיי הברית שלהם, המתבצע בין היתר באמצעות ספרי הקודש, התפילה ולוח השנה היהודי. קהילות יהודיות שעברו אמריקניזציה חדלו להתעמק בספרים, ויתרו על חלק גדול מלוח השנה היהודי, ושִכְתבו את הליטורגיה; בהדרגה הן מגלות שהליטורגיה המשוכתבת משכתבת כעת אותם.

היום מתברר שהחזון הפרוגרסיבי של יהודי אמריקה אינו מאפשר להתמסר לקושי כחלק ממה שעיצב אותנו ואת תפיסת עולמנו, להכיר בלי בושה גם בשברון הלב שלנו וגם בחשרת העננים המאיימת עלינו היום, וכך להתחשל לקראת המאבקים הכואבים שעוד נָכונו לנו.

שברון לב ללא קורבנוּת

מי שצפה בתשומת לב במהומות בבניין הקפיטול בוושינגטון בשבוע שעבר, ראה לא רק דגל של הקונפדרציה הדרומית מתקופת מלחמת האחים (וכיום סמל פרו־גזענות, אם לא פרו־עבדות ממש) – ולמרבה הצער גם דגל ישראל מתנופף בין הפורעים – אלא גם חולצות שנכתב עליהן "מחנה אושוויץ: העבודה משחררת", או 6MWNE, קוד ל"שישה מיליונים לא הספיקו". נוכח האנטישמיות המתעוררת בבזק באמריקה, עיתויו של חוסר המוכנות לא יכול להיות גרוע יותר.

היום, בעקבות הטראומה העצומה של המאה העשרים, יש שני ניסיונות בולטים לשמר את עם ישראל. מדינת ישראל היא הימור על עתיד יהודי הנטוע בשיבה לריבונות יהודית, ואילו יהדות אמריקה היא הימור על ייחודהּ של גולה שנחשבת זה מכבר לידידותית ביותר שהיהודים ידעו אי פעם.

אבל שני הניסיונות האלה פגיעים. על אף הישגיה הרבים, ישראל מתמודדת עם אתגרים קיומיים, פנימיים וחיצוניים כאחד. אפשר לקוות ולהתפלל שישראל תשרוד ותתנהל בתבונה הדרושה להבטחת הישרדותה. אבל אין לדעת. אותו הדבר נכון גם לחיי היהודים באמריקה. יש נחמה לא מעטה בציון קהילות התשוקה הגדולות והלמידה העמוקה שמתקיימות ברחבי ארה"ב. אבל זה הרגע שבו אין להתעלם מן הסדקים הניבּעים בחוסן הקהילתי: מסירובם של יהודי ארה"ב לעמוד על שלהם, להתגאות בייחודם, אך גם למצוא איך לשים את דמעותיהם במוקד הסיפור שהם מספרים לעצמם על עצמם.

החיים מתוך מוּדעות לשברון הלב אין פירושם כניעה לקורבנוּת. נהפוך הוא: קבלת שברון הלב הממלא את תולדותינו מאפשרת לנו להתמודד עם העתיד באומץ. כי צער בוא יבוא: אם בדמות אנטישמים חמושים, או מלחמה, או חברה מארחת שתזנח את מחויבותה לפלורליזם אמיתי. וכשיגיע הצער, אותם שנשאו עליהם את כובד המעמסה הריבוני רצוף הטרגדיות, כאותן נפשות יהודיות שעוצבו בידי הלך הרוח היהודי המסורתי, יאזרו אוז בזכות זכר הכאב הלאומי, ובזכות התקווה הטמונה בידיעה שאבותינו החזיקו מעמד.

The post התכחשות יהדות ארה"ב לסבל של אבותיהם מסוכנת appeared first on מקור ראשון.