כל הורה מכיר את מסיבת חנוכה בגן: תקופת אימונים עם אביזרים נוצצים יותר ופחות, כלי נגינה ואור אולטרה־סגול מתנקזת לשעה ארוכה של גוף מכווץ בתוך כיסא קטנטן והתרגשות אמיתית לראות את דור ההמשך רוקד ושר. גם אצל משפחת גורטנברג הייתה התרגשות לקראת מסיבת החנוכה בגן של שרה הפעוטה, אבל לצידה היה חשש. האם תצליח לרקוד כשאר הילדים, כשאחת מידיה משותקת לחלוטין, תוצר לוואי של מחלת הפוליו שחלתה בה שנה קודם? ההורים לא התכוונו לוותר לה ולהניח לא לשבת בצד, או לרקוד באופן שונה משאר הילדים. אז איך תרקוד שרה הקטנה?

מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:

הכרזת עצמאות: נפתלי בנט סוף-סוף השתחרר מכבלי הפטרונות של נתניהו

"שעת נעילה" פותחת לנו שער לטראומה

אזרחי המפרץ נגד הפלסטינים: טוב שירושלים בידי ישראל

היום שרה גורטנברג היא השופטת בדימוס שרה פריש (72), אישה דתייה ובעלת מוגבלות שפרצה דרך במערכת המשפט בישראל, והייתה לשופטת הצעירה ביותר שמונתה אי פעם. היא גם הקימה משפחה, ובתה תמר הרשקוביץ, עובדת סוציאלית, מרצה ומנחת הורים, ארגה את סיפור חייה לספר ביוגרפי למחצה ובדיוני למחצה, במטרה לתת השראה לאנשים אחרים המתמודדים עם קשיים. שם הספר, "לרקוד עם יד אחת", מתייחס לזיכרון ההוא ממסיבת החנוכה בילדותה של פריש.

את משפחתה שלה גידלה פריש באותה רוח שבה גדלה בעצמה. "סוד הכוח של המשפחה הייתה השגרה, הנורמליות", הרשקוביץ מחייכת כשאני שואלת אם הייתה לה ילדות יוצאת דופן. "אמא לא הייתה נכה או מוגבלת בשום צורה. אף פעם לא הרגשנו את זה. ההפך, בתור ילדים תמיד אהבנו להחזיק את היד המשותקת, קראנו לה 'היד הקטנה', רבנו בינינו, מי יחזיק אותה. זו לא הייתה נכות אלא דגל משפחתי, גאווה, וזה חלחל גם לנכדים. כשסבתא שלהם באה לדבר בבית הספר באירועים, הם משוויצים: 'רק לנו יש סבתא עם פוליו'.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/10/ילדות-סבתא-1-מסיבה-גן-750x592.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"כולנו התחנכנו לכך שיש קושי, ואיתו נכבוש את האוורסט. הנכות היא הדחף של החיים שלה. היא מוכשרת מאוד, אבל הפוליו דחף אותה להוכיח שהיא טובה עוד יותר. היא לא עצרה לרגע, היא ידעה שבכוח הרוח מנצחים את המציאות. לכל אורך הדרך זה דרבן אותה. המכה של החיים שלה הפכה למנוע הצמיחה החזק של חייה, בסופו של דבר הכול בראש".

בימי המגפה

"לרקוד עם יד אחת" (הוצאת פרדס) מבוסס באופן חופשי על חייה של פריש, ומספר את סיפורה של משפחה תל־אביבית בראשית שנות החמישים: מאיר, בתיה וילדיהם הקטנים עומר ודבורה. עם פרוץ מגפת הפוליו בארץ, המחלה פוגעת בדבורה הקטנה, וחיי המשפחה מתהפכים. במובן מסוים הגיבורים האמיתיים של הספר הם מאיר ובתיה, המבוססים על דמויותיהם של יהודה ופאני גורטנברג, שנרתמו למשימת חייהם באופטימיות, באמונה, בכוח רצון, באהבה ובהומור.

בספרה נטלה לעצמה הרשקוביץ חירות לסטות מהמציאות בסיפור ובדמויות, מתוך רצון לשמור על פרטיותה של המשפחה המורחבת. "הלכתי על חבל דק. מצד אחד ידעתי שראוי לספר את הסיפור הזה, כי זה סיפור על גבורה, סיפור מצמיח, מה האנשים האלו עברו. זה סיפור מרתק בלי קשר לכך שהוא מספר על אמא שלי. אבל לא רציתי שזאת תהיה ביוגרפיה, לא רציתי שהספר יחשוף את האחיות שלה ואת שאר בני המשפחה, אלא יישאר נקי. אז הרחקתי את הסיפור מהדמויות האמיתיות". אבל בריאיון היא מספרת על משפחתה שלה, בלי שמות קוד.

סבה של הרשקוביץ, יהודה גורטנברג, עלה לארץ מפולין ב־1933. הוא הריח את הסכנה המתקרבת וברח לארץ במטרה להציל את משפחתו. "סבא היה איש חכם, עם יכולת גבוהה לקלוט מצבים, דומה לאמא באופיו. הוא הגיע לכאן חסר כול, גר בקיבוץ, ישן על הרצפה ואכל לחם ישן". את הכסף שחסך בעבודתו שלח להוריו, וכך הצליח כעבור שנתיים להעלות את כל משפחתו ארצה. "כאן הוא דאג להם למגורים ולמחיה, ובזכותו כולם ניצלו".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/10/באמריקה-2-750x505.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

סבתא פאני, מנגד, לא יצאה מאירופה עם משפחתה. היא גדלה במשפחה חרדית מיוחסת בווינה שבאוסטריה, ואביה היה רב קהילה מכובד. בערב ליל הבדולח הזהירו השכנים את המשפחה מפני הסכנה הצפויה להם. הם אף סידרו להם כרטיסים לאונייה שתבריח אותם על פני הדנובה. אביה הרב סירב לעזוב את קהילתו מאחור, אך שלח את בתו פאני לבדה לארץ. "היא עלתה לארץ באוניית פחם, בחורה בלי שום דבר. היא התגוררה אצל משפחה בתל־אביב, בטראומה של פרידה וקריעה ממשפחתה". המשפחה שהתגוררה אצלה הכירה לה את יהודה. יחד הם בנו קן בתל־אביב, תא משפחתי שנתן להם ביטחון, שקט ושלווה.

"כמו היום, היה אז פחד ברחובות. היסטריה, ריחוק חברתי איום. ילדים מסביב מתו או נותרו משותקים לצמיתות או ששהו במוסדות במשך חודשים. לא הייתה אז תקשורת מפותחת, אנשים לא קיבלו הסברים, כך שכל משפחה התכנסה להתמודדות אישית עם המגפה"

יהודה ניהל חנות כלי בית ברחוב דיזנגוף ובשעות הפנאי צבע בתים להשלמת הכנסה. עד 1950 חיה משפחת גורטנברג עם שלוש בנותיה בשלווה יחסית, ואז פגעה מחלת הפוליו בבת האמצעית, שרה, כשהייתה בת שנתיים. "כמו היום, היה אז פחד ברחובות. היסטריה, ריחוק חברתי איום. ילדים מסביב מתו או נותרו משותקים לצמיתות או ששהו במוסדות במשך חודשים. לא הייתה אז תקשורת מפותחת, אנשים לא קיבלו הסברים, וכל משפחה התכנסה להתמודדות אישית עם המגפה".

במטרה להציל את בתם יצאה פאני עם שרה לארצות הברית – בלי אמצעים וקשרים, בלי גב כלכלי – כדי להעניק לבתה את הטיפול הטוב ביותר. השתיים בילו שנה של בדידות בארץ זרה. "אמא עברה ייסורים קשים, ניתוחים שבחלקם היו מיותרים, אבל היא ניצלה, היא חזרה לתפקוד מלבד היד שנותרה משותקת", אומרת הרשקוביץ. "לא ידעו אז איך הפוליו מדבק, אף אחד בארצות הברית לא הסכים לארח את סבתא, אז במשך שנה היא פשוט ישנה על הרצפה בבית החולים לצד המיטה של אמא שלי ושמרה וטיפלה בה".

יהודה נשאר מאחור בארץ. "אנשים מבוגרים שקראו את הספר אמרו לי שנסיעה לאמריקה בלי משפחה ובלי יכולת כלכלית בימים ההם הייתה כמו לנסוע לירח. אבל זה מה שהם עשו כי ככה סבא שלי היה, חדור מטרה. יש כאן ילדה שצריך להציל, אז לא מסתכלים ימינה ושמאלה. הם חיו בצמצום ובצניעות, אבל אצל סבא שלי לא היה גבול שהוא לא יכול לפרוץ. אין תקרת זכוכית, וזה משהו שמלווה אותנו עד היום. אמא הגיעה לאן שהגיעה כי לא הייתה לה שום תקרה, לא כאישה ולא כדתייה".

כשחזרו לארץ החלה ההתמודדות עם נזקי הפוליו. בביוגרפיה למחצה מספרת הרשקוביץ על היום שבו הגיע תורה של הילדה דבורה לנקות את בית המשפחה. דבורה בעלת המוגבלות, בת דמותה של שרה, לא מצליחה להרים את הדלי הכבד, ובתגובה מאשימה את הוריה: "איזה מין הורים אתם, לא אכפת לכם ממני. אני לא יכולה". האב מאיר משיב לה: "אין דבר כזה לא יכולה". ובכל זאת, הוא נשאר לעזור לה – אך לא לוותר לה – אף שהוא ממהר לעבודתו. במקרה אחר צועק מאיר לדבורה שהוא לא יוותר לה. הילדה המתוסכלת יוצאת מהבית בצעקות: "אני שונאת אותך, אני משותקת". והאב, בתגובה, משיב לה בצעקה לאוזני כל השכנים: "אני אוהב אותך".

הרשקוביץ: "זה סיפור מעורר השראה על ההתמודדות עם הקושי, כוח הבחירה שיש לנו ברגע של משבר, איך מתחזקים כמשפחה. בהקשר הזה, הספר יצא בתזמון מדויק. כי זו שאלה שעומדת מול הורים היום – איך להתמודד עם הילד בזמן משבר, האם יש בכוחנו לראות את הטוב ולחזק את הצדדים החיובים אצל הילד, איזו השפעה יש להורה במצב כזה.

"ילד חווה את העולם דרך העיניים של אבא ואמא שלו, ומפרש את העולם דרכם. הוא לומד להגדיר את העולם דרך אבא ואמא ולומד על עצמו. איזה סיפור יספר לעולם על עצמו? זה תלוי בהורים. האם אני נכה או לא נכה? מוגבל או לא מוגבל? ילד בן שלוש רואה בהורים שלו מגדלורים. אם התפיסה שלהם היא שהוא נכה, זה מה שהוא יחשוב על עצמו. אם הם יאמינו בו ויסתכלו על המקום הבריא שלו ויאמינו באמת שהכול בחירה, ככה הילד יתפוס את המציאות".

לדבריה, גם בזמן הקורונה, נקודת המבט של ההורים מחלחלת אל הילדים. "אנחנו בעיצומה של מגפה, ההורים נמצאים עם הילדים בבית, ובידינו להחליט – האם הילד יבין מההורים שהוא עול עבורם? או שאבא ואמא יסכימו להיות נוכחים באמת בחיים של הילדים שלהם, ולקבל בלב שלם את המציאות שנכפתה עלינו? הסוד הוא שככל שהילד ירגיש יותר אהוב ורצוי ובעל ערך, כך הוא יותר ישתף פעולה".

הולכים על חלומות

פריש למדה משפטים באוניברסיטת תל־אביב, השלימה את התואר ב־1971 בגיל 23, ובין השנים 1972 ל־1980 עבדה כתובעת בפרקליטות מחוז המרכז. היא קודמה בדרגות עד שהייתה לסגנית בכירה ראשונה לפרקליטת המחוז. בתפקידה כתובעת חשפה מדי פעם טעויות של הפרקליטות. בשנת 1977, למשל, במהלך משפט שבו הואשם שליח של הסוכנות בשוחד, היא נוכחה לדעת שלא תצליח להוכיח את אשמתו. "במהלך הדיון בתיק הבנתי שחלק מהראיות שקריות", סיפרה בעבר בריאיון למקור ראשון. "העדים לא אמרו אמת. הלכתי לפרקליטת המחוז וביקשתי שנחזור בנו מכתב האישום. ניהלתי ויכוח עקרוני, טענתי שתפקידנו כפרקליטים אינו להרשיע אלא להביא לתוצאת האמת, ואם בדרך ראינו שטעינו – עלינו לדעת להודות בטעות. לבסוף הוא אכן זוכה".

כשמונתה לשופטת, בדצמבר 1980, היא הייתה בת 32 בלבד. המינוי עורר דיון, משום שגילה הצעיר יחסית לשופטים חדשים נבע ישירות מכך שלא שירתה בצה"ל או בשירות לאומי. חברת הכנסת שולמית אלוני הגישה שאילתא בנושא לשר המשפטים, וטענה כי "קידומה המהיר של אישה זו הוא בבחינת ביזוי לכל בנות ישראל המשרתות בצבא… היא ניצלה את הזמן לצורך לימודים ולקידום הקריירה שלה". הרשקוביץ מגלה בספר כי פריש דווקא חלמה להתגייס לגרעין הנח"ל עלומים, ואף השתתפה במפגשי הגרעין, אלא שבצה"ל סירבו לגייס חולת פוליו.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201918_41_04-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אחרי 13 שנים פרשה מתפקידה כשופטת, ופיתחה קריירה פרטית ענפה: היא כיהנה כנשיאת מכללת שערי משפט, ייסדה משרד עורכי דין עם שותפה עו"ד אהרון שפרבר, ובמשך למעלה מעשרים שנה הרצתה על משפט פלילי ורשלנות רפואית, וערכה משפטים מבוימים באוניברסיטת בר־אילן ובמכללת שערי משפט. מאז פרישתה שימשה בתפקידים ציבוריים רבים, ובהם חברת דירקטוריון רשות שדות התעופה, חברת דירקטוריון רפא"ל, יו"ר ועדת האתיקה בבתי החולים מאיר, רבין ושניידר, יו"ר ועדת פרס ישראל למפעל חיים, יו"ר הוועדה לבחינת שידורי ערוץ הכנסת ועוד.

שמה עלה לכותרת לפני כשנה, עת מונתה לתפקיד יו"ר ועדת ההיתרים במשרד מבקר המדינה, ובתגובה פורסמה בתקשורת ביקורת על תפקודה בוועדות ציבוריות בעבר. שבוע לאחר מינויה לתפקיד הודיעה פריש על פרישתה. במכתב התפטרותה היא תקפה את אופי הוועדה ואמרה שקיבלה גוון פוליטי: "הסכמתי למינוי בידיעה והבנה שוועדת ההיתרים היא ועדה מעין שיפוטית הפועלת על בסיס קריטריונים משפטיים ואתיים, ונוגעת בעניין ולא באדם… לאחר התלבטויות רבות הגעתי למסקנה שמאחר שהוועדה הפכה להיות כדור משחק במגרש הפוליטי, מקומי אינו שם… מצב שבו ועדה ציבורית חשובה הופכת קרדום לחפור בו עבור בעלי עניין המבקשים לקעקע את מסקנותיה עוד בטרם נערך דיון אחד, וזאת באמצעות הפצת בדותות ושקרים, מחייב את כל הנוגעים בדבר לחשיבה על המקום שהשיח הציבורי הידרדר אליו".

הילדות של הרשקוביץ – בפתח־תקווה, האחות הקטנה בין שני ילדים – הייתה רגילה ביותר, לדבריה. "אמא הייתה משותקת ממחלת הפוליו ביד אחת, אבל זה אף פעם לא היה הנושא בבית. זה לא היה משהו שהתמודדנו איתו או שאלנו עליו. אם זה בא לידי ביטוי זה היה בגאווה: ידענו שיש לנו אמא שהיא סופר־וומן שיכולה לעשות הכול. גדלתי בבית חם שבו ההורים מתמסרים לילדים, עם תחושת ביטחון גדולה. זה היה בית שמציבים בו חלומות, והולכים עליהם". בתור ילדה היא הייתה חוזרת מבית הספר אל בית משפט השלום בפתח־תקווה, ומחכה באולם הדיונים עד שאמה העוטה גלימה שחורה תסיים את עבודתה. לעיתים הייתה נכנסת ללשכה כדי להכין את שיעורי הבית. "זה היה טבעי, לא ראיתי בזה משהו מיוחד".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02018_50_49-4-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

רק כשהתבגרה הבינה את ייחודו של הבית שגדלה בו. "נחשפתי לכך שאמא הייתה השופטת הצעירה בארץ, ושזה קרה בזמנים שזה לא היה פשוט ולא מובן מאליו. לאט־לאט הבנתי שזה מצטרף למגבלה שלה – שלא הייתה מגבלה, אלא רק דחפה אותה לעשות יותר. אמא ידעה להפריד בין עיקר לטפל בלי ייסורי מצפון, בלי להסתכל אחורה, בלי עודף התפלספות. היא ידעה שבמה שקשה לה יש מי שיעזור לה, היא תמיד נתנה קרדיט להוריה, והטמיעה בנו את כיבוד ההורים, בעיקר דרך מעשים, דרך הבנה עמוקה שהיא חייבת את חייה להורים שלה. שכל מה שיש לה בחיים הוא בזכותם, מההתחלה ועד הסוף".

אמא שלך בחרה מקצוע שבזמנו לא היה נפוץ בקרב נשים דתיות. את הלכת על מקצוע שהפך לקלאסי לנשים דתיות, עבודה סוציאלית.

"כל חיי כיוונו אותי לאקדמיה, ואמא רצתה מאוד שאלמד משפטים, אבל הלב שלי נמשך למקום של חמלה, והלכתי עם נטיית הלב. ובאמת הייתה חירות לבחור. זה בעיניי פמיניזם אמיתי. אגב, בניגוד למה שאפשר לחשוב, אמא שלי לא הייתה קרייריסטית, בתקופה ששפטה היא הייתה בבית בכל יום אחר הצהריים. היא הייתה נוכחת, חברה של כל החברים, מעורבת בחיים שלנו. ההורים היו אז מסורים לבית. זו הייתה תקופה חיים אחרת. היום כדי להגיע לקריירה כזו חייבים להשקיע המון שעות מחוץ לבית, ולתחושתי אנשים השתגעו קצת מבחינת שעות העבודה. בתור מנחת הורים אני מרגישה שקצת הלכנו לאיבוד, והקורונה אולי תביא תיקון ואנשים יחזרו הביתה, זה אולי אחד הדברים החיובים שיצא מהקורונה. אמא השכילה לשלב היטב את הקריירה והבית".

שפה של הנהגה

הרשקוביץ בת 43 ואם לשבעה, שהגדול שבהם נישא לאחרונה בחתונה מצומצמת בגלל מגבלות הקורונה. נפגשנו בדשא בחצר ביתה במושב נחלים, כשניחוח הפרות מהרפת המקומית נישא באוויר. לדבריה, למדה מאמה עוד משהו שהיא אומרת להורים שבאים אליה לייעוץ בימי שגרה וגם בימי קורונה. "הקורונה העצימה כל בעיה שהייתה קיימת קודם עשרות מונים. אנשים שוהים הרבה יותר עם הילדים בבית, יש הרבה התמכרות למסכים ומריבות סביב זה ובעיות תקשורת קשות, ושבירת הסמכות של ההורים מתעצמת. התשובה לכל הבעיות האלו היא ללמוד להחזיר את המנהיגות הביתה, ללמוד איך אבא ואמא חוזרים להיות המנהיגים של המציאות. זו תקופה לא פשוטה, ואנשים מבקשים דרך לרפא את הקשר. ריפוי הוא הקשבה, ואנחנו צריכים ללמוד איך להקשיב הקשבה עמוקה, ואיך לרפא את הדיבור שלנו לדיבור מכבד. ככל שנהיה מנהיגים, תהיה ברורה לנו הדרך, נהיה עם חמלה וסבלנות להקשיב לילד.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ck_1641857584-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"הורים חושבים שככל שיפצו את הילדים יותר, כך הקשר יהיה טוב יותר. זה תמיד מתנפץ בפנים. ככל שנהיה בטוחים בעצמנו ולא נפחד מול הילד, כך היחסים יהיו טובים יותר. בימים כאלה כשכולם בתוך בית אחד הבעיות צפות, ואנחנו הרבה פעמים בוחרים להתמקד ברע, אבל הדבר היחיד שמצמיח ילד הוא הבחירה להסיט את עינינו מהרע, לעצום עיניים מול חלק מהדברים ולבחור לראות את הדברים הטובים. אפשר לראות את זה בסיפור שכתבתי: היו לאמא שלי סיבות לשקוע, אבל היא בחרה בטוב, וזה הצמיח אותה".

חשוב לה לומר גם שלכל בחירה שלנו יש מחיר. "הבחירות שלנו כואבות, ולפעמים זו בחירה של אין ברירה, אבל יש לנו בחירה איך לקבל את הדברים. להתמסרות של סבא וסבתא שלי לילדה אחת במשפחה היה מחיר, והוא לפעמים כאב. גם בדור הקודם של המשפחה נעשתה בחירה כשסבא רבא שלי בחר להישאר בווינה ולשלוח רק את בתו לישראל, ובכך גזר את מותו. המחיר היה בדידות וקריעה משפחתית. כואב להבין שהחיים הם לא סיפור מושלם, תמיד יש בהם סדקים, הלב שרוט ופצוע".

מילדות היא אהבה לכתוב, ותמיד ביטאה כך את תחושותיה. "לכתיבה יש כוח עצום על הנפש, סיפור מחולל שינוי". לאחר שלמדה ניהול סיעוד כתבה את ספרה הקודם, "שאריות חיים", העוסק ברופא מבוגר שהשיטיון פשה במוחו. "בלימודים נחשפתי בעוצמה למצבי הזקנה בארץ, למחדלים החברתיים, למחסור בחמלה, לחוסר המודעות החברתית לגבי הגיל השלישי". סבתה הייתה חולה באלצהיימר שנים רבות, ובכל זאת כשעבדה במשך זמן מה בבית אבות סיעודי היא חוותה טלטלה. "באחת הפעמים שהגעתי לשם פגשתי אדם זקן שהיה חדש בבית אבות, ובתוך כמה שבועות מצבו המנטלי הידרדר. ראיתי איך הוא הולך ושוקע. הוא נכנס לי ללב, נקשרתי אליו וכאב לי. הבנתי שהאוכלוסייה הזאת שקופה, וחייבים לתת לה מקום ובמה". במיוחד סקרנה אותה השאלה מה מתחולל בראשם של חולי שיטיון. "אנחנו לא יודעים אם מבוגרים עם דמנציה באמת מנותקים לגמרי ממה שקורה בעולם. הספר בנוי על התהייה הזו".

הרשקוביץ שאבה השראה לספר ממפגש עם דורון אלמוג, יו"ר הכפר השיקומי עלה נגב. "שמעתי ממנו משפט שנשאר איתי: הטיפול באנשים הפגועים לא תלוי ברמת ההבנה שלהם, והיחס שלנו כלפי אוכלוסייה עם קשיים ומוגבלויות מעיד עלינו, על האנשים שאנחנו, על סולם הערכים שלנו. רציתי לתת לזה ביטוי בספר".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1005185020027-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כל חייה היא מלווה אנשים על רצף החיים, מלידה ועד זקנה. שנים עבדה בתחומי הרווחה, בחינוך מיוחד ורגיל, ולמדה שיטות רבות של הנחיית הורים – שפר, חינוך דיאלוגי של דני לסרי, עין הבדולח ועוד: "למדתי 15 שנים ובסוף הבנתי שבכל הגישות העקרונות דומים". כיום היא מתמקדת בעיקר בתחום הזה ומלווה מאות הורים באופן פרטני וקבוצתי. עם השנים פיתחה את "גישת המקום" להנחיית הורים, "מסע לימודי שבנוי מדרגה אחר מדרגה על בניית שפה אחרת, על המפגש המכונן בין הורה וילד, על התמודדות עם מורכבות. החיים מזמנים קשיים, והשאלה היא איך הורה מנהיג ושומר את הילד קרוב אליו. במיוחד כשהמסכים שואבים את הילד וכשיש קשיים חברתיים ותרבותיים. בסופו של דבר חינוך מתבסס על קשר, הוא מתחיל ונגמר בדיאלוג. אני מלמדת מה זה דיאלוג, מה זו מנהיגות, מה ההבדל בין סמכות לכוחניות, ואיך אנחנו מבטלים את השפה המלחמתית בבית. בהרבה בתים משתמשים במונחים של ניצחון והפסד, ואני בעד להרחיק את השפה הזאת".

איך אפשר להקל על המצב בבית בתקופת הקורונה?

"אני מציעה לאנשים לבחור את המחשבות שלהם. נכפתה עלינו מציאות, אבל הפרשנות היא שלנו. המוח שליט על הלב, וכשנבין שהילד קורא את המציאות דרכנו, נדע שיש לנו כוח בשינוי הפרשנות. יש לנו אפשרות לבחור אם להיות קורבן או מלך. לפעמים ילד מעיק או מציק ובעצם מתחת לזה הוא שואל 'איך מתמודדים'. לפעמים ילד אומר בלי מילים 'אני רוצה אותך' בכך שהוא גורם לערב להיות קשה. גם כשאנחנו מרגישים שאנחנו לא יכולים, יש חובת השתדלות. דווקא בתקופה מאתגרת מוכרחים למצוא רגעים נקיים, של קשב מלא. הקשבה עמוקה היא סוד גדול בהורות. גם בספר שלי, ההורים כל הזמן הקשיבו לילדה, לאורך כל הדרך, גם ברובד החיצוני וגם ברובד העומק. אם היה קושי פיזי חיצוני, הם עזרו לה; אבל ברובד העמוק הם כל הזמן הקשיבו לרצון שלה לצמוח, ולכך שהילדה שואלת אותם 'מה הולך לקרות בחיים שלי'. היא תוהה מה ההגדרה של נכות, והם ענו בלי מילים, 'הכול בראש'. אין לך שום מגבלה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post היד החזקה: "זו לא הייתה נכות אלא דגל משפחתי" appeared first on מקור ראשון.

נעים להכיר:

אבא: צחי, 42, דבוראי ודוקטור למדעי החיים

אמא: מרנינה (מרני), 41, רופאת נשים

הגדול:  דני, 7

הגדולה:  טל, 4.5

הקטנה: נועה, 3.5

הקטן:  עוז, 2

הבית // בית פרטי בשטח 210 מ"ר בהרחבה של גִּמְזוֹ, ששייך להוריו של צחי. "את הבית שלנו ואת הבית של הוריי סבא שלי בנה במו ידיו. הוא היה בנאי, פעם היה מקצוע כזה".

מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:

הכרזת עצמאות: נפתלי בנט סוף-סוף השתחרר מכבלי הפטרונות של נתניהו

די למושלמים: כאשר שיגעון הסדר הופך למודל לחיקוי

לינקולן נגד דאגלס: כך התחילו העימותים הפוליטיים בארה"ב

בוקר טוב // בימים שצחי צריך להיות בכוורת הוא יוצא בשעות הבוקר המוקדמות, תלוי בעונות השנה. בעונה הבוערת הוא יוצא מהבית בשעה ארבע: "אני מגיע לשדה עם עלות השחר, מתענג על הריח המשכר של הטבע". כשמרני עובדת בבית החולים שערי צדק היא צריכה לצאת סביב שש ורבע, ובימים שהיא עובדת בקופת החולים היא נוסעת לקריית ספר, מרחק רבע שעה נסיעה. שני לילות בחודש היא בכוננות. במקרה ששניהם צריכים לצאת מוקדם בבוקר, ההורים של צחי עוזרים לקחת את הילדים למוסדות החינוך. דני לומד בבית הספר בנחלים ועולה להסעה ברבע לשבע בבוקר. הבנות מתחנכות בגמזו.

היריון // מרני היא רופאת נשים בבית החולים שערי צדק ובקופת החולים בקריית ספר. "אני עושה בעיקר אולטרסאונד, ועדיין מתרגשת מכל לידה ומכל עובר בבטן".

דבש // "אני עובד בזה מתוך אהבת המקצוע. לראות כוורת חזקה ומתפקדת באביב כשהכול פורח מסביב, זה מדהים. כשפותחים כוורת נודף ממנה ריח משכר, לחיות את הטבע". הדבש מהכוורות של צחי נמכר במכירה קמעונאית ובבית, אבל הוא מספק גם שירותי האבקה לחקלאים: "הדבורה מבקרת בפרחים כי הפרחים מתגמלים אותה בצוף, ובתמורה היא מספקת האבקה ומעבירה אבקנים מהפרח הזכרי לפרח הנקבי".

אל השדה // צחי גדל בגמזו, בן בכור לאב חקלאי ואם ששירתה כדוקטור לפסיכולוגיה במחלקת מדעי ההתנהגות בצה"ל, שהקימה את מערך המיון בצבא. יש לו עוד שלושה אחים. הייתה לו ילדות חקלאית: "אחת החוויות הזכורות לי הייתה נסיעה לנתב"ג על הרצפה של טנדר עמוס בענבים לייצוא. בחופשות היינו מסתובבים בשטח עם אבא, במטעי הרימון, ההדר, האפרסק, הנקטרינה, השסק, האגס האפרסמון ועוד. כשבגרתי הוספתי לתפריט המשפחתי המגוון גם דבורים ודבש".

לימודים // הוא למד בישיבת נחלים, שירת בגולני, טייל במזרח ולמד מדעי החיים בבר־אילן, מהתואר הראשון ועד הדוקטורט. "תרגלתי סטודנטים, קיבלתי מלגה, הכול היה מעניין. אבל בתוכי ידעתי שזו תקופה, ושלא אישאר באקדמיה. המחקר תיאורטי ולא ממש יישומי, ואור הניאונים לא מתאים לאופי שלי". כשהתחיל ללמוד באוניברסיטה ניסה את מזלו בגידול תבלינים, ואז חבר של אביו נתן לו במתנה שתי כוורות "לשחק בהן" וללמוד את התחום: "בהתחלה קיבלתי המון עקיצות וראיתי שזה לא כל כך נורא. עם הזמן רכשתי עוד ארבע כוורות, ומהר מאוד התחביב הפך למקצוע". בסיום הדוקטורט התחביב כבר הפך לעיסוק המרכזי שלו.

באוויר // ביולי 2006 צחי נשלח מטעם האוניברסיטה למחקר במעבדה בצרפת, ומשרד החקלאות ביקש ממנו להחזיר איתו לישראל 28 מלכות דבורים קווקזיות, זן שלא היה פה, כדי לבדוק את ההתאמה שלהן לארץ ישראל. לאחר בידוק ביטחוני עם כל האישורים אחת הדיילות נחשפה למטען המיוחד. "בתוך דקות ספורות הגיע טייס צרפתי סמוק לחיים, ודרש ממני לעוף מהמטוס שלו". הוא יצא, חזר למלון ולמחרת בבוקר עלה על טיסה נוספת, הפעם עם המלכות בתא המטען. בארץ סיפר לו אחד הנוסעים מהמטוס הראשון שהטייס הוריד את כל הנוסעים מהמטוס, ערך חיטוי מלא, בדק שאין דבורים בתא הנוסעים, וכולם עברו בידוק ביטחוני מחודש. "הכותרת בעמוד האחורי של ידיעות אחרונות סיפרה סיפור עמום על נוסע חובש כיפה שעלה לטיסה עם דבורים וקרקע את הטיסה. בכל מקרה, המלכות הגיעו בשלום לארץ אבל לא ממש התאימו לתנאי מזג האוויר שלנו".

אל ישראל // מרני גדלה במונטריאול שבקנדה, בת אמצעית בין שלוש בנות. "בילדותי שיחקתי המון רוגבי, ובכלל הייתי ילדה מאוד ספורטיבית". היא למדה בתיכון ציוני והייתה חברה בבני עקיבא. "בילדותי הגעתי להרבה ביקורים בארץ, והוריי דיברו איתנו על  עלייה כל הזמן". את חגיגות בת המצווה שלה ושל אחיותיה חגגו בארץ. היא למדה רפואה בקנדה, במקגיל קולג', כולל שנה של חילופי סטודנטים שבה הייתה בארץ. "כשהייתי כאן שיחקתי בקבוצת רוגבי ירושלמית, הקבוצה היחידה בארץ, ואפילו נסענו לטורניר באירופה אז בעצם שיחקתי בקבוצת הרוגבי הלאומית של ישראל". כשסיימה את הלימודים הוריה עברו לארצות הברית עם אחותה הקטנה, ומרני ואחותה הגדולה עלו ארצה. "גם ההורים מתכננים לעלות. ככל שיש יותר ילדים קשה יותר ויקר יותר לנסוע לשם לבקר אותם".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02018_59_48-5-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

התמחות // אחרי העלייה בשנת 2005 היא התמחתה ברפואת נשים בבית החולים שערי צדק. במשך ההתמחות, בתור הרווקה היחידה, היא שובצה למשמרות רבות באוגוסט ובחגים. היא עברה תת־התמחות באולטרסאונד, והצטרפה למשלחת רופאים ישראלים שיצאה לאפריקה ולהאיטי אחרי רעידת האדמה שם. היא גם התנדבה במרפאת הפליטים בדרום תל־אביב.

ההיכרות // מרני: "תמיד ידעתי שאתחתן עם בחור ישראלי, כמו שתמיד ידעתי שאהיה רופאת נשים. שני דברים שהיו ברורים לי מאז ומתמיד". הם נפגשו דרך חברים משותפים כשמרני הייתה בסוף ההתמחות. אחרי חצי שנה יחד הם טסו להכיר את משפחתה של מרני בקנדה, ושם גם הגיעה הצעת הנישואים. מרני: "המשכנו משם לטיול בקוסטה ריקה, ואפשר לומר שהצעתי לו נישואים על ערסל בשמורת קורקובדו". הם התחתנו ברמת רחל.

רווקות // הם נישאו כששניהם בני 33. צחי: "התחתנתי אחרון בשכבת הגיל שלי. לא הרגשתי שזה ממש מאוחר. כנראה חיכיתי למרני". מרני: "התחתנתי מאוחר אבל הבטחתי לעצמי שאביא ילדים עד גיל ארבעים. לא האמנתי שיהיו לי בגיל הזה ארבעה ילדים, ואני כל כך מאושרת מזה".

ילדים // מרני נכנסה להיריון הראשון מיד בסיום ההתמחות. "הילדים הגיעו צפופים, לידה ראשונה בגיל 34 והאחרונה בגיל 40. לא ישנו בשש השנים האחרונות… אני מסתדרת גם בלי זה". ההורים של מרני הגיעו לארץ לקראת כל לידה.

גמזו // צחי: "לגדל ילדים במושב זה משהו אחר. אפשר ללכת לישון בשקט בשבת בצהריים בידיעה שהילדים יכולים להסתובב בחוץ בלי סכנה. כשהיינו ילדים כל בני השכבה שלי טענו בתוקף שהם יעזבו את המושב כשיגדלו. אני תמיד טענתי שאשאר. היום 80 אחוז מהשכבה גרים פה". המושב בורגני מבעבר ופחות חרד"לי. "עם התפתחות האוכלוסייה התפתחו תתי־קבוצות, כל אחד יכול למצוא את המקום האמוני שלו. גם בני המושב שלא שומרים מצוות שומרים על כבוד הציבור ואופי המקום". מרני: "ההורים של צחי עוזרים כשצריך, ומצד שני לא מתערבים ונותנים הרבה מרחב".

חופש // מרני חברה בקהילה קטנה של נשים דתיות פמיניסטיות. "אנחנו עושות דברים יחד, למשל מארגנות בפורים קריאת מגילה על ידי נשים. יש עוד הרבה עבודה. אישה צריכה להיות חופשיה בבחירות שלה. לפעמים אני מתקשה לשלב בין הדת לפמיניזם ואני חושבת שיש דברים שצריך להתאים לימינו. יש הרבה שינויים שאפשר לעשות בלי 'לפרוץ גדר'".

להשתתפות במדור  dyokan@makorrishon.co.il

The post משפחת גולדנברג ממושב גמזו: "תמיד ידעתי שאתחתן עם בחור ישראלי" appeared first on מקור ראשון.

משלחת רשמית ראשונה מאיחוד האמירויות נחתה היום בצהריים (ג') בישראל. על סיפון מטוס חברת איתיחאד, הגיעו שר האוצר האמירותי עובייד חומייד אל-טאייר ושר הכלכלה, עבדאללה בן טוק אל-מארי. ראש הממשלה נתניהו הגיע כדי לקבל את פני האורחים עם ירידתם מהמטוס.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– שנתיים אחרי: החל שלב ההוכחות במשפט הריגתה של אעישה א-ראבי

– אזרחי המפרץ נגד הפלסטינים: טוב שירושלים בידי ישראל

– מצעד החיים הקים מיזם וירטואלי למלחמה באנטישמיות

יחד עם השרים מאיחוד האמירויות הגיע מזכיר האוצר האמריקני סטיב מנוצ'ין, שאף עמד בראש הצד האמריקני של המשלחת הישראלית-אמריקנית שיצאה ביום ראשון מנתב"ג לבחריין. האמריקנים טסו מבחריין לכינוס כלכלי באמירויות ובאו היום עם האמירותים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... t-14.31.22-3-750x500.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

טקס החתימה על ההסכמים התקיים באוהל בשדה התעופה. נתניהו אמר בנאומו כי ההסכמים שנחתמו היום יוצקים תוכן ממשי לשלום שנחתם לפני חודש בוושינגטון. "ההסכם הזה לא נשאר על הנייר", אמר. הוא הזכיר כי בפרשת השבוע הקרובה, פרשת נח, יוזכר לראשונה אברהם, שעל שמו נקראים ההסכמים הללו. "יחד, יבטיחו צאצאי אברהם עתיד בהיר של שלום", אמר ראש הממשלה.

ארבעת ההסכמים שנחתמו עוסקים בתעופה, הגנה על השקעות, פטור מאשרות ומדע וטכנולוגיה. נתניהו פירט כי הסכם התעופה יאפשר עשרות טיסות ישירות בשבוע בין ישראל והאמירויות. משרד התחבורה פרסם בתחילת השבוע כי סוכם על 28 טיסות שבועיות. "פתיחת השמיים תאפשר טיסות קצרות יותר גם ליעדים אחרים בעולם. ההסכם בנושא השקעות ייצור סביבה כלכלית שתיצור ערך למשקיעים", אמר ראש הממשלה. עם החתימה על הסכם האשרות, הופכת איחוד האמירויות למדינה הערבית הראשונה – מקרב אלו המאפשרות כניסת בעלי דרכון ישראלי – שישראלים יכולים להיכנס אליה ללא צורך בוויזה.

יו״ר קרן הסיוע של הבית הלבן אדם בוהלר, הודיע בנאומו בטקס על הקמת "קרן אברהם" לקידום מיזמים כלכליים, בהשקעה של שלושה מיליארד דולר. מדובר במיזם כלכלי משותף לארה"ב, ישראל ואיחוד האמירויות, המהווה חלק מהסכמי השלום. משרדה הראשי של הקרן ישב בירושלים. הנציג האמריקני שיוביל את הקרן הוא אריה לייטסטון, בכיר בשגרירות ארה"ב בישראל.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... t-14.31.23-3-750x500.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בוהלר תיאר כי שני המיזמים הראשונים שהקרן תשקיע בהם הם צינור הנפט אילת-אשקלון, וכן שיפוץ של נקודות הבידוק לפלסטינים והמעברים לירדן. "קרן אברהם תגדיל את ההזדמנות הכלכלית ותקדם שגשוג משותף עבור כל תושבי האזור", אמר בוהלר.

הבוקר, עוד לפני המראת המשלחת האמירותית ארצה, פרסמה חברת קצא"א כי חתמה על מזכר הבנות מחייב עם חברת MED-RED להפעלת גשר יבשתי לשינוע נפט בין הים התיכון לים האדום.

טקס החתימה נערך באבו דאבי בנוכחות השרים האמירותיים והבכירים האמריקנים שהמריאו לאחריו אל ישראל. מקצא"א נמסר כי "שיתוף הפעולה מהווה בשורה לשוק האנרגיה העולמי, שכן הוא מציע למפיקות הנפט וליצרניות את הדרך הקצרה, היעילה והחסכנית ביותר לשינוע נפט ומוצריו מהמפרץ הערבי לאזורי הביקוש במערב, וכן מקרב את השווקים במזרח הרחוק ליצרניות הנפט באזור הים התיכון והים השחור".

מבחינה אסטרטגית, צינור הנפט ההיסטורי בין אילת לאשקלון מהווה אפשרות לשינוי משמעותי מאוד במאזן הכוחות האזורי. שכן, הוא פותח אפשרות לאפיק הולכת נפט מהמפרץ לאירופה, שיהיה חשוף הרבה פחות לאיומים איראניים, מאשר הנתיב הימי הקיים היום. בכך צפויה לאבד איראן את אחד ממנופי האיום המשמעותיים שלה על מדינות המפרץ.

The post כניסה ללא אשרה, השקעה כלכלית נרחבת: השלום עם האמירויות מתממש appeared first on מקור ראשון.

הבוקר החל שלב ההוכחות בבית המשפט המחוזי מרכז בלוד, בפרשת הריגתה של עאישה א-ראבי, תושבת הכפר בידיא הסמוך לאזור התעשייה ברקן שבשומרון, לאחר שדיוני ההוכחות נדחו מספר פעמים בתקופה האחרונה בשל מגבלות הקורונה. היות ומדובר בקטין הדיון התקיים בדלתיים סגורות.

עם פתיחת פרשת התביעה, התייצבו הבוקר על דוכן העדים, העדים המרכזיים בפרשה שהסעירה לפני כשנתיים את המדינה ואת מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון. באולם בית המשפט העידו היום בעלה של א-ראבי, יעקוב מוחמד ובתו בת העשר שהיו נוכחים ברכב בשעה שכפי החשד פגעה אבן גדולה במכוניתם והביאה למותה של עאישה. בנוסף, העיד גם אחד הקצינים שניהל את האירוע בשטח בזמן אמת.

מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:

"שעת נעילה" פותחת לנו שער לטראומה

המסע הימי הסוער שנחשב לרגע הולדתו של העם האמריקני

קובי אריאלי לא יכול לסבול שיהודי מוגבל בהר הבית

על פי כתב האישום, בסוף השבוע שחל בימים 12 ו-13 באוקטובר 2018, התמקם הנאשם, אז קטין בן 16 מבנימין ותלמיד ישיבת "פרי הארץ" ברחלים יחד עם אחרים, על גבעה הצמודה לשולי כביש 60. הם התמקמו מטרים ספורים מהכביש, בחלק שבין צומת רחלים לצומת תפוח. על פי כתב האישום הנאשם אחז בידו סלע שמשקלו קרוב לשני קילוגרם במטרה "לפגוע באמצעותו בנוסעי רכב ממוצא ערבי – מתוך מניע אידיאולוגי של גזענות ועוינות כלפי ערבים באשר הם".

עם התקרבות הרכב, נאשם הקטין כי יידה את הסלע "בעוצמה ובאופן חזיתי לעבר שמשת הרכב הקדמית במטרה לפגוע ביושבי הרכב ומתוך אדישות לאפשרות גרימת מותם".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... rabi-1-e1558601072269.jpg 286w" sizes="(max-width: 128px) 100vw, 128px" />

כפי שנטען בכתב האישום, הסלע פגע בחלקה העליון הימני של שמשת הרכב הקדמית, ניפץ אותה, חדר אותה ופגע בעוצמה אדירה ישירות בראשה של עאישה. כתוצאה מכך נגרמה למנוחה פגיעת ראש קשה וקטלנית. המתלונן, בעלה של א- ראבי, שהצליח שלא לאבד שליטה ברכב ולהימנע בכך מסיכון בטיחותם שלו, של הילדה הקטנה ושל יתר משתמשי הכביש, המשיך בנסיעתו לכיוון צומת תפוח, תוך שהוא מפעיל אורות חירום מהבהבים, קורא לעבר בתו בצעקות ונוסע במהירות למרפאה הפלסטינית הקרובה ביותר למקום – שם נקבע מותה.

ימים ספורים לאחר המקרה נעצרו לחקירה כמה מתלמידי ישיבת "פרי הארץ" ברחלים ששמה נקשר בפרשה, ולאחר "פשיטות" על הישיבה על ידי המשטרה. לבסוף, כתב אישום הוגש נגד אחד התלמידים שהדי.אן.איי שלו נמצא בשטח.

נזכיר, כי במהלך אחד הדיונים הוצגה חוות דעתו של ראש המכון לרפואה משפטית ד"ר חן קוגל, שסבור כי לא ניתן לקבוע שהחבלות בראשה של א-ראבי נגרמו מפגיעת אבן, מאחר שנמצאו בראשה לפחות שני מוקדי פגיעה. עמדתו של קוגל מנוגדת לכתב האישום ולחוות הדעת של שתי רופאות במכון. עוד נחשף על ידינו בזמנו, כי האבן עם ממצאי הדי.אן.איי לא הועברה לבדיקה במכון לרפואה משפטית כפי שנדרש בהסכמים שבין המשטרה למכון, והיא נבדקה במעמדת זיהוי פלילי משטרתית.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201912_21_27-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בחצי שנה הראשונה שלאחר המקרה, שהה הקטין במעצר עד ששוחרר לבסוף למעצר בית בבית סבו וסבתו בכפר סבא למשך חודשים ארוכים. בעקבות הליכים שניהלו פרקליטיו עו"ד אריאל עטרי ועו"ד עדי קידר מארגון חוננו, קיבל בית המשפט את בקשתם והוא הועבר להמשך מעצר בית באיזוק אלקטרוני בביתו שבבנימין, למרות התנגדות מצד השב"כ ומצד הפרקליטות.

מדובר בתיק ייחודי בו הדיון המרכזי שמציגים סניגוריו של הקטין נסוב סביב העברה משנית של די.אן.איי. סניגוריו של הקטין טוענים כי הוא אינו קשור למקרה, וכי הדי.אן.איי שלו שנמצא בשטח הועבר לשם בהעברה משנית, דבר שניתן להסביר היום בעקבות הידע שהצטבר אצל הציבור בעקבות הקורונה: אדם אחד שנגע בידית של דלת ולאחריו אדם אחר נגע באותה ידית, אם השני ייגע אחר כך בכלי נשק אזי הדי.אן.איי.  של הראשון יופיע גם הוא על כלי הנשק.

הקטין עצור עד תום ההליכים נגדו.

The post החל שלב ההוכחות במשפט הריגתה של אעישה א-ראבי appeared first on מקור ראשון.

דו"ח מבקר המדינה שפורסם אתמול קובע כי צה"ל לא נערך מספיק למתקפה כימית, זאת למרות שכבר לפני שש שנים, בזמן כהונתו של גדי איזנקוט כסגן הרמטכ"ל, מונתה ועדה כדי לבחון את המענה לאיום. חצי שנה לאחר מכן פרסמה הוועדה את מסקנותיה בכל הקשור לאיום הלא קונבנציונאלי – הכימי והביולוגי – ועל הצורך בגיבוש מענה ראוי לסוגיה. הדו"ח הוגש לרמטכ"ל דאז, בני גנץ, אולם על פי המבקר המלצות הוועדה ההיא מעולם לא יושמו, וצה"ל לא ערוך למתקפה כימית.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– דרישה מהרשות השנייה: בדקו את ההפרות בתוכנית "הזמר במסכה"

– מצעד החיים הקים מיזם וירטואלי למלחמה באנטישמיות

– דעה: "שעת נעילה" פותחת לנו שער לטראומה

ככל הידוע אין במזרח התיכון מדינה או ארגון טרור שמחזיקים ביכולת כימית או ביולוגית. אזרחי ישראל, שעוד מחזיקים מסכות אב"כ בבתים, תוהים עוד יש צורך לאפסן אותם למרות שתוקפן פג כבר לפני שנים. נכון לעכשיו אין איום שכזה על ישראל. ההערכות הן שברגע שיעלה איום כזה, לישראל יהיה מספיק זמן להיערך.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201914_29_59-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אולם בשנים האחרונות, מי שהעיף מבט מעבר לגבול הצפוני ברמת הגולן בואך סוריה, ראה איך בשאר אל אסד, שקיבל חינוך טוב מאביו, השתמש בנשק כימי נגד עמו. התמונות הופצו בכל העולם והזעקה הייתה קטנה יחסית. בצה"ל קיימו אז אין סוף הערכות מצב כשפרק שלם בהערכה המודיעינית של באמ"ן הוקדש כדי להבין את גובה האיום. המסקנה הייתה שהוא קיים, אולם היכולות של הסורים הן מינוריות, נקודתיות, ומאפשרות בעיקר פגיעה בכוח במגע ישיר כמו בקרב בין חיילים ישראלים לחיילים סורים. החומר שיש בידי הסורים מבוסס בעיקר על כלור, ובצה"ל אומרים שיש לכך מענה הגנתי בדמות חליפות ומסכות ולכן אין צורך ממשי בהיערכות גדולה יותר.

בינואר 2014, לאחר המתקפה הברברית של אסד על הסורים, חתם נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה על הסכם עם סוריה לפירוק הנשק הכימי, ובכך הוסר האיום הגדול באופן מוחלט. מאז ישראל נכנסה לקיפאון בתחום וגם אין לה סיבה לצאת ממנו.

כמה חודשים אחרי התקבלה החלטה על ידי שר הביטחון דאז, משה (בוגי) יעלון, כי אין טעם שהמערכת תמשיך להשקיע משאבים בנושא מכיוון שהאיום הכימי לא ממשי. שנה לאחר מכן התקיימה הערכת מצב נוספת שהותירה את ההחלטה על כנה, ובעצם עד לימים אלו סבורים במערכת הביטחון כי אין איום כימי על מדינת ישראל. לצד זה, הכין פיקוד העורף תוכנית היערכות לשעת חירום שכוללת חלוקה מחדש של ערכות מגן ברמת הגולן, במקרה של התקפות כימיות בקרבת הגבול הישראלי.

למרות זאת, בביקורת שערכו אנשי משרד המבקר עלו פערים במוכנות כוחות היבשה בהתמודדות עם האיום הכימי. המבקר קובע כי הסוגיה לא טופלה מספיק, וכי נמצאו פערים בשילוב האיום הכימי באימונים בכוחות היבשה, בסדיר ובמילואים. זאת למרות שבצה"ל מבהירים כי ברמת האיום הקיים ובהתחשב בכך שאין כרגע תרחיש של עימות מול צבאו של אסד, אין צורך בקיום אימונים שכאלה.

לצד זה צריך להגיד שנכון להיום, על פי הערכות של גורמי מודיעין, לסוריה נשארה יכולת מינורית ולא מסכנת אזרחים. בחייליים הם עדיין יכולים לפגוע, אך לכך, אומרים בצה"ל, יש מענה. גורמי המודיעין מעריכים שגם אם צבא סוריה יחליט לחדש את המלאי, לישראל יהיה מספיק זמן להיערך.

The post המבקר קבע שישראל לא ערוכה לאיום כימי – שאינו קיים appeared first on מקור ראשון.

ב-9 בנובמבר 1938, למשך שתי יממות בלבד, שרפו הנאצים 1,400 בתי כנסת ומוסדות יהודיים בגרמניה ובאוסטריה – בפוגרום "ליל הבדולח" שהפך להיות נקודה קריטית בהשתלשלות האירועים שהובילו לשואה. מאידך, ב-9 בנובמבר 2020 יקיים ארגון מצעד החיים פרויקט עולמי לציון ליל הבדולח ובו מסר של אחדות ותקווה, באמצעות קמפיין בינלאומי ייחודי, "יהי אור" LetThereBeLight#. במסגרת הקמפיין קורא מצעד החיים לאישים, למוסדות ולבתי תפילה להשאיר את האור דולק בליל 9 בנובמבר, כסמל לערבות הדדית ולמלחמה משותפת באנטישמיות, בגזענות, בשנאה ובחוסר סובלנות.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– אזרחי המפרץ נגד הפלסטינים: טוב שירושלים בידי ישראל

– נתניהו יצר חברת שפע ועכשיו זה מתנקם בו

– דו"ח המבקר: התאגידים שמגלגלים מיליארדים אך מתנהלים כמו 'שכונה' 

באמצעות מיזם וירטואלי ייחודי יוכלו אנשים מרחבי העולם להצטרף לקריאה החשובה, להשמיע את קולם האישי ולכתוב במילותיהם על מנת להאיר את העולם נגד החשכה והשנאה. (לאתר הפרויקט: https://kristallnacht.motl.org/he/) מסרים ותפילות אלה יוקרנו על חומות העיר ירושלים, על בית הכנסת הראשי בפרנקפורט וכן במקומות נוספים ברחבי העולם.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... llnacht-2020-750x422.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הרב ישראל מאיר לאו, הרב הראשי של תל אביב-יפו, ניצול שואה, המשתתף באופן קבוע במצעד החיים מאז היווסדו: "הנאצים הבינו דבר אחד חשוב: על מנת לפגוע ביהודים, עליכם לפגוע בבית הכנסת שלהם. ליבו של העם היהודי נמצא בבית הכנסת. בליל 9 בנובמבר השנה, נמלא את בית הכנסת באור, ונראה לעולם כי איננו רק עם פנינו אל העבר ואל הזיכרון – אלא עם תקווה לעתיד יפה ומלא אור".

פיליס גרינברג היידמן נשיאת מצעד החיים, וד"ר שמואל רוזנמן יו"ר מצעד החיים אמרו כי "בימים בהם בתי כנסת ומקומות קדושים לדתות השונות מותקפים על בסיס קבוע בכל העולם, מחובתנו לקרוא בקול רם ולצאת נגד כל מתקפה על יהודים, או על כל אדם בשל דתו, גזעו, צבעו או אמונתו". ראש הקהילה היהודית בפרנקפורט, פרופ' סלומון קורן הוסיף: "אנו פועלים עתה יחדיו על מנת להעלות את המודעות לאנטישמיות הגוברת ברחבי העולם, ולשיח השנאה המסוכן". ראש מכון איגלטון לפוליטיקה במרכז מילר, ג'ון פארמר, התייחס אף הוא למיזם: "בימים אלה, כאשר השנאה הגועשת ברשתות החברתיות פורצת כאלימות כלפי מאמינים ביהדות ובדתות אחרות, חשוב ביותר להזכיר את היום האפל הזה ולמלא את בתי התפילה בכל העולם באור, נגד החשכה והשנאה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ht-Rabbi-Lau-150x150.jpeg 150w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... acht-Rabbi-Lau-75x75.jpeg 75w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ht-Rabbi-Lau-750x753.jpeg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... acht-Rabbi-Lau-90x90.jpeg 90w" sizes="(max-width: 853px) 100vw, 853px" />

מצעד החיים בפולין הוא אחד מאירועי הדגל של יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בימים כתיקונם צועדים בו למעלה מעשרת אלפים משתתפים, בני נוער יהודים ולא יהודים מכל רחבי העולם, כשלצידם ניצולי שואה, ראשי מדינות, שרים, מנהיגים דתיים, אישי רוח ותרבות ועוד. עד היום למעלה מ-300,000 משתתפים, מ-52 מדינות, צעדו לאורך 3.2 ק"מ פסי הרכבת מאושוויץ לבירקנאו, כמחווה אילמת לאובדן הגדול ביותר בהיסטוריה של העם היהודי והאנושות.

ביום השואה האחרון, לראשונה מזה 32 שנה, מצעד החיים בפולין לא התקיים, עקב התפרצות הקורונה. תחת זאת, במסגרת פרויקט הנצחה וירטואלי, העלה ארגון מצעד החיים מיזם דיגיטלי בינלאומי שאפשר לשחזר את אחד הרגעים המרגשים ביותר במצעד: הנחת שלטי זיכרון אישיים על פסי הרכבת בבירקנאו. המשתתף הראשון בפעילות הדיגיטלית היה נשיא המדינה, ראובן ריבלין, ואחריו הצטרפו שורדי השואה ומשפחותיהם, ראשי זרועות הביטחון, השגריר האמריקני דיויד פרידמן, השגריר הישראלי רון דרמר, יו"ר הסוכנות היהודית יצחק הרצוג, שחקני ושחקניות "הבימה", שלמה ארצי, עברי לידר, יוצרים ואמנים רבים, שחקני בית"ר ירושלים, חברי נבחרת ישראל בכדורגל ולמעלה מ-18,000 איש מ-60 מדינות ברחבי העולם.

The post מצעד החיים הקים מיזם וירטואלי למלחמה באנטישמיות appeared first on מקור ראשון.