https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-13.37.18-750x170.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />"כמו כל עם ישראל אנחנו נשאר בבית ולא נצא לבתי הקברות. זה יהיה יום עצוב במיוחד. נחבק את התמונות, נזכור ונספר. אנחנו עולים כמה פעמים במהלך השנה לקברים וזוכרים אותם, אי אפשר לשכוח חמש נפשות. אני מספרת עליהן לנכדים שנולדו לנו עם השנים". סוזי מלכה, אמא של טלי חטואל מתגעגעת יותר מתמיד. בעוד כשבוע ימלאו 16 שנים לרצח המזעזע של טלי, שהייתה בחודש השמיני להריונה, ושל ארבעת בנותיה: הילה (11), הדר (9), רוני (7) ומירב (2).

הפיגוע אירע כשטלי ובנותיה נסעו ממושב קטיף לאשקלון. לנסיעתן היו שתי מטרות – האחת אישית – בדיקת אולטרסאונד למעקב הריון. השנייה לאומית – לעורר את חיבת הארץ ולהשפיע על מתפקדי הליכוד להצביע נגד תוכנית התנתקות. בדרכן, בציר כיסופים, ערבו להם חוליית מחבלים ופתחו לעברן אש תופת, לאחר הירי התקרבו המחבלים אל הרכב וביצעו וידוא הריגה בטלי ובבנות. היה זה אחד הפיגועים הקשים והמזעזעים ביותר שידעו אנשי גוש קטיף ואזרחי ישראל.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 01917_34_07-2-750x486.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

גם האזכרה השנתית ביום הרצח, י"א אייר, שמתקיימת מידי שנה בנוכחות כארבע מאות איש, תתקיים השנה במתכונת וירטואלית. "נעשה להן הכול פרפקט, טלי הייתה פרפקציוניסטית מדרגה ראשונה, וכך היא גידלה את הבנות, לא היה מצב שהן יוצאות לחצר בלי להסתרק ולהתלבש יפה" אומרת סוזי.

הגעגוע לא קטן עם השנים, אבל היא ובעלה מומי, משתדלים לא לשקוע ועסוקים במיזמי הנצחה ליקירותיהן. מלכה כתבה שני ספרי ילדים על נכדותיה "רוני בונבוני" ו"מירב על הבימבה הקסומה", הנכדים והנינים קוראים אותם ולומדים על בנות משפחתם. הם שומרים על קשר אדוק עם בעלה של טלי, דוד חטואל, שנישא מחדש ונולדו לו ששה ילדים. "דוד הוא כמו בן, וכך אנחנו מתייחסים גם לאשתו, הילדים הם הנכדים שלנו לכל דבר, על הקומה הראשונה שנחרבה ואי אפשר לשכוח אותה בנינו קומה שניה של טוב וחסד".

אחד ממפעלי ההנצחה שהוקם מיד לאחר הרצח המזעזע, הוא עמותת "טלי ביד רמ"ה (רוני, מירב, הילה, הדר) המסייעת לזוגות מאתגרי פוריות. "דוד היה מנהל בית הספר של בנותיי בכפר מימון", מספרת מרים ליבוביץ', מנהלת העמותה. מרים, טכנאית מעבדה ומורה לביולוגיה בתיכון, חשבה כיצד תוכל להנציח את טלי והבנות. מרים עברה טיפולי פוריות במשך 11 שנים ובעבודתה כטכנאית מעבדה נחשפה לעולמם של זוגות רבים המחכים לפרי בטן, ולכן החליטה שהדרך הנכונה להנציח את טלי והבנות תהיה לסייע בהבאת חיים לעולם. "התחלנו את העמותה בקטן, באשקלון, כיום אנחנו נותנים סיוע לזוגות בכל רחבי הארץ ואפילו לזוגות ישראלים מהעולם שבאים לעשות כאן את הטיפולים".

הסיוע שמעניקה העמותה, מתבטא קודם כל בתמיכה נפשית. "נשים נמצאות במצב מאד מורכב, הן מקבלות שוב ושוב את התשובה השלישית ושוקעות. האחות הקטנה שלהן כבר בהריון, החמה דוחקת בהן, והן מרגישות לבד. ההתמודדות היא מאד קשה, אני מכירה את המציאות הזו כי חוויתי את הכול על בשרי. בשעות הקטנות של הלילה הן מחפשות כתף, זה קורע את הלב ולא פעם אני פשוט בוכה איתן. בחברה הישראלית כולם מתערבים לך בודקים אם יש לך בטן, ואת נאלצת להתמודד עם עוד שאיבה, עוד החזרה, עוד בדיקות דם, ולפעמים תעברי את התהליך עשר פעמים עד שההיריון המיוחל יגיע. הכאב הוא עצום ואני מנסה להיות שם בשבילן".

מעבר לכך מעניקה העמותה תמיכה כלכלית לזוגות בהליכי פוריות שמצבם הכלכלי לא מאפשר להם לממן את ההליך היקר. "אנחנו מסייעים בכל סוגי הטיפולים, בהזרעות, ברופאים מיוחדים ובטיפולים שהם לא בסל הבריאות, כמו מיון תאי זרע".

העבודה הקשה נושאת פרי. "אין שבוע בלי הודעה על זוג שזכה להיכנס להריון בזכות המאמצים שלנו. השבוע קיבלתי הודעה מאישה בת 53 שהיא בהריון עם תאומים, אישה נוספת בת 40 שיתפה שהיא בהריון. אנחנו מקבלים מכתבי תודה והזמנות לאירועים, וזה מה שנותן לנו כוח להמשיך".

אחד המקרים שהעמותה ליוותה הוא של צעירה יתומה שגדלה במוסדות, לימים, לאחר שנישאה, היא לא הצליחה להיכנס להריון. "היא אמרה לי משפט מצמרר, אני לא קראתי לאף אחת אמא, וגם לי לא יקראו אמא", היא באה אלי הביתה, ישבנו ושוחחנו, עודדתי אותה, אחרי שנה וחודשיים נולדו להם תאומות. סוזי, אמא של טלי, באה איתי לבקר את התינוקות, והאימא ביקשה ממנה להחזיק אותן – "זה שלך" היא אמרה לה". סיפור מרגש אחר הוא של משפחה יהודית ממדינה ערבית שבדרך לא דרך הצליחה לעלות לישראל. הם הגיעו לכאן בלי עברית ובלי כסף, עזרנו להם ונולדו להן תאומות. זה היה מאד מרגש".

באחד הימים הגיעה לביתם של מומי וסוזי מלכה אישה עם תינוקת, השכנים אמרו לה שסוזי לא בבית, אבל מומי נמצא בבית הכנסת. היא המתינה לו שם, וכשיצא אמרה לו "הבאתי לכם את הילד שלכם".

"זה הניצחון שלנו, גם אחרי 16 שנים אנחנו ממשיכים לעזור ולהביא חיים לעולם" אומרת סוזי, "זו השליחות וזו ההנצחה. במקום בו נקטעו חיים נוסיף חיים".

לתרומות לעמותת טלי ביד רמ"ה

The post אמה של טלי חטואל: "אי אפשר לשכוח חמש נפשות" appeared first on מקור ראשון.

לוטננט-גנרל במיל' קריסטוף קקיס, מי שכיהן כרמטכ"ל צבא שווייץ באמצע העשור הקודם, מת בסוף השבוע האחרון. בן 75 היה במותו. קקיס היה חולה לב ואף עבר שני אירועים מוחיים בשנים האחרונות. סיבוכים בלב הם אלו שהכניעו לבסוף את קקיס, ונבדקת האפשרות שאולי גם נדבק בקורונה בעת שהייתו בבית החולים בלוזאן. אך נכון לרגע זה הנתונים באשר לתוצאות הבדיקה סותרים ואינם חד משמעיים.

קקיס ביקר במדינת ישראל מספר פעמים. הפעם האחרונה שהגיע לכאן היתה בשנת 2017, כדי להרצות ביום עיון מיוחד באוניברסיטת תל-אביב שעסק ביחס בין חילות האוויר לציפורים, זאת בשל פוטנציאל הסכנה שגלום בפגיעת ציפור במטוס בעת טיסה. בקהל ישבו טייסים וחוקרים בתחום הצפרות, וגם אנחנו ליווינו אותו באותו יום. תחילה בראיון שנערך במלון שבו שהה בתל-אביב, ומשם הסענו אותו לאוניברסיטה כדי לשמוע את הרצאתו. הוא היה איש גבה קומה, לבבי ובעל חוש הומור שסחף גם את הקהל הישראלי. הריאיון המלא עם קקיס נדפס באותם ימים במוסף "דיוקן" של מקור ראשון.

הרמטכ"ל לשעבר בא לספר לקהל המאזינים על הקשר הסודי בין ישראל לשווייץ בסוף שנות השבעים. אימונים משותפים שערכו חילות האוויר של שתי המדינות אפשרו לטייסי שווייץ ללמוד מהניסיון הקרבי העשיר של עמיתיהם הישראלים. לטייסינו התאפשר להתנסות בקרבות אוויר מדומים מול מטוסים ששימשו באותה עת את האויב. לדברי קקיס, הלמידה מהישראלים גרמה לחיל האוויר של ארצו לחשב מסלול מחדש, וגם הולידה חברות שנמשכת עד היום.

אחד הטייסים שטסו עם קקיס בתמרונים הסודיים היה סא"ל מיל' אליעזר אדר. עם היוודע דבר ההידרדרות במצבו של קקיס, יצר אדר קשר עם אשתו של קקיס, כדי לדרוש בשלומו ואף לשוחח איתו, בניסיון לחזק את רוחו. אדר: "הוא הגיע לבית החולים בשל אירוע לב, ושם נזקק להנשמה. ביקשתי מאשתו שתשאל אם אני יכול לדבר עמו. היא אמרה שתשאל אותו, אבל כשעתיים לאחר מכן הוא נפטר. הוא היה איש מקסים. אמנם לא הוא זה שיזם את שיתוף הפעולה עם חיל האוויר הישראלי, אבל הוא קיים אותו כלשונו. הוא היה פטריוט גדול של שווייץ וגם פטריוט גדול של מדינת ישראל, בעקבות התמרונים המשותפים שלנו, ואף התגוררנו יחד באותו בסיס ונשארנו חברים. הוא היה איש קורקטי שחשוב היה לו הדיסטנס, אך בסוף חייו נפתח אלינו יותר ויותר".

קקיס, שהיה ידוע גם בשם החיבה פילו, נולד בעיר נשאטל במערב שווייץ, מול הרי האלפים, והתגורר בשנים האחרונות בטריי, השוכנת מעט דרומה משם. הוא הותיר אחריו אישה, שלושה ילדים ונכדים. ב-1966 עבר קורס טיס והחל לשרת בכנף של חיל האוויר השווייצרי העוסקת בצילום טקטי. בהמשך הפך לטייס קרב. במשך השנים ישב בתא הטייס של מטוסי קרב מדגמים רבים, ממיראז' ועד אף-18, ושימש גם כמדריך טיסה.

הוא התקדם בחיל האוויר השווייצרי במשך 37 שנים, ובשיאן שימש מפקד מחלקת המבצעים, ונחשב למספר 2 בחיל. הוא כבר סומן כמפקד העתידי של הזרוע האווירית, אבל אז הושק בצבא שווייץ מהלך צמצום כוח אדם, וקקיס מונה לעמוד בראש הצבא כולו ולהוביל את הרפורמות.

"פעם אחת הייתי קרוב מאוד למוות", סיפר באותו ראיון ל'מקור ראשון'. "זה היה ב-1977. ישבתי במושב האחורי של מיראז' כדי לצלם תמונות, ופתאום התנגשנו במטוס אחר. היינו בגובה נמוך, והייתה לנו שנייה אחת למלט את עצמנו לפני שיהיה מאוחר מדי. שני המטוסים התרסקו, אך למזלנו כולנו שרדנו. הטייס שגרם להתנגשות לא ידע להסביר מה אירע, כי הוא לא זכר דבר מהתאונה".

בביקורו האחרון בישראל, ליווה את קקיס גם פרופ' יוסי לשם, אורניתולוג ישראלי, פרופסור במחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב ומייסד המרכז הבינלאומי לחקר נדידת הציפורים בלטרון. "אשתו של קקיס מאוד התרגשה כשיצרנו עמה קשר", מתאר לשם. "ביום שישי האחרון היא באה אליו לבית החולים. לעיתים אנשים, לפני שהם הולכים לעולמם, חווים מן התעוררות כזו והוא היה צלול ובמצב רוח טוב. אשתו מסרה לו ד"ש מאיתנו. טרם פטירתו, הוא התרגש מאוד לשמוע איך הישראלים דואגים לו. אתמול (שבת) השוויצרים הראו בטלוויזיה את הסיפור שלי, איך קקיס הלך איתי לצפות בתנשמות".

הידיעות שהופיעו בצרפתית ובגרמנית על מותו של קקיס באתרים משווייץ לא מסקרים את מותו של קקיס כמי שחלה גם בקורונה. מדברים על בעיות רפואיות מהן סבל, אך בעיקר עסוקים בלסקור את פועלו הצבאי המרשים.

בשווייץ, שבה 8 מיליון תושבים, חלו בקורונה עד כה 29,817 תושבים, ונפטרו 1,762 אנשים. מדובר במספר גבוה של חולים יחסית למספר האזרחים הנמוך בה, והיא נחשבת למדינה שהינה במקום השני במימדי ההדבקה ביחס לכמות האוכלוסיה בה. שלא כמו ישראל, היא נוטה שלא להרבות בבדיקות קורונה אך מצאה את עצמה כפגיעה במיוחד לנוכח המגפה.

בראיון בשנת 2017 שאלנו את קקיס בין השאר איך זה להיות רמטכ"ל של מדינה נייטרלית, שמאות שנים לא ידעה מלחמה. "העובדה שאתה נייטרלי לא אומרת שאתה לא עושה כלום", אמר קקיס. "המשמעות היא שעליך להגן על עצמך בכוחות עצמך. לשווייץ יש מה שנקרא 'נייטרליות חימוש'. אתה צריך להיות שווייצרי כדי להבין מה זה אומר באמת".

שאלנו גם איך הוא רואה את אינפלציית המלחמות הישראלית. "אני חייב להגיד שקשה לי להבין זאת", אמר קקיס. "אני מעריך תהליכים רבים אצלכם, אתם באמת הכי טובים, אתם גיבורים. אבל יש לכם אינספור מפות דרכים שאפשר להגיע באמצעותן לשלום, ובמשך כל כך הרבה שנים זה לא עובד. אם יהיו לכם שלום וביטחון, כל הדברים האחרים ישתפרו, כי שלום הוא מוצר בסיסי לכל מדינה".

The post בחזרה לראיון עם הרמטכ"ל השווייצרי אוהד ישראל שהלך לעולמו appeared first on מקור ראשון.

הר הבית סגור ומסוגר זה יותר מחודש, החל מ־23.3. מי שפוקדים אותו הם כמה עשרות אנשי וקף, אולי מעט יותר מכך, שדואגים להמשך "תחזוקת" המקום ולניהול סדר היום האסלאמי בו, כולל תפילות.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– "עצוב להיווכח שבהר הבית אין חופש פולחן ליהודים"

– "עלינו לתבוע את זכותנו על הר הבית"

– התגלית בהר הבית: טביעת האצבעות של הורדוס

מניסיון העבר, בתקופות הללו אזרחים יהודים אינם מורשים לבקר בהר לפרק זמן ממושך, מועדות לפורענות בהיבט של הרס עתיקות יהודיות במקום הקדוש בעולם. כך היה בשנים 2000־2003, אז תחת סגירת ההר ליהודים התבצעה מחיקה שיטתית של העתיקות באתר, בעיקר בדרום מזרח ההר. כך נעשה באופן מצומצם יותר גם בסגירת ההר לעליית יהודים בסיום הרמדאן בשנת 2018.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201619_40_09-750x500.jpg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 201619_40_09-1140x760.jpg 1140w" sizes="(max-width: 5760px) 100vw, 5760px" />

הניסיון מגלה גם שכאשר אזרחים יהודים אינם עולים להר, המשטרה ושאר הרשויות הישראליות כמעט אינן נוכחות בהר.

לפני כחודש, ב־31.3, בעקבות פרסום אסלאמי בפייסבוק על מה שנראה כמו חפירה שביצע הווקף בהר, שאלתי את ד"ר יובל ברוך, ארכיאולוג מרחב ירושלים ברשות העתיקות על העניין. ברוך השיב לי שהדבר "מוכר" ושמדובר ב"תיקון צינור מים". "בפיקוח שלכם?", תהיתי, והוא השיב מיד: "בפיקוח".

אולם בירור מעמיק יותר העלה שאין כל פיקוח ארכיאולוגי בהר בימי הקורונה הללו. אבישר צארום מתנועת סטודנטים למען הר הבית התקשר השבוע למי שמופקד על האכיפה מטעם רשות העתיקות באזור העיר העתיקה. צארום שאל את בן שיחו, שלא ידע במי מדובר, האם בימים אלו מתבצע פיקוח ארכיאולוגי בהר הבית. הוא נענה בשלילה: "לא. הר הבית נעול. בחודש האחרון אף פקח לא היה שם. פיקוח רשות העתיקות בהר הבית מתבצע באופן שוטף, אבל בחודש האחרון לא היה שם אף אחד. הר הבית סגור ונעול ואין שם נוכחות של מתפללים".

מתפללים מוסלמים אמנם אין שם, אבל גם בהיעדרם נוכח הווקף בהר ואינו נמנעים מפעולות פולשניות. לא רק החוק מחייב נוכחות יומיומית של רשות העתיקות בהר. גם ההיגיון מחייב.

The post בניגוד להצהרות: רשות העתיקות נמנעת מהגעה להר הבית בימי הקורונה appeared first on מקור ראשון.

הדפים המצהיבים האלה לא נועדו לעיניים זרות, גם לא לעיניים קרובות יותר. הם הסתתרו זמן רב בתחתית ערימת מסמכים, אולי כבר נשכחו שם. אבל באחד הימים הועברו חפצים ממשרד למשרד, ניירות הושלכו לפח – וכך אחד מעובדי גלי צה"ל הבחין במקרה ברשימות מעניינות: שמותיהם של מועמדים לשירות בתחנה אי אז בשנות התשעים, ולצד כמה מהם הערות תמציתיות. בחלק מהמקרים היו אלה חוות דעת רלוונטיות למשימות המוטלות על מגישים וכתבים ברדיו: "מתנסחת נפלא", או "בעלת ש' שורקת". ארבעה מהשמות, לעומת זאת, נשאו תיוג מגזרי חד: "דתי", "דתייה".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– בתאגיד מתאמצים לחדש את ימי הזוהר של המאפיה השמאלנית

– גלי צה"ל – הבית של השמאלנים

– "רק לא ביבי": הרמז ששלחה בכירה בגל"צ לחייליה

האם היו אלה הערות טכניות בלבד, או שבמגירות גלי צה"ל נגנזו לאורך השנים עוד ועוד רשימות כאלה, עם סיומן של בחינות הקבלה? מה היה משקלן של הכיפה והחצאית בהכרעה אם לשבץ מועמד באחד התפקידים בתחנה? והאם התיוג נמשך גם בזמן השירות, וליווה את הכתב הצעיר בכל שליחות עיתונאית שמילא? עד לא מזמן חששו בוגרי גל"צ הדתיים לספר על חוויית השירות שלהם, אך לאחרונה החלו הזיכרונות הללו לצוף בעקבות ויכוח טוויטר סוער. מהצד האחד שלו ניצב עמית סגל, בוגר התחנה וכיום הפרשן הפוליטי של חדשות 12 (גילוי נאות: עמית סגל הוא בנו של עורך "מקור ראשון", חגי סגל, ובעבר שימש בעצמו בעל טור בעיתון). מהצד האחר – יוסי עבאדי, מדריך אקטואליה ראשי בקורס הכתבים של התחנה הצבאית, ומי שישב במשך שנים בוועדת הקבלה החורצת גורלות.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0208135436015-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לאחר שעבאדי צידד בציוץ שמאשים את סגל בהטיה פוליטית, סגל לא נשאר חייב וצייץ: "בקורס הכתבים של גל"צ רוב המדריכים הדגולים שדיברו על אתיקה עיתונאית וכל הג'אז הזה התגלו כבולשביקים. עבאדי למשל התגאה שהביא להדחתו של אבשלום קור מהחדשות כי מתח ביקורת על ההטיה שמאלה של התחנה. שותפו להדרכה כתב את השם של אבשלום על הלוח ואז יידה עליו גירים בשנאה. אלה היו הימים". "עמית, קיבלתי אותך לגל"צ", ענה לו עבאדי, "אף שהיית עיתונאי עם דעה, כי אני חסיד של פלורליזם… לאכזבתי הפכת לדובר עם דעה. אני צופה בך כדי לדעת מה נתניהו רוצה להדליף. אין לך ערך מוסף מעבר לכך".

בניסיון לגלות כיצד נראו הדברים במסדרונות התחנה באותם ימים, והאם חיילים דתיים שנכנסו אליה קיבלו הזדמנות שווה לשדר, להתקדם ולהביע את עצמם, פנינו אל המעטים שחוו זאת על בשרם. רובם אכן מתארים חוויה לא פשוטה, התמודדות בלתי פוסקת מול סביבה שרואה בהם חריגים ושונים ומול מערכת שנוהגת בהם כאילו התקבלו בחסד ולא בזכות. אחרים מעדיפים להדגיש את תחושת המקצועיות ואת חוויית הלמידה, גם אם התנאים לא היו קלים במיוחד. העדויות מוצגות כאן לפניכם, מדברות מהשטח שממנו בדרך כלל לא נהוג לדווח, ומלמדות על דור שלם של כתבים ופרשנים שפרש כנפיים אחרי השירות הצבאי והגיע לעמדות השפעה בכל שדרות התקשורת הישראלית.

הכיפה הראשונה

אבינעם מאיר, בוגר ישיבת הר עציון וחניך מחזור 1995 של קורס הכתבים, היה חובש הכיפה הראשון שהתקבל לגלי צה"ל, והיחיד ששירת אז בכל בניין התחנה. "במבחני הידע הכללי היו בערך מאה שאלות", הוא נזכר. "מתוכן רק שאלה אחת הייתה על יהדות, ושתיים על נצרות. לפני שלב הריאיון האישי נכנס לאולם משה שלונסקי, שהיה אז מפקד התחנה, הרים את הדף עם תוצאות הבחינות ואמר שאני קיבלתי את הציון הגבוה ביותר. הריאיון האישי נסב רובו ככולו על ענייני דת. ישבה שם חבורה מכובדת של אנשים, שחקרה אותי על ההתמודדויות העתידיות שלי בתור כתב שומר מצוות. מה יקרה אם ישלחו אותי לסקר אירוע תרבות שאולי נחשב כ'פריצות' מבחינתי? איך אסביר לחברים בתחנה שאני לא עובד בשבת? וגם, עד כמה אני, כבחור דתי, מכיר את התרבות הישראלית?

"בדיעבד התברר שהשאלות האלה היו נכונות מאוד למה שעברתי, ובאמצעותן כנראה רצו לדעת אם אני עומד במצבי לחץ ואם אוכל להשתלב בעבודה. אבל בסוף הגיעה שאלת מחץ: 'האם אתה מקפיד במצוות יותר מההורים שלך, או שאתה יותר ליברלי מהם?'. עטיתי פוקר פייס בזמן שהגלגלים במוחי נעו במלוא הקיטור. לבסוף החלטתי לענות על השאלה הזאת בתקיפות אבל באדיבות: אמרתי שאני לא חושב שיש קשר בין הקפדה על מצוות ובין ליברליזם או אי־ליברליזם".

"כבר ביום הראשון של הקד"צ (קורס קדם־צבאי המכשיר קריינים, כתבים וטכנאים לתחנה – רמ"ב), הייתי שונה: זה היה י"ז בתמוז, והקורס נפתח בסעודה חגיגית. אני צם, והם חוגגים. בבוקר תשעה באב אמרתי לאחראית על הקורס שהיום אני יושב על הרצפה. היא שאלה אותי 'למה, מה קרה?', ואני עניתי – סתם, עזבי, לא משנה. הלכתי והתיישבתי בצד של האולם כדי לא למשוך תשומת לב, אבל החברים ראו אותי והציעו לי לשבת על כיסא. מילא הם, אבל הופתעתי מכך שאותה אישה, עיתונאית מבוגרת, לא ידעה שום דבר על תשעה באב. אני זוכר שפעם אחד העורכים במחלקת האקטואליה פתר תשבץ, והגיע להגדרה 'בנו של יצחק אבינו'. הוא לא ידע לענות עליה וחיפש אותי כדי שאגיד לו את התשובה. על דבר אחד אני חתום בגאווה", מוסיף מאיר בחיוך: "בזכותי הגיעה הנטלה הראשונה לגלי צה"ל".

הדר (שם בדוי) שירתה בגלי צה"ל בסוף העשור הראשון של המילניום. כשהתקבלה לתחנה עוד הייתה חילונית, אך במהלך השירות חזרה בתשובה. "כשהתחלתי לשמור נגיעה וללבוש חצאיות, היו אנשים שהפסיקו לדבר איתי", היא מספרת. "הם שינו את היחס אליי ב־180 מעלות, ואמרו בפירוש שהם לא אוהבים את הצעד שעשיתי.

"לא היה פשוט להיות דתייה בגל"צ. בכל ערב היה מגיע לדסק אוכל לא כשר – שרימפסים, חמץ בפסח, פיצות עם נקניק. כל ערב. פעם בחצי שנה הרס"ר היה מגיע לביקורת פתע ומכניס מישהו לריתוק, אבל בגדול – מרגע שמחשיך, אנחנו אדונים לעצמנו ועושים מה שרוצים. נאמר את זה ככה, משגיח הכשרות שלנו היה אוכל עם כולם באבו־חסן (חומוסייה לא כשרה – רמ"ב).

"נכנסתי פעם לחדרי השינה של מחלקת אקטואליה, אחרי שהפקתי תוכנית בוקר עד השעות הקטנות של הלילה. זה היה חדר שהוגדר כמיועד לבנות. כשהתעוררתי היה במיטה לידי גבר. כמובן לקחתי את עצמי ויצאתי משם, אבל לא היה מקום להתלונן על דברים כאלה. ג'וינטים כמובן עישנו חופשי. ואם בתחנה ביפו עוד היו קצת מבוגרים אחראים, בתחנה הירושלמית ברחוב אגרון הכול היה פרוץ. אנשים היו מגיעים לשם לבצע בפרהסיה את כל מה שהם רוצים. קבוצות שלמות של חיילים באו להתפרע, זה היה ממש סדום ועמורה".

מגלי צה"ל נמסר לנו בתגובה לכתבה:

"פניה של תחנת גלי צה"ל בימינו משקפים את פניה של החברה הישראלית. דלתות התחנה פתוחות לכולם, ועל כך יעידו פרחי העיתונות הגדלים מקורס לקורס, בערוגת גלי צה"ל. החיילים המוכשרים המשרתים אצלנו מגיעים מכל רחבי הארץ, שכבות האוכלוסייה, המגזרים והעדות. יחד הם חלק מפסיפס חברתי אדיר המורכב מהפריפריה שבדרום ובצפון, מהאולפנות והישיבות, מהמושבים, מירושלים וממרכז הארץ. גלי צה"ל, המציינת בימים אלה 70 שנה, גאה על העושר התרבותי והמגוון הרחב בשידוריה".

יוסי עבאדי מסר בתגובה לטענות שהועלו נגדו:

"במשך השנים שהייתי מעורב בכך, גל"צ הקפידה על מיון מקצועי וחסר פניות, שבחר על פי כישורים והתאמה לתפקידים, בשאיפה מתמדת לשלב מלש"בים מהפריפריה וממגזרים שונים. על הכתבים בתחנה נאסר אז להביע עמדה פוליטית בשידור או בפומבי. בהתאם גם לא התקבלו לגל"צ מלש"בים אשר הביעו במיון עמדה פוליטית, מכל הצדדים, למעט במקרה אחד.

"לגל"צ התקבלו מצטיינים, ולראיה – התחנה הובילה בשיעורי ההאזנה לאורך העשורים שבהם שירתי בה, ורבים מחייליה הצליחו גם בתפקידים אחרים, בתקשורת ומחוצה לה. אין בסיס לטענות על הטיה פוליטית של גל"צ, חייליה או המיון אליה בשנים ההן. מקורן של הטענות הוא במחנה פוליטי שמנסה להצדיק פוליטיזציה של התחנה, בתירוצים של ריאקציה ו'תנועת מטוטלת'.

"קורס הכתבים בגל"צ אכן היה מאתגר ותובעני, ובו בוגרי תיכון למדו עיתונאות אובייקטיבית בעזרת הדרכה עניינית ובונה והסתגלו לנורמות צה"ליות, והתחושות הן בהתאם. אין בסיס לטענות על השפלות בקורס".

אבי ברזילי סירב להגיב לטענות שעלו בכתבה.

הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במוסף דיוקן של מקור ראשון

The post תיבת הפנדורה של שילוב דתיים בגלי צה"ל נפתחת appeared first on מקור ראשון.

מספר שבועות אחרי שליגות הכדורגל הבכירות בישראל חזרו למגרשים ללא קהל, תשוב בעוד יומיים גם ליגת העל בכדורסל להשלמת הסיבוב השלישי ולמשחקי הפלייאוף, ובסוף חודש יולי יוכרע מי תהיה אלופת המדינה. בין השחקנים הבולטים העונה בליגה לפני שמשבר הקורונה הוביל להפסקתה היה רפי מנקו. הסמול־פורוורד בן ה־26, המתנשא לגובה שני מטרים, הפך בשנים האחרונות לאחד הישראלים המובילים בליגה ובנבחרת ישראל. עד שהושבתו המשחקים הוא הציג במדי הפועל אילת, בשנתו התשיעית בליגה, את עונת השיא בקריירה, עם 12.7 נקודות בממוצע למשחק (הישראלי השלישי בטיבו), 5.2 ריבאונדים (מקום שביעי) ושני אסיסטים ב־29.6 דקות לערב, שיא אישי עבורו בדקות משחק. הוא גם היה הישראלי האחרון שזכה בתואר שחקן החודש, לאחר שהציג בפברואר משחק שיא מול עירוני נהריה עם 25 נקודות, והיה נהדר גם בניצחון על מכבי תל־אביב – ההפסד הראשון העונה של הצהובים בליגה הישראלית.

מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:

ולרשטיין מתפטר מצוות הסדרת ההתיישבות: "דון קישוט בטחנות רוח"

לחם ושעשועים: האחריות של התקשורת ל"גל השני"

עלייתו ונפילתו של תאגיד השידור

"היכולת הטובה שלי באילת הייתה שילוב של כמה דברים. קודם כול אני מחובר לעיר, אוהב את האנשים ונוח לי. אני בסיטואציה שבה הקבוצה זקוקה שאהיה משמעותי ואוביל, מה שנותן לי הרבה ביטחון מהצוות המקצועי, ואני גם בר מזל לשחק עם אבי בן־שימול, הרכז הכי טוב בליגה, שמכיר אותי היטב ויודע איך לתת לי את הזריקות שאני אוהב", מנתח מנקו, "העצירה ברגע אחד הייתה מאתגרת מאוד עבורי, מבחינה אישית ומקצועית. אחרי שהייתי בתוך עונה שבה אני עושה את הדבר שאני הכי אוהב בעולם, פתאום מצאתי את עצמי בבידוד לתקופה בלתי מוגבלת עם אי־ודאות לגבי השאלה מתי כל זה הולך להיגמר, חוץ מהעובדה שהוציאו אותנו לחל"ת ובפעם הראשונה בחיים הגשתי טפסים לקבלת דמי אבטלה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/06/8E7A9411-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

זמן קצר אחרי ההשבתה חזר מנקו למרכז. "עברתי לגור עם בת הזוג שלי אצל ההורים שלה בגדרה. מגיל 16 אני חי בעיקר לבד וגם זה היה מאתגר, אבל אני בן אדם שמחפש את החיובי בכל דבר ולמדתי גם כאן לקחת את הדברים הטובים", הוא מספר, "למזלי הם גרים בבית פרטי ויכולנו לצאת לחצר. להיות בבניין קומות במצב כזה נראה לי חוויה הרבה יותר קשה, ומאוד לא אהבתי את הזמנים שאסור היה לצאת בהם מהבית. העברנו הרבה שעות של שיחות, דיבורים וצחוק, ובסך הכול זו הייתה חוויה מיוחדת שנהניתי בה. זו תקופה שילמדו עליה בשיעורי היסטוריה גם בעוד חמישים שנה".

"אני לא חושב שיש גורם במשק שעשה ויתור כלכלי יוצא דופן כמו של הכדורסלנים הישראלים. בשנים האחרונות קראתי אנשים שכתבו שאנחנו רודפי בצע, ולא הבנתי מאיפה זה מגיע"

במהלך התקופה הזו ניסה מנקו לשמור ככל האפשר על כושר סביר. "הייתי חייב להתנהל לפי הסיטואציה שנכפתה עליי, אבל למזלי היה מגרש לא רחוק ממני ומדי פעם חמקתי אליו כדי לזרוק לסל. במקביל, היו לי בבית מספיק מכשירים כדי לעשות אימוני כוח כמו שצריך, וגם אפשרות לעשות רגע עצירה מנטלית ולחשוב מה אני רוצה לשפר ואיך אני עושה את זה".

ליגה חדשה

בזמן ההשבתה קשה היה לנבא האם הליגה תתחדש, אבל אחרי מאבק מתוקשר של חלק מאנשי הקבוצות, יחד עם שחקנים, ומריבות חוזרות ונשנות שלא פסקו עד היום, החליטו על חידוש המשחקים. "אני בעד להחזיר את הליגה, נקודה", פוסק מנקו, "התפקיד שלי הוא להיות על המגרש וזה דבר יקר מדי לי ולכל העוסקים במלאכה, יקר מכדי שנשלים שבעה חודשים בלי לשחק כדורסל – בטח בשעה שהמגבלות הוסרו וכבר אפשר לחזור בפועל. אני לא חושב שיש גורם במשק שעשה ויתור כלכלי יוצא דופן כמו של הכדורסלנים הישראלים, ואם לא הלחץ שהפעלנו, קשה להאמין שזה היה יוצא לפועל. בשנים האחרונות קראתי כמה פעמים אנשים שכתבו שאנחנו רודפי בצע, מעולם לא הבנתי מאיפה זה מגיע, ובהתנהלות שלנו עכשיו אפשר להבין מי אנחנו ואיך אנחנו מסתכלים על הענף".

"כשהודיעו שהליגה חוזרת הייתי בטוח שזה ייפול ולא יצא לפועל. ואז הימים התקדמו, התחילו להחתים אצלנו שחקנים חדשים, הייתי צריך לחזור לאילת והתחלתי להרגיש התרגשות

של עונה חדשה"

בתחילת חודש יוני חזרו הקבוצות לאימונים סדירים במציאות חדשה, שבה קרוב ל־40 זרים חדשים שהגיעו החליפו מספר דומה של זרים שבחרו לא לחזור לישראל. "זו חד־משמעית ליגה חדשה. זה מאתגר אבל נצטרך להתחבר במהירות, ונראה שהזרים והישראלים החדשים שהגיעו אלינו הם חבר'ה טובים ואינטליגנטיים. אנשים לא שיחקו באופן אינטנסיבי חודשיים וחצי אז בנינו את החזרה לאט־לאט ובהדרגה, ואני מקווה שנצליח להתגבש לקבוצה ונשיג תוצאות טובות", הוא אומר, "כשהודיעו שהליגה חוזרת הייתי בטוח שזה ייפול ולא יֵצא לפועל. ואז הימים התקדמו, התחילו להחתים אצלנו שחקנים חדשים, הייתי צריך לחזור לאילת והתחלתי להרגיש התרגשות של עונה חדשה, רק הפעם בתחילת חודש יוני. כיף לחזור, זו תחושה שהתגעגעתי אליה מאוד ואין שמח ממני".

מנקו, שחזר בעונה הקודמת לקדנציה שנייה באילת, חווה איתה בעונה שעברה משבר כלכלי שאיים על עתידה, במקביל להצלחה מקצועית שהובילה את הקבוצה עד למעמד הפיינל־פור, שם הפסידה למכבי תל־אביב 85:83 בסיום מאבק צמוד. "בעונה הקודמת המצב שלנו היה קשה מאוד, כי היה קשה להתרכז רק בכדורסל כשאתה לא מקבל משכורת. מצד שני, זה גיבש אותנו מאוד, הפכנו לחברים טובים, רצינו בהצלחה אחד של השני והצגנו כדורסל טוב".

אילת, בהדרכת המאמן אריק אלפסי, פתחה את העונה הנוכחית רע מאוד אך התאוששה בהמשך. כרגע היא ניצבת במקום השמיני לאחר 21 משחקים, עם שמונה ניצחונות ו־13 הפסדים. "הבור הכלכלי שהקבוצה נקלעה אליו השפיע מאוד על התקציב השנה, כי יש הרבה חובות שצריך לסגור", מסביר מנקו, "הייתה לנו פתיחה מקצועית לא טובה, אבל עם הזמן השתפרנו והתחלנו לייצר תוצאות טובות יותר. המטרה העיקרית שלנו עכשיו היא לסיים בין שמונה הראשונות, בתקווה להעפיל לפלייאוף במצב הכי טוב האפשרי. יש קבוצות טובות בליגה, רובן ברמה זהה, ואני מקווה שננצח כמה שיותר".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 01715_29_38-3-750x645.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לקראת חידוש הליגה נשמעו תלונות רבות משחקנים שונים, בעיקר זרים בקבוצות הבכירות, שמחו על כך שמשרד הבריאות דרש שיישארו בבידוד מהרגע שחזרו לאימונים ועד לסיומה של העונה. בינתיים אושרו מספר הקלות, שאפשרו לשחקנים לצאת למרחק של עד 100 מטרים מבתיהם, להתארח אצל שחקנים אחרים מקבוצתם, וכן להכניס את ילדיהם למסגרות חינוכיות ולהוציא אותם מהמסגרות הללו. "אם חתונות ומסיבות חוזרות, שם יש רמת התקהלות שאין אצלנו, אפשר בהחלט לסמוך עלינו שנצא מהבית עם מסכה, נשמור מרחק ונתרחק מהתקהלויות", אומר מנקו, "זה לא דבר פשוט, לשבת לבד בבית כל הזמן מסביב לשעון, בטח במצב שאני נמצא בו כאן לבד בדירה".

השחקנים צפויים להתמודד גם עם עומס משחקים גדול עד למשחק הגמר, שנקבע ל־30 ביולי. "אנחנו צפויים לשחק בסביבות 11 משחקים ב־40 יום, ואני מסתכל על זה כמו על קמפיין אליפות אירופה עם הנבחרת", מסביר מנקו, "בתקופה הראשונית כל אחד עובד לעצמו. אחר כך יש חודש בערך לאימונים והכנה לחזרה למשחקים, ואז יתקיימו משחקים רבים במעט ימים. עבדתי כמו שצריך בפגרה ואני לא רואה בזה משהו שהגוף שלי לא רגיל אליו או שלא עשיתי בעבר. אם מישהו הזניח יהיה לו קשה יותר להדביק את הפער, ואני גם מקווה שאנשי המקצוע יגיעו עם הידע איך לחלק נכון את הכוחות. בכל מקרה, אנחנו שחקנים מקצוענים ונצטרך לעמוד בזה".

לזרוק מתחת לגלגלים

רפי מנקו נולד וגדל ביישוב שריגים ליד בית־שמש. "בתור ילד שיחקתי כדורגל, התאמנתי באמנויות לחימה, שחיתי והתנסיתי בהרבה ענפי ספורט. באותן שנים, כל מה שאחי הגדול רצה להיות גם אני רציתי, וכשהייתי בן שמונה הוא החליט להצטרף לחוג כדורסל במטה יהודה. מהר מאוד הצטרפתי אליו ונדבקתי בג'וק", הוא נזכר, "הייתי גבוה יותר מכולם בגיל הזה ואהבתי את העובדה שאני טוב בכדורסל, יותר מאשר בדברים אחרים שעסקתי בהם, ושבמשחק הזה חשובה עבודת צוות כדי לנצח במשחקים".

בכיתה ח' עבר מנקו למחלקת הנוער של הפועל ירושלים, ושנתיים לאחר מכן לאקדמיה למצוינות בספורט, שהוקמה במכון וינגייט. "לא היה קל עבורי לעזוב את הבית בשלב הזה, בטח כשהשנה הראשונה באקדמיה בכיתה י' הייתה מאוד לא טובה מבחינתי וחוויתי משבר אישי", הוא משתף, "אני חושב שבשנה הזאת הבנתי שבשביל לעשות משהו גדול אני צריך להקריב באמת, ולראות את המטרה שלי כל הזמן מול העיניים. בניגוד לשחקנים אחרים לידי, חלקם מוכשרים ממני, שבחרו לוותר ברגע מסוים ולקחת צעד אחורה, לי זה אף פעם לא עבר בראש, גם בימים הקשים ביותר. בסיום אותה עונה הפכתי לקפטן נבחרת הקדטים, העונה השנייה כבר הייתה מצוינת והוכחתי לעצמי שיש בי את היכולת להתגבר על משברים ושאני בדרך הנכונה".

"גדלתי בהפועל ירושלים וציפיתי לקבל עם הזמן יותר דקות, וכשזה לא קרה זה היה מאכזב. ירושלים היא מקום לחוץ מאוד. הסיטואציה שם הייתה קשה עבורי. הגיע הרגע שבו הבנתי שאני חייב ללכת למקום אחר"

ב־2012 חזר מנקו להפועל ירושלים, לעונה שבה שותף לשמונה דקות משחק בממוצע, ובסיומה הוא הושאל להפועל גלבוע/גליל, הפך לשחקן חמישייה והציג יכולת טובה. "המעבר בין גילי הנוער לבוגרים הוא לא קל והייתי צריך הרבה זמן כדי להתרגל ולהסתגל. אני שמח שהצלחתי להשלים בצורה חלקה את המעבר הזה, שרבים נופלים בו במהלך הדרך", אומר מנקו, "העובדה שהחוק הרוסי (החוק שחייב קבוצות לשתף שני ישראלים לפחות בכל רגע נתון במשחק, ד"מ) היה קיים בתקופה הזאת תרמה לי ולהרבה ישראלים מוכשרים אפשרות לקבל הזדמנות, שספק אם היינו מקבלים במצב אחר. יש לנו הרבה כישרון מקומי, חשוב להמשיך לפתח אותו ולמצוא את הנוסחה המתאימה איך לעשות זה כדי שהרמה תעלה. זה מה שצריך להניע בכל יום את איגוד הכדורסל ואת מנהלת הליגה, כי זה מה שיהפוך את הנבחרת ואת הכדורסל שלנו לטובים יותר".

בסיום העונה בגלבוע שב מנקו לירושלים וחתם על חוזה חדש ומשודרג לשלוש השנים, אך שוב התקשה למצוא את מקומו והושאל בנובמבר 2016 לקדנציה הראשונה באילת. הוא רשם יכולת מצוינת ובסיום העונה שוחרר מהחוזה.

התאכזבת מכך שלא קיבלת הזדמנויות רבות בהפועל ירושלים?

"גדלתי במערכת בירושלים ובאופן טבעי ציפיתי לקבל עם הזמן יותר דקות ויותר קרדיט, וכשזה לא קרה זה היה מאכזב. אחת הבעיות שלי הייתה שבשנים שלי שם התחלפו ארבעה מאמנים, ובתור השחקן הכי צעיר במערכת, לא משנה מה הצלחתי לבנות ולהוכיח – ברגע שהגיע איש מקצוע חדש, הרגשתי שאני שוב הולך אחורה וצריך להתחיל הכול מהתחלה".

מה הוביל אותך להבנה שעדיף מבחינתך לעזוב?

"ירושלים היא מקום לחוץ מאוד, והמאמן ילך באופן טבעי קודם כול עם השחקנים הבכירים והזרים שהוא הביא. הסיטואציה שם הייתה קשה עבורי, והפנמתי שאין לי סיכוי להתקדם מקצועית תחת המאמן סימונה פיאניג'אני. הגיע הרגע שבו הבנתי שאני חייב ללכת למקום אחר, לפתח את עצמי ולהראות מה שאני שווה ברמת הבוגרים. בקיץ האחרון בירושלים רצו שאחזור, אבל הבנתי שהדבר הנכון עבורי הוא להישאר עוד עונה באילת. היום אני כבר במקום אחר מבחינת גיל, בשלות והבנה מה אני יכול לתרום לקבוצה שאני משחק בה".

"לא בכל יום אתה מקבל הצעה מקבוצת פלייאוף בליגה הספרדית. כשזה נפל זה היה קצת מאכזב. אבל גם אם זה היה קורה, כמעט ולא הייתי מספיק לשחק בגלל הקורונה"

בקיץ 2017 חתם מנקו לשנתיים בהפועל תל־אביב. בעונה הראשונה הוא היה מצוין וסייע לקבוצה להעפיל למעמד הפיינל־פור הראשון שלה מאז שהפכה לקבוצת אוהדים וחזרה לליגה הבכירה. העונה השנייה החלה בצורה שונה לחלוטין. מנקו הציג יכולת חלשה יותר, ואחרי שבעה משחקים שוחרר בטונים צורמים מהקבוצה ושב לאילת. "כשהודיעו לי שאני משוחרר הייתי בשוק, כי ציפיתי מהמועדון שיתמוך בי גם ברגעים קשים ולא יזרוק אותי מתחת לגלגלים, בטח אחרי שכמה חודשים לפני כן הוא ראה מה אני יכול לעשות ולאן הצלחנו להגיע".

מה לדעתך גרם לעניינים להשתבש?

"אחרי העונה הנהדרת שעשינו ההנהלה בנתה קבוצה שלא התאימה מבחינה מקצועית למי שנשאר מהעונה הקודמת, ונפגעתי מזה באופן ישיר. מה שהם עשו היה משפיל ובלי שום סיבה, אבל האמת היא שלא הופתעתי מההתנהלות הזו כי הם כבר עשו את זה הרבה פעמים בעבר. אני חושב שהם רצו לעשות דווקא לדני פרנקו שאימן אותנו. הם לא רצו לפטר אותו, אבל גם לא אהבו שהוא בעדי. קיבלתי הרבה תמיכה משחקנים אחרים ומאוהדים ששלחו לי הודעות, אבל אני לא מאחל לאף אחד את מה שעברתי שם. אם אנחנו רוצים לשפר את הענף, חשוב שמי שמנהל את העסק יבין מה הוא עושה, כי לא כל מי שמבין בניהול כספי מבין בהכרח גם בבנייה מקצועית של קבוצת כדורסל".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201715_36_17-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לספרד או לירח

לאחרונה החל להתפתח טרנד חדש בכדורסל המקומי, שבמסגרתו שחקנים ישראלים חותמים באירופה כבר עכשיו לקראת העונה הבאה. גם פניו של מנקו מכוונות לשם, אחרי שכבר בפברואר החולף קיבל הצעה מקבוצת בורגוס מהליגה הספרדית הבכירה, הצעה שנפלה בשל דרישה של אילת לפיצוי כספי גבוה. "האמת היא שלא ציפיתי לדבר כזה העונה, אבל ברגע שהגיעה ההצעה לסוכן שלי הבנתי מיד את גודל ההזדמנות", הוא מספר, "לא בכל יום אתה מקבל הצעה מקבוצת פלייאוף בליגה הספרדית הבכירה, שנלחמת גם בליגת האלופות של פיב"א בשלבים המתקדמים. כשזה נפל זה היה קצת מאכזב, כי ראיתי את זה כמשהו חיובי לכל הצדדים – עבורי זו הייתה התקדמות מחמיאה מבחינה מקצועית והגשמת חלום ילדות לשחק בליגה הספרדית, ולאילת זה היה מביא גאווה לקבוצה כאחת שמצליחה לקדם שחקנים ולהוביל אותם לבמות גדולות יותר, מה שלדעתי היה גם גורם להרבה שחקנים לרצות לבוא לכאן בשנים הקרובות".

"בסופו של דבר, גם אם זה היה קורה, כמעט ולא הייתי מספיק לשחק שם בגלל הקורונה, ועכשיו כולי ממוקד באילת ובהצלחה שלנו העונה", הוא מוסיף, "בסיום העונה נבדוק את האפשרויות ונראה לאן הדברים יתפתחו. אני שואף להגיע למקומות הגדולים, התחרותיים והלחוצים ביותר שיש, אני מקצוען וזה מה שאני אוהב לעשות".

"אני אוהב לעקוב אחרי מערכת הכוכבים וכל מה שקורה בחלל. אני קורא ולומד על זה כל הזמן. הלוואי שהאפשרות להגיע לירח תהפוך לריאלית יותר בשנים הקרובות"

מנקו הוא גם חלק בלתי נפרד מנבחרות ישראל בעשור החולף. אחרי שהיה קפטן נבחרת הקדטים הוא שיחק באותו תפקיד בנבחרת העתודה, וכבר נחשב לבורג חשוב בדור החדש של נבחרת הבוגרים, בהדרכת עודד קטש. בשני משחקי הפתיחה של מוקדמות היורובאסקט, שנדחה לקיץ 2021, הוא עלה בחמישייה ושיחק היטב בניצחונות על פולין ורומניה. "אני נכד לניצולי שואה, המשפחה שלי עברה הרבה כדי להגיע לישראל, וזו גאווה וכבוד גדול בשבילי לייצג את המדינה ולהילחם עבורה על המגרש. זה היה חלום ילדות שלי והלוואי שהוא רק יימשך", אומר מנקו, "היה חשוב מאוד לנצח את פולין בחוץ. באולם היו 13 אלף צופים שבאו להודות לשחקנים על התצוגה היפה שלהם בגביע העולם, שם הם סיימו במקום השמיני. הגענו כאנדרדוג ואני שמח שהצלחנו. אני מאמין שיש לנו סיכויים טובים להעפיל לאליפות אירופה, ונרצה לסיים כמה שיותר גבוה בבית המוקדם כדי לקבל הגרלה נוחה יותר באליפות עצמה. אני אוהב מאוד לעבוד עם קטש והשיטה שלו עוזרת לי להוציא מעצמי את המיטב".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201715_29_42-750x647.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ה־NBA מבחינתך זו שאיפה?

"זה לא משהו שאני חושב עליו ביומיום, אבל אם בשלב מסוים אוכל לשחק בליגת הקיץ אשמח, כי זה עוד חלום ילדות שיש לי".

יש לך עוד חלומות?

"שהסובבים שלי ואני נהיה בריאים, להקים משפחה ביום מן הימים ולהגיע לסיפוק מקצועי, ושאהיה שלם עם ההחלטות שלי. אני רוצה גם להמשיך ולשדרג את היכולות שלי בכל ההיבטים: כדרור, קליעה, הגנה והבנת המשחק".

ספר משהו שאנחנו לא יודעים עליך.

"אני ממש אוהב לשיר ולעקוב אחרי מערכת הכוכבים וכל מה שקורה בחלל. אני קורא ולומד על זה כל הזמן וזה מעניין אותי מאוד. הלוואי שהאפשרות להגיע לירח תהפוך לריאלית יותר בשנים הקרובות".

בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?

"אני בחמש. אני מרגיש שהגעתי לרמת בשלות שלא הייתי בה לפני כן, שאני יודע מה טוב ומה נכון עבורי, מקצועית ואישית, וזה מסב לי אושר".

בהפועל תל־אביב בחרו שלא להגיב על הכתבה.

The post רפי מנקו: בין אילת לספרד הוא חולם להגיע לירח appeared first on מקור ראשון.

רק שישה שבועות חלפו מאז הוסרו רוב המגבלות על הכלכלה, כאשר ראש הממשלה הכריז: "תעשו חיים". "מסיבת הסיום" של הקורונה, שבה התגאה נתניהו בכך שישראל צלחה את המשבר בהצלחה גדולה, לדבריו, התהפכה בתוך ארבעים יום לאזהרות מפני סגר שני ולהשבת מגבלות על עסקים ומקומות עבודה, בדיוק כשהחלו לגבש שגרה חדשה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– מדד המפעלים המזהמים: "רותם אמפרט נגב" שוב בראש

– ההסדר המשפטי לביטול אירועים, הופעות ופעילות בגני ילדים

– ברכות לימין: נולדה לכם אופוזיציה לוחמנית

התפטרותה של פרופ' סיגל סדצקי, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, חשפה עד כמה עמוק השבר בניהול המשבר. בפוסט שפרסמה האשימה סדצקי, משל היא צופה מן הצד ולא שחקן מרכזי בניהול המשבר, כי "למרות התרעות שיטתיות וסדורות במערכות השונות, ובדיונים בפורומים שונים, אנו צופים בתסכול בשעון החול של ההזדמנויות הולך ואוזל… מזה מספר שבועות מצפן הטיפול במגפה איבד כיוון". חוסר האמון ביכולתה של המערכת לנהל את המשבר פשה בכל פינה: האזרחים אינם סומכים על הממשלה, כפי שסקרי דעת הקהל מעידים, והממשלה איננה סומכת עליהם – כפי שמעידות ההגבלות החדשות, הקנסות המרובים והטענות המושמעות חדשות לבקרים על חוסר צייתנות של הציבור.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 7/F200708YS17-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

היעדר האמון מוביל לפאניקה, וזו בתורה מחוללת החלטות מדיניות גרועות. החרדה מפני קריסת מערכת הבריאות בגל הראשון הביאה להגבלות ולסגר כמעט מלא שנמשך כמה שבועות. החשש מפני קריסת הכלכלה הביא את הממשלה להקצות סכומי עתק לסיוע לעסקים, עצמאים ושכירים. שתי ההחלטות הללו היו אולי נכונות לשעתן, אבל הן הביאו אותנו למצב הבעייתי הנוכחי. הסגר הראשון הפך את ההחלטה על סגר שני לגזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה, גם אם היא אולי נכונה עכשיו יותר מאשר בגל הראשון. גם ההחלטה על סיוע נרחב לעסקים בסבב הראשון הביאה את הממשלה לסבב השני בכיסים ריקים, כך שגם אם עסקים זקוקים כעת ליותר סיוע – לא ברור מה יהיו המקורות התקציביים לכך.

אי־הוודאות, שהיא חלק מובנה מהתמודדות עם משבר רפואי חמור שמשתנה במהירות גבוהה, מחריפה כשהציבור איננו מרגיש שיש יד המנווטת את הספינה. לאי־הוודאות השפעה הרסנית על כלכלות, שכן כלכלה היא משחק של ציפיות, מדע של התנהגות אנושית שהוא חלק ממדעי החברה. כשאנשים מרגישים ביטחון, הם יפעלו באופן נחוש וייקחו סיכונים. עסקים ימשיכו לפעול למרות הפגיעה בהכנסותיהם, אם יאמינו שהמשבר זמני ושיש תוכנית פעולה ליציאה ממנו. אזרחים יבחרו לערוך קניות ולצאת לחופשות, ולא יעדיפו לחסוך את כספם מחשש לבאות. אפילו הבורסה עשויה לעלות – גם בלב המשבר – אם בקרב המשקיעים תהיה אמונה וציפייה שהמשבר עתיד לחלוף. ככל שהאזרחים יחושו שמערכת הבריאות ערוכה יותר והמנהיגים נוקטים בצעדים הנדרשים, כך הפגיעה תהיה קלה יותר וההתאוששות מהירה יותר.

ההערכה הזאת איננה נשענת על דמיון: זה בערך מה שקרה כאן בגל הראשון. להופעות היומיות של ראש הממשלה נתניהו בטלוויזיה, כולל הדגמת שימוש בטישיו וראשי התיבות ממ"י, הייתה השפעה מרגיעה על הציבור. לצידו עמד מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן־טוב, שהפך לפנים של המלחמה במגפה. כששניהם עמדו מול הציבור והסבירו את הפעולות שננקטו, את ההיגיון שעומד מאחוריהן ומה מבקשים להשיג באמצעותן – רוב אזרחי ישראל קיבלו את הגזרות הקשות בהבנה.

אבל בסבב השני, החוקים אחרים. החלטות ספורדיות מתקבלות אד־הוק ולאחר יד, בצל מחלוקות פנימיות ועימותים מתוקשרים בתוך הממשלה, וביקורת ציבורית גוברת. כמעט כל מי שישב בתדרוכים של הסבב הראשון התחלף. בר סימן־טוב פרש; ליצמן, שהוביל את משרד הבריאות בעשור האחרון, הוחלף ביולי אדלשטיין שלא זכה למאה ימי חסד (ולא עמד מעולם בראש משרד כה גדול ומורכב); נפתלי בנט, שהוביל את הוצאת החולים למלוניות מחוץ לקהילה ודחף לעירוב מערכת הביטחון במשבר, יושב באופוזיציה; ונתניהו, כך נראה, טרוד בעניינים אחרים. היעדר ההסברים וההחלטות הלא ברורות, גורמים לתחושה קשה בציבור, שמשהו פשוט לא עובד.

לכל אורך הסבב הראשון האשמנו את ממשלת המעבר בחוסר יציבות פוליטית ובהיעדר החלטיות, ופיללנו לממשלה שתוכל להתמודד עם המשבר. אבל כאשר מגיע הגל השני, אנחנו מחפשים את הפנים המוכרות והן אינן. ממשלת האחדות לא הביאה בכנפיה יציבות גדולה יותר, לא ודאות רבה יותר, לא מדיניות ברורה יותר, לא בריאות טובה יותר ולא כלכלה מצליחה יותר. יש בה שני ראשים ושלושים וארבעה קולות, וכולם מדברים בעת ובעונה אחת. יותר מדי פנים חדשות וטירונים פוליטיים, שמנסים להשתלט על משרדים גדולים ומורכבים בליבו של משבר לאומי עצום, הביאו אותנו כפסע מסגר שני.

אבל הסכנה הגדולה יותר היא הפיכת הפאניקה לאנרכיה. אזרחים שיאבדו אמון ביכולתה של הממשלה לנהל את המשבר עלולים לחדול מלציית להנחיות, וכאוס כזה יהיה קשה לשקם אפילו יותר מהכלכלה. אסור שהגל יהפוך לצונאמי.

הממשלה לא אשמה

המגבלות החדשות־ישנות על הכלכלה התקבלו בקרב עסקים רבים בקריאות שבר. מסעדות ובתי קפה, מלונות ובתי הארחה, מוסדות תרבות ופנאי, אולמות אירועים, וסביבם המוני העצמאים והעסקים הקטנים שמתפרנסים מהפעילות העסקית של כל אלה – רק החלו לחזור לפעילות, וכבר נאלצים לסגור שוב את שעריהם.

עוד לפני שובן של ההגבלות, המצב הכלכלי היה קשה למדי. תחזית בנק ישראל שפורסמה השבוע מדברת על ירידה משמעותית בכל המדדים הכלכליים העיקריים: התוצר צפוי להתכווץ בשיעור של 6 אחוזים בשנת 2020 (התחזית הקודמת של בנק ישראל דיברה על 4.5 אחוזים). הצריכה הפרטית צפויה לרדת ב־6.5 אחוזים ב־2020, ירידה שלא נראתה כמותה בישראל מאז 1984. ההשקעות צפויות לרדת ב־13.5 אחוזים, על רקע הצניחה בסחר העולמי. גם הייבוא והייצוא צפויים להיפגע: הייצוא צפוי לרדת ב־13 אחוזים, למרות נתונים טובים יחסית בתחילת השנה, והייבוא צפוי להתכווץ בשיעור של 14 אחוזים. גירעון הממשלה צפוי לעמוד ב־2020 על כ־12 אחוזי תוצר, ויחס החוב לתוצר צפוי לעלות ל־75 אחוזים (בהשוואה לכ־4 אחוזי תוצר ויחס חוב־תוצר של כ־60% לפני המשבר הנוכחי).

הפניית האצבע המאשימה לממשלה, כאילו מדיניותה היא שממיטה עליהם חורבן, מובנת מצד אנשים שמטה לחמם נשבר לנגד עיניהם; אבל לאמיתו של דבר, היא לא בדיוק נכונה. הטמיעו בראשנו דיכוטומיה שגויה, כאילו הממשלה יכולה לבחור בין שני תרחישים: אחד שיעדיף את שיקולי בריאות הציבור אבל יפגע בכלכלה, ואחר שישמור על הכלכלה ויסכן בגל תחלואה משמעותי. אבל במציאות משתוללת מגפה, והיא תפגע במידה מסוימת אך בלתי נמנעת גם בבריאות וגם בכלכלה, לא משנה מה יהיו החלטות הממשלה.

הסגר הוא לא מרכז הסיפור, גם אם האיומים בסגר מעוררים חרדה רבתי. גם אם הממשלה תבחר שלא להטיל סגר או מגבלות על פעילותם של עסקים – התחלואה הגוברת תוביל בעצמה לצמצום הפעילות הכלכלית. ככל שיותר אנשים יידבקו במסעדות ובבתי מלון, כך הם יפסיקו לפקוד אותם. הידבקות של אנשים בחדר כושר, תביא לכך שאחרים יפסיקו לפקוד אותו. במקרה של תחלואה גבוהה מאוד ומתים רבים – אנשים יחששו לצאת מהבית, והכלכלה תיעצר גם ללא החלטה ממשלתית. יתר על כן, אנו חיים בעולם גלובלי, ולכן הפגיעה במדינות אחרות בהכרח תפגע בייבוא ובייצוא וכמובן בייצור המקומי, בשירותים שהוא מפרנס ובמעגלים היקפיים – בתי אב רבים בישראל. משבר עולמי היה פוגע בכלכלה הישראלית גם אם הנגיף היה עוצר בשערי נתב"ג.https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /2020/07/01-2-750x703.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אפשר לראות מה קרה במקומות אחרים: איטליה איחרה להתמודד עם המגפה ובהמשך הטילה סגר ארוך וקשה, וספגה נזק כלכלי שבין 11 ל־14 אחוזים מהתמ"ג השנתי, על פי תחזיות ה־OECD. בשוודיה, שבה לא היה סגר, הכלכלה תתכווץ בשיעור שבין 7 ל־8 אחוזים. ניו־זילנד, שהראתה התמודדות יוצאת מן הכלל עם הנגיף, תספוג נזק בהיקף שבין 9 ל־10 אחוזים. בישראל צופה ארגון ה־OECD פגיעה של 6.2 אחוזים במקרה של גל תחלואה יחיד, ו־8.3 אחוזים במקרה של גל שני משמעותי. במדינות ה־OECD, ממוצע ההתכווצות הכלכלית נע בין 7.5 ל־9.4 אחוזים מהתוצר.

אם הייתה לנו תקווה שמה שהפסדנו ברבעון השני של השנה יחזור ברבעונים השלישי והרביעי, התבדינו. הרבעון השלישי הראה פעילות כלכלית ערה בהשוואה לחודשי הסגר שלפניו, אבל לא חזרה לשגרה מלאה ובוודאי לא פיצוי על החודשים הקודמים. ענפי התיירות והאירוח עוד רחוקים מחזרה לפעילותם הקודמת בשל היעדר תיירות החוץ, וגם תיירות הפנים טרם חזרה להיקפיה הקודמים. גם לאחר הסרת המגבלות אנשים לא מיהרו לחזור למרכזי הקניות, לחנויות הענק, למסעדות ולבתי המלון, בין אם מפחד המגפה, ובין אם בשל חוסר יכולת כלכלית אצל מי שעדיין מובטל או שהכנסתו נפגעה.

באותו אופן התבדתה התקווה כי מיד עם הסרת המגבלות יחזירו כל העסקים את עובדיהם ואחוזי האבטלה ירדו פלאים. האבטלה נותרה לא רק על מספר דו־ספרתי אלא עם קידומת 2, ועוד לפני הטלת המגבלות החדשות עמדה על כ־21 אחוזים. רק שישה אחוזים מהעובדים שיצאו לחופשה ללא תשלום חזרו לעבודתם, והיתר נותרו בחוסר ודאות. בנק ישראל חוזה כי עד סוף השנה תתייצב האבטלה על כ־9 אחוזים, אך הגל השני עלול להפוך את התחזית הזאת לנבואת שוטים.

כשמבינים שתחת כל החלטה של הממשלה ייפגעו גם הכלכלה וגם בריאות הציבור, נבין שהדרישה מהממשלה להעניק פיצוי על הנזקים משום שכביכול היא גרמה להן – היא מופרכת. הממשלה תמיד תקבל החלטות שהן ממוצע של שני השיקולים החשובים הללו, והיא יכולה לנסות למזער ככל האפשר את הפגיעה הן בבריאות והן בכלכלה. אבל על נזקים שהם תוצר של כוח עליון נקבל פיצוי רק בבית דין של מעלה. לממשלה מעולם לא הייתה האפשרות לפצות את כולם על כל הנזק.https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /2020/07/02-2-750x911.jpg 750w" sizes="(max-width: 790px) 100vw, 790px" />

הקורונה עומדת, ככל הנראה, ללוות אותנו בשנה הקרובה ואולי מעבר לה. התוכניות הממשלתיות שנכתבות מהיום למחר, בלחצי התקשורת וקבוצות אינטרס, הן לא אסטרטגיה נכונה לניהול המשבר. דרושה מנהיגות נחושה שתגבש תוכנית סדורה אשר תיקבע על בסיס כללים ברורים, ישימים, הגיוניים ואחידים שצריכים להיאכף ללא משוא פנים. אם הקייטנות לילדים מכיתה ד' ומעלה נסגרות, גם הישיבות צריכות להיסגר. לא ייתכן שמי שצועק חזק יותר באולפנים, מצליח להביא יותר מפגינים מחוץ למשרד האוצר או יש לו יותר כוח במרכז הליכוד יקבל מענקים, ואילו אחרים – שאולי זקוקים לסיוע יותר ממנו – לא יקבלו. תוכנית מענקים שמעבירה לחברות הגדולות עשרות מיליוני שקלים, רק כדי לגלות אחר כך שאותן חברות העניקו לבכיריהן בונוסים בסכומי עתק, היא תוכנית שנהגתה בחיפזון ולא בחוכמה. באותו אופן, אין היגיון שמסעדה המתפרסת על 250 מ"ר ומסעדה בגודל 40 מ"ר יורשו לארח אותו מספר סועדים, וכך גם חדרי האוכל הגדולים בבתי המלון.

מנהיגות שמקשיבה לרחשי הציבור היא דבר יפה, אבל מנהיגות שמאפשרת לכל קמפיין מתוזמר ופאנל בחדשות להכתיב לה את המדיניות, היא דבר רע מאוד. תוכניות פזיזות עם מספרים גדולים שנוצרות רק כדי להראות שעושים משהו הן לא הפתרון, לא למשבר הזה ולא בכלל. בעת הזאת, שבה מחלה משתוללת זורעת בחיינו חוסר ודאות, הממשלה אולי לא יכולה לרפא את כל החולים, אך לפחות בכל הנוגע למדיניותה הכלכלית היא יכולה להגדיל את הבהירות ולהעניק מעט ודאות.

לא פותחות מהדורות

ייתכן שאפילו לא שמעתם על השביתה הגדולה מאז קום המדינה שהתקיימה השבוע, כי כשהעובדות הסוציאליות משביתות את כלל השירותים החברתיים – הציבור הרחב אינו נפגע מכך. רק החלקים החלשים ביותר של החברה, והם בדרך כלל לא פותחים מהדורות חדשות.

מאבקן של העובדות הסוציאליות חשף אמת כואבת: לחשיבות העבודה שלהן אין משמעות בקביעת שכרן. זה לא השוק החופשי האכזר שפוגע בהן; עובדות סוציאליות מועסקות באופן בלעדי כמעט אצל מדינת ישראל על ענפיה השונים. אף שאין חולק כי עבודתן חשובה, עבודת קודש כמו שנוהגים לומר בצדק, לא זה מה שקובע את סולם השכר במגזר הציבורי.

השכר במגזר הציבורי אינו נקבע לפי חשיבות העבודה והערך שהיא מוסיפה למדינה, לא על פי פרמטרים של השכלה או ניסיון, אפילו לא על סמך היצע וביקוש. במקרים כאלה, השכר היה עולה כדי למלא את אלף התקנים החסרים של עובדות סוציאליות. השכר במגזר הציבורי נקבע על פי גורם אחד: כוח. מי שיש לו יד על השאלטר של השירותים החיוניים במשק, יקבל שכר גבוה יותר. זו הסיבה היחידה לכך שמנופאי בנמל אשדוד מרוויח 66 אלף שקלים בחודש, ואילו העובדת הסוציאלית משתכרת 6,000 שקלים. המנופאי יכול להשבית את סחר החוץ של ישראל, עובדת סוציאלית יכולה להשבית פנימיות לנוער בסיכון. החזק מרוויח.

העיוות הזה ימשיך להיות חלק מחיינו, כל עוד תרבות ההעסקה הקלוקלת במגזר הציבורי תימשך. ארגונים שמחזיקים במונופול על שירות ציבורי חיוני אינם יכולים להמשיך להחזיק גם בזכות שביתה בלתי מוגבלת. רק כשהמציאות הזאת תשתנה, נוכל לחלק את העוגה הציבורית בצורה שוויונית יותר.

The post הפאניקה של הגל השני עלולה להוביל לאנרכיה appeared first on מקור ראשון.

הקיץ הגיע ואנחנו פה כדי לספר לכם על מגוון אפשרויות לבילויים משפחתיים, בגבולות המותר והאפשר. בכל שבוע נפרסם כאן המלצות שוות לבילויים שלא תרצו לפספס. את המדור אני פותחת דווקא עם המלצות לגולן היפה, כי אין כמו טיול ערב משולב בסיור אור-קולי ,עתיקות ולקינוח לינה בשטח תוך צפייה בכוכבים.

פעילויות ערב בקיץ הנעים של הגולן

תופעת טבע – סיור אור-קולי לילי בפארק הירדן

"תופעת טבע" הוא סיור לילי אור-קולי להיכרות עם הטבע בפארק הירדן, המדובב בהרבה הומור על ידי כוכבי ארץ נהדרת. חוויה המשלבת את כל החושים לכל המשפחה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/07/תופעת-טבע-פארק-הירדן-1-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מתי? בכל ימות השבוע בתיאום מראש למי? הפעילויות מתאימות לילדים (3-12) כמה? 35 שקלים למבוגר, 30 שקלים לבני 13 ומעלה איפה? פארק הירדן

*הטיול אינו נגיש לעגלות, יש להצטייד בנעליים נוחות ומים!

לפרטים: 050-6912481 קישור להזמנות אונליין: https://bit.ly/2YSvizv

לינק לצפייה בסרטון המופע האור קולי: https://www.youtube.com/watch?v=Ca2AAJ-JY70

לינה בפארק הירדן

פארק הירדן משתרע על פני כאלף דונם בפינה הצפון מזרחית של הכנרת, לצד אחד האפיקים הראשיים של הירדן וטומן בחובו שפע של מים וירק, חיי בר שוקקים ואתרים ארכיאולוגיים לרוב.

פארק הירדן מאפשר בילוי בחיק הטבע לכל המשפחה ומזג אוויר מושלם ברוב ימות השנה. ניתן ליהנות מפיקניק, טיול במסלולים מגוונים חלקם רטובים, מוצלים ומותאמים למשפחות, ראפטינג, תעלות דיג, גני שעשועים וטבע במלוא תפארתו.

הפארק פתוח כל השנה.

לינת קמפינג עצמאי ברחבי הפארק.

עלות לרכב: 100 שקלים (על בסיס מקום פנוי) לינה במאהל בדואי אותנטי על גבי מזרנים בקבוצות של 15-30 אנשים. עלות לאדם: 80 שקלים (בתיאום מראש) לינה בחדרי משפחה ממוזגים עם שירותים ומקלחת פרטיים.

עלות לחדר עם 5 מיטות: 700 שקלים (בתיאום מראש) עלות לחדר עם 4 מיטות: 600 שקלים (בתיאום מראש) מתחם קרוואנים ייעודי עם חיבור מים וחשמל. עלות לקרוואן: 200 שקלים (על בסיס מקום פנוי)

להזמנות ולפרטים נוספים: 04-6923422www.parkyarden.co.il   או בדף הפייסבוק של "פארק הירדן".

סיורי ערב בעין קשתות – (אום אל קאנטיר)

חווית לילה באתר המורשת עין קשתות. אתר המורשת הלאומית עין קשתות מזמין אתכם ליהנות מביקור בין עתיקות הכפר בני כ-1,500 שנים – בית הכנסת ומעיין הקשתות. במהלך החודשים יולי ואוגוסט הביקור העצמאי בשעות היום יכלול סרט קצר. בשעות הערב יתקיים סיור מודרך לאור עששיות ותצפית כוכבים.*

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/07/עין-קשתות_-קרדיט-תיירות-גולן-750x453.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

שעות הפעילות יולי:

א, ג', ה': 9.00-17.00

ב', ד': 9.00-19.30

20:00: סיור מודרך לאור עששיות.**

ימי ו': 9.00-16.00

שבת: 9.00-18.00

שעות הפעילות אוגוסט:

א', ה': 9.00-17.00

ב',ג',ד': 9.00-19.30

20:00: סיור מודרך לאור עששיות.**

ימי ו': 9.00-16.00

שבת: 9.00-18.00

*כניסה אחרונה שעה לפני סגירה.

**יש להגיע 10 דק' לפני תחילת הסיור

מחירים: סיורי ערב: 35 שקלים למבוגר, 25 שקלים לילד

סיורי יום: 25 שקלים למבוגר, 15 שקלים לילד

יש להזמין כרטיסים מראש באתר: https://einkeshatot.org.il/

הכניסה לאתר בהתאם להנחיות "התו הסגול". יש לעטות מסיכה, צוות האתר רשאי למדוד חום. ייתכנו שינויים בפעילות האתר בכפוף לתקנות משרד הבריאות והתגוננות בפני נגיף הקורונה. בכל שינוי ניתן להתעדכן באתר ובטלפון: 04-6851002

עמותת התיירות 'ארץ הגליל' וקשת יהונתן מזמינים לסיור מודרך

"השביל הזה מתחיל כאן"- סיור קסום למשפחות במושבה ראש פינה. נצעד בין סיפורי הבתים העתיקים של המושבה, נשמע על הנהר הגדול שזרם פה פעם, על בונה הסירות של המושבה שהגיע במיוחד וגילה שאין איפה להשיט אותן, ונבקר בנחל הזורם כיום. נספר את הסיפורים המרגשים, המשעשעים ואת סיפורם של האנשים שבנו את המקום.

הסיור מתקיים על פי תקן "התו הסגול". יש להצטייד במסכה.

מתי? יום חמישי 16.7, בין השעות 17:30-19:30 למי מתאים? לכל המשפחה כמה? 35 שקלים למשתתף לפרטים ולהרשמה: 054-6960503  https://tic.li/wg1beGz

The post הקיץ הגיע: 4 פעילויות כיפיות לילדים בגולן appeared first on מקור ראשון.

שש שנים מאז שיצא האלבום האחרון שלה, אדל חזרה – ובתוך 24 שעות בלבד כבר שברה שיאים.

שירות הסטרימינג ספוטיפיי הודיע ​היום (א') כי הסינגל החדש של הזמרת הבריטית Easy on Me, שיצא ביום שישי, שבר את שיא ההאזנות ביום אחד.

אתמול הודיעה פלטפורמת המוזיקה "אמזון מיוזיק" שהשיר החדש קיבל את "המספר הגדול ביותר של בקשות האזנה לשיר ביום הראשון שלו".

הסינגל לקוח מהאלבום שלה "30", שצפוי לצאת ב-19 בנובמבר. האלבום הקודם שלה, "25", שיצא ב-2015, נמכר יותר פעמים בשבוע הראשון שלו מכל אלבום אחר בהיסטוריה של מדדי האלבומים בארה"ב – וכלל את הלהיט Hello, שהפך לקליפ שהגיע הכי מהר למיליארד צפיות ביוטיוב.

בעוד ספוטיפיי לא חשפה את מספר ההאזנות המדויק ליום בו נשבר השיא,Easy on Me גנב את הכתר מלהקת הפופ הקוריאנית BTS שהחזיקה בשיא בזכות סינגל שלה, Butter, שיצא במאי 2021. על פי מגזין בילבורד, ספוטיפיי מגיעה כיום ל-365 מיליון משתמשים פעילים מדי חודש.

ברשתות החברתיות, מעריצים רבים של אדל כתבו עמוד האינסטגרם של ספוטיפיי   שהם עזרו לנפח את המספר: "חצי מההאזנות היו ממני", התלוצצה משתמשת אחת, בעוד אחר מיתג את המוזיקאית הבריטית בן ה-33 כ"חסרת מעצורים".

The post הקאמבק בעיצומו: הסינגל החדש של אדל כבר שובר שיאים appeared first on מקור ראשון.

ההודים אוהבים לשמח, ובעיקר אורחים מחו"ל. בביקור ההיסטורי של ראש הממשלה ההודי בישראל לפני כשלוש שנים, הוא שב והזכיר שבתרבות ההודית האורח הוא א־לוהים. המטייל הישראלי בהודו לא זקוק לאופנישד, מכתבי הקודש ההודיים העתיקים, שממנו ציטט נרנדרה מודי כדי לדעת שההודים מבקשים לשמח את אורחיהם.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– פגע והפקיר: "במקום לרצוח יותר משתלם לדרוס ולברוח"

– דירה להשכיר: בירדן מתקשים להתמודד עם נזקי הקורונה

– עורכת יהודייה ב"נ"י טיימס" התפטרה ומאשימה: "ויתרו על השאיפה לאמת"

אחת הדרכים ההודיות לשמח את האורח מן הנכר היא באזכור והילול דמות מפורסמת מהמדינה שממנה מגיע האורח. בביקוריי הרבים בהודו לאורך שלושים שנה ניסו ההודים לשמח אותי עם משה דיין וגולדה מאיר, רבין ופרס, איינשטיין, ישו ונתניהו; היו גם כמה וכמה שהרעיפו שבחים על המנהיג שלנו ערפאת ואומץ לבו, והעמידו אותי בדילמה האם לצער אותם בעובדה שערפאת צר לנו ולא מנהיג.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 07/000_1E572Z-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ולפעמים היו גם הפתעות. פרופסור הודי ישיש, ארבינדו באסו, זיהה את השיחה בעברית בין אשתי לביני והחליט להצטרף אלינו לארוחת צהריים. הוא סיפר איך הוגו ברגמן הזמין אותו להרצאה באוניברסיטה העברית, ובן־גוריון עצמו ניגש אליו בסיומה והפציר בו להישאר בארץ וללמד בירושלים פילוסופיה הודית. הודים עם אור בעיניים התרגשו לפגוש אורחים מארצו של גרשון סלומון, נאמן הר הבית; וזכורה לי גם הפעם שבה הווידוי שאני ישראלי הוליד פרץ של הערצה לשולמן. פרופסור דוד שולמן.

ודרך התשבחות לשולמן, שובחו גם מדינת ישראל ועמהּ. בשלב מסוים כבר הייתי פחות מופתע כאשר באזורים מסוימים בהודו, המשכילים המקומיים מכירים ואף מתרגשים מכך שיושב בירושלים מין ברהמין יהודי שאוהב את ארצם ודובר את הלשונות העתיקות שהם שכחו מזמן.

הקריאה שלי בספר "עין להודו", שכתבו החוקרים יגאל ברונר ודוד שולמן, חפה מאובייקטיביות. עצם ההחלטה שלהם לכתוב ספר היסטוריה פופולרי על הודו, משחר הציוויליזציה של עמק האינדוס ועד ימינו, היא מתנה לתרבות העברית. הקריאה בספר עומדת בציפיות הגבוהות, והפרקים שבהם השירה ההודית העתיקה מתורגמת מהסנסקריט והטמילית היישר אל העברית, מרימים את הספר לגבהים שספרי היסטוריה אינם מורגלים בהם. פלא גדול שיש ספר כל כך טוב על הודו בעברית, ומפליאה לא פחות ההצלחה של שני חוקרים, בעלי תחומי מחקר ספציפיים, לכתוב ספר בהיר, מעניין ושווה לכל נפש.

מראה מביכה להינדואים

הספר בנוי כספר היסטוריה; יש לו נקודת התחלה, ולרוב מחוג הזמן זז קדימה. אין בספר ניסיון לאתגר את ציר הזמן שכבר מוטמע אצל הקורא המשכיל. הודו העתיקה, הממלכות ההודיות הקדומות, העידן המוסלמי, ממלכות הדרום, העידן הבריטי ועצמאות הודו. ברונר־שולמן אינם מסתפקים בהיסטוריה ופוליטיקה. סוגיות דתיות, חברתיות ואומנותיות מבצבצות בשפע בפרקים שונים, ובאחרים – הם אף עומדים בקרבת הבמה.

ברונר־שולמן אוהבים את הודו ומעזים לחשוף בפני הקורא העדפות אישיות, שעד אותו רגע חשבתי שרק אני אוחז בהן. למשל, ההעדפה הברורה לביג'אפור הדרומית על הטאג' מהאל בצפון כפסגת האדריכלות המוסלמית בהודו. המחברים יודעים להסביר רעיונות מורכבים ולא אינטואיטיביים בשפה פשוטה ובהירה. גם ההסבר על היווצרות המדינות והתרבויות השונות בדרום הודו הוא מאיר עיניים ומחדש גם למיטיבי לכת בנתיבים ההודיים.

לצד אלה, הספר חושף גם העדפות פוליטיות ותרבותיות. כאשר הוקמה הודו המודרנית לפני שבעים שנה, הודו בחרה להיות מדינה חילונית שבה לרוב ההינדואי הגדול אין שום זכות קדימה בפרהסיה הציבורית. לא בדגל, לא בהמנון ולא בימי החופשה הרשמיים. בשנה האחרונה, מאז קיץ 2019, עברה הודו את השינוי הדרמטי ביותר בתולדותיה. חצי תריסר החלטות ממשלתיות, פרלמנטריות ושיפוטיות, העניקו לרוב ההינדואי את קדמת הבמה הפורמלית בהודו.

ברונר ושולמן אוהבים את הודו ההיא של פעם, וטורחים שוב ושוב להציב מול הרוב ההינדואי מראה מביכה מעט. בהבניה של הודו כישות לאומית ושל ההינדואיזם כישות דתית, יש לשלטון המוסלמי ואחריו לשלטון הבריטי מניות יסוד. להודו ההינדואית אין מוצקוּת שניתן לאחוז בה. המחברים אינם מוצאים רצף בין הודו העתיקה של עמק האינדוס – תרבות מפוארת שלמרבה הצער לא פוענח הכתב שלה ומעט מאוד ידוע עליה – ובין התרבות הוודית המאוחרת יותר. התשוקה לחיבור נראית להם "משאלת לב רומנטית" (26).

גם התרבות הוודית בת 3,500 השנים היא תוצאה של הגירה אל הודו ולא מוצר מקומי. התרבות הוודית יוחסה בעבר ל"פלישה הארית", ומסיבות של תקינות פוליטית ודיוק היסטורי משתמשים כעת במילה הגירה ולא פלישה. התפיסה ההודית, המקדשת את לשון הסנסקריט כשפה קבועה וטהורה שלא הייתה נתונה לשינויים, אינה מקובלת עליהם. מובלעת בספר התפיסה שכמו לשונות העולם, ובניגוד למסורת ההודית, גם הסנסקריט היא שפה אנושית ולא אלוהית.

השלטון המוסלמי כמתנה

חצי בדיחה הודית אומרת שמפלגת הקונגרס שהקימה את הודו, הפקירה את החינוך בבתי הספר למיסיונרים הנוצרים ואת החינוך האוניברסיטאי למרקסיסטים. הביקורת הימנית על ההיסטוריוגרפיה ההודית מזהה בכתיבה על הודו ניסיון להציג את ההודים כמהגרים בארצם, את הבודהיזם כתנועת מחאה ושחרור מכבלי הקאסטות ההינדואיות, את החברה ההודית כאוסף של קבוצות מתחרות ועוינות שרק המודרנה הופכת אותם לעם, את השלטון המוסלמי כמתנה, את המיסיונרים הנוצרים כמתקני עולם, את הצפון והדרום בהודו כשתי תרבויות נפרדות, ואת יחסי המוסלמים וההינדואים כידידותיים וסימביוטיים לפחות עד הגעת הקולוניאליזם האירופי התככני. רוב ההודים כבר לא מאמינים להיסטוריה הזאת. מבחינת השקפת עולמו, הספר "עין להודו" משקף רציונליות ליברלית המסרבת להכיר בתסכול ההינדואי העכשווי כישות ממשית.

הספר עמוס בדוגמאות להטיה של הכותבים, וכמובן הדוגמאות הנוחות ביותר לצורך רשימה קצרה זו, המיועדת לקורא העברי, הן בתחום היחסים בין הינדואים למוסלמים. הסופר וחתן פרס נובל ו"ס נאיפול הסתובב בחורבות ויג'איאנגרה בדרום הודו, שהיום נקרא האמפי והוא אתר חובה במסלול התרמילאות העולמי והישראלי. נאיפול ביכה את ההרס שהביא הכובש המוסלמי להודו. אימפריית ויג'איאנגרה היתה הממלכה ההינדואית האחרונה בהודו מבחינת הסופר, ועצם קיומה במשך תריסר דורות עמוק לתוך המאה ה־17 יצר את אותו קו דמיוני בין צפון לדרום. במהלך אלף השנים מאז הפלישה המוסלמית הראשונה לצפון הודו במאה השמינית ועד לשלטון הבריטי, רוקנה צפון הודו מאתרי מורשת הינדואיים. ויג'איאנגרה הייתה סיפור הרואי של קרב מאסף אחרון מול הכובש המוסלמי. אבל גם ויג'איאנגרה נכשלה בסופו של דבר מול האגרסיביות המוסלמית, שפצעה והרסה את הודו.

ברונר ושולמן מתעמתים ישירות עם נאיפול וההיסטוריונים הימנים, גם בלי להזכיר את שמם, ומציגים סיפור שונה לחלוטין. ויג'איאנגרה לא באמת הייתה ממלכה הינדואית, כשם שמחריביה לא היו ממש מוסלמים. בתרבות ההיברידית של הודו, בשני הצדדים היו מוסלמים והינדואים, והשפה הפרסית הייתה דומיננטית בתרבות הוויג'איאנגרית. זו דרכם של המחברים לאורך כל הספר, לעמעם את הביקורת ההודית העכשווית על הכיבוש המוסלמי. לעיתים זה מביך.

מחמוד מע'זנה, הסולטן הראשון של הודו, כינה עצמו מנתץ הפסלים ואת מלחמתו ראה כג'יהאד, אבל ברונר־שולמן מרגיעים את הקורא העברי שהוא הגזים (165), הוא לא באמת ניתץ הרבה מקדשים אליליים. המחברים מביאים שני מקרים לפחות בשושלת המוגולית של ענישת קצינים שניסו לאסלם בכפייה או בשוחד אוכלוסייה מקומית, כדוגמה לנאורות השלטון המוסלמי, אבל באופן מובלע הם מודים בעצם שאסלום כזה היה קיים לאורך כל השושלת המוגולית המפוארת. לגבי אזור בנגל במזרח הודו נקבע שהוא אוסלם בדרכי שלום; ובכלל הודו צריכה להודות לקיסר אכּבר על המסד האדמיניסטרטיבי המשוכלל שהוא הוריש להודו.

החולשה של הכותבים היא גם בפרטים וגם בתמונה הגדולה. הרצון לכתוב היסטוריה המקדשת את האמת, עם הרצון הלא חבוי לברוא הודו שהמחברים יכולים לאהוב, יוצר מעגל סיזיפי שקשה מאוד לצאת ממנו.

הטובים והרעים

החוקר ריצ'רד איטון, שעליו נשענים ברונר ושולמן, טען תחילה שהמוסלמים ניתצו שמונים מקדשים הינדואיים בסך הכול. לאחר הרעשה מצד היסטוריונים ימנים שטענו שהרס של שבעים מקדשים בוורנסי לבדהּ הוחשב אצל איטון כמקדש בודד, איטון כבר היה זהיר יותר וקבע שלא ניתן לדעת כמה מקדשים הרסו המושלים המוסלמים השונים בהודו. זה כמו לחבר פאזל שרוב חלקיו חסרים, אמר איטון. גם לגבי התיאוריה שאסלומה של הודו ככלל ושל בנגל בפרט נעשה בדרכי שלום על ידי הסוּפים, איטון זהיר מאוד. זו בעיניו רק אחת האפשרויות, ואין לאיש באמת מושג איך חבל הארץ הבנגלי העצום, שבו חיה היום הקהילה המוסלמית הגדולה בעולם, הפך למוסלמי. אבל הבעיה של ברונר־שולמן היא לא רק במשיכות המכחול העדינות, אלא גם במהלך הכללי.

הכותבים רוצים לומר משהו על הודו של היום, על הסטייה של הודו ממסורת של פלורליזם וסובלנות דתית ששררו בה בעבר, אל לאומנות הינדואית הקרויה הינדוטווה(Hindutva) . ספר טוב זקוק לטובים ורעים, ובספר זה הרעים והמסוכנים הם לאומני ההינדוטווה, בעוד שהטובים הם ההינדואים והמוסלמים הסינקרטיים, אלה שנותנים למנהגים ואמונות שונות לפעפע לתוכם.

הבעיה היא שאסלאם סינקרטי הוא יותר משאלת לב מאשר מציאות קיימת. הכותבים עצמם מודים שהאסלאם הרומנטי שעליו הם כותבים – שבו המוסלמים משוקעים עמוק בתרבות ההינדואית – נמצא בנסיגה; והיסוד המקומי־הודי של האסלאם נחלש בהדרגה (166). גם איטון מודה בכך ותולה את האשמה במודרנה ובעולים לרגל למכה, שחוזרים להודו מהחאג' עם השפעות מוסלמיות סעודיות.

אבל ההסבר לא באמת חשוב, חשובה התופעה. מי שמתאסלם מתחיל אולי את הדרך כהודי בתרבותו, שפתו ולבושו ומוסלמי בדתו, אבל ככל שהדרך מתמשכת הוא משיל את ההודיות ממנו. ברמדאן האחרון נצפתה תופעה שבה המוסלמים נוטשים את הברכה רמזאן־מובארק ההודית, ועוברים לרמדאן־כארים הנפוצה במקומותינו המזרח־תיכוניים.

ימין בהודו העכשווית

לכן השאלה האמיתית איננה האם ויג'איאנגרה נפלה במסגרת מאבקי הכוחות הרגילים בהודו בין שושלות שונות, כמו שמספרים ברונר ושולמן, או שמא הייתה פה בגידה של קצינים מוסלמים במלך הינדואי שבטח בהם. השאלה היא מהי הודו. ובעיני ההינדוטווה, הודו האמיתית היא מערך הדתות שנולד בהודו וסוגד לה. מי שבחר בהינדואיזם, הבודהיזם או הג'איניזם – וכמובן גם הסיקים – תמיד יראה עצמו בן בית במולדת ההודית, גם אם יהפוך לאתאיסט. למען האמת, מחולל תפיסת ההינדוטווה היה בעצמו אתאיסט.

האסלאם ידע בהודו רגעים סינקרטיים לא מעטים, אבל מבחינת חסידי הלאומיות ההינדואית, סופה של הסינקרטיות המוסלמית לגווע מאליה מפאת אפסותה. השושלת המוגולית, פאר הודו והעולם, החלה עם באבור השותה לשכרה ונכדו אכבר המשלב הינדואיזם ואסלאם, והסתיימה למעשה עם אורנגזב המוסלמי הפוריטני ההלכתי שבז לנתיניו ההינדואים, ניתץ את מקדשיהם והשיב את המיסוי המפלה כלפיהם (על כך אפשר להוסיף בשולי הדברים שאלה קטנה ואולי לא חשובה: למי נתונה הסימפטיה שלנו כיהודים, כשמוסלמים מבערים עבודת אלילים?). ברונר ושולמן מתנגדים להינדוטווה, אבל לא מתמודדים עם טיעוניה ברצינות הראויה.

בחלק בספר שעוסק בהודו שאחרי העצמאות המחברים מרשים לעצמם לחפף. הטענה שהרס המסגד בעיירה איודיה סלל את הדרך הימנית לשלטון היא רשלנית, אם לא באים איתה נימוקים כבדי משקל. רק נזכיר את הביקורת הקשה של א"ב ואג'פאי על מנהיג הימין ההודי באותה עת, ל"ק אדוואני, שניהל קמפיין הרסני ואסף אליו אנשים לא ראויים ולא נשלטים. טראומת ההרס הביאה לחילופי גברי בצמרת הימין ההודי. ואג'פאי החליף את אדוואני בראש וגם הפך לימים לראש הממשלה הימני הראשון. ההרס והפוגרומים אחריו פגעו בלגיטימיות של הימין ההודי, ואילצו אותו לבחור מנהיג שידו לא הייתה במעל.

הטענה שהימין ההודי התנגד ערב העצמאות לארגונים מוסלמיים ונוצרים, היא קצת בעייתית אם המחברים משמיטים מילה חשובה – מיסיונריות. הרי בלי מבט אל החסות שסיפק הסדר האימפריאלי הבריטי למיסיונרים הנוצרים, ולתביעה המוסלמית לחלוקת הודו, אי אפשר גם להבין את התחזקות ההינדוטווה בהודו. אגב, המחברים מזכירים לנו את קיום המיסיונרים בהודו באור חיובי (253), זאת בהקשר של המאבק נגד מנהג הסאטי (שריפת האלמנה באש מדורת השריפה של בעלה) שבו הם נטלו חלק.

יש פה מלכוד. התשוקה והמומחיות של הכותבים נמצאות בהודו הקדם־מודרנית, ושם גם פסגת הספר. בד בבד חשוב למחברים שנראה את הודו העכשווית דרך העדשה השמאלית במשקפיים. ובהודו העכשווית אחיזתם, במחילה, לא איתנה.

המחברים מעמתים את גנדי ויריבו אמבדקר: מנהיג הדאליטים המנודים בהודו, ואבי החוקה ההודית. אמבדקר הוא הטוב, גנדי הוא האורתודוקס הדתי, וגם הפוליטיקאי. ברונר ושולמן מפרגנים לאמבדקר את ההחלטה לעזוב את ההינדואיזם ולהמיר את דתו ודת קאסטתו לבודהיזם. הם מתארים את המסע של אמבדקר כדי ללמוד את הבודהיזם. דבר אחד לא נשאל: מדוע בכלל נזקק משפטן רציונליסט, משכיל ומתמערב להמרת דת, ועוד לדת ממוסדת עם שורשים הודיים עמוקים? לא פשוט יותר לעזוב את ההינדואיזם בלי סד של דת אחרת? ואיך קרה שדווקא אמבדקר ולא גנדי ההינדואי האורתודוקסי (לשיטתו), הוא שתקף את האסלאם בחריפות יתירה?

הדאליטים היום הם חלק מהמערך ההינדואי, ובבחירות האחרונות הם העניקו לימין ההודי הישג אלקטורלי חריג. במספרים מוחלטים עלתה התמיכה בימין בכ־50% בקרב דאליטים. הרומנטיקה של המחברים מתנפצת מול הודו החיה והנושמת.

רוח של ענווה

ואם כבר הזכרנו את מהטמה גנדי, כדאי להזכיר שיש יותר מדרך אחת לכתוב את שמו. כבר היה לנו גאנדי, גנדי, וגם גנדהי. ברונר ושולמן מעדיפים אופציה רביעית: גאנדהי. בסדר, כולנו הבנו שיש בלאגן תעתיקי סביב המהטמה ושחררנו. הכול הולך. אבל למה לייצר בלאגן איפה שכבר קיים סדר? המחברים מסבירים למה בחרו לייצר תעתיק עברי חדש של מונחים ושמות הודיים, אבל ההסבר שלהם לא שווה את הנזק.

עוד דוגמאות. כבר התרגלנו שהיהלום המפורסם בעולם הוא הקוהינור, ברונר ושולמן החליטו על כוהינור. הסנסקריט הופכת אצלם לסנסקריתית, בחירה מגושמת שהם מתקשים לתחזק. פתאום מתפלקת להם עוד ורסיה, סנסקרית, שמטעה לראות את האות ת' מחוץ לשורש המילה, כמו אנגלית וספרדית. כנ"ל לגבי הפרקריט (שפת המקום) שהפכה בספר לפרקרית. גם את חלוץ הסופרים ההודים באנגלית הם מתעתקים נרין, ולך תנחש ששמו הוא NARAYAN. התעתיק לא רק מעצבן אלא גם מעציב, כי רוח של ענווה מרחפת מעל הספר, ענוות גדולים, ורוח גאווה פסולה מרחפת מעל התעתיק.

כתיבת ספר היסטוריה היא משימה מיוחדת. אין לכותב חירות לבדות אירועים כדי לחזק את הסיפור, ועדיין מצופה ממנו תביעתה של האמנות באשר היא – מתיחת חבל פועם בין היצירה ובין החווים אותה. ברונר ושולמן יצרו סטנדרט חדש בכתיבה העברית על הודו. כה לחי.

עין להודו

יגאל ברונר ודוד שולמן

ידיעות ספרים ומגנס, 2019, 378 עמ'

The post דברי הימים של הודו appeared first on מקור ראשון.

כבר 15 שנה הם נפגשים בכל ערב שבת. 15 שנה ברציפות אדוקה, ורק הקורונה פערה חלל במסורת הזו. שמונה זוגות, יושבים כל פעם יחד בבית אחר. ביד־חנה, בגן־נר או בעפולה. הם אוכלים ומדברים, על מה שמדברים אנשים. על הפוליטיקה, על הילדים והנכדים, על הבריאות – שאצל רבים מהם היא ממש לא משהו. ואחת לכמה שבתות, מישהו בכל זאת מזכיר איזה דבר.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– מחפשים עבודה? הארגונים והעסקים האלה זקוקים לעובדים | 16.7

– פיקניק לקיץ: בעיר, בטבע, לילדים או עם בקבוק יין

– מה מניע את אנשי "המצור על בלפור"?

מזכיר איך היו חוגגים את שבועות ביישוב כדים שבצפון השומרון. או איך היו רוקדים שם במועדון, או איך היו מתווכחים בכעס בישיבות חברים. איזה אוויר טוב נשב שם בין עצי האורן. ואז יש איזו אנחה, ואחריה שתיקה. ותמיד יש מישהי שאומרת – די, תניחו לזה. מה שהיה היה. וכמו בטקס קבוע משתררות בחדר עוד כמה דקות של דומייה, שלכל הנוכחים ברור שהיא בעצם סוג של זעקה. והשיחה חוזרת למסלולה, ובמשך כמה שבועות לא יוזכר שוב שמו של אותו יישוב קטן, שעבור כולם הוא המקום האחרון שבו הרגישו בבית.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _200715_15_19-750x548.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בקיץ 2005, במסגרת תוכנית ההתנתקות, עקרה מדינת ישראל את כל היישובים היהודיים בחבל עזה. מיד לאחר מכן פונו בצפון השומרון ארבעה יישובים נוספים: גנים וכדים הצפוניים יותר, שא־נור וחומש הקרובים יחסית למרכז. 43 משפחות חיו בכדים ערב הגירוש, ומספר דומה של משפחות התגוררו בגנים. דבי ועמינדב דרורי, ממייסדי כדים, למדו מהדיווחים בתקשורת על הפינוי המתרגש ובא. "אני זוכרת שאמרתי שאפילו בגירוש ספרד היה יותר זמן להתארגן", משחזרת דבי. "כארבעה־חמישה חודשים לפני אוגוסט 2005 הבנו שעומדים להוריד אותנו. בעצם, אף פעם לא הסבירו לנו. מעולם לא אספו את התושבים לעדכון רשמי ומסודר".

רק מפגש אחד היה לאנשי כדים עם נציג ממשלתי: לקראת סוף מאי 2005 הגיע לשם שר הביטחון דאז, שאול מופז. "למה באת? להשקיט את המצפון?", הטיחה אז דבי בפניו. גם היום היא אומרת שמופז "פשוט בא לעשות וי, ולא מעבר". ביישובים האחרים שעל ראשם נחתה הגזרה, פשטה השמועה כי שר הביטחון אמר שכדאי להפסיק כבר להשקות את הגינות.

"ראינו את המהלך הזה כמחווה לנשיא ג'ורג' בוש", ממשיכה דבי. "היה להם נוח לפנות אותנו, כי הם ידעו שמאחורינו לא עומדים רבנים כמו בגוש קטיף, או כוחות של מפגינים שיבואו לעזור לנו לשמור על הבית. אנחנו הרי יישובים חילוניים. אני זוכרת שדיברתי באותה תקופה מעל הבמה בהפגנה בכיכר ציון בירושלים, וניגש אליי כתב ששאל אם אני לא חושבת שהמתנחלים משתמשים בי, כחילונית. אמרתי לו: סליחה, זה הבית שלי. על הבית שלי אני צועקת פה".

אלוף במיל' גיורא איילנד: "על השולחן היו שלוש אפשרויות. הראשונה שלא נוגעים ביו"ש. השנייה – פינוי של 17 יישובים בשומרון, והשלישית דיברה על ארבעה יישובים. הם לא נבחרו בגלל ההרכב הדמוגרפי או חולשה כלכלית, אלא כי היה מדובר באוכלוסייה ישראלית מעטה, והפינוי ייצור רציפות פלסטינית"

מקדמה על החשבון

בניגוד לחבל עזה, שממנו נסוג צה"ל לחלוטין, בצפון השומרון נמשכה באופן רשמי נוכחות צבאית ישראלית. היישובים החרבים מוגדרים עד היום כשטח C – כלומר, נתונים בשליטה ביטחונית ואזרחית של ישראל – אך הכניסה לתחומיהם אסורה בשל חוק ההתנתקות. בדרך אל גנים וכדים ניצב מעבר גלבוע (מחסום ג'למה), המונע מאזרחים ישראלים להמשיך הלאה, ואילו בדרך מכיוון שבי־שומרון אל חומש אין מחסום. על פסגת ההר שבו שכן היישוב, מתקיימת כבר שנים נוכחות כמעט רצופה של תלמידי ישיבה. הם מתגוררים שם במבנים מאולתרים, שנהרסים מעת לעת בידי כוחות הביטחון.

הייתי בצפון השומרון ביום הפינוי, באוגוסט 2005. אחרי חודשי מאבק ארוכים בניסיון לשנות את רוע הגזרה, הכול הצטמצם לכדי יממת קיץ חמה אחת. כוחות צבא אינסופיים זרמו בשעת בוקר מוקדמת אל חומש ואל שא־נור – אז כפר אמנים ייחודי של עולים מרוסיה, שיצרו והציגו את עבודותיהם בתוך חלליה של מצודה מנדטורית. זרנוק מים אימתני כוון אל מתנגדי העקירה שהתבצרו על גג המצודה הזו. מים חדרו דרך החלונות הפתוחים גם אל הגלריה בקומת הביניים, מחריבים את המיצגים שעוד ניצבו שם. עמדתי למטה לצד יוליה סגל, אמנית מבוגרת. היא לא מצמצה כשראתה לנגד עיניה את הרס יצירות האמנות שלה. "העבודות שלי נולדו כאן וימותו כאן", אמרה, והוסיפה בהתפעמות: "האנשים על הגג הם כמו הילדים שלי. איזה יהודים! מכבים!"

מהקרוואנים ומהאשקוביות הוצאו משפחות בוכיות על ילדיהן הצעירים. אנשים שהכרתי וליוויתי מקרוב בחודשים שלפני הפינוי. עד הרגע האחרון הם התקשו להאמין שמדינתם שלהם עומדת להשליך אותם מכאן. הם הועלו לאוטובוסים על ידי אנשי צבא חסרי סבלנות, שרצו כבר לסיים את המלאכה וללכת.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0616182022017-750x491.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מדוע בעצם פונו ארבעת היישובים, מותירים מאחוריהם שטח גדול ללא נוכחות ישראלית אזרחית? עו"ד דב ויסגלס, שכיהן באותן השנים כראש לשכתו של שרון, כותב בספרו "אריק שרון – ראש ממשלה" (ידיעות ספרים, 2012) כי היה זה חלק ממעין עסקה מדינית עם ארה"ב. על פי המתואר בספר, ההתנתקות כולה נועדה להניע את "מפת הדרכים", המתווה המדיני של ממשל בוש. לשיטתו של ויסגלס, התוכנית הזו ביטאה שינוי מהותי בהתייחסות הבינלאומית לנושא הישראלי־פלסטיני. אם עד אז מקובל היה שישראל צריכה קודם כול לסגת מיהודה ומשומרון, ורק אז לצפות להפסקת הטרור – באה מפת הדרכים והפכה את הסדר. "קודם ביטחון, חיסול הטרור והקמת ממשל פלסטיני ראוי לשמו, כינון מוסדות, ורק אחר כך משא ומתן מדיני המכוון להקמת מדינה – כל זה הוא הישג מדיני אדיר לישראל", נכתב בספר.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 01914_14_44-7-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ב־2003 נתקעה ההתקדמות במפת הדרכים לאחר שאבו־מאזן, שנחשב לפרטנר לתוכנית, הסתכסך עם היו"ר יאסר ערפאת והתפטר מראשות הממשלה הפלסטינית. "המעשה היחיד העשוי לשנות את המציאות המדינית, הצבאית והחברתית, הוא הרעיון שנדון לא אחת בעבר – יציאה מעזה", אמר אז ויסגלס לשרון. "ברור היה לַכול כי בכל הסדר קבע המכיר בקיומה של מדינה פלסטינית, לא יהיו לישראל כוונה או רצון להישאר בעזה. סברתי לפיכך, כי לעת הזו נכון יהיה מצד ישראל ליתן מעין 'מקדמה על חשבון' הסדר הקבע בדמות פינוי הצבא והאזרחים מרצועת עזה", הוא כותב בספרו. באירוניה היסטורית, המתווה האמריקני החדשני שאמור היה להקדים טיפול בטרור לעקירת יישובים, הוליד תוכנית לפינוי נרחב וחד־צדדי.

שרון היסס. הוא ידע שמהלך כזה, העומד בניגוד מוחלט להבטחותיו המפורשות ולמצע הפוליטי שהציג בבחירות 2003, לא יתקבל באהדה בקרב מצביעיו. רק שנה קודם לכן, באפריל 2002, הכריז בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת כי "דין נצרים וכפר־דרום כדין נגבה ותל־אביב", והבהיר כי אף יישוב לא ייעקר. ראש הממשלה חזר ואמר שפינוי רק יעודד טרור, ויביא להגברת הלחץ על ישראל. ולמרות כל זאת, הוא החליט לבסוף לבצע תפנית חדה. בנובמבר 2003 הציג ויסגלס את הרעיון בפני קונדוליזה רייס, היועצת לביטחון לאומי של נשיא ארה"ב ומי שתמונה בהמשך למזכירת המדינה. "בני שיחנו הוטרדו שמא יואשמו בשותפות ל'תחבולה' ישראלית: נסיגה מעזה על מנת 'להתבצר' ביהודה ושומרון", כותב ויסגלס. "כיוון שכך, אמרה רייס, הממשל יראה בתוכנית הנסיגה מעזה 'פריצת דרך מדינית' אם היא תלֻווה בנסיגה כלשהי – שממדיה טעונים דיון והחלטה – ביהודה ושומרון". וכך, באבחת דרישה אמריקנית להוכחת רצינות ישראלית במהלך שנועד לכאורה לשמר את מפת הדרכים, נגזר גורלם של ארבעה יישובים.

אלוף במיל' יאיר נוה: "מצד אחד, אחרי הפינוי היו פחות יישובים שצריך להקצות כוחות כדי לשמור עליהם. מצד שני – פחות נקודות אחיזה שאפשר להוציא מהן כוחות למארבים או בזמן התרעה. שלא כמו בעזה, לא הרווחנו כאן צמצום של סדרי הכוחות לאחר שיצאנו. מהבחינה הזו, הפינוי היה סתם"

עד היום סבור עו"ד ויסגלס כי הפינוי בצפון השומרון היה צעד יעיל מבחינה מדינית. "מעבר לחשש האמריקני ממראית עין, כאילו היציאה מעזה נועדה לחזק את האחיזה ביו"ש, לא הייתה ל'נגיעה' בצפון השומרון שום תכלית נוספת", הוא אומר לנו. "הסיכום היה שמפנים את היישובים, אבל לא משנים את הסטטוס של השטח. בחירת ארבעת היישובים נעשתה על ידי המועצה לביטחון לאומי, שבראשה עמד גיורא איילנד. המיקום שלהם היה כזה שעזיבתו לא יוצרת איום ביטחוני גדול יותר על ישראל או על ישראלים".

לדברי ויסגלס, היישובים בשומרון שאתרע מזלם להיעקר היו חלשים ממילא; הם היו מאוימים מאוד מבחינה ביטחונית, ואחד מהם לפחות עמד נטוש או על סף נטישה. ויסגלס לא מצליח להיזכר באיזה יישוב מדובר, אך כוונתו ככל הנראה לשא־נור. הקביעה הזו של ויסגלס היא נקודת מחלוקת כואבת. מי שראה את היישובים במו עיניו, יודע שהם בפירוש לא היו נטושים. הם אמנם סבלו מאוד בשל האינתיפאדה השנייה, ובחלקם נרשמה עזיבה, אך רבים מהוותיקים נאחזו ביישוביהם באומץ. חומש ושא־נור חוו אפילו מגמת חיזוק בשנות טרום־הולדתה של תוכנית ההתנתקות. לאחר שב־2001 נרשמה שורה של פיגועי ירי קטלניים בדרך לחומש, עברו כמה זוגות צעירים לגור ביישוב, ואווירה של חלוציות והתחדשות זרמה שוב בין השבילים. בין מובילי הגרעין הזה היו לימור הר־מלך ובעלה שולי (שלום), שכעבור שנתיים נרצח בפיגוע ירי. יחד איתם הגיעו לחומש גם אריאל ומנורה חזני. מנורה, בימאית קולנוע, יצרה לפני הפינוי ואחריו סרטים דוקומנטריים שהמחישו את הווי החיים ביישוב, וגם את עומק הכאב והקושי של הגירוש מהבית.

יוסי דגן, היום יו"ר המועצה האזורית שומרון, הגיע ב־2001 לשא־נור, כדי לחזק את היישוב. הוא היה אז רווק, משוחרר טרי מצה"ל. "אריאל פרל, שהיה החבר הכי טוב שלי, הביא אותי לשם. בהתחלה סייענו לגרעין של חב"ד שהיה במקום, ואז הבאנו גרעין של משפחות דתיות. זה היה מפעל חיינו, אספנו משפחה־משפחה. סייענו גם בהקמת הישיבה החקלאית בחומש. לא היה בינינו מי שלא 'חטף' בכבישים באותה תקופה: אריאל עלה פעם על מטען, עליי ירו. ספגנו אבנים, בקבוקי תבערה, עברנו את החוויות הקשות ביותר ועמדנו בהן. האבסורד הוא שאת הטרור ניצחנו – ובסוף, מי שתקע לנו את הסכין בגב, היו אחינו היהודים.

"לא אשכח לעולם את השעות שבהן עמדנו על גג המצודה, וראינו איך תופסים את האנשים הכי טובים שיש וגוררים אותם מהבתים שלהם. חלוצים, קצינים במילואים, שבאו לגור בשא־נור בגלל החשיבות של המקום. באותו זמן, על ההר ממול, ערבים חגגו ורקדו. זו הייתה השפלה לאומית גדולה".

על הגדרתם של יישובי צפון השומרון כ"נטושים ממילא" אומר דגן: "זה דבר הזוי. אלו היו יישובים בפריחה. מקבלי ההחלטות היו כל כך מנותקים מהשטח, שאתה לא יודע אם לצחוק או לבכות. מבחינתי התקופה הזו הייתה בית ספר לפוליטיקה. שם הבנתי שצריך לבנות כוח להתיישבות. כל העבודה שלי במרכז הליכוד (דגן עומד בראש קבוצת "הליכוד שלי", שנחשבת לבעלת כוח רב במפלגה – הכ"ח) מבוססת על מה שקרה אז. גם כל עבודת ההסברה במועצת השומרון. למדתי אז שכשאין כוח פוליטי, וכשאין הסברה מספיקה, ואנשים לא יודעים במה מדובר – באים טיפוסים כמו דב ויסגלס והורסים את המדינה. זה לא היה רק פשע כלפי התושבים וכלפי ארץ ישראל, זו הייתה איוולת".

שתי ההבטחות נעלמו

אלוף במיל' גיורא איילנד, מי שעליו הוטלה מלאכת תכנון ההתנתקות, זוכר היטב את הדיון שבו נפל הפור לגבי ארבעת היישובים. הוא התקיים בפברואר 2004, בלשכתו של שרון. "בדיון הזה דובר על יישובי התוחמת הצפונית בחבל עזה, על ציר פילדלפי (שחצץ בין רצועת עזה לבין הגבול עם מצרים – הכ"ח), וגם על הפינוי בשומרון, שהיה העניין הרגיש ביותר", מספר איילנד. "על השולחן היו שלוש אפשרויות. הראשונה היא שלא נוגעים ביו"ש, למרות ההבטחות לאמריקנים. השנייה הייתה פינוי של 17 יישובים בשומרון – שאגב, גם כיום הם מוגדרים כ'יישובים מבודדים' על פי מפת טראמפ. היה ברור ששרון לא מעלה על דעתו את האפשרות הזו. הדילמה מבחינתו הייתה בין כלום, לבין האופציה השלישית: פינוי ארבעה יישובים – כדים, גנים, חומש ושא־נור. אני הייתי זה שהחליט דווקא על ארבעת השמות האלה. חיפשתי שטח שיש בו מעט יישובים, ושאם מפנים אותם, זה משאיר לפלסטינים רציפות גדולה. אלה היו יישובים קטנים מאוד. הייתה דילמה לגבי מבוא־דותן וחרמש, האם לכלול גם אותם בתוכנית. הצעתי בסוף לשרון רק את הארבעה. הוא הכריע לפנות, ההחלטה הייתה שלו".

היישובים הללו הוגדרו באותו דיון כ"חלשים"?

"לא הייתה אבחנה כזו, ואצלי לפחות זה לא היה שיקול. הם לא נבחרו בגלל ההרכב הדמוגרפי או היעדר חוזק כלכלי, אלא כיוון שמדובר היה באוכלוסייה ישראלית מועטה, וכאמור הפינוי יצר רציפות פלסטינית. גם אם האזור נשאר בשליטת צה"ל, ברגע שהפלסטינים יכולים לנסוע מג'נין לשכם בלי לפגוש כמעט שום מחסום ישראלי, זה מורגש מבחינתם יום־יום. נכון שכדים וגנים נחשבו חלשים יותר אידאולוגית, ובמובן מסוים גם כלכלית. היו אנשים שבאו לגור שם כי זו הייתה אפשרות לבית פרטי חצי שעה מעפולה. אבל כל זה לא היה שיקול בהחלטה על הפינוי".

ויסגלס בספרו מפרט את השתלשלות העניינים שבה התגבש "מכתב הנשיא בוש", מסמך שנחשב למעין תמורה מדינית שקיבלה ישראל קודם ההתנתקות. במכתב מביעה ארה"ב תמיכה בעמדה הישראלית בשני נושאים – השארת גושי ההתיישבות הגדולים על כנם, ומניעת שיבתם של פליטים פלסטינים אל תוך מדינת ישראל. לפי המתואר שם, ימים ספורים לאחר אותו דיון מכריע בלשכת ראש הממשלה נפגשו שרון וראש לשכתו עם צוות אמריקני שכלל את יועצי הבית הלבן סטיב הדלי וביל ברנס, ואת השגריר בישראל דן קרצר. ויסגלס כותב שבני שיחם שבו והבהירו כי נסיגה מרצועת עזה לבדה לא תיתפס כמעשה מדיני משמעותי דיו; נסיגה גם ביהודה ושומרון, ולו סמלית, כן תיחשב כצעד כזה. לדבריו, האמריקנים עצמם הסכימו כי פינוי של 17 יישובים בשומרון יותיר "חלל" גדול מדי, וכי אין בצד הפלסטיני מי שיקבל אחריות ביטחונית לשטח שישראל תפנה. מהלך כזה, הם הודו, עלול אפילו להיות מסוכן. לפיכך סוכם על עקירת ארבעת היישובים בלבד, בנוסף כמובן לכל יישובי חבל עזה.

כשביילין שאל מה יהיה מעמד היישובים העקורים – A או C, שרון לא ידע להשיב. לאחר כמה דקות הוכנס אל הלשכה פתק: המעמד המשפטי של השטח המפונה בבדיקה. "לא ציפיתי לתשובה הזו", אומר ביילין. "מכיוון שהשטח לא הועבר לפלסטינים, ישראל לא זכתה בנקודות מדיניות, וגם פגעה במתנחלים"

באפריל 2004, לאחר חג הפסח, המריא שרון לוושינגטון לטקס קבלת המכתב האמריקני – או בעצם חלופת המכתבים, שכן גם הוא מסר לממשל בוש התחייבות כתובה לגבי ביצוע ההתנתקות. ויסגלס מתאר מחלוקות שנתגלעו עד הרגע האחרון, והעמידו בספק את המהלך כולו. הוא עצמו הגיע לארה"ב לפני שרון, וגילה ערב הטקס כי יועצים משפטיים במחלקת המדינה האמריקנית סילקו מהמכתב של בוש "את כל אותם נושאים שבהם ראינו את עיקר תועלתו: ההכרה כי בהסדר הקבע ישראל זכאית לספח את גושי ההתיישבות הגדולים, והאמירה המפורשת כי שיבת הפליטים הפלסטינים תהא רק למדינה הפלסטינית שתקום ולא למדינת ישראל". במאמצים מדיניים מרובים, כהגדרתו, סודר העניין לבסוף, אך אז חברי "חוג החווה" של שרון בארץ אמרו שאין די במכתב להצדיק את ההתנתקות. ויסגלס מתאר איך עמל ושכנע וגייס לצידו מומחים, עד שנחה דעתו של ראש הממשלה והוא הגיע לבית הלבן כמתוכנן.

ב־14 באפריל נמסרו המכתבים ההדדיים, באירוע חגיגי שהתקיים בחצר פנימית מהודרת של הבית הלבן. במכתב הישראלי הצהיר שרון כי החליט ליזום תהליך של "התנתקות הדרגתית, בתקווה לצמצם את החיכוך בין ישראלים ופלסטינים, לשפר את ביטחון ישראל ולייצב את המצב המדיני והכלכלי – עד שיבשילו התנאים ברשות הפלסטינית ליישום מלא של מפת הדרכים". בוש במכתבו בירך על ההתנתקות, וקבע כי הפלסטינים נדרשים "להפסקה מיידית של הפעילות המזוינת ושל כל מעשי האלימות נגד ישראלים באשר הם". המוסדות הפלסטיניים הרשמיים נתבעו להפסיק את ההסתה נגד ישראל, וכן לבצע "רפורמה פוליטית מקיפה ויסודית". עוד נכתב כי "ברור הוא שבמסגרת פתרון מוסכם, צודק, הוגן ומציאותי של סוגיית הפליטים הפלסטינים, כחלק מכל הסכם קבע, הפתרון יהא באמצעות הקמתה של מדינה פלסטינית ויישוב הפליטים הפלסטינים בתוכה, ולא בישראל. (…) כחלק מהסדר קבע, חייבים להיות לישראל גבולות בטוחים ומוכרים, שייקבעו כתוצאה ממשא ומתן בין הצדדים על בסיס החלטות האו"ם 242 ו־338. לאור המציאות החדשה בשטח, לרבות קיומם של מרכזי אוכלוסייה ישראליים גדולים, אין זה מציאותי לצפות שתוצאת המשא ומתן על הסדר הקבע תהיה חזרה מלאה ושלמה לקווי שביתת הנשק של 1949".

לקטוע זרוע, להציל את הגוף

גם בזמן אמת, רבים בישראל התייחסו בסקפטיות אל ההתחייבויות האמריקניות במכתב, וסברו כי אינן מצדיקות מהלך דרמטי של עקירת עשרת אלפים מתיישבים והרס עשרות יישובים. בדיעבד התברר כי חששם היה מבוסס: מתכתובות הדואר האלקטרוני של הילרי קלינטון שנחשפו ב־2015, עלה כי ממשל אובמה התנער מהתחייבויות קודמו כלפי ישראל. בהתכתבות בין מזכירת המדינה קלינטון לבין היועץ שלה ג'ייק סאליבן, מסכימים השניים כי מכתב הנשיא בוש מעולם לא הפך למדיניות אמריקנית מוצהרת, ולכן גם לא הועבר כמסמך רשמי בעת חילופי הממשל בתחילת 2009.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0616182029116-750x471.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

עו"ד ויסגלס סבור עדיין שההתנערות מהמכתב לא הייתה של האמריקנים, אלא של נתניהו דווקא. לדבריו, אילו המשיך שרון לכהן כראש ממשלה, מפת הדרכים יכולה הייתה להתממש (לא מיותר לציין כי במתווה טראמפ מעניקים האמריקנים התחייבות נדיבה הרבה יותר כלפי ישראל, ללא צורך בעקירה מקדימה של יישובים). "בדצמבר 2005 אבו־מאזן חזר לסביבה, נבחר לנשיא הרשות הפלסטינית, והכוונה הייתה להמשיך איתו ומולו את התהליך שהתחלנו ב־2003. אלא שלמרבה הצער שרון חלה, אולמרט שהמשיך את התהליך נאלץ להתפטר בגלל ענייניו המשפטיים, וכשהגיע נתניהו הוא עצר הכול. אני מניח שאילו שרון היה ממשיך, המצב המדיני שלנו היום היה שונה לחלוטין מול כל העולם – מדינות ערב, האירופים וגם הפלסטינים".

אריאל שרון היה שלם עם המהלך של עקירת היישובים?

"הוא היה שלם לחלוטין, דווקא מתוך האהבה הגדולה שלו להתיישבות. גם ברפואה אין מנוס לפעמים מלקטוע זרוע כדי להציל את הגוף כולו. אריק הבין שישראל לא תוכל לאורך זמן לקיים את היישובים, למעט הגושים הגדולים – שבאותה תקופה כללו יותר מ־80 אחוז מכלל המתיישבים. הוא האמין שמכתב הנשיא ייתן לישראל לגיטימציה בינלאומית מלאה להחזיק בגושי ההתיישבות, כשהמחיר הוא פינוי עזה ויישובים בודדים ביו"ש. ממש כמו שתוכנית טראמפ, שכל כך מהללים אותה היום, גם היא לא מצילה את כל ההתיישבות, ויש מקומות שיישארו בחוץ". שטח צפון השומרון, אגב, אמור לפי תוכנית טראמפ להיות חלק ממדינה פלסטינית עתידית – אם יעמדו הפלסטינים בכל התנאים המשמעותיים שמציבה בפניהם התוכנית.

האם ייתכן כי שרון החליט על ההתנתקות במטרה להיחלץ מהתסבוכת המשפטית שבה שקע? לפי ויסגלס, "זו טענה מגוחכת. שרון היה אומר בעצמו שמי יתקע לידו כי אותו פרקליט שאמור להחליט בעניינו, אין לו דודה בגוש קטיף? מי אמר שזה משפר את מצבו אצל מקבלי ההחלטות? אולי להפך? אולמרט היה זה שהציע את ההצעה הנועזת ביותר לפלסטינים. זה עזר לו משפטית? אלו קשקושים. מפת הדרכים וההתנתקות נוצרו נוכח ההכרה של שרון שהמצב שהיה אז לא יכול להימשך. זה רע לישראלים, רע למתיישבים, רע לפלסטינים, ולכן צריך לנסות לסיים את הסכסוך תוך שימור מרבית גושי ההתיישבות הגדולים במקומם".

מה לגבי המחיר החברתי הכבד ששילמה ישראל בשל פינוי היישובים?

"אני לא משוכנע שהיה מחיר כזה. אבל מעבר לכך, נניח שלא הייתה התנתקות; הרי כך או כך, חמאס היה משתלט על עזה. תארי לך מה היה עולה בגורלם של אותם אנשים יקרים שחיים ב'כיסים' ברחבי הרצועה, מוקפים באלפי חמושים של חמאס. בעיניי זו השגחה עליונה, שהם הוצאו משם".

והירי הרקטי על ערי ישראל?

"הוא התחיל לפני ההתנתקות, והוא הולך וגובר בשנים האחרונות כי הכול השתכלל. אם בעבר בנו במסגרייה עזתית משהו פרימיטיבי מאוד, היום זה כבר מתוחכם יותר. אבל נניח שהיו עדיין מתיישבים בתוך עזה; במקרה כזה חמאס בכלל לא היה צריך להתאמץ לירות רקטות למרחק גדול יותר, כי הוא היה יורה עליהם. עזה היא צרה צרורה. היא הייתה כך לפני, והיא כך גם אחרי, ההבדל הוא שהיום אין ישראלים בתוך בית הבליעה".

ומה לגבי פינוי היישובים בצפון השומרון?

"ארבעת היישובים נבחרו בקפידה כך שהפינוי שלהם לא ישנה את המאזן הביטחוני. הסטטוס של האזור לא שונה, צה"ל יכול להמשיך לפעול בו, ולא הותר לרשות הפלסטינית להיכנס לשטח היישובים. את שואלת אם רצינו מאוד לפנות אותם? התשובה היא לא. אבל לכל דבר יש מחיר, ומדינאות משמעה לשקול סיכון מול סיכוי, עלות מול תועלת. אנחנו ראינו בהתנתקות ובקידום מפת הדרכים מהלך מרכזי בחשיבותו. התוצאה אכן הייתה מהפך מוחלט בגישה העולמית לסכסוך הישראלי־פלסטיני".

"אנשיו של שרון היו בהלם"

בנצי ליברמן, שכיהן באותם ימים כראש המועצה האזורית שומרון, גילה באופן מקרי למדי כי ארבעה יישובים בשטח השיפוט של המועצה עומדים להיעקר. "אני לא חושב שאי פעם קיבלתי על כך הודעה פורמלית", הוא מספר. "שמעתי את זה כמו שכולם שמעו. כראש רשות מוניציפלית וכיו"ר מועצת יש"ע לא היה שום שיח ביני ובין המדינה בעניין הזה. זו הייתה החלטה חד־ערכית שלהם. היו נושאים אחרים, כמו תוואי גדר ההפרדה למשל, שהתווכחנו עליהם הרבה והצלחנו לשנות ולהזיז. אבל כאן הייתה החלטה – להוריד יישובים, נקודה סוף. אף אחד לא דיבר ולא שאל. בפגישות המעטות שהיו לנו אחר כך עם אריק שרון, ביקשתי שיסביר למה. לא קיבלנו מעולם שום תשובה, מלבד עניין המכתב מבוש. גם אנשיו של שרון היו בהלם ממנו".

דבי דרורי, מעקורי כדים: "כל יום היה כבה האור בבית אחר מסביב, עוד בית חשוך ועוד אחד. כל אחד עשה את זה בשקט ובבכי, בלי להפריע לשכנים שרצו להמשיך עוד יום, עוד יומיים. אנחנו יצאנו ביום האחרון, בשבע דקות לחצות, כי המרחק בין כדים ובין המחסום היה שבע דקות נסיעה. אבל לא רציתי לעזוב. ממש לא"

כבר בינואר 2004, משחזר ליברמן, העלה מנכ"ל משרד ראש הממשלה אביגדור יצחקי את הנושא של פינוי יישובים. "הוא ניסה להגיע להבנות איתי, עם פנחס ולרשטיין ועם זמביש (זאב חבר), שנסכים לגירוש של יישובים מסוימים, ואז תתקיים בדיקה איך אפשר לצמצם את מספר היישובים שייעקרו. אבל זה עלה וירד באותו רגע. לא האמנו ליצחקי, ובכל מקרה לא היינו מסכימים".

הטענה כי היישובים שגורשו היו במצב חלש, מכעיסה גם את ליברמן עד היום. "זה קשקוש אחד גדול. אלו היו אמנם מקומות קשים מבחינת טרור, אבל יש יישובים שהיו במצב דומה מאוד, והיום הם פורחים – למשל היישוב מגדלים בשומרון. זו בטח לא עילה לגרש".

המהלך החד־צדדי שיזם שרון עורר התנגדות גם אצל יוסי ביילין, שב־2005 כיהן כיו"ר מפלגת מרצ. הוא תמך אמנם בעקירת היישובים היהודיים ברצועת עזה ובצפון השומרון במסגרת תהליך מדיני, אבל מנקודת מבטו, הפינוי בצפון השומרון נעשה ללא תוכנית של ממש, והשאיר את ישראל קירחת מכאן ומכאן. לנו הוא מספר כי באביב 2005, כחודשיים וחצי לפני העקירה בפועל, הגיע לפגישה בלשכתו של ראש הממשלה שרון. "ביקשתי הסבר לגבי פינוי ארבע ההתנחלויות בשומרון. הרי מדובר ביחידת שטח הגדולה פי שניים מרצועת עזה", משחזר ביילין. לדבריו, כששאל את שרון אם היישובים העקורים יהפכו לשטח A, שנמצא בשליטה מלאה של הרשות הפלסטינית, או ייוותרו במעמד שטח C – ראש הממשלה לא ידע להשיב, וביקש מהיועץ המדיני שלום תורג'מן לבדוק את העניין. גם ממרחק של 15 שנה, ביילין זוכר כי הופתע מאוד כשנוכח לדעת שהנקודה המהותית הזו טרם נידונה עד תום, זמן קצר כל כך לפני המהלך.

לאחר כמה דקות, הוא מתאר, הוכנס אל הלשכה פתק. שרון הקריא ממנו את המסקנה: המעמד המשפטי של השטח המפונה עוד צריך להיבדק. "אני מודה שלא ציפיתי לתשובה הזו. בסופו של דבר, שרון כל כך לא סמך על הערבים, עד שהוא השאיר את האזור המדובר במעמד שטח C. בסופו של דבר, מכיוון שהשטח לא הועבר לפלסטינים, ישראל לא זכתה בשום נקודות מדיניות על המהלך, וגם פגעה במתנחלים שהבתים שלהם נהרסו".

המרחב הצבאי שבתוכו שכנו ארבעת היישובים היה באחריותו של אלוף פיקוד מרכז דאז, יאיר נוה. ההיערכות הצבאית, הוא מתאר, החלה בחורף 2005, שבעה־שמונה חודשים לפני הפינוי עצמו. "הייתה בשלב מסוים כוונה לבנות גדר שתחלק את יו"ש ממזרח למערב, קצת דרומה מחומש, ולהגיע למצב שצה"ל לא יפעל בשטח המפונה. אני סברתי שלא כדאי שנקים גדר כזו, ושהפעילות הצבאית צריכה להימשך כפי שהיא. אחרי ההתנתקות אכן המשכנו לעשות בצפון השומרון את כל הפעילויות בעומק השטח, כולל פעילות שב"כ. הבסיס היחיד שפונה, מלבד הבסיסים הפלוגתיים שבתוך היישובים, היה מבוא־דותן, שם ישבה החטיבה המרחבית מנשה".

האחיזה הצבאית נטולת ההתיישבות האזרחית בשטח, אומר נוה, התגלתה כבעלת יתרונות וחסרונות. "מצד אחד היו פחות יישובים שצריך להקצות כוחות כדי לשמור עליהם. מצד שני – פחות נקודות אחיזה שמהן אפשר להוציא כוחות למארבים או בזמן התרעה. שלא כמו בעזה, לא הרווחנו כאן צמצום של סדרי הכוחות לאחר שיצאנו. מהבחינה הזו, הפינוי היה סתם".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2004041402753-750x444.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

נוה חובש הכיפה ספג באותה תקופה ביטויי כעס והפגנות שכוונו נגדו באופן אישי. למרות זאת, כמענה לשאלה על השבר שנפער בין צה"ל להתיישבות, הוא מעדיף לדבר דווקא על העבודה המשותפת. "היחסים ביו"ש היו שונים מאשר בעזה. קיימנו שיתוף פעולה עם המועצה האזורית שומרון ועם בנצי ליברמן שעמד בראשה. כאלפיים איש פונו מארבעת היישובים, ופיקוד המרכז וגם אני אישית סייענו כדי שלכל אחד יהיה לאן ללכת. רבים מהם עברו ליישובים שבהם נשארו לגור גם אחר כך, לא לתחנת ביניים. הובלנו במשאיות הפיקוד את השתילים מהגינות שלהם למקומות החדשים. גם מבחינת תעסוקה, רבים מהתושבים עבדו עוד לפני הפינוי בתוך תחומי הקו הירוק, כך שהשבר הכלכלי היה פחות כבד מאשר ברצועת עזה. ניסינו מבחינה חברתית לעשות את המקסימום, ואני מקווה שהצלחנו".

הסכין מסתובב בלב

על אף שתושבי כדים לא נגררו מבתיהם לאוטובוסים, דבי דרורי מבהירה כי זה בהחלט לא היה פינוי מרצון. "גם מי שיצאו מהיישוב חודש או חודש וחצי לפני המועד האחרון, לא עשו זאת מרצונם. אף אחד לא רצה לעזוב", היא מספרת.

המשפחה שלה הייתה האחרונה שנותרה בכדים. "כל יום היה כבה האור בבית אחר מסביב, עוד בית חשוך ועוד אחד. כל אחד עשה את זה בשקט ובבכי, בלי להפריע לשכנים שרצו להמשיך עוד יום, עוד יומיים. אנחנו יצאנו ביום האחרון, בשבע דקות לחצות, כי המרחק בין כדים ובין המחסום היה שבע דקות נסיעה. בעלי היה קצין משטרה, ולא רצינו שיעבור על החוק. יש לנו בן נכה צה"ל, ולא רציתי שחיילים יגררו אותו מהבית. אבל לא רציתי לעזוב. ממש לא.

"הייתי שם בפעם האחרונה ביוני 2016, בסיור שאורגן בידי מדרשת השומרון. הפלסטינים עשו מהמקום מזבלה, הרסו את הכול. רק הגדר החיה של הבית שלנו עוד עמדה שם, וגם העץ שהיה בחצר. אני יכולה לנסוע למשל לטרנסילבניה, לראות איפה אמא שלי גדלה כילדה ואיפה ניצב הבית של המשפחה. לעומת זאת הבת שלי, שחיה בישראל, לא יכולה לקחת את הילדים שלה ולהראות להם איפה היא גדלה ושיחקה ואספה אורניות. הזיכרון שלהם מבוסס רק על תמונות וסיפורים. זה אבסורד. מה שקרה לצפון השומרון זו בכייה לדורות. רק לפני שנה נכנסנו לבית שבנינו ביד־חנה, אבל אם ייתנו אפשרות לשוב לכדים, אני לוקחת את עצמי ומיד נוסעת לשם. אבנה בעצמי לבנה־לבנה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0816110346008-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"כבר באוטובוס שפינה אותנו משם, נשבענו לעשות הכול כדי לחזור", מספר דגן. "באותו רגע של הגירוש, התחלנו לתכנן ולחלום על השיבה. היום אני מתגורר בשבי־שומרון, בשכונת המגורשים שצופה אל חומש. זה פצע מבעבע, הר געש שלא כבה. אין יום שאני לא חושב על זה. כל בוקר אני מסתכל על חומש, והסכין מסתובב בלב.

"אנחנו עובדים על ביטול ההתנתקות כל הזמן. מאז הגירוש לא הייתה כנסת שלא עלתה בה הצעת חוק לביטול ההתנתקות. הראשונים שהגישו אותה היו יולי אדלשטיין ואריה אלדד, כשאהוד אולמרט היה ראש ממשלה. אולמרט טרפד, ומאז בכל שאר הכנסות נתניהו מטרפד. כל יום שבו חוק ההתנתקות עדיין קיים, הוא אות קין למדינת ישראל. אין לי ספק שבסוף זה יקרה. ברור לי שנחזור לשם, המשפחות רוצות לחזור. אנחנו מגדלים את הילדים שלנו על הכמיהה הזו. אני מקווה שאני בתור ראש המועצה האזורית שומרון אקבל את ההוראה מהממשלה על שיבה, ובתוך יום אוציא היתרי בנייה. גם לגוש קטיף צריך לחזור, אבל לשם כך דרוש מבצע צבאי. כדי לשוב לצפון השומרון לא צריך כלום. רק החלטת ממשלה".

The post העסקה הסודית שמאחורי פינוי היישובים בצפון השומרון appeared first on מקור ראשון.