1. רשת אינטימה ב-FINAL SALE

הרשת יוצאת בסייל חורף עד 60% הנחה על מגוון פריטים מקולקציית החורף באתר האונליין: https://www.intima-il.co.il ובחנויות הרשת, שימו לב לפיג'מות ההורסות.

2. Pierre Chavin בסופר-פארם אונליין

עם תחילת השנה האזרחית החדשה סופר-פארם מרחיבה את הקטגוריות שהיא מציעה באתר האונליין שלה, ותחל להציע יינות ללא אלכוהול כדי לאפשר גם למי שלא צורך אלכוהול לחגוג. המותג Pierre Chavin, יין ללא אלכוהול, מצטרף לקטגוריות שתוכלו למצוא באתר סופר-פארם ביניהן ביגוד והנעלה מהמותגים המובילים, ציוד ספורט, מכשירי חשמל ועיצוב ואבזור לבית, בנוסף לקטגוריות המסורתיות הקיימות בסופר-פארם ובראשן בית מרקחת, ביוטי, טואלטיקה ואופטיקה. להשיג באתר סופר-פארם.

3. חברת הרבלייף משיקה קפסולות ג'ל אומגה 3

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/01/הרבלייפליין-מקס-קפסולות-אומגה-3-מחיר-123-שח-צילום-יחצ-הרבלייף--150x150.jpeg 150w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/01/הרבלייפליין-מקס-קפסולות-אומגה-3-מחיר-123-שח-צילום-יחצ-הרבלייף--75x75.jpeg 75w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/01/הרבלייפליין-מקס-קפסולות-אומגה-3-מחיר-123-שח-צילום-יחצ-הרבלייף--750x750.jpeg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/01/הרבלייפליין-מקס-קפסולות-אומגה-3-מחיר-123-שח-צילום-יחצ-הרבלייף--90x90.jpeg 90w" sizes="(max-width: 960px) 100vw, 960px" />

חברת הרבלייף משיקה את "הרבלייפליין מקס", קפסולות המכילות שמני דגים להשלמת התצרוכת היומית של חומצות שומן חיוניות מסוג אומגה 3 (EPAו-DHA) ומספקות תועלות ללב, לראייה ולמוח. כל כמוסה מכילה 375 מ"ג EPA ו-250 מ״ג DHA, בנוסף לשמנים אתריים המופקים מטימין ומנטה לטעם מרענן. מתאים גם לצמחונים אוכלי דגים.

מחיר מומלץ לצרכן: 123₪ ( למארז המכיל 30 קפסולות) ניתן להשיג באתר החברה (דרך המפיצים):  http://herbalife.co.il

4. תיק צד עמיד לגשם ונגד גניבות

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 01/BG-22085_1-150x150.jpg 150w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2/01/BG-22085_1-75x75.jpg 75w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 01/BG-22085_1-750x750.jpg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2/01/BG-22085_1-90x90.jpg 90w" sizes="(max-width: 800px) 100vw, 800px" />

שינויי מזג האוויר הביאו את קבוצת זאוס לחשוב ולהשיק לקראת חורף 2022 את תיק BANGE, תיק הצד שמאובזר בשלל חידושים טכנולוגיים: הוא מגן מפני גניבות על ידי כך שהרוכסנים שלו נמצאים באחורי התיק, כך שמי שלובש את התיק על גבו מוגן מפני גניבות תכולת התיק. בנוסף, התיקב על נעילת מנעול TSA וגב רשת המונע מכם להזיע בימות הקיץ. כמו כן, הוא בעל יכולת הטענה לפלאפון ומאובזר בשקע וכבל הטענה לטלפון נייד ועשוי מחומרים נוגדי מים, כך שהוא חסין למים ושומר על תכולת התיק יבשה ללא כל חשש. יש לו תא מרכזי עם פתיחה רחבה, חמישה כיסים, תא רוכסן וכיס צדדי נסתר.

מחיר התיק הוא 199-229₪ וניתן להשיגו בחנויות התיקים ובכל חנויות המתנות, וכן באתר זאוס און-ליין: https://zeus-online.co.il/catalog

5. חוות תקוע מציגה: שורש כורכום טרי ובריא

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... rcum_packshot-750x505.png 750w" sizes="(max-width: 622px) 100vw, 622px" />חוות תקוע, המתמחה בגידול ושיווק פטריות מיוחדות וירקות אקזוטיים, מכריזה על שיא עונת הכורכום הטרי, שמגיע בתזמון נפלא עם עונת הגשמים ותבשילי החורף. את שורש הכורכום הטרי ניתן למצוא ברשתות השיווק, בשווקים הפתוחים ובחנויות הפרטיות. כורכום הוא אחד התבלינים הנפוצים ביותר במטבח הישראלי, אולם לרוב משתמשים בו בגרסתו המיובשת והטחונה. חוות תקוע משווקת בשנים האחרונות שורש כורכום טרי – אותו ניתן לשמור לאורך זמן במקרר או במקפיא ולהוסיף לתבשילים, מרקים, סלטים ורטבים.

למה כורכום טרי ולא מיובש? ראשית, הטעם. הכורכום הטרי מאופיין בריח אדמה חזק ונטול מרירות המאופיינת את התבלין היבש. נוסף לכך, הערכים התזונתיים, התבלין הטחון עובר תהליך של הרתחה ארוכה, ייבוש, וטחינה אשר גורר קיטון בריכוז הרכיבים, בשמנים הנדיפים ובהתאמה, ירידה באיכות הערכים התזונתיים. יתרה מזאת, לפעמים ישנו חשש לערבוב התבלין היבש עם קמח להגדלת נפח האבקה על חשבון איכות המוצר וריכוזו. כשאנו צורכים מוצר טרי וטבעי אנו יודעים בוודאות מה אנו צורכים ומה הוא מכיל, בנוסף, נשמרים כל ערכיו התזונתיים וכן טעמו וצבעו הטבעיים.

את שורש הכורכום של חוות תקוע ניתן למצוא בכל רשתות השיווק, החנויות הפרטיות והשווקים הפתוחים ברחבי הארץ. לפרטים נוספים, מאמרים בנושא בריאות ומתכונים: http://www.tekoafarms.co.il

6. חדשנות עולמית מישראל – שמן מעורב בצל

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-19.36.21-360x504.jpeg 360w" sizes="(max-width: 685px) 100vw, 685px" />

לראשונה בעולם: נמצאה הנוסחה ל"שמן מעורב בצל". מי שחתום על הנוסחה הייחודית הוא שף רונן אביחיל (55) שוויתר על הרעיון לרשום פטנט ( כדי שלא נדע את הדרך ) ושומר את המתכון לעצמו (השמן עבר אישור מעבדת  FDA  ). השמן מקצר זמן עבודה משמעותי במטבח – במקום לקלף בצל, לחתוך, לטגן, לנקות – פשוט מוסיפים 2 כפות לתבשיל ומקבלים את אפקט הטעם של 2 בצלים קצוצים ומטוגנים חום חום, כך שמקבלים את הטעם, ללא המרקם. עניין נוסף ולא פחות חשוב, השמן פותר בעיה של ילדים סרבני הבצל באוכל  שמסתבר שאוהבים טעם של בצל אבל לא אוהבים את המרקם. יתרון שלישי ולא פחות חשוב ניתן להשתמש בו כתחליף הכי טעים לחמאה בבישול בשרי.

מחיר לחצי ליטר: 40 ש"ח. לינק לרכישה: https://headstart.co.il/project/66234? ... amp;utm_campaign=hs_66234

7. שקיות רב שימושיות להקפאה ולאחסון

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/01/שקיות-זיפר-להקפאה-מבית-הוסטס-22-על-17-סמ-40-יחידות-9.90-שח-להשיג-אצל-ברשתות-השיווק-ובאתר-היבואן-אפרת-אשל-750x501.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

המותג הוסטס מבית חברת אינטרסן, המוביל בתחום הכלים החד פעמיים, מוצרי בישול ואפיה ואביזרי ניקיון והיגיינה, מציג מגוון שקיות ניילון המיועדות להקפאת מאכלים שונים בפריזר, המגיעות עם סוגרי ריצ'רץ' או זיפר לבחירה ובמגוון גדלים שימושיים.

תהליך ההקפאה מאט את התקלקלות המזון על ידי הפיכת לחות עודפת לקרח ובכך מעקב את צמיחתם של רוב זני החיידקים ועובשים, מה שהופך את המזון לטרי ואכיל גם לאחר חודשים רבים. שקיות ההקפאה מבית המותג הינן רב שימושיות, אטומות ושומרות על טריותו של המזון המוקפא, בין אם מדובר בבשרים, קציצות, דגים, ירקות, פירות ואף חבילות מזון לאחר שנפתחו ולא סוימו. בשקיות ניתן להשתמש גם לאחסון כריכים, חטיפים ומאכלים שונים אותם לוקחים הילדים לגנים ולבתי הספר. כמו כן, יכולות לשמש לאחסון של משחקי ילדים, כגון לגו, פזלים ונוספים בעלי חלקים קטנים שנוטים ללכת להתפזר בבית וללכת לאיבוד. השקיות זמינות עם סוגי סוגרים, זיפר או ריצ'רץ', וכן במגוון גדלים, החל מ- 19X18 ס"מ ועד 28X27 ס"מ. בחבילות 15 עד 40 שקיות, בהתאם לסוג. טווח מחירים: 9.90-17.90₪ לחבילה. להשיג ברשתות השיווק המובחרות ובאתר היבואן אינטרסן.

8. חדש מ"בייגל בייגל" – דגדג בשני טעמים חדשים

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/01/דגדג-פתי-בר-קרדיט-סטודיו-0304-מחיר-12.9-14.9-שח-2-150x150.jpg 150w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/01/דגדג-פתי-בר-קרדיט-סטודיו-0304-מחיר-12.9-14.9-שח-2-75x75.jpg 75w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/01/דגדג-פתי-בר-קרדיט-סטודיו-0304-מחיר-12.9-14.9-שח-2-750x750.jpg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/01/דגדג-פתי-בר-קרדיט-סטודיו-0304-מחיר-12.9-14.9-שח-2-90x90.jpg 90w" sizes="(max-width: 960px) 100vw, 960px" />

דגדג הוא אחד החטיפים האייקוניים בישראל שמלווה אותנו כבר שנים. מילדות עד בגרות – אין ישראלית או ישראלי שלא מכירים את צורת הדג המפורסמת ואת הטעם הממכר. עכשיו, רגע לפני השנה החדשה, מפתיע המותג ומשיק 2 טעמים חדשים במהדורה מוגבלת: קטשופ ופתי בר. החטיף טבעוני וניתן להשיג בכל רשתות השיווק.

9. PERSIL משיק קפסולות ג'ל חדשות

מותג הכביסה המוביל בעולם משיק את: PERSIL POWER CAPS – קפסולות ג'ל מרוכזות לכביסה עם 3 תאים. הקפסולות החדשות מכילות פורמולה חדשנית לניקיון בוהק ורעננות מתמשכת של הכביסה, עם 3 תאים לתוצאות ניקיון טובות ביותר.

פרסיל קאפס קפסולות ג'ל – מחיר מומלץ לצרכן: 59.90  ₪ לתכולת 56 יח'

פרסיל קאפס קפסולות ג'ל – מחיר מומלץ לצרכן: 34.90  ₪ לתכולת 26 יח'

10. רשת גולף & קו משיקה סדרת מוצרים עם הדמות המיתולוגית MIFFY

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/01/סט-מצעי-כותנה-לתינוקות-MIFFY-BLOSSOM-גולף-קו-מחיר-לצרכן-199-צלם-ערן-סל...-150x150.jpg 150w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/01/סט-מצעי-כותנה-לתינוקות-MIFFY-BLOSSOM-גולף-קו-מחיר-לצרכן-199-צלם-ערן-סל...-75x75.jpg 75w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/01/סט-מצעי-כותנה-לתינוקות-MIFFY-BLOSSOM-גולף-קו-מחיר-לצרכן-199-צלם-ערן-סל...-750x750.jpg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/01/סט-מצעי-כותנה-לתינוקות-MIFFY-BLOSSOM-גולף-קו-מחיר-לצרכן-199-צלם-ערן-סל...-90x90.jpg 90w" sizes="(max-width: 960px) 100vw, 960px" />

בחורף הזה אנו צוללים לעולמה המופלא של MIFFY, הארנבת המתוקה מספרי הילדים של דיק ברונה. MIFFY נולדה ב-1955 בצפון הולנד ומאז הפכה לדמות המסמלת טוב לב, נאיביות ונועם.

בקולקציה מגוון פריטים כגון סט מצעים לילדים ולמבוגרים הצעירים ברוחם, שמיכות פליס חורפיות ונעימות, סט כלי מלמין, מגבות רחצה ופריטי נוי לחדרי הילדים. כל הפריטים מתאפיינים בצבעוניות חמימה וכובשת לבבות ובאיכויות הבלתי מתפשרות האופייניות לרשת גולף & קו.

טווח מחירים: 15.90-399₪.

11.  KB PURE משיקה את FORMULA X Y Z: הבשורה הבאה בעולם האנטי אייג'

חברת KB PURE מציעה מגוון תכשירים לבעיות עור הנמכרים אצל אלפי קוסמטיקאיות בענף המקצועי. לאחר 3 שנים של פיתוח ומחקרים קליניים, משיקה החברה את X Y Z FORMULA, שלושה תכשירים המובילים ביחד לעיכוב תהליכי ההזדקנות בעור לצד הגברת תהליכי חידוש בעומק העור, זאת בזכות המרכיבים הייחודים שפיתחו קובי ברוך מומחה בקוסמטיקה טיפולית, ארומתרפיה ומפתח התכשירים של KB PURE בנוסף להכימאים של החברה. התכשירים מתאימים לשימוש באזור הפנים, העיניים והצוואר (דקולטה), ללא שום תופעות לוואי וחומרים המגרים את העור. השילוב של שלוש הפורמולות מוביל לתוצאה מידית והמשכית, לשינויים בעור, הענקת ברק, מוצקות, זוהר וטשטוש כהויות.

מחיר מוצע לצרכן: 470₪ למוצר או 1380₪ לכל הסדרה. לאיתור קוסמטיקאית או מטפל בשיטה זו באזור מגורייך ניתן להתקשר לטלפון: 03-6742323

The post חדשות הצרכנות: השנה החדשה הגיעה ואיתה שלל מוצרים appeared first on מקור ראשון.

החורף כמעט חלף מבלי שבאמת היה פה, והאביב כבר כאן. בימים הקרובים תחול עלייה הדרגתית בטמפרטורות, וביום ראשון יהיה חם ויבש במידה ניכרת. בהמשך השבוע יצנחו הטמפרטורות, וגשם צפוי בימים שלישי ורביעי ברחבי הארץ.

חזאי מטאו-טק, ליאור סודרי, רכס מעל אזורנו גורם למזג אוויר חמים ונוח. היום (שישי) יהיה נאה, עם עליה בטמפרטורות והן גבוהות מעט מהממוצע לתקופה. גם בשבת הטמפרטורות יוסיפו לעלות, וייעשה חם מהרגיל לעונה.

ביום ראשון יהיה מעונן חלקית בעננות גבוהה ובינונית, יהיה חם במידה ניכרת מהרגיל לעונה.

ביום שני יתחיל המהפך במזג האוויר. יהיה מעונן חלקית, תחול ירידה קלה בטמפרטורות, אך עדיין יהיה חם מעט מהרגיל לעונה. ייתכן גשם מקומי קל.

ביום שלישי יוסיף להיות מעונן חלקית עד מעונן, עם ירידה בטמפרטורות, ייתכן גשם מקומי ברוב חלקי הארץ, ויתכנו סופות רעמים יחידות, קייים חשש לשיטפונות בנחלי המזרח והדרום.

The post עלייה בטמפרטורות – השרב חוזר: תחזית מזג האוויר appeared first on מקור ראשון.

תכולת הספרייה: הקו הבולט הוא שאין לה מאפיין אחד. יש שם הכול מכול: פוליטיקה ואקטואליה לצד סיפורת קלאסית ורומנים לוהטים, מחקרים על צבא וביטחון לצד ספרי הגות, ספרים על ריגול ומודיעין לצד ספרי הומור ובילוש, שירה, ביאליק, שלום עליכם ועוד. על המדפים נמצאים יצירותיהם של מיטב הסופרים, וחלקן נקראים פעם ופעמיים ויותר.

The post "הוא אמר 'נעים מאוד, יהודה'. כמעט בלעתי את לשוני מרוב תדהמה והתרגשות" appeared first on מקור ראשון.

לוקח לי זמן למצוא את המיקום שעזרי טובי שלח לי. שעת לילה במזרח גוש עציון, והרכב מתפתל בכבישים נידחים שאפילו הווייז אינו יכול להם. לבסוף אני נוחתת בחאן ערוגות ומוקפצת בטרנטה של טובי היישר לבית משפחת לויט שנמצאת בעיצומן של חגיגות זבד הבת לנכדה החדשה שנולדה להם. עדי, הסבתא הגאה, רק בת 45, מזמינה אותנו לאכול מהכיבוד שעוד נשאר. בתפריט – תבשיל כבש מהצאן שלהם שנשחט שעות ספורות קודם לכן, על מצע אורז עסיסי, לצד פיתות וחומוס בעבודת יד כדי לנגב את מה שנשאר.

מעולם לא נפגשנו, אבל נדמה שלאיש במקום זה לא מפריע. ממילא האירוע בנוי במתכונת של אורחים מזדמנים. בחוץ ישובים אנשים צבעוניים למראה, רובצים על מחצלות ומדברים בשקט נעים שכזה. טובי עובר מאחד לאחד, נדמה שהוא מכיר את כולם או לפחות שכולם מכירים אותו.

וזה עוד החלק הבורגני של השבוע. בג' באלול התחיל המסע הזה שלו, שנמשך עד ראש השנה. טור שעבר בין גבעות נשכחות, מאחזים וחוות בודדים בשטחי המערב הפרוע של יהודה ושומרון. חמוש במצלמה הוא נכנס למקומות שרק יודעי דבר מכירים. ישן על מזרנים, התכלב באוהלים, התקלח בבקבוק מים מול נוף שומרוני משכר, ורק בסופי שבוע חזר למשפחתו כדי לאגור קצת כוחות ולהתחיל בשבוע חדש.

טובי, 52, מתגורר כבר שנים ביצהר, נשוי לאורה ואב לחמישה. הוא גדל בנתניה בבית מסורתי, ואחרי טיול במזרח החל להתקרב לדת. תוך כדי התהליך, באחת השבתות, התארח בחווה של אברי רן ליד איתמר. "לקחו אותי לגבעה הראשונה שהוא הקים, והייתה לי שם שבת הזויה. היינו על הר חשוך מלא ברוחות, וחשבתי לעצמי 'איזו הזיה, איך שמגיע מוצ"ש אני טס מכאן ולא חוזר'. אבל במהלך השבת הייתה לי איזו התפכחות. פתאום הבנתי שאני עושה היסטוריה. שבעצם אני מת על זה. שזה כמו מה שקראתי בספרים על אברהם אבינו, ובום, נפתח לי כל העניין הזה של יהודה ושומרון".

בימים כתיקונם הוא עוסק בהפקת תוכן לסמארטפונים ומלמד אנשים כיצד לעמוד מול מצלמה, לצלם ולערוך. בגלגולו הקודם היה בכלל מוזיקאי, אבל הוא מוכר לציבור בעיקר בתור מי שהקים את "בומרנג – נלחמים למען ישראל" – לאחר שנחשף לתדמית הקשה שנוצרה לעולם ההתנחלויות בתקשורת. העמותה מפיקה סרטונים עצמאיים ומייצרת תוכן לארץ ולחו"ל שמטרתו לחזק את תדמית ההתיישבות.

פני קדם, חוות הרשאש, מרום שמואל, חוות עמק תרצה – אלו רק חלק מהמקומות העלומים שהצליח לחדור אליהם, ובניגוד לסקרנים רבים אחרים, גם להתקבל בברכה. "רציתי להיכנס אחרת לראש השנה", הוא מסביר את ההחלטה, "לעבור חוויה רוחנית. אירופה לא הייתה עושה לי את זה. ידעתי שאם אני רוצה לחוות חוויה עמוקה הדרך היא ללכת לגבעות. אני חי כבר שנים ביו"ש, ואני רואה את זה קורה ומתרחש. פה ושם יוצא לי להיפגש בזה ואני קולט שיש פה משהו חזק. אמרתי יאללה, אני יוצא לשם, כפרה על אשתי שנתנה לי את הפס הזה".

"ההתנחלויות נמצאות כבר 20 שנה באותו מקום. כפרה עליהם, אבל הם כבר לא מתנחלים. הגבעות הן משהו חם שקורה עכשיו"

את הביקורים שלו תיעד טובי בסרטונים קצרים עשויים בקפידה שעלו בזמן אמת לערוץ היוטיוב שלו. כמו למשל ביקור לילי בחווה שנמצאת בעומק השטח, שם בחור בשם בן ישי מסביר את פשר הגעתו לשם: "בסופו של דבר כשאני בא לפה, לאדמה, אני מחפה על אלפיים שנה שנטשתי אותה ובגדתי בה".

"לא התכוונתי לזה", טובי מסביר, "אבל יצא שיצאתי למסע ביום פטירתו של הרב קוק, וזה מעניין, כי גם הרב קוק יצא בזמנו עם הרב חיים זוננפלד למסע המושבות. זה מסע שעבר בכל הקיבוצים החילונים בתקופה החלוצית שלהם. הם נסעו בדרכים עקלקלות, הסתובבו ממקום למקום, ניסו להכניס קצת יהדות לתוך המקומות האלה".

למה בחרת דווקא בגבעות?

"כי ההתנחלויות נמצאות כבר עשרים שנה באותו מקום. כפרה עליהם, אבל הם כבר לא מתנחלים. זה שבתקשורת מגדירים אותם כמתנחלים – סבבה. אנחנו כבר גרים שם, יש לנו תנאים טובים וחיים טובים. מדי פעם אנחנו שומעים את הסיפורים של בני קצובר על איך הקימו את סבסטיה, אבל הגבעות הן משהו חם שקורה עכשיו. בהתנחלויות אני יכול להביא סיפורים אנושיים, אבל ציונות, יישוב הארץ, מסירות נפש – זה שם".

טובי עושה חלוקה בין סוגי המקומות שבחר לבקר בהם. "יש את החוות הוותיקות יותר, כמו מעון, או החוות של אברי רן, שקיימות כבר עשרים שנה. הן יחסית מסודרות, יש לתושבים שם תוכנית כלכלית והם לא נאבקים על הקיום שלהם. יש את החוות החדשות, בנות שנים בודדות, לרוב משפחה אחת מחזיקה את החווה עם עדר ונמצאת בהתמודדות מאוד קשה. הסוג הבא הוא הבלאדים – נערים שממש חיים בלי כלום. יוצאים למרעה, ישנים באוהל על מזרנים מעופשים, ממש מתנהגים כמו בדואים. נדיר שהם נפתחים מול מצלמה, אבל איתי הם הסכימו לדבר. ישנתי איתם שם על המזרנים שלהם, לפעמים יצאתי איתם למרעה. הפעם הראשונה שביקרתי במקום כזה הייתה ליד מצפה יאיר, לקחתי את הכרית ואת השמיכה שלי והצטרפתי אליהם".

ומה אתה עושה כשאתה פוגש אותם?

"קודם כול אני שם, אני איתם. עוד לפני שאני מדבר על צילום, אני יוצר איתם קשר אנושי. אני אוהב אותם, אני בא ממקום של עין טובה ואי אפשר להסתיר את זה".

את המסע הוא העביר בזמן אמת דרך קבוצות ווטאסאפ שפתח, אליהן הצטרפו למעלה מ־1,500 איש. כשנפגשנו, טובי היה בעיצומו של המסע. בין לבין הראה לי את החומרים שתיעד לאחרונה, כמו למשל ילד קטן שיושב על איזו מכונית טרנטה ומכריז שהוא יוצא למשימת ביטחון. "בווטאסאפ היו גם חומרים שלא עלו ליוטיוב הרשמי, דברים שיותר מעבירים את האווירה, ואנשים ממש התלהבו מזה. פנה אליי איזשהו כתב מדנמרק שנמצא בקבוצה וביקש שאחבר בינו לבין הנערים האלו. הסברתי לו שהם לא יסמכו לדבר עם אירופים".

אולי זה היתרון המשמעותי שלך, שכלפיך לא קיימת החשדנות שיש כלפי התקשורת?

"הם מרגישים שאני בא ממקום אחר. הם גם ראו את הסרטונים ואז שלחו לי 'אחי, יש עוד גבעה, תבוא אלינו'. יותר מזה – שמתי לב שזו ממש תרפיה בשבילם. כשאני בא ומראה להם את החיים שלהם מבחוץ, בזווית אחרת, זה עושה להם משהו. קיבלתי הודעה מאישה שביקרתי בחווה שלה, היא ממש דיברה שם על ריפוי של משקעים. במקום אחר פגשתי את אשתו של גבריאל ריס, אישה שגדלה בבית שמאלני ואומרת בכנות שלא הייתה באה לשם אם היא לא הייתה נשואה לאיזה משוגע שהיא אוהבת אותו. היה מיוחד לשמוע אותה אומרת שהיא לא מרימה דגל, אלא פשוט התחתנה עם מישהו שזה הקטע שלו, היא אמרה את זה כל כך בתמימות. אלה הרגעים הכי יפים, כי הם שוברים את הסטיגמה. כמה שהם חשדניים בהתחלה כלפי מי שבא מבחוץ, בסוף כל בן אדם רוצה שיספרו את הסיפור שלו".

מדי פעם ביקש טובי מהצופים לתמוך בביקור ולפנק את הנערים דרך הפייבוקס באיזו ארוחת ערב. "דאגתי לחבר'ה ליד מצפה יאיר למשלוח פיצות מסוסיא. באמצע הלילה ראינו פנס יורד ופתאום הגיעו פיצות חמות, פתחנו אותן באוהל עם הבירות וזאת הייתה חוויה מגניבה. כשאני שואל למה הם שם, לרוב התשובות די דומות – מה שמניע אותם הוא הרצון לחזור לחיות על האדמה באופן הכי אותנטי שאפשר. עד כדי כך שהם אפילו רואים בבדואי איזה מודל לחיקוי. הם שרים בערבית, לומדים ערבית, אפילו שמים כאפיות. המוזיקה שהם שומעים זו דחייה (מוזיקה בדואית עממית, רמ"ב) הייתי מצפה שיקשיבו לביני לנדאו או משהו, אבל לא, הם רוקדים באוהל, מסלסלים. אגב, לא הרגשתי שהם ילדים שברחו מהבית או נוער בסיכון, והם גם הצהירו את זה על עצמם, רובם באים מבתים רגילים והם הגיעו לשם בגלל איזו כמיהה שורשית לחזור לאדמה".

היו לך דעות קדומות שהשתנו?

"עברתי סוויץ' גדול מאוד. הם בעצם אומרים שהגישה שלהם פעם הייתה מאוד לוחמנית גם מול הערבים, ופתאום קלטתי שחלק מזה שהם לומדים את השפה ואת המנטליות הערבית גם הופך אותם להיות מסוגלים לתקשר איתם בצורה אחרת לגמרי ממה שאנחנו רגילים מנוער הגבעות. משהו מדהים קורה שם. זה כמובן לא אומר שאין יותר חיכוכים. זה לא אומר שאין גבולות וטריטוריה, אבל זה פחות מהמקום הלוחמני של האנטי, ויותר מהמקום של החיבור והרצון לחיות בצורה מסוימת. יש להם ממש רומן עם האדמה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2/10/20220912_185749.jpg_רמת-מגרון-750x423.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"מה שמניע אותם הוא הרצון לחזור לחיות על האדמה באופן הכי אותנטי שאפשר. עד כדי כך שהם אפילו רואים בבדואי מודל לחיקוי. הם שרים בערבית, לומדים ערבית, אפילו שמים כאפיות"

לפני שנפגשנו טובי ביקר וצילם סרטון עם הנערים שעובדים במעלה אהוביה, גבעה שהוקמה לאחר מותו של אהוביה סנדק ז"ל. אחד הנערים הסביר כי הרעיון הוא התיישבותי – לתפוס את המרחב באמצעות העדר, משימה לא פשוטה כשלעצמה. הם שומרים משעה חמש בבוקר עד שמונה בערב על הצאן. "יכולנו לחיות חיים נורמטיביים", אומר אותו נער, "אנחנו בחרנו לצאת מהגדרות". "כל המנהיגים של עם ישראל היו רועי צאן", מוסיף אחד משותפיו, "אני לא חושב שכולם צריכים להיות כמוני".

"החוויה שם הייתה מאוד חזקה", נזכר טובי, "ישבנו סביב הפויקה ודיברנו. הם ממש שיתפו אותי בתובנות לגבי אורח החיים שלהם והאידיאולוגיה. הם אפילו הביעו פלורליזם מסוים כשאחד מהם אמר שהוא לא חושב שכולם צריכים לעשות את זה, שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. אחד הדברים הכי עמוקים שאני לוקח משם הוא שכל הזמן מיתגו לנו את החבר'ה האלה כפליטי מסגרות, אבל אני מוכרח לציין שלא היה שם ולו פעם אחת ריח של סמים. התביעה והדרישה מהנערים שם כל כך גבוהה שהם לא יכולים לבוא בשביל סתלבט וגיטרה. מצפים מהם לבוא לעבוד, ויש כל כך הרבה אחריות ודברים לעשות.

"פתאום קלטתי שהם הפתרון האסטרטגי של מדינת ישראל. כל הזמן מדברים על כך שאנחנו מאבדים שטחים בנגב ובצפון, לא רק ביהודה ושומרון. הערבים פשוט משתלטים על הקרקע. צה"ל לא יכול לפתור את הבעיה הזאת, כי גם אם הצבא בא והורס פעם אחת, הם באים שוב. היחידים שבאמת יכולים לפתור את העניין הזה ולתת מענה ולשמור על הקרקעות אלו רק החבר'ה האלה, שבאים לתפוס את הקרקע ומוכנים גם לחיות בתנאים לא נוחים לאורך זמן – בלי מלגות, בלי מענקים, מדינת ישראל לא צריכה אפילו לשפוך עליהם כסף, רק לעזוב אותם בשקט. אבל במקום זה, כל הזמן באים ונלחמים בהם. יש פה חבר'ה ששומרים על אדמות המדינה שלנו, הם נכנסים בדיוק איפה שאנחנו מבינים שיש בעיה לאומית אסטרטגית, אז מה הקטע? במקום למנף אותם, לתת להם את הספייס הזה, פועלים נגדם.

"אתמול למשל היה לי ביקור הארדקור", הוא ממשיך, "קראתי לזה 'החווה בעומק השטח', אפילו לא אמרתי לעוקבים איפה זה. מקום שנמצא מעל נחל קנה. נסעתי לשם 25 דקות בשטח עם הרכב המסכן שלי. פעמיים ביום הם מביאים מים לחווה בטרקטור, פגשתי את הבחור שמחזיק את החווה בדרך, זה היה מטורף. ישבתי לדבר עם אשתו, בחורה עדינה כזאת, מדברת איתי בנחת. עוד משהו שגיליתי – הם אנשים מאוד עדינים. היית מצפה לראות איזה משהו לוחמני בעיניים של בחורה שגרה במקום כזה אבל זה אחר לגמרי".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/10/מעלה-אהוביה-750x422.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"השתתפתי בשמירות ועזרתי להם. הם היו בטוחים שאני בא ללילה אחד ושמו אותי באמצע הלילה לשמירות. אמרתי להם 'תרגיעו, אני כל לילה שומר פה במקום אחר'"

המסע של טובי, יש לציין, מומן מכספו האישי. "הרבה אנשים שואלים אותי לגבי המימון והאם מישהו עומד מאחורי, אז לא. ממש לא. שברתי חיסכון בשביל לצאת למסע הזה".

אלו תגובות קיבלת מהאנשים שליוו אותך בווטאסאפ?

"אנשים שלחו לי הודעות בכמויות. הרבה אנשים ציינו שהם רוצים לשלוח לחברים השמאלנים שלהם דווקא את הסרטונים של הנערים האלה. יש לי חבר אמריקני למשל, והוא רצה לשלוח את זה לחבר'ה הפרוגרסיביים שלו כדי שיראו שגם אנחנו ילידים וגם לנו יש קשר לאדמה. הם תמיד רואים את הערבי חי על האדמה, ואת היהודים בונים ערים".

ואכן, הסרטונים של טובי, כל אחד בן ארבע דקות בממוצע, מציירים תמונה של ארץ לעולם־לא. חוות פרועות למראה שיושביהן מעירים את השמש, מקומות שעדיין פרוצים מבחינת החוק וקסם של נעורים מלווה אותן. אולי האזור האחרון בארץ שבו ניתן עדיין לחיות ככה, שעה שאפילו השטחים הפרוצים ביותר בפריפריה שבתוך הקו הירוק נוטים להתמסד.

"זה נכון", מסכים טובי, "בואי נגיד שאם אתה תלך בארץ בתוך איזה שמורת טבע ותנסה לגור שם, יעיפו אותך מיד, פה יש את האפשרות הזאת. אבל עדיין, ממה שזיהיתי, זה לא המניע. זה לא רק ממקום של יצר הרפתקנות, אלו נערים שבאמת מרגישים מחויבות להגן על הארץ. הם כל הזמן דיברו איתי על כך שהם מוטרדים מהבנייה הבלתי חוקית של הערבים. המדינה שלנו מדברת בצורה יותר פורמלית ונאבקת עם דו"חות, אבל הם מרגישים שהמשחק הוא אחר".

בסרטון שהעלה ממשק מן, שנמצא בשטח בין היישובים כרמל ומעון, רואים את יששכר, האב, חותך מלפפונים על הבוקר. גם זו ציונות. יעל, אשתו, מספרת שהגיעו לשם כשכבר היו מסודרים, בעלי עבודות. "18 שנה בנינו מגדל, ביום אחד הורדנו אותו", היא אומרת, "זו הייתה רעידת אדמה". אחר כך היא מתוודה על הימים הקשים בחורף של מדבר יהודה – "קור אימים, לא היה איך לחמם. הילדים בוכים בבית 'אמא, תביאי לנו אוכל'".

"הרבה מהם גם דיברו בפתיחות על האתגרים שבאים עם מגורים במקום כזה", מוסיף טובי, "למשל הזוגיות, שהמחויבות לחיים בחווה מאוד מקשה עליה. עוד נושא שעלה אלו הילדים הגדולים שהכירו את אורח החיים לפני שהגיעו לחווה, וחלקם לא אהבו את השינוי כי הרגישו שכופים עליהם איזושהי מציאות ששאבה את אבא ואמא. אז כן, הם מדברים גם על המחירים המשפחתיים".

מה המטרה הסופית, הם בכלל רוצים שהחוות האלו יתפתחו ליישובים גדולים?

"הרבה מהם אמרו לי שביום שיקימו משהו ממוסד איפה שהם נמצאים, הם יעברו כבר למקום אחר. כלומר, מה שמושך אותם זה להיות חלוצים לפני המחנה".

ובכל זאת, בסוף מי שמחזיק את ההתנחלויות ומנרמל אותן אלו לא נערי גבעות, אלא הבורגנים שגרים שם שנים וחיים את שגרתם האפרורית.

"אני מסכים איתך במובן של הקונצנזוס. אבל במאבק על אדמות המדינה, על השטח, שם אנחנו אנמיים. אין מה לעשות, בן אדם שיוצא כל בוקר לעבודה וחוזר, אין לו זמן לחשוב על הדברים האלה. גם אם ערבי יבנה 200 מטר מהבית שלו, לא בטוח שהוא ישים לב. יש נטייה לחשוב שאנשים תופסים את השטחים האלה כדי לעשות איזו עקיצה נדל"נית, כדי שאולי עוד עשרים שנה הם יבואו ויקצרו את הפירות. ככה עובד הראש הבורגני שלנו, אבל אצלם לא זיהיתי את זה, להפך – הם בעד שיבואו אנשים ויחליפו אותם כדי שיוכלו ללכת למקום אחר".

כשאני שואלת את טובי אם היו רגעים מצחיקים במסע, הוא קצת מסתייג מהשאלה. "יש רגעים כאלו, כמובן, אבל בסוף אני מתעד שם חיים רציניים מאוד, ואנשים שמרגישים שהם נמצאים במשימה רצינית מאוד. כשאני מגיע למקום, אני צריך להרגיש את האווירה שלו, אני מספר סיפור דרך המצלמה ואני צריך לרכך את האנשים כדי שייפתחו. אני חייב להיות מאוד ממוקד במה שאני מתעד כי הכול גם נערך בזמן אמת ואני לא רוצה למצוא את עצמי טובע בחומרים. בלילה גם השתתפתי בשמירות ועזרתי להם. בכל מקום שהגעתי הם היו בטוחים שאני בא ללילה אחד ולפעמים שמו אותי באמצע הלילה לשמירות. אמרתי להם 'תרגיעו, אני כל לילה שומר פה במקום אחר. לא באתי פה איזה בשר טרי שאפשר להתעלל בו ולטחון אותו עכשיו'".

ובכל זאת טובי נזכר גם ברגעי צחוק והומור, "העליתי בוואטסאפ איזה סרטון שלי מתכונן למקלחת שדה עם בקבוק וצחקתי על התנאים, אפילו שאשתי אמרה לי שאני משוגע שאני מראה את זה. וגם ברור שהחבר'ה האלה צוחקים המון ביניהם, אבל אני סוג של אאוטסיידר שלא תמיד מבין את השפה שלהם ואת הדאחקות הפנימיות שביניהם. רוב הזמן הייתי בפוקוס לתעד ולהוציא סרטון טוב, וזה מספיק מאתגר. אני מרגיש שהתיעוד הזה חושף איזושהי נקודה בזמן שאנשים לא כל כך מודעים אליה. זו תופעה שרק תלך ותגדל אם מדינת ישראל תשכיל לנצל אותה לטובתה. עוד כמה שנים נסתכל אחורנית ולא יהיו הרבה תיעודים כאלה".

The post חמוש במצלמה, עזרי טובי מצליח להביא את סיפורם הציוני של נערי הגבעות appeared first on מקור ראשון.

להמציא את עצמך מחדש זה דבר אחד. להמציא את ההמצאה שלך מחדש, זו כבר אמנות. והספר השני שחנוך דאום הוציא עצמאית "החיים הם רק תקופה" (הראשון היה "החיים הם תקופה קשה") הוא אמנות. לא אמנות של מוזיאונים, של קונצרט מעונב או של פסלים משיש, אלא אמנות עכשווית, בועטת, שוברת כל מוסכמה אפשרית, פורצת דרך, חצופה, אינטליגנטית ומודעת לעצמה. על מה הספר, אתם ודאי שואלים. אין לשאלה הזו תשובה. זה חלק מהקסם, מהאמנות. בעצם יש תשובה. היא ניתנה לאותה השאלה בדיוק שנשאלה על הסדרה "סיינפלד". על שום דבר. דאום כותב את זרם התודעה שלו, והקורא מוזמן להיסחף איתו, לצחוק איתו, להסכים, לחלוק, להתרגש – להתחבר למעמקי נפשו של מי שהפך בשנים האחרונות מבעל טור קבוע בעיתון ומגיש תוכניות טלוויזיה נידחות יחסית ובתדירות לא גבוהה, לאחד מהקומיקאים המצליחים בישראל שממלא אולמות בקצב שבו הוא מוכר את ספריו.

העובדה שדאום משווק את ספריו בעצמו, ללא תיווך של הוצאה, מביאה לפייסבוק ולאינסטגרם שלו את עם ישראל הקורא, וזה, מתברר, שונה לגמרי מהסטריאוטיפ שאולי שרטטתם לעצמכם. הנה כי כן, כשמביאים לבני ובנות דור הנטפליקס ספר שהם מתחברים אליו, פתאום הם דווקא כן מסוגלים לקרוא מאתיים עמודים ברצף. לפתע חבורת צעירים יושבים ליד מנגל והבילוי שלהם הוא קריאת קטעים מספר (תוך כדי התפרצויות צחוק בלתי נשלטות, כמובן). הם מעלים את הסרטון המצולם לרשת החברתית, איך אפשר בלי, אבל הנה – הוכח שאפשר לעשות גם בישראל 2022 אירוע תרבותי מספר. ואת זה, כמו את ההקדשות המרגשות שקוני הספר מבקשים ממנו, ואת הצחוק המשוחרר שכמעט כל קורא שלו חווה, אף אחד כבר לא ייקח מחנוך דאום.

הכינרת

אני כותב בספר החדש על הכינרת כמו אדם שכותב על אהובה. זה משהו בחיווטי המוח שלי. בחוטים הפנימיים ביותר. איזו רגיעה שמתפשטת לי בנפש כשאני בסמוך לאגם הזה, שיש אולי יפים ממנו אך אין יפים כמוהו. אגב, פעם מצאנו כלב מוזר ליד הכינרת וניסינו חודשיים לגדל אותו אבל הוא התנהל בטרלול מוחלט. חודשיים שלמים, עד שקלטנו שזה חמוס. לא היה אז גוגל.

אמא

הספר החדש מוקדש לאמא שלי (פירטתי בספר בהרחבה מדוע). כשבאתי לתת לה את העותק הראשון, דפקתי בדלת וכשנכנסתי הייתה גמרא פתוחה על השולחן. אמא בדיוק למדה דף יומי. אחת החוויות שלי כילד מאבא שלי היה שנסעתי איתו מתל־אביב אחרי יום עבודה בתנובה והגענו בדיוק בשבע לשיעור הדף היומי שלו. אבא הספיק לסיים בקנאות שני סבבים של דף יומי. פעם ביישוב לידנו הם היו בפיגור, אז הרב סיפר לאבא שלי שהם דילגו על כמה דפים, ואבא שלי שאל אותו במשך כמה חודשים – נו מה קורה, מדלגים? אולי תדלגו כבר לבבא קמא, תיקחו פור? הוא לא שחרר את זה, זה היה קורע. והעובדה שאני נכנס שלושים שנה אחרי מות אבי לבית של אמא והיא עם הדף היומי, יש לזה כוח כל כך גדול, שמשרה עליי כזו רוח גדולה. אישה צדיקה אמא שלי. שתזכה לשנים רבות בבריאות ובנחת בעזרת ה׳.

אפרת

פעם אפרת העירה לי שאני הולך ברעש. מה הכוונה, שאלתי. מה זה אומר בכלל. יש דבר כזה, ללכת ברעש? שים לב כמה רעש יש כשאתה הולך. אני מת על הרגעים האלה. אני טוען שבני זוג שנשואים מעל עשרים שנה לא רק אוהבים אחד את השני כמו שאי אפשר כמעט לתאר אלא גם מתפתחת ביניהם שנאה מתוקה ויוקדת כזו שנקנית בדם. שנאה יפה כזו, שמוכיחה כמה האהבה מנצחת.

היה אצלי צוות צילום, התראיינתי לכבוד הספר, וככה אני עומד בחדר ואפרת שם ושואלים שאלות, ואני קולט שהמבט שלה על היד שלי שנשענת על הקיר. אני תמיד נשען על הקיר, והיא תמיד אומרת שזה מלכלך אותו. והריאיון נמשך אבל אותי כל מה שמעניין זה הקונפליקט הקומי הזה, שבמסגרתו אפרת מתה להגיד לי להוריד את היד אבל זה אייטם מצולם אז היא לא אומרת, רק מסתכלת על היד ומנסה לרמוז לי להוריד אותה, ואני מנצל את העובדה שאני מוגן מהמצלמות וככה מתפנק עם היד על הקיר, פותח את כל כף היד, והשאלות בכתבה בכלל לא מעניינות אותי, אני רק מנסה לא לצחוק. אפרת קולטת שזה בכוונה, ונהיה בינינו דיאלוג מבטים קורע שחי לצד הכתבה אבל מרתק את שנינו הרבה יותר.

כיפה

כשאני הולך לבית הכנסת אני שם כיפה גדולה. אני אוהב היום כיפות גדולות. לא רק כי אין לי שיער וכבר אמר המשורר טונה שהוא הרגיש מיותר כמו הסיכה וכו׳, אלא כי כשאני שם את הכיפה על הראש אני אוהב להרגיש אותה עוטפת אותי. מגינה עליי.

אני זוכר שהרב אבינר אמר בשיעור שנתן בחיספין שכשאישה סורגת כיפה לחבר זו תמצית האהבה הקדושה, מיצוי מושלם שלה. את שאר הדברים שהוא אמר בשיעור איני זוכר כי כל מה שהיינו מרוכזים בו היה לא לצחוק מקולו הגבוה של הרב. הקול שלו לא עד כדי כך מצחיק, אבל הזהירו אותנו מראש שיש לו קול מוזר ודרשו שלא לצחוק, אז מה בעצם הסיכוי שלא נצחק?

שמוליק

לפני שבועיים שמוליק עלה בחצות עם אשתו למצפה אופיר כדי לעשות בירח מלא את קרן עין־גב. שאלתי, זה לא מסוכן ככה רק שניכם בלילה? ושמוליק אמר – מה קרה לך, זה קרן עין־גב, מפוצץ מטיילים שם. 12 בלילה, כן? אבל הוא היה משוכנע שמפני שאנחנו גדלנו בגולן ואנחנו אוהבים כל שביל בה, כל המדינה תגיע בחצות למסלול הזה.

לפני כמה ימים שמוליק חזר מאילת והתחמם המנוע. הלך. הוא היה ליד יתיר, הייתה בעיה עם הגרר שלא הסכים להגיע, שעת לילה והילדים בוכים. מפה לשם מוסכניק פלסטיני לקח את האוטו לטיפול. אחרי שלושה ימים שמוליק ראה בפנגו שהאוטו שלו בעזריאלי, הוא התקשר לפלסטיני, שאמר שהרכב בעבודה. זה נראה יותר שהרכב יצא לקניות. אלה דברים שקורים רק לו.

אבל הדבר הכי יפה בו: אין לו עניין ברשתות החברתיות, ואטסאפ הוא רואה אחרי כמה ימים, הוא פשוט לא באירוע. אבל דבר אחד אני יודע: אם אהיה תקוע, לא משנה איפה ולא משנה מתי, ואתקשר אל שמוליק – הוא יבוא.

הקדשות

חלון הצצה מדהים לעולם הפנימי, האמיתי שלנו. אני חותם על אלפי ספרים, ומקבל דרך מילים ספורות את הסיפור הישראלי: הקדשה לבן שמתגייס לגולני, לסבא שיצא מניתוח, לזוג שיוצא לירח דבש, ומה לא. אנשים כותבים לי – תברך אותי שלא אקח קשה מדי את החיים, תאחל לי להצליח בתואר, תן לי ברכה שאתחתן. וזה אולי יישמע מוזר אבל אני לא ציני בכלל באירוע הזה. כלומר, אני מאוד מאמין ב"אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך". מי שמבקש ממני ברכה אני נותן לו בכל הרצינות ומתוך כוונת הלב. באמת.

ספסל

נסעתי להופעה בשכניה, יישוב אי שם. אנשים טובים. אגב, השומר בש"ג ערבי. אני זוכר את זה כי פתחתי את ההופעה בבדיחה על העניין. בכל מקרה, לפני ההופעה נכנסתי בטעות ליישוב אחר וראיתי ספסל, התיישבתי לנוח מהנסיעה, היה לי זמן להעביר. אני קולט שאני על צלע הר, ומישהו מיקם ספסל מול נוף משוגע, פשוט משוגע. ואז, כמו שקורה לי לפעמים, נהייתי אובססיבי והתחלתי לחפש ספסלים כאלה שאתה יושב בהם ורואה את הארץ היפה שלנו. בהמשך העליתי סטטוס עם כמה ספסלים ואנשים שלחו לי עוד ועוד, אינספור שכיות חמדה, ספסלים שחלקם קרויים על שם אהובים שנפלו, נקודה של שקט בתוך עולם ממהר. יש כוח מיוחד בדבר הפשוט הזה: ספסל מול מרחבי המולדת. אתה בא, יושב ומרפא את הלב הפצוע.

פוליטיקה

מדהים בעיניי, ברמה בלתי נתפסת ממש, איך כל הכבשים שהן אנחנו, מוכנות ללכת לקלפי שוב ושוב, לריב בינינו בהוראת מפעילי התיאטרון, בלי לנסות אפילו להתמרד. וזה לא משנה בכלל בגלל מי יש בחירות שוב ושוב, זה אשכרה קיצוני כל כך, שאין שום ניסיון התחלתי אפילו של אזרחים מימין ומשמאל לומר די. אנחנו במשחק הזה שלכם לא מוכנים להשתתף. קטונתי להרים דבר כזה, אני גם לא אדם עם יכולות מעשיות, אבל אם נתגלגל לבחירות שישיות, וזו ממש אפשרות מעשית בעיניי, אנסה למצוא מי שיעשה זאת. מיליון פתקים לבנים בקלפי יזעזעו את המערכת. טרנד כזה של הצבעת מחאה אולי יאפס את כולם. אמרתי את זה בריאיון ל"פגוש את העיתונות", בן כספית אמר לי שזה לא יזיז לאף אחד אבל עמית סגל כתב לי אחר כך שאני צודק. שזה כן ייצר זעזוע.

הצופה

היה לי מדור סאטירי בעיתון הצופה, שכתבתי עם עיתונאי מקור ראשון היום, אלישיב רייכנר. שלחנו את הבדיחות בפקס ואפרת אמרה לנו חבל יש אימייל, אז אמרתי לעורכת בהצופה שיש אימיילים והיא אמרה סבבה, תגיד לי רק מתי אתה שולח כדי שאעמוד ליד כשזה מגיע. זה כמו שבמעריב שלחנו מאמרים לקלדניות ואז עברו למיילים אז אחת הקלדניות שאלה אותי – מה, סוגרים את מדור הדעות? אמרתי לה "לא, אבל סוגרים את מחלקת הקלדניות, נראה לי".

ת'

אנצל את הבמה לתזכורת קלה: ת' זה תכלס. א״ל זה אין לתאר. יד״ב זה יש דברים בגו. וכו׳ זה כשאין באמת מה להוסיף. ועוד דבר חשוב: הופתעתי – והאמת, אלה לא חדשות רעות, שהמון קוראים לא מכירים את המונח הסגברה. כתבתי בספר שאני רוצה להסגביר משהו, והרבה אנשים חשבו שהם עלו על טעות דפוס ושלחו לי הודעות. אז חברים, זו אולי מילה שנויה במחלוקת או משהו (לא יודע), אבל יש מילה כזו, זו לא טעות.

יתמות

מדי פעם, כשאני שומע על חברים של אבא שלי שנפטרים, נשבר לי הלב. עכשיו, הם בני שמונים, לא נשארו בני 52 כמוהו, ואני גם לא באמת בקשר איתם, אבל בכל זאת מרגיש כאב שורף כזה, כי כשאתה מאבד אבא בגיל 17 אתה נאחז בזיכרונות, וכשאנשים שאתה יודע שהוא אהב מתים אתה מבין שמשהו ממנו מת עוד יותר, שעכשיו גם החבורה שלו איננה. והעצב לפעמים אין לו סוף.

מתנחל

אני גר בגוש עציון. מחובר להוויה של המקום. אני לא טיפוס עם אידיאולוגיה מסודרת, אני מפוזר מדי בשביל זה, נראה לי שאם הסכמי אוסלו היו מצליחים וההתנתקות לא הייתה מביאה עלינו טילים והפלסטינים לא היו יוצאים למסע רצח אחרי שברק הציע להם את קניון מלחה, היה אפשר לשכנע אותי ללכת על איזה פתרון של גושי התיישבות, אבל המציאות הבהירה לי שאין פרטנר. מה שאני אומר הוא שאני לא מאנשי ״אף שעל״ בגלל איזו אמונה פנימית יוקדת של הארץ המובטחת, אלא סתם כי אין עם מי לדבר בצד השני ומסוכן מדי לנסות לעשות איתם עסקים. כיוון שאני מדבר עכשיו לקוראי מקור ראשון ורבים מהם יבינו, אומר זאת כך: אני ימני בחפצא, לא בגברא.

אורבך

אני קורא לפעמים התכתבויות שלנו. זה ממש מצחיק. הוא היה שולח לי הודעות מפאנלים שהוא היה משתעמם בהם, מתאר לי את הדמויות ואת מצבו. כמה ימים לפני שאושפז בפעם האחרונה היינו בצ׳ולנט בבני־ברק. ישבנו בעליבות מתוקה כזו בשולחן מתנדנד, על צלחת חד־ פעמית, צפיפות בני־ברקית, וחגגנו את החיים. כשיצאנו, אורי אמר לי, בוא רגע, ניכנס פה למאפייה של ויז'ניץ, אקנה חלה למיכל. זוג מקסים. אני מתגעגע אליו.

תקינות פוליטית

אני מקבל עליי את הדין ולא אומר כל בדיחה שמצחיקה אותי, אבל לפרוטוקול חשוב לי להדגיש: אישית, אותי זה מצחיק. אישית, אני צוחק מהדברים האלה שאני לא מספר כי אני מכבד את העובדה שזה שחור מדי עבור אחרים. היה לפני שנים פיגוע ירי בדנוור בהקרנת בכורה של הג׳וקר. מישהו בהשראת הסרט בא מחופש וירה לכל עבר, טירוף. התחילו המון דיווחים על פצועים והרוגים והכול. זה היה בהקרנת הבכורה, אירוע גדול שהיה בחדשות והכול. אחרי חצי שעה, קומיקאי בריטי כתב בטוויטר: ובנושא אחר – איך הסרט? אני מכבד את מי שיגיד שזו בדיחה לא ראויה, ואוהב את מי שיחשוב בסתר ליבו שהיא גם קורעת.

סטנדאפ

בפורים אבא שלי היה שותה מהבוקר, אז כבר במנחה לפני הסעודה הוא היה עולה להגיד דבר תורה כשהוא שיכור וזה היה כמו מופע סטנדאפ ואלתורים שנתי שאהבתי. בישיבת ההסדר במעלות הייתי עושה סטנדאפ בשבתות זכור, היו לי פאנצ׳ים על הרבנים והכול, וחזרתי לזה אחרי שהייתי מוזמן להרצאות ורק מצחיק את הקהל, וקובי אריאלי אמר לי – אתה יודע מה ההבדל בין הרצאה להופעה? 15 אלף שקל.

ילדים

הילדים שלי יודעים אנגלית מעולה. אני, בבגרות בעל פה, כשהבוחנת שאלה אותי מה נשמע, אמרתי: מסתדרים, עם ר' אמריקנית כזו. הם לפעמים מדברים ביניהם באנגלית כדי שלא אבין. כמו שקורה במשפחות אחרות אבל להפך.

הילדים הגדולים שלי כבר בצבא, בשירות מאוד משמעותי, הם חתמו קבע ואני מעריץ אותם כל כך על זה, גאה בהם ממש. שא־לוהים יברך אותם.

כסף

כשהתחלתי להוציא את הספרים בעצמי הדהים אותי עד כמה בעצם השיטה הקודמת רעה לסופרים וטובה לרשתות. הפער במספרים הוא פסיכופתי. אני גם חושב שאנשים אוהבים לדעת שהם רוכשים את הספר ממי שכתב אותו ולא ממתווכים.

וריאנטים

בכל פעם שהתחיל גל קורונה, כתבתי לאריאל שנבל הודעה. רציתי שיסביר לי לאן זה הולך ובעיקר שירגיע אותי. לרוב הוא צדק. תמכתי בחיסונים באופן קולני וחטפתי לא מעט מהקוקיות האלה, מדריכי הקפוארה בפרדס־חנה, אבל אני לא מתחרט כמובן. הרגשתי שאת הבמה הציבורית שלי בזמן מגפה צריך לרתום כדי לעזור לאנשים להבין שיש דרך להגן על עצמם, והיא בטוחה. היה לי חבר בקנדה שאמר שאצלם יש תור של חצי שנה לחיסון, אמרתי לו אחי בוא ארצה, אנחנו מחסנים פה תכף כבר חיות מחמד. מאוד הערכתי את האופן שבו ביבי התאבסס על החיסונים.

טיפול

אמרתי פעם לפסיכולוגית שלי שאני רוצה להפסיק את הטיפול אז היא אמרה שאי אפשר כי היא משפצת למעלה ואני חלק מהתוכנית העסקית שלה.

הגולן

כשהיינו בכיתה ח' הלכנו במשך שנה בכל הארץ וכתבנו עם אבנים "שלום עם הגולן". נלחמנו על הבית. אני לפעמים מסתכל מהכינרת על הרי הגולן ונדהם מכך שברק חשב להחזיר את הרמה וחלק מהחופים. פעם אמרו שיש לברק אלצהיימר. זה לא היה נכון, הלוואי על כולם הזיכרון שלו, אבל חשבתי לעצמי שאם היה לו אלצהיימר זה היה מפחיד כי הוא היה נבחר שוב לראש ממשלה ושוכח שאין פרטנר.

The post זרם התודעה של חנוך דאום שוב הפך לספר רב-מכר appeared first on מקור ראשון.

עוד כילד בן חמש, השבתות של יחיאל נהרי התאפיינו בלו"ז צפוף במיוחד. עם כניסת השבת הוא יצא עם אביו מביתם שבשכונת כרם אברהם בירושלים, לתפילת ערבית בהיכל שלמה, "כדי לשמוע חזנות אשכנזית", כדבריו. "אחרי הסעודה הלכנו לטיש של האדמו"ר מגור. משם המשכנו לעדס, לשירת הבקשות שנמשכה לאורך כל הלילה. אחר כך תפילת שחרית – לפעמים אצל הסלוניקאים ולפעמים אצל העיראקים או הפרסים. אחרי מנוחת הצהריים המשכנו לעיר העתיקה, לבית הכנסת של רבן יוחנן בן זכאי. משם לשכונת הבוכרים, אל חכם שלמה סלם ששלט בכל הפיוטים העתיקים. ואז בבית הכנסת העיראקי, ללמוד טעמים עם יהודה מוצפי".

החשיפה האינטנסיבית של הילד יחיאל נהרי לעולם הצלילים על גווניו השונים לא נעצרה בבתי הכנסת ולא הסתיימה ביום השבת. "במהלך השבוע", ממשיך נהרי ומשחזר את חוויות ילדותו, "יום אחד אבא משמיע לי מוזיקה יפנית ומפנה את תשומת ליבי למקאם לאמי, ויום אחר אנחנו הולכים למנזר השתקנים בלטרון. יהודי תימני עם כיפה וילד בן שמונה עולים לקומה העליונה, ואבא אומר לי: 'יחיאל, תקשיב לתפילה, זו שירה ביזנטינית'. למחרת הוא לוקח אותי לעיר העתיקה וקונה לי קלטות עם שירה כזו, 'שתבין איפה זה יכול להיכנס לך במקאמים'".

כאשר הילד שאל את אביו "למה אנחנו עושים את כל זה", השיב לו האב: "יחיאל, זה כמו שפה. ילד ששומע בבית שלו שתי שפות שונות לומד להכיל את שתיהן. אני רוצה שתשמע גם את החזנות האשכנזית כדי שתבין מהו רגש אחר, שיהיה לך מאגר של צלילים, שהאופק שלך יהיה רחב ולא תישאר מקובע". באותם ימים, מוסיף נהרי, "לא הבנתי מה שהוא אמר, אבל עם השנים הבנתי. הוא היה אמן אמיתי".

האב זיהה את הכישרון המוזיקלי של בנו בגיל מוקדם, ודחף אותו להתפתח כחזן ופייטן. "אבי היה איש עם חזון והייתה לו תוכנית מסודרת לגביי. הוא פיטם אותי במוזיקה. אף פעם לא היה לי חופש גדול. בפעם הראשונה שהוא לקח אותי ל'בקשות' הוא ראה שאני עוזר למי שמגיש את הקפה, ונתן לי סטירה. 'בשביל זה הבאתי אותך לבית הכנסת? בשביל קפה? אני רוצה שתשב ותשמע'. בשבת שלאחר מכן ישבתי והקשבתי, וכמה ימים לאחר מכן, כשהתחלתי לדקלם קטעים שלמים שזכרתי, אבא היה גאה. הנה, הילד מוכשר כפי ששיער. הוא אמר לי: 'אני לא רוצה שתהיה מאה אחוז. אני רוצה שתהיה מעל המאה'. הייתה לו שיטת לימוד אינטנסיבית שאז שנאתי אותה, אבל היום אני מברך עליה".

"באחת השבתות ישבתי עם נשיא בית הכנסת, ואז הוא שואל אותי: 'יחיאל, מה החלום שלך? מה השלב הבא?' באותו רגע אמרתי: 'ירושלים'. זה חלום שקינן בי זמן מה, והרגשתי שדרך השאלה הזו הקב"ה פותח לי פתח לעשות את הצעד"

התובענות של האב נבעה גם מחלום אישי שלא מומש, ושהוא ביקש להגשים באמצעות בנו: "אבי רצה להיות חזן, אבל זה לא קרה. הוא היה בן של רב, וכשהיה צעיר ירד לתל־אביב ושיחק בקלפים. יום אחד הוא עלה לתיבה, ומישהו ניגש והוריד אותו משם. הוא אמר: 'אתה לא ראוי לעמוד לפני התיבה. אתה מחלל שבת'. באותו רגע אבי נדר נדר: 'אני אולי הפסדתי את ההזדמנות להיות חזן, אבל אני מבטיח לכם שיהיה לי בן והוא יהיה חזן'. לימים הוא חזר בתשובה והיה מגויס כל כולו להפוך אותי לחזן".

מקול ישראל לשערי ציון

השבתות של יחיאל נהרי, כיום בן 61, לא השתנו הרבה מאז ילדותו: אז הוא נדד בין בתי כנסת ירושלמיים, היום הוא נודד בין קהילות יהודיות בכל רחבי העולם, כחזן ופייטן בינלאומי מבוקש. לאחרונה, אחרי ארבעים שנות מגורים בפלורידה, החליט לשוב ארצה ולהשתכן בעיר הולדתו, ירושלים. בשבוע שעבר הוא נחת בנתב"ג עם המזוודות.

יום למחרת אנחנו כבר נפגשים בבית קפה ירושלמי, ונהרי ערני, מחויך ושופע חיוניות. עוד באותו ערב הופיע בקונצרט חזנות בבנייני האומה, ובשבוע הבא ייקח חלק בפסטיבל העוד הבינלאומי בירושלים, בניהולו האמנותי של אפי בניה ובהפקת בית הקונפדרציה, ויופיע עם המוזיקאי ונגן העוד פרופ' תייסיר אליאס ולהקתו. הם יבצעו ממיטב שיריה של אום כולתום, שגם כחמישים שנה לאחר מותה נחשבת ליהלום שבכתר המוזיקה הערבית.

אחרי כל כך הרבה שנים בארה"ב, מה הביא אותך לחזור?

"הרבה זמן התגעגעתי לירושלים. באחת השבתות ישבתי עם נשיא בית הכנסת בקידוש ודיברנו, ואז הוא שואל אותי: 'יחיאל, מה החלום שלך? מה השלב הבא?' באותו רגע אמרתי: 'ירושלים'. זה חלום שקינן בי כבר זמן מה, והרגשתי שדרך השאלה הזו הקב"ה פותח לי פתח לעשות את הצעד הזה. אחרי הרבה שנים הרגשתי מיצוי, וגם הקהילה השתנתה. המבוגרים הוותיקים הולכים ומתמעטים, והצעירים רוצים לסיים את התפילה קצר ומהר. בעדס לא סיימו את התפילה לפני 11 או 12, ולא התלוננו על זה".

יחיאל נהרי נולד בירושלים בשנת 1961, להוריו בן־ציון ואסתר. האב, ממוצא תימני, היה קבלן צבע, והאם, ממוצא סורי, שימשה כתופרת עילית. בילדותה הייתה מזרחית יחידה ב"שפיצר", בית הספר העברי הראשון לבנות בירושלים. היא שלטה בשבע שפות ושימשה כמזכירתו של דניאל אוסטר, ראש עיריית ירושלים בתקופת קום המדינה.

כבר בגיל צעיר, מספר נהרי, סבתו התימנייה הרחיקה אותו מה"מורי" ואמרה לו: "תימנים אתה צריך לשלם להם כדי לשיר. נולדת עם כישרון למוזיקה, אני לא רוצה שתגווע ברעב. אני אקח אותך לבית כנסת עדס, לחלאבים, תלמד מהם ותתפרנס". כך גדל נהרי על שירת הבקשות ועל סגנון הפיוט הספרדי־ירושלמי, במקביל ללימודיו בבית הספר היסודי "חורב".

החשיפה המתמשכת למקהלות, בקשות ופיוטים, הצמיחה בנהרי הצעיר את החלום להפוך לחזן. כבר בגיל שמונה הוזמן להשמיע קטעים מפרשת השבוע בתוכנית "קבלת שבת" של מרדכי פרימן ברשת א' של קול ישראל. הפריצה החוצה הגיעה לקראת בר־המצווה. "באותם ימים הגיע לארץ החזן מאיר לוי מארה"ב, ישראלי־ירושלמי במקור, והוא פנה לראש חטיבת המוזיקה המזרחית בקול ישראל, יוסף בן־ישראל, שיעזור לו לאתר ילד פלא לכמה הופעות בקהילה שלו. בן־ישראל אמר לו: יש אחד, יחיאל נהרי. לך אליו".

"באותו זמן", מספר נהרי, "כבר הכרתי את עבדול והאב ואום כולתום, והיו לי תקליטים של שירה ערבית מהעיר העתיקה. הייתי יושב סגור בחדר שש או שמונה שעות, כותב את המילים ולא יוצא עד שאני יודע את השיר היטב. לוי דפק בדלת, הציג את עצמו, התיישב אצלנו בסלון וביקש ממני להשמיע לו קטע. אחרי שבועיים אבא שלי בא לבית הספר באמצע היום ואומר: 'יש לי שני כרטיסים'. חשבתי שהוא מתכוון לספארי, אבל הוא אמר: 'לאמריקה. מאיר לוי מזמין אותך להופיע בקהילת שערי ציון בברוקלין. זאת תהיה מתנת בר־המצווה שלך'".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-14.14.39-750x498.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הופעה בשערי ציון, בית הכנסת המפורסם והמרכזי של הקהילה היהודית־חלאבית העשירה בניו־יורק, אכן הייתה פרס יוקרתי במיוחד עבור הילד בן ה־13. "אימא שלי תפרה לי גלימה, והופעתי עם ג'ו עמר ועם רפאל אלנדב, מי שהיה אז החזן מספר אחת בעולם והפך להיות המנטור שלי. אני, ילד קטן, עומד ליד אלנדב עם השני מטר גובה שלו. אחרי התפילה הייתי בכזה היי, שניגשתי לאבא שלי ואמרתי: תן לי עשר שנים, ואני אהיה פה חזן עם חוזה. אבא שלי התחיל לצחוק ואמר: אתה יודע כמה אבנים תצטרך לאכול? פה זה שערי ציון, אתה יודע מה זה להיכנס לנעליים של אלנדב? אמרתי לו: זה יקרה, זה החלום שלי".

ממנהטן לגולני

אחרי חודש וכמה הופעות בארה"ב חזר נהרי ארצה ונשלח ללימודים בישיבה התיכונית אור עציון. "אבא לא רצה שאהיה דבוק רק לבית. הוא רצה שאצא קצת, שאהיה חלק ממשהו רחב יותר. אבל לא אהבתי את זה, התעניתי. התגעגעתי לתפילות בנוסח הירושלמי ולבקשות". נהרי התגעגע לא רק לצלילי הנוסח הירושלמי של שירת הבקשות, אלא גם להתכנסות הקהילתית ולשירה המשותפת של סדרת פיוטים עתיקה, המתקיימת בשעות לפנות בוקר של שבתות החורף. בעקבות געגועיו לירושלים, המשיך נהרי לישיבת מרכז הרב בבירה. אלה היו שנות השבעים, ימי צמיחתה של תנועת ההתנחלות ביהודה ושומרון, שיצאה מבית המדרש של מרכז הרב. נהרי טעם גם מן החוויה הזאת. "היינו עם הרב לוינגר בחברון, הלכנו בצעדות, ישַנו בבוץ. הייתי חלק מזה אבל קצת מרחוק, תמיד הייתי הילד שלא אוהב להתלכלך".

ובתוך כל זה, החלום לשוב לבמה לא הרפה ממנו. חוויית ההופעה בארה"ב נחקקה בנפשו, והוא השתוקק לחזור לחו"ל. "ראיתי בית כנסת ענק עם 700 אנשים, וחשבתי לעצמי, מה, אני אחזור לעדס? רציתי להגיע למקום הכי גדול, לשערי ציון. יום אחד ניגשתי לאבי ואמרתי שאני לא נשאר בישיבה עוד יום אחד. אמרתי להורים 'אני מגיע לאמריקה, אפילו בשחייה'".

בגיל 16 נסע נהרי לארה"ב, ופנה ללמוד בישיבת "נר ישראל" הליטאית בבולטימור, מרילנד. "היינו שני סורים ושלושה איראנים בתוך 900 אשכנזים. לא ידעתי מילה באנגלית, ושברתי את השיניים ללמוד את השפה". במקביל ללימודים בישיבה ולמלגה צנועה שקיבל מהקהילה החלאבית, חיפש נהרי את דרכו חזרה לעולם החזנות, והיא לא איחרה לבוא. "יום אחד", הוא מספר, "הלכתי עם 25 סנט לקנות פפסי ודונאט, ושרתי לעצמי בקול את הפיוט 'מָעֻזִּי אָז כָּלָה קֵץ'. הרב יצחק דואק, רב הקהילה הסורית בעיר דיל שבניו־ג'רזי, שמע אותי ושאל: אתה הילד שהופיע פה לפני כמה שנים, לא? הוא סיכם עם ראש הישיבה שאבוא להיות חזן בקהילה בדיל. שמו אותי על רכבת, ארבע שעות נסיעה. אני מגיע ורואה שכל בית הוא בגודל של רחוב שלם, ובחצרות יש בריכת שחייה ומגרשי טניס. פאר שלא ראיתי אפילו בסרטים. הזמינו אותי להתפלל ערבית ושחרית של שבת, ובאותה שבת היה שם הרב עובדיה יוסף. הוא אמר להם: קחו אותו ותראו בו ברכה".

מיד לאחר השבת הוחתם נהרי על חוזה קבוע כחזן בבית הכנסת החלאבי בדיל, כשהוא בן 16 בלבד. בשנתיים הבאות המשיך ללמוד ב"נר ישראל", ושימש במקביל כחזן. המשכורת הנדיבה שקיבל מהקהילה אפשרה לו לרכוש לעצמו בגדי עילית כיאה למעמדו, ואף מכונית פאר.

עם הגיעו לגיל 18 התקשרה אליו אחותו הגדולה שמתגוררת בשיקגו, ודרשה ממנו לחזור ארצה ולהתגייס לצה"ל. נהרי התקומם; הוא סיים בשעה טובה את לימודי הישיבה, משתכר עשרת אלפים דולר בחודש ומתכנן לפתוח חנות במנהטן. דווקא עכשיו לחזור לארץ? "היא אמרה לי 'אם אתה נשאר בארה"ב, איבדת אותי לכל החיים'. עם אחותי חנה היה לי קשר מיוחד. כשהיינו ילדים היא הצילה אותי מטביעה, ותמיד הרגשתי שאני צריך לשמוע לה. הקונפליקט גדל עוד יותר כשאימא שלי גם רצתה שאחזור לארץ, בעוד אבא מעודד אותי להישאר בארה"ב ולהמשיך בחזנות. ישבתי עם עצמי בלילה והחלטתי: אני את אחותי לא מאבד. אני חוזר לארץ".

כשהגיע לבקו"ם גילה נהרי להפתעתו שאימו כבר סידרה לו תפקיד ברבנות הצבאית, אך הוא סירב להשתבץ בו. אם כבר להתגייס, הוא רוצה להיות לוחם. כך הגיע לגולני ושירת שם שירות מלא. הקושי הגדול שנהרי התמודד איתו בתקופת השירות הצבאי היה הניתוק מן המוזיקה. התשוקה אל הצלילים בערה בו והביאה אותו למעשה נועז והרפתקני במיוחד.

"היינו בלבנון איזו תקופה, והרגשתי שאם עובר עלי עוד יום בלי מוזיקה אני משתגע לגמרי. החלטתי שאני בורח לביירות כדי לשמוע מוזיקה. גררתי איתי את דוד, חבר ילדות שהיה איתי. לקחתי ג'יפ וצבעתי את לוחית הרישוי במספרים כמו האו"מניקים, 18 ו־26 כנגד 'חי השם'. החלפנו בגדים לטי־שירט וג'ינס ולקחנו איתנו אקדח ברטה. נסענו לשערי מפעל של קוקה־קולה, לקחתי משם שני פועלים זרים מקמבודיה ופקדתי עליהם להראות לי את הדרך לביירות. נסענו חצי שעה מבורג' אל־בראג'נה עד ביירות. הגענו למועדון קטנטן עם 12 כיסאות, ודוד כבר עושה במכנסיים מרוב פחד, קורא תהילים ומחליף צבעים. אמרתי לו תירגע, נדבר רק באנגלית. הרגשתי שלא הייתה לי ברירה. לא היה לי אוויר, הייתי חייב מוזיקה", מסביר נהרי.

ההרפתקה הזו הסתיימה בשלום, אך בצבא לא אהבו את המעשה הזה בלשון המעטה, ונהרי הועמד לדין. הוריו התחננו שייעזר בעורך דין בכיר שגייסו למענו, אך הוא סירב והתעקש לעמוד לבדו למשפט צבאי מול אלוף ושני תא"לים. "אמרתי להם: 'חקרתם אותי שלושה חודשים, אתם יודעים היטב מה עשיתי ואיפה הייתי. בטח ובטח שלא ריגלתי. יש לי מחלה שאפילו הקב"ן לא יכול לאבחן, אני חולה מוזיקה'". נהרי קיבל עונש של שישה חודשים על תנאי.

לאחר שירותו הצבאי נסע נהרי ללונדון, שם נשא אישה ונולדו לו שלושה בנים. משם המשיך נהרי לארה"ב, ועשור אחרי הבר־מצווה, בדיוק כפי שהבטיח לאביו, חתם על חוזה ב"שערי ציון" והפך לחזן הבית בגיל 24.

צבע העשן

מילדותו המוקדמת נחשף נהרי לעולמות מגוונים. הילד שהשתתף בשירת הבקשות בבית הכנסת עדס לצד טישים של גור, נשלח למוסדות שבאותן שנים היו בעלי אופי אשכנזי מובהק, כמו אור עציון ומרכז הרב. אני שואלת אותו כיצד חווה את הפער בין מזרח למערב.

"בילדות ודאי שהרגשנו את ההבדל, וגם נכווינו לא פעם ולא פעמיים, אבל מי שהציל אותי מרגשות נחיתות היה האדמו"ר מגור", הוא מספר על הרבי שכיהן באותן שנים בגור, הבית ישראל. "בכל ערב שבת אבא לקח אותי לטיש. כל החסידים שתו בירה לבנה, ורק לנו הגישו תמיד בירה שחורה. הייתי סקרן ורציתי לדעת למה רק אנחנו מקבלים בירה שחורה. זה בגלל שאנחנו פרענקים? רציתי לשאול את האדמו"ר, אבל אבא זיהה את השאלה מגיעה והשתיק אותי, שלא אעשה לו בושות.

"כמה שבועות לאחר מכן אבי לא הרגיש טוב, והלכתי לבד לטיש. ניצלתי את ההזדמנות וניגשתי לרבי לשאול אותו למה קיבלנו בירה שחורה. הרבי חייך ואמר: 'חיכיתי שתשאל, ואני אענה לך כדי שלא תחשוש לרגע שאתה שווה פחות. הפסוק אומר 'והר סיני עשן כולו' – מעמד הר סיני היה אפוף עשן. כשזמר עולה על הבמה, הוא בתוך ענן. העשן יוצא מפה ומפה. אתם הספרדים אין לכם סבלנות, אתם רוצים הכול ועכשיו. עליתם וטיפסתם על ההר, רציתם להגיע למשה רבנו ולחטוף ממנו את הלוחות, והעשן נגע בכם. יש לך זכות שיש לך צבע כזה, כי העשן של הר סיני נגע בך'.

"תראי מה זה תשובה של צדיק", אומר נהרי, "הוא חיזק אותי. לא גדלתי מתוסכל, הרגשתי שאני יותר טוב מהאשכנזים הלבנים, שהעשן לא נגע בהם".

בית הכנסת היכל שלמה, שנהרי הרבה לפקוד אותו בילדותו, קיים במשך השנים תפילות בנוסח אשכנזי. בקיץ האחרון התקיימה לראשונה בבית הכנסת הגדול – שהחליף בהמשך את המניין הקטן בהיכל שלמה – תפילה בנוסח ירושלמי, שנהרי לקח בה חלק. אף שבמהלך הקריירה הענפה שלו הוא הופיע במקומות יוקרתיים בהרבה, נהרי התרגש במיוחד לשמש כחזן במחוז ילדותו.

בפוסט שפרסם בפייסבוק, הביע נהרי את רגשותיו באריכות, ובין השאר כתב: "האירוע הזה מחזיר אותי 50 שנה אחורה, עת אבי ז"ל היה עסוק בכל מאודו בעיצוב אישיותי המוסיקלית… בין שירת הבקשות לבין אירוע חזנות ופיוט, לעיתים תכופות היינו מבקרים בבית הכנסת הגדול, ולבי היה מלא בהתרגשות. ואני כילד רואה את החזנים הדגולים, את המקהלה ההרמונית ואת המנצח ואת מאות ואלפי המתפללים, ועוצם את עיני ומדמיין, מתי אני יחיאל נהרי הילד אזכה, וכחזן ספרדי אזכה לעבור לפני התיבה במקום עצום ונשגב ומעורר השראה שכזה.

"בתי הכנסת הספרדיים באותן שנים וגם כיום", המשיך נהרי, "לעולם לא הגיעו לסדר הגודל האדיר של בית הכנסת הגדול בירושלים. הסדר המופתי, האקוסטיקה, העיצוב המרכז את כולם סביב עניין אחד והוא החזנות והתפילה, כשכל הפוקוס על החזן, שעל כתפיו מונחת המשימה להרים ולהתרומם יחד עם כולם אל־על, ולהיות שליח נאמן לתפילת הציבור העצום. ראוי הוא מקום אדיר שכזה להיות בית ומשכן גם לחזנות הנהדרת ורבת התוכן והיופי שלנו, בני עדות המזרח. אותו ילד שהולך יד ביד עם אביו וסופג צלילים מצלילים שונים, זכה להגשים חלום".

מעריץ את אום כולתום

מקום מרכזי בפסקול שנהרי גדל עליו תפסה כאמור מוזיקה ערבית. העילית המוזיקלית של העולם הערבי צמחה אז במצרים, עם שלושת הגדולים: עבדול והאב, שהיה חביב על האריסטורקרטים; פאריד אל־אטרש, שהועדף על ידי הרומנטיקנים; ואום כולתום, האייקון הבולט ביותר של המוזיקה הערבית.

"אני הייתי מאלה ש'התאבדו' על המוזיקה שלה", אומר נהרי. "היא הייתה מבצעת וירטואוזית, ומכל ביצוע עשתה מטעמים. היא לקחה שורה מתוך שיר, שרה אותו שמונה־עשרה פעם, וכל שורה היא אותה גברת בשינוי אדרת. דייקנית, בלי שמץ של זיוף, עם הרבה כוח, ועם זאת הרבה רוך ודרמטיות. היא עמדה על הבמה, שולטת, ולימדה אותנו הצעירים איך להיות מנהיגים על הבמה. לא שהתזמורת תסחף אותך, אלא שאתה תהיה בראש והתזמורת אחריך. לימים פגשתי את המלחינים של אום כולתום, ביניהם באלי חמדי, סעיד מקאווי ומוחמד אל־מוגי. לבצע את שיריה זו חוויה מוזיקלית אדירה. הרב עובדיה יוסף, שכידוע שימש כרב במצרים, ספג הרבה מהמוזיקה שלה. הוא הבין במקאמים ואהב לשמוע אותה".

היה אפשר לצפות שהקהל של נהרי יהיה בן דמותו, עם רקע של פייטנות ירושלמית וחיבה למוזיקה ערבית, אך נהרי מספר שהוא רואה יותר ויותר צעירים ממוצא אשכנזי, רבים מהם חובשי כיפות סרוגות. במופע שקיים לאחרונה בבני־ברק הגיעו לא מעט חסידי גור וויז'ניץ. ככלל, אם בעשורים הקודמים הייתה הלימה בין פייטנים מזרחיים ובין הקהל שלהם, כיום הקהל הצעיר הרבה יותר מגוון, סקרן ופתוח. "יש לי מזל שגדלתי עם אשכנזים", אומר נהרי. "קחי כל חזן ספרדי ותשימי אותו עם מקהלה אשכנזית, הוא אבוד. אני מרגיש שווה בין שווים".

אני שואלת את נהרי אם הוא חש הבדל בין הקהל הישראלי לקהל יהודי בחו"ל. "ההבדל העיקרי הוא שהקהל בארץ מבין יותר ברזי המוזיקה ורגיש לדקויות שלה. הוא מחפש בעיקר ביצוע מדויק. בחו"ל יש כמובן קהל גדול, והאהבה שלהם למוזיקה לא פחותה, אפילו יותר, אבל הם פחות מבינים. בואי נגיד שהם לא שפים, אבל אוהבים אוכל טעים".

איך אתה רואה את מצב הפייטנות המזרחית כיום?

"יש המשכיות, אבל אין הכוונה כמו שאנחנו זכינו. העולם הדיגיטלי נכנס מאוד חזק. אם פעם כדי ללמוד שיר הייתי צריך ללכת לעיר העתיקה, לחפור בתקליטים ולבקש מהמוכר הערבי טובה שיתרגם לי מה כתוב – למשל כשהייתי מחפש יצירות של אום כולתום – היום הכול הרבה יותר נגיש, אבל עם הנגישות יש גם זילות ועצלות. אדם ישב בבית וישמע את זה בתור מוזיקת רקע, אבל לא ילך אל המקור. לי הייתה הזכות לגדול בירושלים של שנות השישים, לספוג את המקור וללמוד מהמורים הכי גדולים. זה מה שאני מנסה לעשות היום. לאתר את מי שיש לו קול, תפיסה וחוכמה וללמד אותו, כי קול יפה זה לא מספיק. התלמידים שלי משמשים כחזנים בקהילות שונות, ואני מרגיש שיצרתי עוד נדבך של המשכיות. המטרה שלי היא שימשיכו מה שלמדנו. אנחנו בקשר יומיומי, ולפעמים אני מתייעץ איתם. מכל מלמדי השכלתי, ואני לומד מכל אחד".

הטווח המוזיקלי שהשפיע על נהרי במהלך השנים היה רחב במיוחד. בין השאר היה מסתובב בצעירותו במועדוני ג'אז נידחים בשולי מנהטן של שנות השבעים. לדבריו הוא קיבל שם את אחד השיעורים החשובים בחייו. "על הבמה עמדו אמנים עניים שיש להם אולי רק סיגריה בודדת בכיס. בסוף הלילה הם קיבלו כמה פרוטות, אבל היה להם קול אדיר והם היו ענקים במוזיקה שלהם. זכיתי להכיר אותם ולשבת אצלם בבית. שאלתי אותם: 'תגידו, אתם לא רוצים לעשות כסף?' אמרו לי: 'אתה מוזיקאי אמיתי? אל תסתכל על כסף. הוא יבוא מעצמו'. ובאמת הכסף בא. כל העניים המרודים האלה זכו להתעשר ולהקים בתי ספר גדולים. מה שעמד לנגד עיניהם היה רק דבר אחד – איך לשמח אותך. זה דבר שתמיד אמרתי לצעירים: 'גם אם יש באולם אלף אנשים ו־999 מהם לא מבינים במוזיקה, תשקיעו עבור האדם היחיד שכן מבין. תשמחו אותו. בשבילו, בשבילכם.

"הייתה תקופה שהלכתי למועדונים ערביים במנהטן כדי לראות את צורת העמידה שלהם. קיבלתי הרבה ביקורת, 'איך אתה בתור חזן הולך לשם'. אבל אני רוצה ללמוד. זאת הייתה גם הגישה של אבא שלי – ללמוד איפה שאפשר, כמה שאפשר, ממי שרק אפשר. הוא היה דוחף אותי, 'לך, לך אל סלים ברסקה (פייטן של שירת הבקשות; פ"ג). אתה חייב ללמוד את הפיוט הזה, כי משה חבושה עוד לא יודע אותו ואני רוצה שתדע אותו לפניו'".

יש תחרות?

"קנאת סופרים תרבה חוכמה, גם במוזיקה. חבריי החזנים לא תמיד האירו לי פנים. הקנאה קיימת. אבל הרב עובדיה יוסף היה מעודד אותי ואומר 'קולך עוד יישמע בבית המקדש'. הוא היה חם ואנושי מאוד, למדתי ממנו הרבה על התמסרות והתמדה, מכך שכיתת רגליים מעיר לעיר ומכפר לכפר. הייתי אצלו בבית 18 שבתות, ומכל הביקורים אצלו כתבתי יומן עם רשמים. הוא שלט במקאמים וידע לזהות מקאמים מורכבים. הייתי רועד שלא לטעות. הזיכרון שלו היה מושלם והוא היה חד כמו סכין".

אז מה עכשיו, אחרי שחזרת ארצה?

"הגשמתי כבר שני חלומות – להפוך לחזן, ולהיות חזן בבתי הכנסת הגדולים שרציתי. עולם המוזיקה יפהפה. זכינו שגדלנו לתוך המוזיקה וזכינו לחיות עם צלילים. בעולם כמו של היום, הצלילים מרככים הכול, משמחים. אנשים שלא אוהבים מוזיקה אני מרחם עליהם. איך אפשר? זה אוכל לנשמה. אני מאוד מצפה ונרגש להופיע בפסטיבל העוד, ומודה לאפי בניה על ההזדמנות. ומה עכשיו? אני לוי, אז החלום השלישי והאחרון הוא לשיר במקדש".

מופע המחווה לאום כולתום בהשתתפות יחיאל נהרי, תייסיר אליאס וויולט סלאמה יתקיים ביום חמישי, 10.11, בתיאטרון ירושלים, במסגרת פסטיבל העוד הבינלאומי

The post הפייטן יחיאל נהרי זוכר את השיעור שלמד מאמני ג'אז במנהטן appeared first on מקור ראשון.

אחרי קרבות הגבורה המרים שהתנהלו בקיץ סביב חרקיב, עיריית חרקיב נערכת לרפורמה מקפת בשמות הרחובות בעיר. במועצת העיר השנייה בגודלה באוקראינה מבקשים למחוק כל זכר לאישים המזוהים עם רוסיה והקומוניזם. 400 רחובות יישאו מעתה שם חדש, ורבים מהם ייקראו על שם יהודים.

יהודי העיר קיבלו כבר לפני כמה שבועות פנייה רשמית להציע שמות שכאלה, והרשימה שהוגשה צפויה לעלות להצבעה בקרוב. לאחר מכן יתועדו האישים היהודים בשלטי הרחובות ובמפות הרשמיות של העיר, המתמודדת עם מתקפות בלתי פוסקות של צבא רוסיה.

"בערים הגדולות של אוקראינה יש מגמה לשנות את השמות של כל הרחובות והמקומות בעיר שקשורים לרוסיה ולמנהיגיה", מסביר ההיסטוריון והעיתונאי שמעון ברימן, מומחה ליחסי ישראל־אוקראינה. "זו מחאה נגד המלחמה ונגד רוסיה, מעין רצון למחות את זכר עמלק, כמו שאומרים אצלנו".

ברימן, שריכז את העברת השמות המומלצים מהקהילה היהודית, בחר בשמותיהם של 25 אישים יהודים שחיו באוקראינה ובעיר. "חרקיב הייתה עיר עם אוכלוסייה יהודית גדולה מאוד, שכללה אישים מפורסמים רבים ואף חתני פרס נובל", הוא אומר.

בין האישים שצפויים לזכות לרחוב שיישא את שמם: ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר, ילידת קייב, ופרופ' מרק אזבל, פיזיקאי שהתנגד למשטר הקומוניסטי במוסקבה ובמשך שנים היה מסורב עלייה.

רחוב נוסף ייקרא על שם הסופר שלום עליכם. ברימן המליץ גם על "גיבור ישראל אשר נייקוב, יליד חרקיב, שהיה חייל בצה"ל ונהרג כשמנע ממכונית תופת להתפוצץ בהתנגשות עם אוטובוס ילדים סמוך לכפר־דרום באמצע שנות התשעים".

לפי הרב משה מוסקוביץ, רבה של חרקיב ושליח חב"ד בעיר זה 32 שנה, בקהילה היהודית קיבלו בקורת רוח את המחווה של העירייה. הוא מספר שבימים האחרונים עירו הותקפה שוב בטילים ארוכי טווח שפגעו קשות במרכזה, "אבל הכול פועל, בית הכנסת פתוח לכולם ואנשים באים. החגים עברו בטוב. אנחנו עוזרים ודואגים לאוכל ומנסים לעשות דברים טובים, ושולחים ארצה את כל מי שיכול לעזוב".

אגב, לפני כמה שבועות החליפו בקייב את שם הרחוב "סמואיל מרש"ק", משורר סובייטי רוסי, לרחוב "יוסף מרש"ק", דודו של סמואיל שהיה יהלומן ונדבן אוקראיני מפורסם לפני המהפכה הקומוניסטית.

The post אחרי הסרת המצור בחרקיב: רחוב על שם גולדה מאיר appeared first on מקור ראשון.