בדרך לירושלים, לישיבת מיר, עדן מתקשר אליי בקול מודאג – יוֹאִיר! הוא צועק לי, איפה אתה, יואיר! אני שומר לך חניה פה בחניון בית ישראל! אני בדרך, אני אומר לו, עוד עשר דקות. ועדן אומר לי, שכוייח, צריך למהר יואיר! שלא נפספס את הסדר! רגע לפני שאני מגיע, הבחורה מתוך הווייז מכווינה אותי בקול מתכתי – פנה ימינה אל שומרי אמונים, ואז היצמד אל הרב זוננפלד. עדן מחכה לי בחניון, ביחד עם חבר שלו, יעקב, גבוה וחייכן וחרדי. גם עדן חייכן וחרדי, אבל הוא קצת פחות חרדי, יש לו משקפי שמש כאלה של חילונים, וגרביים צבעוניות, ונעליים יפות כאלה. קיצר יש לו קלאס, ולרוב החרדים יש קצת פחות קלאס אולי. עדן ויעקב עוזרים לי לחנות, ואני יוצא מהרכב, ומחליף בגדים. מכנסיים שחורים. חולצה לבנה מכופתרת. כובע מצחייה כהה. צריך להיטמע בשטח.

יאיר: "זו לא התורה שלי, זו לא הדרך שבה אני אוהב ללמוד, זה לא המרחב שבו מתאים לי ללמוד, אלה לא הטקסטים שאני אוהב ללמוד, ובכל זאת, טוב שהגחלת הזו זוהרת בעולם"

עדן ויעקב מובילים אותי במהירות לבניין המרכזי של ישיבת מיר, וכבר בשער הבניין אני מבין שניסיונות ההיטמעות שלי נכשלו. למרות החולצה הלבנה והחזות השבאבניקית – על ראש הדתל"ש בוער הכובע. כל התלמידים מסתכלים עליי כל הזמן. אנחנו מטפסים במדרגות ומגיעים לאולם רחב ידיים, עצום בגודלו, מלא עד אפס מקום בתלמידים, שלומדים תורה, כולם לומדים תורה! באדיקות, בקדחתנות, בשעת צהריים עמומה, ביום חול סתמי, כולם לומדים! אני מביט על החדר הענקי, ושותק ומתרגש. יש בחדר נערים בני שמונה עשרה, וגברים בני שישים, וכולם אוחזים בספרי התלמוד הדהויים, וכולם קוראים וחושבים ומדברים ולומדים לפני מלך מלכי המלכים. ויש בחדר עוצמה אדירה של מסורת, של לימוד, של זהות, של אהבה. יש בחדר הזה עוצמה שגורמת לי להרכין את הלב. לרגע אחד, דקיק ומתוק ומשונה, אני מדמיין את עצמי יושב כאן ימים שלמים, בתוך ההמון המשתוקק, יושב ולומד ולומד ולומד.

פעם גם אני הייתי תלמיד ישיבה, אבל זה לא נראה ככה, זה לא הרגיש ככה, זה לא נשמע ככה! אייי אייי אייי, וצריך לדבר רגע על הסאונד. סאונד של לימוד תורה. סאונד של חדר מפוצץ בתלמידים, שלומדים תורה! אי אפשר לתאר את זה במילים. אין טעם לנסות לתאר את הסאונד המדהים הזה במילים. ובכל זאת אני אנסה.

הסאונד הזה נשמע קצת כמו מים, כמו מפל אולי, או כמו נחל שוצף, או כמו ג'קוזי, ויש בסאונד הזה משהו עוטף ומנחם ומערסל, הוא כאילו מזמין אותי להצטרף ללימוד, להרעיש עם כולם ביחד. וזה סאונד נוקב מאוד, ועוטף מאוד, אבל הוא גם עדין, ולא מתלהם. אפשר לעצום את העיניים ולשקוע בתוכו. ואפשר לפקוח אותן, ולבודד מתוכו רגעים. להסתכל על שני תלמידים לומדים בחברותא, ולשמוע, לשבריר שנייה, רק אותם. טוב, אני קולט שאני לא מצליח לתאר את הסאונד הזה חחחחח, אבל תדעו לכם שיש סאונד כזה בעולם, יש סאונד ללימוד תורה! שכוייח.

אחרי כמה דקות כאלה נעימות בג'קוזי של התורה, אני שואל את עדן, תגיד, מה הם לומדים כאן בעצם, כל החברעלך האלה, ועדן מציץ לרגע על דפי הגמרא של החברותא הקרובה אלינו, ואומר לי, הם לומדים מסכת נדרים.

"כל כינויי נדרים כנדרים מאי שנא גבי נזיר דלא קתני להו לכולהו ומאי שנא גבי נדרים דקתני לכולהו משום דנדר ושבועה כתיבי גבי הדדי תני תרתין וכיון דתני תרתין תני לכולהו, וליתני כינוי שבועות בתר נדרים איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא".

זה מה שהם לומדים, אתם קולטים. זו התורה שכולם לומדים! בכל הישיבות, כל הזמן! זו תורה לא נגישה, לא ברורה, בשפה קדומה, זו תורה סבוכה ומפותלת, מלאה בדיונים חמקמקים, בלי הרבה פואנטה. זו תורה אינסופית, שנמשכת ונמשכת, ומסתעפת ונפרמת, זו תורה שאף פעם לא נגמרת, לכן קוראים לה גמרא. וזה מה שהם לומדיםםםם! כשהייתי בתיכון ועשיתי בגרות בגמרא, לא התחברתי לטקסט הזה, אהבתי את הסיפורים היפים! אבל את הסוגיות הנפתלות לא יכולתי לשאת. אחר כך הלכתי לישיבה, והמשכתי ללמוד גמרא גם שם. הייתי בטוח שהפעם אני אתאהב, אבל לא התאהבתי בכלום. אפילו שטיינזלץ הצדיק לא עזר לי. וגם היום, אם נודה על האמת, גם היום הטקסט הזה נראה לי מעיק ומרתיע. עד היום אני לא מבין, ולא מאמין, שזה הטקסט שאותו לומדים אינספור תלמידי ישיבות בארץ ובעולם. הרי יש ספרים טובים יותר, ומרגשים יותר, ונגישים יותר. ריבונו של עולם, בקש רחמים עליהם, איך ייתכן שהם לומדים כל היום גמרא!

עדן, יעקב ואני יוצאים מהישיבה ועושים סיבוב קצר בשכונה. עדן מזמין אותי לברד בצבע סגול, במין חנות נשנושים מצחיקה שנמצאת מול הישיבה. זו חנות בלי מוכר. הקונים מניחים שטרות ומטבעות בקופסה שמונחת בחנות, וקונים לעצמם קפה, ברד ועוגיות. אחר כך אנחנו קופצים לחנות ספרים רחבת ידיים והומת אדם. אני מחפש ספר ילדים לקנות הביתה, לחיה ונח, ומקבל המלצה מילד חרדי, על ספר ששמו "שאול יצחק השובב". בואו נגיד בעדינות שזה לא ספר שמתנגד באופן נחרץ לאלימות במשפחה. אחר כך אני ניגש למוכר, עם שלושה ספרים אחרים שמצאתי. הוא מחשב את החשבון במהירות, ואז משחרר בדיחה רפה, על זה שהוא מסתדר בקופת התשלום גם בלי לימודי ליבה.

עדן: "לא משנה מה עברתי בחיים, מה ראיתי ולאן התקדמתי, משהו בי מתקומם אל מול צמד המילים ״הישיבה החילונית״. כאילו מה? חסרים שמות? למה דווקא ישיבה?"

כשאנחנו יוצאים מחנות הספרים, הרחובות מפוצצים בתלמידים ממהרים. יעקב מסביר לי שהסדר נגמר, ושעכשיו כולם בהפסקת צהריים. עוד מעט חדרי האוכל ייפתחו. והתלמידים יוכלו לאכול קצת, לנוח קצת, ולחזור עם כוחות מחודשים לסדר הבא. אני מבקש מיעקב לקחת אותי לחדר האוכל, בא לי לראות מה מגישים להם שם לאכול ובדרך לשם אני פתאום רואה ברחוב אישה! אישה אמיתית! פתאום קלטתי, כבר כמעט שעה שאני מסתובב כאן, בבתי המדרש, בחנויות וברחובות, ראיתי בשעה הזאת אלפי אנשים, אבל כולם כולם כולם היו גברים. זאת האמת העצובה, לימוד התורה שמתרחש כאן, מדהים ככל שיהיה, מתרחש בסט־אפ של אפליה.

חדר האוכל עדיין לא נפתח, אז אנחנו עומדים ברחוב ומדברים קצת. כמה שניות חולפות, ולשיחה מצטרף בחור נוסף, קופל שמו, חבר של עדן ויעקב, הם שלושתם למדו ביחד באותה ישיבה. קופל מגיע אלינו עם אוזניות בלוטות', שמחוברות לנגן מוזיקה קטנטן. אני שואל אותו למה הוא מקשיב, ונדהם לגלות שהוא מקשיב לפינק פלויד! הטוב כי לא כלו רחמיך, והמרחם כי לא תמו חסדיך, קופל החרדי שומע פינק פלויד אתם קולטים!

קופל ויעקב נשואים, הורים לילדים, וגם הם, כמו מאות אלפי גברים חרדים, מעבירים את רוב ימיהם בלימוד גמרא בבית המדרש. אני שואל אותם, מה המשמעות של הלימוד הזה, מה המהות שלו, ושניהם עונים לי במהירות, כמעט בלי לחשוב, שהעולם הזה מתקיים בזכות לימוד התורה. יעקב אומר – העולם הזה נברא בזכות התורה, ולימוד התורה הוא זה שמאפשר את קיומו. אני שואל אותו איך זה בדיוק עובד, מה הקשר בין הגמרא לבין כדור הארץ, ויעקב אומר לי שהוא לא יודע איך זה עובד, אבל זו האמונה שלו. קופל מוסיף על דבריו שהתורה הזו שהם לומדים הופכת אותו לאדם טוב יותר. הלימוד מחדד אותו ופוקח אותו, מבחינה אינטלקטואלית, ושמירת המצוות משפרת אותו מבחינה מוסרית. זה עובד גם פנימה וגם החוצה, הוא אומר. זה חסד כלפי העולם, וחסד כלפי עצמי.

יאיר: "יש בחדר נערים בני שמונה עשרה, וגברים בני שישים, וכולם אוחזים בספרי התלמוד הדהויים, וכולם קוראים וחושבים ומדברים ולומדים לפני מלך מלכי המלכים. ויש בחדר הזה עוצמה אדירה"

כמה אנשים שעוברים ברחוב מצטרפים אלינו, חלקם עומדים לא רחוק ומקשיבים בעניין רב. חלקם מתפרצים לשיחה ומביעים את דעתם. אני שואל את החברעלך, למה הם "מבזבזים" את החיים על הגמרא. זה ספר כל כך משעמם! יש כל כך הרבה טקסטים תורניים נפלאים שאפשר ללמוד. אפשר לקרוא את ספרי התנ"ך, אפשר ללמוד את כתבי הרמב"ם, אפשר לשקוע בתורותיו המופלאות של רבי נחמן! למה לשרוף את כל היום על בירוקרטיה בארמית! וכשאני שואל את זה, נדמה לי שהם אפילו לא מבינים את השאלה. כשאני אומר את המילים רבי נחמן, קופל מעקם את פניו בגועל. אתה לא מבין מה זה לימוד גמרא אמיתי, הוא אומר לי. אתה לא תבין מה זה, כי אף פעם לא למדת גמרא ברצינות, כמו שצריך. אתה לא מבין, אתה פשוט לא מבין, לאיזה גבהים הלימוד הזה לוקח אותך. אתה לא מבין לאיזה עומקים אפשר להגיע בסוגיות האלה. זה משהו שאנשים מתחילים להבין אחרי עשר שנים של לימוד. אתה לא תצליח להבין את זה, אבל כשאני לומד תורה אני מרגיש שאני נוגע בשורש עומקם של החיים. ואי אפשר להסביר דבר כזה. אי אפשר להסביר.

אולי הם צודקים, אני חושב לעצמי. אולי הם צודקים. אולי הטקסט האניגמטי והכבד והלא נגיש הזה, מחזיק בתוכו עומקים רוחניים נשגבים. אולי הם צודקים, אולי אחרי עשר שנים של לימוד קדחתני, משהו פתאום נפתח להם בטקסט העמום הזה. אולי הם צודקים, ולימוד התורה הזה, שאף פעם לא הצלחתי להבין, מחזיק באופן כלשהו את קיומו של העולם. זה נשמע לי הזוי, אבל מה אני מבין. יש כל כך הרבה דברים הזויים בעולם הזה. אומרים שמיליארד סינים לא טועים. וייתכן שגם מיליוני התלמידים השקדנים בישיבות השונות מבינים משהו על העולם.

השיחה הזו מתנהלת במשך כמה דקות, וכמה עשרות אנשים עומדים סביבנו ומקשיבים לה. אני מביט בכל הסקרנים וחושב לעצמי, מתי בפעם האחרונה הם עצרו את החיים ושאלו את עצמם, מה פשרו של כל הלימוד האינסופי הזה. האם הם חיים על טייס אוטומטי, עולים על קיאק ונשטפים בזרם השוטף של המסורת. ומצד שני, הם נראים כל כך מאושרים, ונינוחים, ובטוחים בעצמם. טוב להם בחיים. טוב להם באוהלה של תורה, זה ברור. עדן מציע שנתקדם לחדר האוכל, ואני מציע בקריצה שנגיד לסיום איזה דבר תורה קטן, שלא יהיה פה מושב לצים! אולי נגיד משהו על פרשת השבוע, אני מציע, ושואל אותם אם הם זוכרים מה הפרשה. כמה שניות חולפות ואני רואה שהם לא ממש זוכרים. בסוף אחד מהם מתעשת ונזכר שהגענו לפרשת במדבר. אתם זוכרים מה יש בפרשה, אני שואל בחיוך, ושוב כל החברעלך שותקים.

אחרי כמה שעות כאלה, של שוטטות ושיחות ערות, עדן מלווה אותי בחזרה למגרש החניה. אנחנו נפרדים בחיבוק, ואני נוסע הלאה לדרכי, מוצף ומעורבב. האוטו בוער מבפנים, והאישה שבווייז מובילה אותי בנחישות מרחובות יהודיים לרחובות ציוניים.

בגמרא יש פירוש יפה לפסוק "וזאת התורה אשר שם משה" – זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מוות. הפירוש הזה מתייחס לתורה כאל סם, ולא בכדי. יש בעוצמה האינסופית של הטקסט המכונן הזה, משהו מאלחש ומערפל. אבל יש בו משהו מרפא ומחולל. המילה "תורה" עצמה, נשמעת כמו הֶלחֵם של "טוב" ושל "רע".

התורה של ישיבת מיר היא תורה כזאת, רבת סתירות, עוצמתית ופועמת. אפשר לטבוע בסאונד שלה בבתי המדרש השוקקים. אפשר להתמכר לנחישות שלה, לגחלת הנוקבת שלה, אפשר להתרגש ממנה, כששומעים את דברי התלמידים, וכשמביטים באור שנוצץ להם בעיניים. אבל אפשר גם להתמוסס בתורה הזו, ולהיעלם בה, לתוך עולם אוטומטי, גברי, מצונזר וחסר טיעונים.

עדן: "חזרנו לדבר עם התלמידים. הם בתחילת שנות העשרים שלהם. רוב החברים שלהם מטיילים עכשיו בעולם. אבל הם החליטו מיוזמתם להתמסר ללימוד תורה בישיבה"

זו לא התורה שלי, זו לא הדרך שבה אני אוהב ללמוד, זה לא המרחב שבו מתאים לי ללמוד, אלה לא הטקסטים שאני אוהב ללמוד, ובכל זאת, טוב שהגחלת הזו זוהרת בעולם, טוב שיש בתי מדרש עם סאונד של מפלים שוצפים. יש בגמרא פירוש יפה לפסוק "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" – אל תקרי מורשה, אלא מאורסה. אפשר לפעמים להתייחס ל"מורשת" הכבדה והקדושה, כמו שמתייחסים ל"מאורסת" אהובה, רעננה, ומלאת חיים. אני יודע שאני משתדל ללמוד ככה. ואני יודע שגם אחיי החרדים בישיבת מיר לומדים ככה. ראיתי את זה בעיניים שלהם, שנצצו באור חם, אוהב ויהודי. והריני אוהב כל אדם כנפשי ומאודי.

***

השמש שוקעת מאחורי הרי ירושלים. אני יוצא משכונת בית וגן, שיש המכנים אותה ״שכונת הישיבות״, וחולף על פני האנדרטה של יד ושם אל הכביש המוליך לעין כרם. אני גולה עכשיו למקום תורה אחר לחלוטין מכל מקומות התורה שלמדתי בהם ושהכרתי אי פעם. יאיר מחכה לי בתחילת הרחוב בתוך המכונית הכחולה והחבוטה שלו. הוא עסוק בכתיבת פוסט. כבר שנים שאני קורא קבוע את הפוסטים שלו ועכשיו בפעם הראשונה אני רואה אותו כותב אחד כזה בלייב. אני יוצא מהמכונית אל הרחוב השקט שמצידו האחד בתים פרטיים עצומים ומצידו השני נוף ליער. יאיר מעלה את הפוסט ומצטרף אליי, עדיין לבוש בבגדי ההסוואה שלו מהביקור שלנו בישיבת מיר בבוקר. אנחנו מתקדמים לכיוון וילה ענקית. על שער החצר הלבן תלוי שלט עץ פשוט עם אותיות ירוקות: הישיבה החילונית.

יאיר: "אולי הם צודקים, אני חושב לעצמי, אולי הטקסט האניגמטי והכבד והלא נגיש הזה, מחזיק בתוכו עומקים רוחניים נשגבים. אולי אחרי עשר שנים של לימוד קדחתני, משהו פתאום נפתח להם?"

מה אני אגיד. לא משנה מה עברתי בחיים, מה ראיתי ולאן התקדמתי, משהו בי מתקומם אל מול צמד המילים ״הישיבה החילונית״. כאילו מה? חסרים שמות? למה דווקא ישיבה? ובמיוחד עבור מישהו כמוני שלמד בישיבה אמיתית למעלה מעשור ועדיין עוסק מדי שבוע בלספר את הסיפורים שלה ומרגיש שהיא חלק בלתי נפרד מהזהות שלו. במיוחד עבור מישהו כמוני, ישיבה היא לא סתם כינוי למוסד לימודי. אי אפשר ככה לחלל את השם "ישיבה". כי ישיבה היא מקום במובן העמוק והרחב של מקום. ישיבה היא בית. ישיבה היא אם ואחות. ישיבה היא דרך חיים. וישיבה חילונית? נו־נו. הברקה קופירייטרית מוצלחת. מעכשיו חובת ההוכחה מוטלת על הישיבע־בוחערים החילונים שאפגוש בפנים. אני מרכיב את משקפי העין הטובה שלי, פותח את הלב ונכנס עם יאיר בשער. מתוך אינסטינקט אני שולח יד אל ימין השער, לנשק את המזוזה, אבל היא לא הייתה שם.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02314_07_39-6-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אנחנו נכנסים לחצר רחבת ידיים שבמכרזה בריכה אקולוגית עם מים ירקרקים וכמה דגי זהב שמנמנים. אני חושב על זה שאם הייתה לנו בריכה (אקולוגית!) בישיבה, החיים שלנו היו נראים לגמרי אחרת. את פנינו מקבל תומר, בחורצ'יק עם שיער ארוך וכפכפי טבע נאות. הוא מציע לנו לשתות משהו. גם יאיר וגם אני זקוקים בדחיפות לקפה שחור. ובזמן שתומר מכין לנו את הקפה בכוסות זכוכית אני מסתכל סביבי במטבח ושם לב שאין בו בכלל כלים חד־פעמיים ושעל אדני החלונות מונחים המון ייחורים כאלה והנבטות למיניהן ועל השיש מונח שק גדול של עדשים ירוקות. אנחנו מחליפים עוד כמה מילים עם תומר, מודים לו על הקפה ויורדים אל קומת הבייסמנט, שם מתקיים שיעורו של ראש הישיבה.

עדן: "בישיבה החילונית לומדים בעיקר את הסיפורים של הגמרא ופחות את הסוגיות הלמדניות. מעניין מה היה קורה אילו היינו לומדים אצלנו בישיבה בעיון את תנורו של עכנאי, נגיד"

אריאל לוינסון, ראש הישיבה החילונית, הוא בחור גבוה, מרשים, צנוע ומאיר פנים עם עגיל זהב באוזן שמאל. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים וכבר בעבר התרשמתי ממנו בתור תלמיד חכם אמיתי, אוהב תורה ובעל דרך ארץ. אריאל ויאיר למדו באותה ישיבה בעברם, ישיבת מעלה־גלבוע. ואני חושב על זה שגם ליאיר יש עגיל באוזן שמאל. הם מדברים ביניהם, משהו על הישיבה כמו ששני בוגרים צריכים לעשות. יאיר אומר שאריאל הוא ראש הישיבה היחידי שיצא ממעלה־גלבוע וזו עובדה מדהימה בעייני. בין בוגרי מעלה־גלבוע יש ראשי מכינות, במאים, סופרים ועיתונאים אבל ראש ישיבה יש רק אחד!

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 230516_125845-750x563.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אריאל יושב בראש השולחן ומולו כמניין תלמידות ותלמידים צעירים מחזיקים בדפים מצולמים של שלושת הפרקים הראשונים מ״פרקי דרבי אליעזר״. אריאל מלמד אותם את סיפורו של אליעזר בן הורקנוס שרצה רק דבר אחד בחיים: ללמד תורה. אריאל קורא בכתיב חסר. ללמד תורה. וככה גם מספר את הסיפור לתלמידים. רבי אליעזר בן הורקנוס רצה ללמד תורה. אבל אני, משהו היה מוזר לי, אז עשיתי גוגל תוך כדי השיעור ומצאתי שברוב הגרסאות המודפסות הכתיב הוא מלא והסיפור על רבי אליעזר בן הורקנוס הוא על אחד שרצה ללמוד תורה. לא ללמד. אחרי הגוגל, השיעור של אריאל הפך בעיניי למעניין יותר ומרתק יותר. כי סיפור טוב הוא סיפור טוב, ומדהים מה שאות אחת יכולה לשנות בו. התלמידים קשובים לו קשב רב ומעורים בשיעור לחלוטין. שואלים שאלות. עונים תשובות. פותחים סוגריים. משתפים בחוויות אישיות. לסיפורים יש כוח. אין מה להגיד. לסיפורים יש המון כוח.

יאיר: "כבר כמעט שעה שאני מסתובב כאן, בבתי המדרש, בחנויות וברחובות, ראיתי בשעה הזאת אלפי אנשים, אבל כולם כולם כולם היו גברים"

בישיבה שלנו, כמו בכל הישיבות החרדיות, כשהיו לומדים מסכת והיו מגיעים לדפים שבהם מסופרות אגדתות, הייתה יוצאת הוראה כתובה בכניסה לבית המדרש: אל ציבור הלומדים! יש לדלג מדף ה׳ עמ׳ ב׳ למטה עד לדף ח׳ עמ׳ א׳ בתחילת השורות הרחבות. יישר כוח גדול. אני מספר את זה ליאיר והוא לא מאמין לי. אתם אשכרה הייתם מדלגים על סיפורים?! למה? הוא נזעק. אני מסביר לו שבזמנו זה לא ממש העסיק אותנו. פשוט דילגנו. בבית המדרש לומדים את העיקר. את הפלפול בסוגיות בעצמן שבסופו של דבר מוביל להסקת מסקנות הלכתיות. וסיפורים? תמיד אפשר לקרוא לפני השינה. וזה קטע, כי בישיבה החילונית לומדים בעיקר את הסיפורים של הגמרא ופחות את הסוגיות הלמדניות. אני משתעשע במחשבה מה היה קורה אילו היינו לומדים אצלנו בישיבה בעיון את תנורו של עכנאי, נגיד. ככה עם כל האמוציות של הסיפור הזה והדרמה המטורפת שבו. מה היה קורה אז? ומה היה קורה אילו תלמידות ותלמידי הישיבה החילונית היו מקדישים את ארבעת חודשי הלימוד שלהם להעמקה מוחלטת ב״תקפו כהן״ עם כל הסברות והש״ך וכולי? איך הישיבה החרדית שלי הייתה נראית ואיך הישיבה החילונית הייתה נראית? מעניין.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02314_07_38-2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כמו שני בחורי ישיבה טובים, יאיר ואני יוצאים באמצע השיעור של אריאל לעשן סיגריה. אנחנו מדברים קצת על התורה. הסיבה שלשמה נתכנסו לבלות יחד יום שלם. יאיר אוהב את התורה בנפשו ומאודו. רואים את זה עליו. אני משתף אותו ברעיונות שעליהם מושתת האתוס של לימוד התורה כפי שאני חונכתי בישיבות שבהן למדתי. מושגים כמו ״עול תורה״ או ״תורה שלמדתי באף״ או ״אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם״ – בעצם מתייחסים אל התורה כאל פעולת־על שמוכרחים לבצע בכל מחיר. בעול, בכוח, גם כשלא מתחשק, לא רק כשנהנים, לא רק בשביל האינטלקט או ההיכרות עם הטקסט והרחבת הדעת. בשביל התורה צריך לקיים את מה שכתוב בה ושלא נדבר על ״כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל״, שזה אומר למסור עליה נפש ממש. ואפילו שיש מרחק רב בין הציטוטים האלה לבין החיים עצמם בעולם הישיבות, עדיין הם לגמרי אבני היסוד שעליהן נבנה הבניין הרעיוני וההשקפתי והם לגמרי הקולות שמהדהדים לך בראש גם שנים אחרי שאתה עוזב את הישיבה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02314_07_39-5-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

השיעור של אריאל נגמר ואנחנו חוזרים לדבר קצת עם התלמידים. הם בתחילת שנות העשרים שלהם. רוב החברים שלהם מטיילים עכשיו בעולם. אבל הם החליטו מיוזמתם הגמורה להתמסר ללימוד תורה בישיבה החילונית. אי אפשר שלא להעריך את זה. הם הנוער הכי איכותי שיש. טובים שבטובים. סקרנים ועדיני נפש. אנחנו שואלים אותם מהי התורה בשבילם ומקבלים מהם תשובות מגוונות, על העמקה בידע נוסף, על היכרות עם טקסטים לא מוכרים, על פתיחות שתעזור להם בעתיד עם הקהילה והחברה. אני מסתכל עליהם בעיניים ומקווה בכל ליבי שהם והן יהיו מנהיגי הדור הבא. אין בהם שום דבר מתריס, שום דבר לעומתי או מתגונן. כן ישיבה חילונית, לא ישיבה חילונית, התורה מאירה משהו בפנים של בני אדם. אני מוכן להתערב על זה.

בחוץ כבר חשוך. בחצר הווילה של הישיבה החילונית אחת התלמידות קופצת בחבל לצלילי שיר של להקת הדורבנים. יאיר שואל אותי אם בישיבה שלנו היינו קופצים בחבל, ואני אומר לו שלא. לא היינו קופצים בחבל וכן היינו מדלגים על אגדתות בגמרא וגם לא תמיד למדנו בשטייגען הכי רצחני שיש, אבל בעומק הלב ובעומק הרצון ידענו שצריך להתחייב לתורה. לקיים אותה. להפוך אותה לתורת חיים. וזה לא שאני יודע באמת מה זו תורת חיים. אני רוצה להאמין שתורת חיים היא תורה כזו שעשויה מהחיים עצמם וכזו שמסוגלת להפוך את מי שלומדים בה לעדינים ורכים וטובי לב ומאירי פנים. אני זוכר אותנו שרים בחדר האוכל בישיבה את מילותיו של אור החיים הקדוש: ״אם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא ייחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם״. ולא תמיד היינו ממש מכוונים את מילות השירים בעומק הכוונה, אבל כן היו הבלחות קצרות כאלה, הבהובים של געגוע. לתורה ולקדוש ברוך הוא נותן התורה. בדרך למכוניות שלנו יאיר ואני מבינים שיש בינינו הרבה משותף בסיפור הזה. שנינו מאמינים שלא בשמיים היא ולא מעבר לים. כי קרובה אלינו התורה מאוד. בפינו ובלבבנו לעשותה.

The post ביקורי גומלין: בין השטייגען של ישיבת מיר לבריכה האקולוגית של הישיבה חילונית appeared first on מקור ראשון.

אחרי הקלה בחום היום והלילה, החל ממחר תחול עלייה ניכרת בטמפרטורות ויתפתחו תנאי שרב. אך לצד זאת בשבת ובראשון יהיה אביך, ועשוי לרדת גשם קל, בדרום יתחוללו סופות חול. ביום ראשון אחר הצהריים תחול ירידה בטמפרטורות ומזג האוויר יחזור להיות נוח.

חזאי מטאו-טק, ליאור סודרי, מוסר כי רכס מעל מזרח הים התיכון יגרום למזג אוויר רגיל לעונה. היום (חמישי, ערב חג השבועות) יהיה נאה, תחול ירידה בטמפרטורות, והן תהיינה רגילות לעונה, בשעות הערב ישרור מזג אוויר נוח.

מחר, יום שישי חג השבועות, צפוי להיות מעונן חלקית עד מעונן בעננות גבוהה ובינונית, תורגש עלייה בטמפרטורות, וייעשה חם מהרגיל ברוב אזורי ‏‏הארץ, ייתכן טפטוף עד גשם קל, בעיקר באזורים הפנימיים של הארץ.‏

בשבת תחול עלייה ניכרת בטמפרטורות, ויתפתחו תנאי שרב כבד, עננות גבוהה ובינונית תכסה חלקית את השמים, וייתכן גשם קל, בעיקר במזרח הארץ ‏ובדרומה, אחר הצהריים הרוחות יתחזקו ויעשה אביך, בדרום הארץ ייתכנו סופות חול.

ביום ראשון יהיה מעונן חלקית, עם ירידה בטמפרטורות, אך עדיין יהיה חם מהרגיל לעונה עד שרבי. בשעות הבוקר ייתכן גשם קל, בעיקר במזרח הארץ ובדרומה, אחר הצהריים יחדור אוויר קריר יותר ולח, והרוחות יתחזקו, וייתכן אובך. ביום שני יהיה מעונן חלקית עד בהיר, עם ירידה ניכרת בטמפרטורות, והן תהיינה רגילות לעונה.

The post חם בשבועות – שרב כבד עם גשם בשבת: תחזית מזג האוויר appeared first on מקור ראשון.

הדלת פה מאחורייך, לפעמים היא פתוחה", אומר צחי הנגבי במשרדו ב"אקווריום", כפי שמכונה לשכת ראש הממשלה במשרד ראש הממשלה בירושלים. "נתניהו הולך הביתה בשעה אחת־עשרה, שתים־עשרה, אחת בלילה. ולפעמים אני עוד פה. הוא מסתכל דרך הדלת ואומר – 'צחי, מה אתה עושה פה? לך הביתה'. ואני עונה לו שאני נהנה. נהנה כאן בכל יום יותר מאשר ב־35 שנותיי כחבר כנסת".ממה אתה נהנה כל כך?

"אני נמצא ליד האיש שמקבל החלטות. אני יכול להשפיע על החלטות חשובות, והמשימות שהוא מטיל עליי – כל אחת מהן נוגעת בעתיד המדינה. זה דבר מדהים. אפשר להכפיל במאה את הדברים שעשיתי בתפקידיי הקודמים כשר, וזה לא מתקרב למה שאני עושה פה".

הנגבי, בכיר הליכוד לשעבר, שנדחק לאחור ברשימת המפלגה לפני הבחירות הקודמות ומצא את עצמו מחוץ לכנסת אחריהן, קיבל כעבור שבועות ספורים תפקיד שנמצא קרוב־קרוב למרכז הקלחת המדינית־ביטחונית: היועץ לביטחון לאומי וראש המטה לביטחון לאומי. ובישראל כמו בישראל, הקלחת לא מפסיקה לבעבע לרגע. ארבעה חודשים אחרי כניסתו לתפקיד, בלוח האירועים כבר נרשם סבב לחימה ראשון בעזה. שישה מבכירי הג'יהאד האסלאמי חוסלו, הארגון הגיב בירי מאות רקטות לשטח ישראל, וחיל האוויר פגע בפעילי טרור רבים נוספים.

"במפגש בעקבה עדכנו את המשתתפים בהחלטה שלנו להסדיר תשעה מאחזים. ההסכם הקואליציוני, אגב, קבע שיש להסדיר כ־77 נקודות. רצינו לעשות את זה עוד בממשלת האחדות, וכשר ההתיישבות הגעתי לסיכום עם גנץ על 46 מאחזים, אבל ברגע האחרון הוא הטיל וטו"

להנגבי יש עניין מיוחד בסיכולים ממוקדים: בראשית העשור הקודם, כשפרש לשנתיים מהכנסת בעקבות הרשעתו בעדות שקר בפרשת מינויים פוליטיים, הוא חיבר ולימד במכללת קריית־אונו קורס אקדמי על ההיבטים המשפטיים של מבצעים כאלה. בתור מי שחקר את הנושא הוא קובע שבמבצע מגן וחץ "נכתב אחד הפרקים המרשימים בתולדות הסיכולים הממוקדים. זהו אחד הכלים היעילים ביותר במערכה נגד ארגון טרור, בוודאי בעת הזו".

השימוש בו יורחב גם לגורמים בכירים יותר ממפקדי שטח של הג'יהאד האסלאמי?

"כדי לשמור על עמימות עדיף לא לנקוב בשמות המועמדים לסיכול ממוקד, אבל אין כלי יעיל ממנו. הפסקנו להשתמש בו בתקופות רגיעה, אך הרגיעה כאן תמיד זמנית וחמקמקה. כל אימת שיהיה ירי כלפי ישראל, או אפילו תכנון של ירי או איום לבצע פעולת טרור, איש לא יהיה חסין. וזה כולל את כל הזירה סביבנו, לא רק את עזה".

ומה לגבי מיטוט חמאס, כדי להפסיק את הירי לתמיד? זה עולה לדיון בכלל?

"המשמעות המעשית הראשונית של מהלך כזה היא כיבוש רצועת עזה. אין דרך להפסיק את פעולת חמאס ללא השתלטות קרקעית על כלל השטח. דבר כזה לא נידון, מבחינה מדינית לפחות. אני מניח שהצבא נערך לזה מבצעית כבר מאז ההתנתקות. כשהייתי יו"ר ועדת החוץ והביטחון דנו בתוכניות המבצעיות, מהבית הראשון בעזה ועד לאחרון. אבל ברמה המדינית, ישראל החליטה שהיא לא מעוניינת לשלוט מחדש במיליוני אזרחים. אין לנו רצון להיות אחראים לאספקת חשמל ומים לכ־2 מיליוני בני אדם, על חשבון משלם המיסים הישראלי. נכון שגם היום אנחנו מספקים לעזה חשמל, אבל עכשיו הם קונים את זה מאיתנו.

"האם הפלסטינים יהיו נבונים וחכמים ושפויים מספיק ללכת בדרכן של מדינות ערב שהחליטו להפסיק את המלחמה איתנו? כולנו מפקפקים באפשרות שזה נמצא מעבר לפינה, אבל לדעתי אסור לחשוב רק במונחים אפוקליפטיים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 5/AFP_33ER7HD-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

להזמנה אין חשיבות

כשמדברים על המדינות שהחליטו כבר לחתום על הסכם שלום עם ישראל ועל אלו שעדיין מתמהמהות, שם אחד עולה מיד על הפרק: ערב הסעודית. לפני כשבועיים הפתיע מקבילו האמריקני של הנגבי, היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן, כשסיפר בפתיחות שהנורמליזציה בין ישראל לסעודים היא אינטרס של ממשל ביידן. כשאמר את הדברים במכון מחקר בוושינגטון הוא הזכיר שיחת וידאו שקיים עם הנגבי יום קודם לכן, וציין שגם נתניהו "קפץ" אליה. כשאני שואלת את ראש המל"ל על האירוע, הוא מספר שנתניהו נכנס לחדר זמן קצר לאחר שהחלה שיחת הווידאו המוצפנת עם סאליבן. "סיכמתי עם ראש הממשלה שהוא יבוא להגיד שלום, אבל השיחה הייתה מעניינת מאוד, אז הוא נשאר עד סיומה וכמובן הוביל אותה. אנחנו לא מדברים על מה שנאמר שם, אבל יש לנו קשר הדוק מאוד עם סאליבן".

יש פער בין ההערכות שלנו ושל האמריקנים לגבי האפשרות של נורמליזציה עם ערב הסעודית בזמן הקרוב?

"יש שינוי בנושא הזה. בעבר אנחנו היינו אופטימיים מאוד, ואילו לאמריקנים הייתה תקופה ארוכה של מתח מול הסעודים. עכשיו אנחנו מרגישים שיש להם עניין להפיג את המתח הזה. זו כבר בשורה טובה, כי הסעודים לא רוצים שום דבר מאיתנו. אנחנו רוצים מהם נורמליזציה, ומה שהם רוצים הוא חיבור לארצות הברית. המכשולים נראים כרגע רבים יותר מהגורמים המאפשרים, אבל דבריו של סאליבן הם בהחלט התקדמות".

לנוכח האמירה של הנגבי שהסעודים אינם דורשים מישראל דבר, אני שואלת אם הנושא הפלסטיני עדיין משמעותי מבחינתם. באותו רגע הטלפון האדום שעל שולחנו מצפצף פתאום. אני יוצאת, הנגבי משוחח בקו המאובטח, ואחר כך ממשיכים. "זה תהליך ארוך, אני לא יודע איך הוא יבשיל בסוף", אומר הנגבי בנושא הסעודי. "עמדתו של ראש הממשלה הובעה באינספור הזדמנויות. אנחנו לא יכולים לדבר על מה שהסעודים מעלים, זה לא מקובל, אבל מה שמעניין אותם בגדול הוא להיות מוגנים בידי ארצות הברית. הם שכנים של איראן, הם יכולים לפלרטט איתה בנושא החות'ים – כמו שהם אכן עשו, בתיווכה של סין – אבל בסופו של דבר הסעודים מחוברים מאוד לאמריקנים. לארה"ב יש שם בסיס צבאי, חברות אמריקניות מפיקות את הנפט של סעודיה כבר שנים רבות, והם לא אמורים להיעדר מהזירה הזו. הסעודים נפגעו מאוד מכך שארה"ב, בתקופת הממשל הקודם, לא נחלצה להגן עליהם כשאיראן תקפה את מתקני הנפט שלהם. לדעתי זה מה שחשוב להם: לדעת שיש בת ברית שתגן עליהם. זאת, אגב, בשונה מאיתנו, כי האמירה שלנו לאמריקנים היא: אל תגנו עלינו. אנחנו רוצים שתעזרו לנו בכל היבט אפשרי – מדיני, ביטחוני, צבאי – אבל אנחנו יודעים להגן על עצמנו".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /05/unnamed-1-750x570.jpg 750w" sizes="(max-width: 1000px) 100vw, 1000px" />

בהקשר הזה, ריקון מחסני האמל"ח האמריקניים בישראל לאחר פריצת המלחמה באוקראינה לא מעורר אופטימיות.

"זה נשק שלהם. הם הציבו אותו כאן מראש כדי לסייע לנו במקרה שיש מתקפה כוללת ואנחנו זקוקים לתחמושת מהירה. העברת הנשק הזה למקום אחר היא לא משהו מדאיג, אבל כמובן יש לנו עניין שהמחסנים יתמלאו מחדש".

יותר מחצי שנה אחרי שניצח בבחירות, נתניהו עדיין לא הוזמן לוושינגטון. איך זה נתפס בעיני האויבים של ישראל?

"זה נופח מעל ומעבר לכל פרופורציה. בעינינו יש לסיפור הזה חשיבות מזערית, אם בכלל. כשהאיראנים רואים שמגיעים לכאן יותר ממאה מטוסים אמריקניים, משחתות משוכללות ועשרות אלפי חיילים, כדי לקיים תרגיל משותף עם זרועות האוויר, הים והיבשה של צה"ל – אני מניח שהם מייחסים לזה משקל רב יותר מאשר לפגישה בת שעה בבית הלבן".

תרגיל כזה עונה להגדרת "האיום הצבאי האמין" שראש הממשלה שב ואומר שאנחנו צריכים להעמיד מול איראן?

"אנחנו רואים בזה חלק מהרעיון הכללי של איום צבאי אמין, שכולל מרכיבים רבים. איום כזה חייב להתבטא במסר מהדהד ופומבי. והמסר הישראלי, בעיקר של נתניהו, לא משאיר סימני שאלה".

ומה לגבי המסר האמריקני?

"לארה"ב יש יכולת, האיראנים לא משלים את עצמם בנושא הזה, אבל הם כנראה מפקפקים בנכונות שלה. האיום הצבאי מצד אמריקה, שאנחנו מצדדים בו, נועד לסגור את הפער הזה, שגורם לספקנות של האיראנים לגבי הנכונות האמריקנית".

היית רוצה לראות שינוי ברטוריקה האמריקנית גם לגבי הסכם הגרעין?

"אלה שני סוגי מדיניות שונים. האמריקנים לא ויתרו לרגע על האפשרות של הסכם עם איראן. האמונה שלהם הייתה ונותרה שהדרך הטובה ביותר למנוע מטהרן נשק גרעיני היא דיפלומטיה. זה קרה בעבר בעולם. היו מדינות שוויתרו על התחמשות גרעינית כתוצאה מהסכמים מדיניים. אבל היו גם מקרים אחרים.

"ישראל היא היחידה בעולם שתקפה פעמיים מדינות שפיתחו נשק גרעיני – עיראק וסוריה. גם מבחינתנו עדיף פתרון דיפלומטי על פני פתרון צבאי, אבל האם אני באופן אישי מאמין שיש פתרון דיפלומטי לחתירה האיראנית לנשק גרעיני? לא. אני לא רוצה לדבר בשם כל ישראל, אבל אני לא נותן לזה אפילו אחוז אחד".

"כשהורידו אותי בכוח מהאנדרטה בימית, חרב עליי עולמי. הרגשתי שהמדינה שלי משעבדת את גורלה למנהיגי ערב. ובכל זאת, כעבור שבועות ספורים התגייסתי למלחמת לבנון, ולא העליתי בדעתי שלא אתנדב. זו הציפייה שלי גם מהמחנה שרואה ברפורמה אסון. אסור להשתמש בכלי הסרבנות"

הנגבי דוחה את מה שהוא מכנה "שמועות" בנוגע להתקררות הקשרים בין ישראל ובין שותפותיה להסכמי אברהם. "היקפי הסחר הולכים וגדלים, יש הסכמים ביטחוניים, והתיירות מישראל לאמירויות ולמרוקו היא במספרים מצוינים. נכון, אין תנועה של תיירים מהאמירויות וממרוקו לכאן, אבל אנחנו עושים מאמץ לחשוף את ישראל לקהלים שם. אני בקשר מתמיד עם כל המדינות הללו במסגרת תפקידי, וכך גם ראש הממשלה".

השבוע נתניהו הוזמן אומנם לוועידת האקלים שתתקיים בדובאי בנובמבר, אבל בחודשים האחרונים נדמה שהאמירותים התחמקו מלהזמין אותו לביקור רשמי. מדוע?

"הוא הוזמן כבר בתחילת אפריל", אומר הנגבי, ומזכיר שנתניהו שוחח אז עם נשיא איחוד האמירויות, שייח' מוחמד בן־זאיד, שהתקשר כדי לברכו לרגל חג הפסח. "ההבנה הייתה שאין מה לעשות את זה במהלך חודש רמדאן. החשש בשני הצדדים היה שתיתכן הסלמה בתקופה הזו, ואין שום עניין להביך את האמירויות או את ישראל במקרה שראש הממשלה יקבע ביקור ואז יצטרך לבטל, או ייסע בזמן שהדברים מחריפים. וכשרמדאן הסתיים, הייתה מלחמה קטנה. אז בינתיים ההזמנה עמדה בעינה".

שגריר ארה"ב בירושלים טום ניידס עומד לעזוב בקיץ, עוד לפני תום הקדנציה. מה המשמעות מבחינתנו?

"אני מצטער שניידס עוזב, כי הוא עבד איתנו בשיתוף פעולה מבורך מאוד על השלמת הכללתה של ישראל בתוכנית הפטור מוויזה לארצות הברית, וזה דבר שיוחלט רק בספטמבר. קיוויתי שהוא ילך איתנו יד ביד עד אז. העליתי בפניו את דאגתי מהיעדרותו מהזירה, והוא אמר שכולם בארה"ב יודעים שהוא האיש שדוחף את העניין, וגם אם הוא יהיה בוושינגטון, בניו־יורק או בכל מקום אחר, הוא יהיה לנו לעזר. זה משמח".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /F151019MA037-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

עניין הוויזות מתקדם?

"אנחנו בשלב של עכשיו או לעולם לא. במשך עשור לא הייתה לנו אפשרות להגיש מועמדות, ועכשיו זה התאפשר כי שיעור הסירובים השנתי לבקשות אשרה מצד ישראלים לא עלה על 3 אחוזים. זה כנראה לא יחזור על עצמו אם לא ניכנס הפעם לתוכנית. היה מאמץ מיוחד של השגריר לוודא שלא נעבור את רף 3 האחוזים, וכולנו עושים מאמץ אדיר – המשטרה, רשות המיסים, משרד התחבורה, המשרד לביטחון הפנים, הכנסת שהעבירה בחקיקה מואצת חוקים שהיו יכולים לקחת חודשים של דיונים. אנחנו רוצים לעמוד בחלק שלנו, שכולל מילוי הנחיות רבות".

אחת הדרישות האמריקניות להענקת הפטור מוויזה היא שפלסטינים בעלי דרכון אמריקני יוכלו להיכנס לישראל ללא בידוק עודף. "הגענו להסכמות בנושא הזה, בשיח אינטנסיבי מאוד עם השב"כ", אומר הנגבי. "אין המון אמריקנים־פלסטינים שגרים ביו"ש, וגם לא מצאנו מקרה אחד של מישהו שביצע פיגוע לאחר שהגיע לכאן עם דרכון אמריקני. ודאי שזה פתח, כי מעכשיו כל מי שמגיע מארצות הברית ואין עליו מידע מוקדם יעבור רק בדיקה שגרתית. אבל השב"כ יודע לחיות עם זה, כך שאין מכשול ביטחוני".

מבריח הנשק עוד יתגעגע

מעל בניין משרד ראש הממשלה מתנוססת שורת הדגלים שהתרעננה לרגל החגים הלאומיים, בוהקת בכחול־לבן. כשברקע עדיין נשמעים הדי הפולמוסים והאיומים שליוו את יום ירושלים, אני שואלת את ראש המל"ל – הר הבית בידינו? "באוגוסט 2003, כשהייתי השר לביטחון הפנים", הוא מזכיר לי, "פתחתי את הר הבית כדי שהוא ישוב להיות בידינו".

פתחת אותו לביקורים.

"לביקורי יהודים, אחרי שבמשך שלוש שנים כניסתם נמנעה בידי הווקף, בכוח הזרוע ובמצוות ערפאת. כשנכנסתי לתפקיד במשרד לביטחון הפנים, נדהמתי לשמוע שמי ששולט באמת בהר הבית הוא ערפאת. קיימתי סדרת דיונים בנושא, חלק מהם היו מבוהלים, חלק פחות. הבאתי לפני ראש הממשלה אריאל שרון את המסקנה וההמלצה שלי, שאפשר לפתוח ואנחנו לא עומדים לראות מיליוני מוסלמים נוהרים לעבר חלקת אלוקים הקטנה שלנו. והוא אמר כהאי לישנא", הנגבי משחזר בחיקוי מרשים של ראש הממשלה דאז: "'אז תפתחו, אֶה, פשוט תפתחו'. וזה מה שקרה. הצענו לווקף לחזור לסטטוס־קוו שהיה עד שנת 2000: מבקרים יהודים נכנסים להר כתיירים. קונים כרטיס, נכנסים, אין שעות ביקור, אין הבחנה בין תייר לתייר, לא צריך לאבטח. הם לא רצו לשמוע על כך. ואז ב־20 באוגוסט נכנסנו לשם פעם ראשונה בכוח, ומאז אנחנו במצב הנוכחי. אז כן, הר הבית בידינו. למה להערכתך זה לא כך?"

כי מי שקובע בהר הוא הווקף, וירדן ברצותה פותחת שם מסגדים ועושה כמעט ככל העולה על רוחה.

"אני כופר באמירה שמי שמחליט הוא הווקף. הגוף הזה אחראי על ההקדש של המסגד. אנחנו לא מנהלים מסגדים, ואין מבחינתנו שום מניעה שהווקף ינהל את ההקשר הדתי. אם הווקף היה קובע מה קורה בשטח ההר, שום יהודי לא היה נכנס לשם, וגם שום כוח משטרה לא היה נכנס למסגד כדי לסלק מתפרעים. נכון שהיהודים טרם הקימו את בית המקדש, ואין כרגע כוונה לעשות זאת. יכול להיות שבמילניום הבא יתנהל על כך דיון במל"ל, אבל זה לא רלוונטי בעת הזו. ועם זאת יהודים זכאים להיכנס להר, הם נכנסים, וכעת כבר אפשר לומר – באלפיהם".

"הסכנה בבינה המלאכותית היא כמובן שתהיה מערכת שתמרה את פי האדם, גולם שקם על יוצרו, אבל לא חשבתי על הנושא הזה עד היום. יכול להיות שהמל"ל צריך להפנות זרקור לשם, ואעשה זאת"

אבל אסור להם להתפלל, מלבד במקומות ובמועדים מסוימים מאוד.

"בית המשפט העליון קבע שאכן יש מניעה להתפלל בהר, כי זו פגיעה בסטטוס־קוו. זה המצב, וישראל שומרת על הסטטוס־קוו. לכן יהודים יכולים להתפלל מה שנקרא 'תפילה שבלב', כל עוד זה לא מלווה במאפיינים חיצוניים ובסגנון שבו כולנו מתפללים בבתי הכנסת שלנו".

יהיה שינוי בסטטוס-קוו הזה מתישהו?

"אני מניח שאת מתכוונת לשינוי לטובה, כי יכול להיות לצערנו גם שינוי לרעה. יש רעיונות כאלה בחברה הישראלית, ואנחנו מחויבים להימנע מהם. אבל לא, אני לא צופה שינוי בנושא תפילת יהודים בהר הבית בעתיד הקרוב".

ישראל מפגינה חולשה מול ירדן לא רק בהר הבית, אני אומרת להנגבי. זה גם המסר שעולה משחרור עימאד אל־עדוואן, חבר הפרלמנט הירדני שנתפס בעת שניסה להבריח מאות כלי נשק דרך מעבר אלנבי. "ממש לא", משיב הנגבי. "חבר פרלמנט, באופן בסיסי, יש לו חסינות. למרות זאת האיש נעצר ונחקר ימים ארוכים, ובסופו של דבר הסתיימה החקירה".

הוא הבריח לכאן נשק. זו לא סיבה להעמיד אותו לדין בישראל?

"יש הסכם להעברת אסירים לארצותיהם על פשעים חמורים הרבה יותר, כולל רצח. אם אנחנו יודעים בוודאות שלא יחמקו ממיצוי הדין, האינטרס הישראלי הוא לא למלא את בתי הכלא באסירים זרים. אין פה דבר שמעיד על חוזק או על חולשה, זה צעד מקובל בין מדינות. אני גם יכול להעריך שבשהותו בשנים הקרובות בירדן הוא יתגעגע לשב"כ ולבתי הכלא בישראל".

שאלה לגדולי המתמטיקאים

בסוף פברואר היה ראש המל"ל שותף מרכזי להתרחשות שהדליקה באחת את כל נורות האזהרה של הימין ההתיישבותי. הנגבי, מנכ"ל משרד החוץ רונן לוי, ראש השב"כ רונן בר ומתאם פעולות הממשלה בשטחים אלוף רסאן עליאן יצאו לעקבה שבירדן כדי להיפגש עם גורמים פלסטיניים. גם נציגים של ירדן, מצרים וארה"ב נכחו בשיחות. הפלסטינים טענו שהתרחשות מדינית הולכת ומתרקמת, והירדנים והאמריקנים פרסמו הודעות סיכום שעלה מהן שישראל התחייבה להקפיא בנייה בהתיישבות. בצלאל סמוטריץ', שר האוצר וחבר הקבינט, נזעק והבהיר שלא ידע על כינוסה של פסגה כזאת. מאז התקיימה פגישה נוספת, הפעם בשארם א־שייח', וגם היא הניבה סיכומים דומים. כעת, למרות הכחשות מצד הפלסטינים, הנגבי מאשר שצפויים מגעים נוספים בהרכב דומה: "יתקיים בוודאות מפגש שלישי, ולדעתי גם רביעי וחמישי", הוא אומר.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 230410NAS07-1-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לצד זאת, ראש המל"ל מנסה לשכך את הדאגה היו"שית. "כל הסיפור הזה נולד בדרך קצת מפתיעה, בפגישה שהתקיימה בירדן בין ראש הממשלה נתניהו למלך עבדאללה (ב־24 בינואר – הכ"ח), וגם אני נכחתי בה. זה היה אחרי תקופה של כניסות של כוחות הביטחון לערים שכם וג'נין כדי להתמודד עם תאי טרור. המלך עבדאללה שאל למה אנחנו נכנסים לשם, וראש הממשלה הסביר שאין ואקום: הרשות הפלסטינית נחלשה מאוד בשנים האחרונות ואיבדה במידה רבה את המשילות, וכשהיא לא שולטת בשטח נכנסות קבוצות טרור כמו 'גוב האריות' ואחרות. לנו אין ברירה במצב כזה אלא לפעול שם.

"בשיחה ביניהם עלה רעיון ל'פיילוט' שבו הפלסטינים ייקחו על עצמם מחדש את האחריות הביטחונית בעיר מסוימת בשטח איי. כדי לתת להם קצת יותר ביטחון, ירדן אמרה שהיא מוכנה לארח מפגש ישראלי־פלסטיני, ולהזמין אולי גם את המצרים ואת האמריקנים, מה שייתן מומנטום לרעיון. כתוצאה מהשיח הזה נפגשתי עם חוסיין א־שייח', מזכ"ל הוועד הפועל של אש"ף, ותוך כדי הדיונים הביטחוניים בינינו עלו משאלות שלהם ושלנו גם בתחומים אחרים".

מה היו השאיפות הפלסטיניות שהוזכרו?

"להקפיא את ההתנחלויות, לא להרוס בתים, להפסיק את הכניסות לכל הערים בשטחי איי, ולהעביר להם את הכספים שמוקפאים בגלל חוק הקיזוז. אנחנו רצינו שיעצרו את המהלכים המשפטיים בפורומים בינלאומיים, שיפסיקו לבנות בשטחי סי, מה שמביא גם להריסות, ושיפסיקו את התשלומים למחבלים ואת ההסתה בבתי הספר ובכלי התקשורת. כולם מלאים טענות ומענות כרימון, זה טיבו של סכסוך. בכל מקרה, הסיכום היה שנרחיב את הדיון הזה לחמישייה. שני המפגשים שהתקיימו אחר כך בהרכב של חמישייה היו מוצלחים, במובן הזה שהרבה מאוד שנים לא היה שיח מעבר לסיסמאות הקשות שאבו־מאזן משמיע באו"ם או נאומים שלנו. האם היו תוצאות מעשיות למפגשים? נכון להיום לא. אנחנו לא ויתרנו בשום דבר, והם לא ויתרו בשום דבר".

"התרגיל המשותף עם ארה"ב הוא חלק מהרעיון הכללי של איום צבאי אמין. איום כזה חייב לבוא לידי ביטוי במסר מהדהד ופומבי, והמסר הישראלי לא משאיר סימני שאלה".

ומה לגבי המסר האמריקני?

"לארה"ב יש יכולת, האיראנים לא משלים את עצמם בנושא הזה, אבל הם כנראה מפקפקים בנכונות שלה"

הניסוי שהוצע בשיחת נתניהו־עבדאללה לא יצא לפועל, אומר הנגבי, "כי הפלסטינים לא רוצים. הם אומרים שמשמעות המונח 'פיילוט' הוא שאנחנו בוחנים אותם. אמרנו 'בסדר, בואו נוותר על המילה הזאת, כי אין לה משמעות. אם אתם מוכנים לקחת בהדרגה את השליטה בערים שלכם כדי למנוע מאיתנו לשלוח את הילדים והילדות שלנו לשם, נשמח מאוד'. בזה עוסקים עכשיו בעיקר שב"כ וצה"ל, זה פחות נושא מדיני. יש שיח שבו הפלסטינים לוקחים על עצמם יותר אחריות. הגנרל האמריקני מייק פנזל מאמן את הכוחות שלהם כבר הרבה זמן. בשבועות האחרונים אנחנו רואים שם קצת יותר משילות מאשר בשנתיים האחרונות, ואם זה הכיוון, אנחנו נשמח. אם יש להם גוף שיודע ומסוגל להילחם בטרור ביעילות, אין לנו שום עניין לעשות את זה בעצמנו".

ואנחנו יכולים לשים מבטחנו בגוף פלסטיני?

"אנחנו לא סומכים עליהם, אף פעם לא סמכנו מאז הסכמי אוסלו. המודיעין שלנו ממשיך לאגור מידע והיחידות המבצעיות שלנו ממשיכות לצאת לפעולה, אם אין מישהו אחר שיעשה זאת. אבל במשך שנים לא מעטות לא נזקקנו להיכנס לשכם, לג'נין או למחנות הפליטים. אם המצב הזה יחזור, בעיניי זה עדיף", אומר הנגבי, ומבהיר למעשה את גישת הדרג המדיני הימני הנוכחי, שמעוניין בהמשך שרידותה של הרש"פ.

לפי הודעת הסיכום האמריקנית למפגש בעקבה, ישראל התחייבה "להפסיק את הדיון בנוגע ליחידות התיישבות חדשות למשך ארבעה חודשים, ולהפסיק את האישור של מאחזים כלשהם למשך שישה חודשים". הודעות ההרגעה שיצאו מטעמו של ראש הממשלה הבהירו כי לוח הזמנים של ההקפאה לא סותר את לוח הזמנים של ההסדרות ואישורי הבנייה המתוכננים. אני תוהה בשיחה עם הנגבי איך, אם יהיו מפגשים נוספים, ההתחייבות הזאת לאמריקנים לא תתנגש עם ההתחייבויות של נתניהו לשותפיו לקואליציה בנושא אישורי הבנייה ביישובי יו"ש.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 3/05/10640575-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"זה סיפור די משעשע", אומר הנגבי, ומשרטט השתלשלות עניינים כזו: בסוף ינואר, במהלך ביקורו של מזכיר המדינה אנתוני בלינקן כאן בארץ, הודיע נתניהו לבכיר האמריקני שישראל עומדת להסדיר מאחזים בהדרגה לאורך הקדנציה – מהלך שהוא לא רק פרי התחייבות קואליציונית אלא גם צורך הומאני, שכן תושבים רבים חיים ביישובים הללו זה עשרות שנים בתנאים־לא־תנאים. "בלינקן ביקש לעשות את זה בהיקף המינימלי האפשרי, וראש הממשלה הבטיח להיענות לו. אני לא זוכר אם זאת הייתה יוזמה שלו או של בלינקן, אבל דובר על כך שהמהלך הראשון של ההסדרה יכלול 'מספר חד־ספרתי' של מאחזים. ואז התייעצנו עם גדולי המומחים בעולם המתמטיקה, והגענו למסקנה שהמספר החד־ספרתי הגדול ביותר הקיים הוא 9. לכן החלטת ההסדרה חלה באמת על תשעה מאחזים. במקביל הודענו לאמריקנים שאנחנו מחדשים את עבודת מועצת התכנון העליונה" במנהל האזרחי, או מת"ע, שלב מרכזי באישור תוכניות בנייה. לדברי הנגבי, ההגבלה על הסדרת מאחזים נוספים תקפה לפרק זמן של חצי שנה, מ־12 בפברואר עד 12 באוגוסט, "ואז ניכנס שוב לדיונים על השלב הבא".

ב־12 בפברואר התקיימה ישיבת הקבינט בעניין הסדרת תשעת היישובים. בשבועות שקדמו לכך התרחשו בירושלים כמה פיגועים קשים, ובהם הירי בליל שבת בנווה־יעקב והדריסה בשכונת רמות. בהודעת הסיכום הנדירה למדי שיצאה מהקבינט נאמר כי ההסדרה היא תגובה למעשי הטרור.

"במפגש הראשון בעקבה עדכנו את המשתתפים בהחלטה שלנו להסדיר תשעה מאחזים, ונקבנו גם בשמותיהם. ההסכם הקואליציוני, אגב, קבע שיש להסדיר את כל המאחזים בתוך שישים יום. ההסכם לא נקב במספר המאחזים, אבל ההערכה שלנו היא שמדובר בכ־77 נקודות התיישבות. רצינו לעשות את זה עוד בתקופת ממשלת האחדות, ואני כשר ההתיישבות הגעתי לסיכום עם שר הביטחון דאז בני גנץ על 46 מאחזים, אבל ברגע האחרון הוא נסוג והטיל וטו על הצעת ההחלטה שכבר הייתה מוכנה לאישור בממשלה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... AFP_33EZ2Z3-1-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"בעקבה דיברו כל הזמן על התנחלויות. כדי לייצר אווירה נוחה יותר, סיפרתי להם מה מתוכנן. אמרתי להם שמת"ע תתכנס פעם ברבעון, אבל ברבעונים הבאים ההיקף של אישורי הבנייה לא יהיה כמו בפברואר, אז ניתנו 9,000 אישורים". שכן, הישיבה ההיא של מת"ע שחררה צוואר בקבוק, ועד לישיבה הבאה צפויות לכאורה להצטבר פחות בקשות לאישור. "הם ביקשו שזה יופיע בהודעת הסיכום. התייעצתי עם החברים שלנו מכלל המשרדים, אמרו שאין בעיה, אם הם מרגישים שזה משרת איזשהו יעד. זה פורסם אינספור פעמים קודם לכן. ככה הנושא הזה מצא את דרכו להודעה. בשארם א־שייח' קרה אותו הדבר: הם ביקשו לכלול בהודעת הסיכום, והסכמנו. אין לנו בעיה למכור את אותה סחורה חמש פעמים", אומר הנגבי. "אפילו אמרתי להם שאני מרגיש לא נעים, כאילו אני מוכר להם שוב משהו שממילא לא קשור לוועידות שאליהן התכנסנו. אבל להם זה חשוב. תמיד בסופו של דבר הם יכולים להודיע, למי שהם רוצים להודיע, שישראל התחייבה כך וכך".

ומה יפורסם בפגישה השלישית? הרי דובר על ישיבה מתוכננת של מת"ע עוד החודש, במאי.

"לא יכולה להיות מת"ע נוספת לפני 12 ביוני. מת"ע יכולה להתכנס בכל זמן, אם יש צורך, אבל לקדם תוכניות ביו"ש היא יכולה פעם בארבעה חודשים".

רק לפני שלוש שנים דובר על החלת ריבונות ישראלית לפחות בחלק מיהודה ושומרון. האם יש סיכוי שזה עוד יקרה?

"אני פה כראש המל"ל, לא כצחי הנגבי, אז אני פחות עוסק בפוליטיקה. עמדתי האידיאולוגית היא שיהודה ושומרון הם ארצנו, ולעולם לא תהיה בהם ריבונות זרה".

אין ברוגז בצמרת

בתפקידו כראש המל"ל עוסק הנגבי גם בתכנון הנסיעות המדיניות של ראש הממשלה. כבר עם כניסתו לתפקיד הוטל עליו לארגן את ביקוריו של נתניהו בארבע בירות אירופיות – פריז, ברלין, רומא ולונדון. לדבריו, הסבב הזה הוכתר בהצלחה. "היה לנסיעות האלה יעד ברור: להעביר את המסר של ראש הממשלה בנושא האיראני למדינות שהן למעשה השותפות המרכזיות להסכם הגרעין. בריטניה, גרמניה וצרפת; לאיטליה הוא נסע כי ידידתו ראש הממשלה ג'ורג'ה מלוני הזמינה אותו. אחר כך עשינו הפסקה בביקורים המדיניים בגלל כל אירועי יום העצמאות, וכרגע יש כעשר הזמנות שהוא צריך להגיב אליהן".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 5/AFP_33EB8Y4-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הנגבי עמד לצד נתניהו בלונדון במוצאי השבת ההיא, כאשר ראש הממשלה התבשר ששר הביטחון יואב גלנט כינס מסיבת עיתונאים וקרא להשהות את חקיקת הרפורמה המשפטית. לדברי הנגבי, הוא ראה שהמהלך של גלנט הכאיב לנתניהו. "שמחתי מאוד שהיחסים ביניהם חזרו לתקנם. למה שבליבם של שני האנשים אני לא שותף, אבל הם עובדים בשיתוף פעולה הדוק כמו שנדרש מראש ממשלה ושר ביטחון. כיו"ר ועדת החוץ והביטחון חוויתי שנים של פגיעה מתמשכת במערכת קבלת ההחלטות, גם בין ראשי זרועות הביטחון וגם בדרג המדיני, בגלל יחסים עכורים. שר הביטחון אהוד ברק לא דיבר במשך חודשים עם ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט. גם שרת החוץ ציפי לבני הייתה בנתק מאולמרט, גם בימים של מבצעים צבאיים. היו תקופות שראשי אמ"ן לא דיברו מטוב ועד רע עם ראש המוסד. ראיתי את כל הדברים האלו, וזה לא היה נעים. לשמחתי לא נקלענו הפעם למצב דומה. ראש הממשלה הסביר באופן הגון ואמיתי שיש מצב ביטחוני בעייתי, וזה לא הזמן למשקעים אישיים".

זה גם לא הזמן לרפורמה משפטית? אתה תומך בדחייה שלה, מסיבות ביטחוניות?

"בדרך כלל המל"ל לא קשור לחקיקה, אבל אי אפשר להתכחש לכך שלסיפור של הרפורמה יש, או יכולה להיות, השפעה ביטחונית. אפילו הייתה כבר. היריבים שלנו מביטים בנו בעליצות, כי מתוך חוסר הבנתם מה זו דמוקרטיה, הם מעריכים שההפגנות וההתגוששות הפוליטית מעידות על התפוררות. זה דבר מסוכן. זה לא משנה את התוצאה של כל מערכה שתיכפה עלינו כתוצאה מהמיס־קלקולציה הזו שלהם, אבל אם אפשר להימנע ממערכות סרק, זה תמיד עדיף".

בינתיים צהלת האויבים שככה קצת, אומר הנגבי, "משני טעמים. ראשית, יש הידברות על הרפורמה המשפטית. אני מניח שזה מקטין את תחושת היוהרה אצל האויבים שלנו. אבל זו הסיבה הפחות דרמטית; מה שיותר דרמטי הוא לדעתי המבצע בעזה. כולם קיבלו תזכורת והתפכחו מהמחשבות שלהם לגבי ההשלכות של הוויכוחים הפוליטיים על יכולת הפעולה של צה"ל ועל יכולת ההכרעה מצד הדרג המדיני. הם הבינו שאם אנחנו מגיעים לאדם ששוכב במיטה שלו בעזה, אפשר להגיע גם למיטות שלהם".

היה חשש אמיתי מסרבנות בהתרגש עלינו מבצע צבאי?

"הנושא ירד מסדר היום בצה"ל ברגע שראש הממשלה הודיע על כוונתו להגיע להסכמות".

ועד אז, הרמטכ"ל היה צריך לטפל בסרבנות ביד קשה יותר?

"אני מנוע מלהגיב, כי אני לא רוצה להיות ועדת אתיקה של זרועות הביטחון. אני גם לא יודע בדיוק איך זה טופל, ראיתי רק ריקושטים בתקשורת. התחושה הייתה שיש ליבוי מופרך של העניין בידי מי שרצו לגייס תמיכה במהלך. הם לא קראו לזה סרבנות אלא 'אי התנדבות', אבל התוצאה בסוף הייתה יכולה להיות זהה.

"סרבנות מובילה לאסון, ואין ספק שאילו הייתה סרבנות, היא לא הייתה מתחילה ומסתיימת במחנה אחד. הם היו אולי מצליחים למנוע חקיקה בכנסת, אבל בפעם הבאה מחנה אחר יהיה מתוסכל מהחלטות אחרות, וינקוט נשק זהה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 3/04/10586356-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"אני זוכר היטב את החוויה האישית שלי ב־23 באפריל 1982, היום שבו הורידו אותי בכוח מהאנדרטה בימית. הייתי בן 25, ואנשים בני 25 נוטים לסערת רגשות יותר מאשר בגילי הנוכחי. הרגשתי שחרב עליי עולמי. הייתי בטוח שהנסיגה היא מתכון למלחמה קשה מאוד עם מצרים, כשסיני לא בידינו והם על סף באר־שבע. ראיתי בכך אסון, וכמובן חששתי שזה יביא לנסיגות דומות בשומרון וברמת הגולן. ההרגשה הייתה שהמדינה שלי משעבדת את גורלה למנהיגי ערב. הייתי על סף טראומה.

"ובכל זאת, כעבור שבועות ספורים התגייסתי בצו 8 למלחמת לבנון כצנחן. אני ורבים מחבריי לא העלינו בדעתנו את האפשרות לא להתנדב. במילואים, בוודאי בחטיבה לוחמת, תמיד אפשר להתחמק. אבל זה לא קרה אז, וזה לא קרה באוסלו ולא בהתנתקות. אני בטוח שרבים ממגורשי חבל קטיף הרגישו שחרב עליהם עולמם, ובכל זאת לא שמעתי על תופעות כאלה. זו הציפייה שלי גם מהמחנה שרואה ברפורמה אסון ודיקטטורה וכן הלאה. אסור להשתמש בכלי הסרבנות, ואני שמח שהוא התאייד, לפחות לעת עתה".

ביום שמתקיימת בו השיחה שלנו, הקונגרס האמריקני מנהל דיון בתחום שהולך ותופס את תשומת הלב העולמית – הבינה המלאכותית והסכנות האפשריות הנובעות ממנה. רגע לפני סיום הריאיון, כשהצלם כבר נכנס לחדר לבחון זוויות, אני שואלת את ראש המל"ל אם גם בישראל נערכים לתרחישי אימים בנושא הזה. "הסכנה היא כמובן שתהיה מערכת שתמרה את פי האדם, גולם שקם על יוצרו", אומר הנגבי. "אבל לא חשבתי על הנושא הזה עד היום, ואני מודה לך על שאת מעלה אותו. יכול להיות שהמל"ל צריך להפנות זרקור לשם, ואעשה זאת".

בעודו מסדר את העניבה ("שונא את זה") לקראת הצילום, הוא מתאר איך לפני עשור וחצי, ב־2008, הוא חוקק את חוק המטה לביטחון לאומי בלי לדמיין שיום אחד יעמוד בעצמו בראש הגוף הזה. עוד לפני החקיקה הייתה בישראל "מועצה לביטחון לאומי", אך סמכויותיה היו מעורפלות והשפעתה הייתה לעיתים שולית. "ועדת וינוגרד, שהוקמה בעקבות מלחמת לבנון השנייה, המליצה שליד ראש הממשלה יהיה גוף שיטייב את קבלת ההחלטות. הייתי אז יו"ר ועדת חוץ וביטחון, והגשתי הצעת חוק. זרועות הביטחון לא התלהבו".

לא הסתרת בעבר את רצונך להגיע לראשות הממשלה. השאיפה שלך להתיישב בחדר הסמוך עדיין קיימת?

"כל דבר בעיתו, אבל היום זה קיים אצלי פחות", מודה הנגבי. "מהחדר הזה ראיתי שלהיות ראש ממשלה בישראל זה מזוכיזם צרוף".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post "האויבים שלנו הביטו בעליצות על ההפגנות. המבצע בעזה גרם להם להתפכח" appeared first on מקור ראשון.

בבית החולים רפאל בתל־אביב ישנם כ־300 עובדים וכ־500 רופאים מנתחים. בשנה מתבצעים בו כ־15 אלף ניתוחים ואלפי בדיקות בתחום הגסטרו, בריאות האישה ובריאות הגבר.

"כשחיים דור, מבעלי בית החולים, סיפר לי על החלום להקים את בית החולים המתקדם בישראל מיד התחברתי. ביחד בנינו את מפעל החיים הזה. כשאני מביט בתמונות מתהליך הבנייה אני נזכר בקשיים, ובהפיכת החזון למציאות תוך הצבת רף חדש של רפואה איכותית ועדכנית. מבט אחד בתמונה מזכיר לי שהכול אפשרי".

"את המודל הזה קיבלתי מד"ר אילן קורן, שמנהל את תחום ניתוחי אף־אוזן־גרון ושותף לחזון שלנו. אני לא רופא, אבל תחום הרפואה מוכר לי כבר 15 שנה, ובסופו של דבר ניהול הוא ניהול. העבודה כאן נותנת לי סיפוק משום שאנחנו מצילים חיים, אבל גם מעצם העובדה שהפכנו לחלק בלתי נפרד ממנגנון הרפואה בישראל".

"ספורט תמיד היה חלק ממני. אני רוכב על אופני שטח לפחות שלוש פעמים בשבוע, בשעות הבוקר המוקדמות. זה ספורט עם המון יתרונות – הוא כיף, מאתגר והכי חשוב: אימון מצוין לגוף ולנפש".

"מעבר למקצועיות חשוב לי שלכל עובד שלי תהיה תשוקה למקצוע ורצון להיות חלק מארגון. אנחנו לא יכולים להיות טכניים, אנחנו מטפלים באנשים"

1משכורת ראשונה

המשכורת הראשונה שלי הייתה בתור מתמחה במשרד רו"ח EY, שהיה הבית שלי כחמש שנים. המשכורת עמדה על כ־4,000 שקל והייתי מאושר. למדתי המון, וזו הייתה סביבת עבודה צעירה וכיפית.

2חור בהשכלה

ניסיתי פעם ללמוד לנגן על גיטרה. מהר מאוד הבנתי שאין לי את הקואורדינציה הנדרשת, וויתרתי.

3 משבר

לקראת פתיחת בית החולים ביוני 2020 פרצה מגפת הקורונה שטלטלה את העולם. אי הוודאות גרמה לנו לחשב מסלול מחדש וחששנו שאולי נצטרך לשנות את התוכניות. בסוף המשכנו בהתאם לתוכנית המקורית, ולשמחתי צלחנו את התקופה המאתגרת.

4טיפ לעובד

מעבר למקצועיות חשוב לי שלכל עובד שלי תהיה תשוקה למקצוע ורצון להיות חלק מארגון. המחויבות והתשוקה חשובות לי במיוחד בתחום שלנו, כי אנחנו לא יכולים להיות טכניים, אנחנו מטפלים באנשים.

The post "אנחנו לא יכולים להיות טכניים, אנחנו מטפלים באנשים" appeared first on מקור ראשון.

הקשב של חברי הכנסת היה חצוי שלשום בערב: על מסך אחד נראה לוח ההצבעות על מאות הסעיפים וההסתייגויות שבחוקי תקציב המדינה, על המסך השני שודר משחק גביע המדינה בין בית"ר ירושלים למכבי נתניה. כשהובקע גול, חברי כנסת משני צידי המתרס הפגינו התלהבות. "יש לי בקשה, אולי לא ריאלית, אבל יש עכשיו גביע המדינה – בואו נסיים עם זה מהר ונלך לראות אותו כמו שצריך", האיץ ראש הממשלה בפתח הערב.

לאחר מרתון הצבעות שנמשך לאורך הלילה, אושר תקציב המדינה לשנים 2023־2024. יחד עמו אושר גם חוק ההסדרים, הכולל סדרת רפורמות בנושאי תשתיות, תכנון ובנייה, הפחתת רגולציה ועידוד תחרות. כצפוי, 64 חברי הקואליציה תמכו בתקציב, 56 התנגדו.

תקציב המדינה ל־2023 עומד על 484 מיליארד שקלים, והתקציב ל־2024 מגיע ל־514 מיליארד – תוספת של 17.7 מיליארד שקל השנה ועוד 25.9 מיליארד בשנה הבאה. שלושת המשרדים עתירי התקציב הם משרד החינוך (77 מיליארד שקלים השנה ו־82 מיליארד שקלים ב־2024), משרד הביטחון (63 ו־64 מיליארד) ומשרד הבריאות (44 ו־50 מיליארד).

שר האוצר בצלאל סמוטריץ' אמר שהתקציב "מצוין, מוטה צמיחה, תשתיות, עידוד השקעות בהייטק ובחקלאות, במערכת הבריאות שהוזנחה, במשילות ובמערכת הביטחון, בהשכלה הגבוהה ובמערכת החינוך על כל רבדיה. בתקופה של סערה עולמית בכלכלה אנחנו מעניקים יציבות וודאות למשק, עם תקציב אחראי ומקצועי שמאפשר לנו להיאבק באינפלציה וביוקר המחיה ולחולל רפורמות שישראל זקוקה להן". ראש הממשלה אף החמיא לסמוטריץ' ש"עשה עבודה נהדרת".

בחשבון הטוויטר שלו חגג נתניהו: "️ניצחנו בבחירות, העברנו תקציב, ממשיכים לארבע שנים טובות". גם יו"ר ועדת הכספים ח"כ משה גפני הביע שביעות רצון: "העברנו תקציב טוב ואחראי לטובת אזרחי ישראל. כעת המשימה שלנו היא להוריד את יוקר המחיה ולטפל במחירי הדיור לטובת האזרחים כולם, ובעזרת השם כך נעשה".

בדרך ליעד הנכסף נרשמו גם עימותים פנימיים. השר דודי אמסלם תקף את יועמ"ש משרד האוצר אסי מסינג בעקבות החלטתו לא לאשר את התקציב לאברכי הכוללים וכינה אותו "חבלן מקצועי". שר האוצר חטף את המיקרופון מידיו והגן על בכיר משרדו: "הוא לא יכול להשיב, אל תתקוף אותו". בהמשך נרשמה מהומה כשח"כ מיכל שיר התפרצה בצעקות לעבר ראש הממשלה. יו"ר הכנסת הורה להוציאה מהמליאה, ונתניהו הפטיר בציניות: "מאיזו מפלגה היא?"

הדיו טרם יבשה על התקציב החדש, וכבר הממשלה נדרשת להתמודד עם סדרת אתגרים שיעיבו על היכולת לממשו. הכלכלנית הראשית עדכנה כלפי מטה את תחזית הצמיחה לשנתיים הקרובות, ובעקבות זאת גם הכנסות המדינה צפויות לרדת. אחד העקרונות ששר האוצר התעקש עליהם מול המערכת הפוליטית היה שמירה על יעד גירעון נמוך מאוד (פחות מאחוז), כדי להתמודד עם אפשרות הנמכת ההכנסות, ותקציב 2024 כולל רזרבה למקרה שיידרשו התאמות. בעקבות הדרישות הקואליציוניות כבר הוסכם על קיצוץ רוחבי כללי בשיעור 3 אחוזים ב־2023, עוד 3 אחוזים ב־2024, ועוד 1.5 אחוזים ב־2025.

תקציב המדינה הוא הכלי העיקרי לביטוי סדר העדיפויות הממשלתי. הפעם התוספות הגדולות ביותר ניתנו למשרד לביטחון לאומי, בעקבות דרישת השר איתמר בן־גביר, ותוספות ניכרות אחרות ניתנו לחינוך, לבריאות, לביטחון, לפיתוח תשתיות ולחינוך החרדי, דרך מה שמכונה "הכספים הקואליציוניים".

במערכת הכלכלית והפוליטית נמתחה ביקורת רבה על  התקציבים הללו. במסמך חריף שפרסם אגף התקציבים נטען כי הרחבת התמיכה במוסדות תורניים וחלוקת תלושי המזון יגדילו את התמריץ לאי השתתפות בתעסוקה, בשל "הרחבת פערי המיומנויות ופגיעה בהשתתפות בשוק התעסוקה ובכושר השתכרות".

להערכת אגף התקציבים, אובדן התוצר המצטבר עד 2060 בעקבות הצעדים הללו צפוי להגיע ל־6,708 מיליארד שקלים; בעקבות זאת תידרש העלאה של המיסים הישירים ב־16 אחוזים, כדי לשמור על רמת השירותים שהמדינה מספקת.

לצד התקציב אושר כאמור גם חוק ההסדרים לשנתיים הקרובות. הוא כולל רפורמות בולטות, ובהן חוק התשתיות הלאומיות, שנועד להאיץ מיזמי כבישים, חשמל ואנרגיה; הקרן להרחבת ההשקעה בתושב ולהגדלת היצע הדיור ("קרן הארנונה"), שחוללה סערה פוליטית ועוררה התנגדות נמרצת מצד השלטון המקומי; צמצום תופעת כפל ביטוחי הבריאות; הקלה על עצמאים קטנים באמצעות רפורמת "עוסק זעיר"; הקלות על יבוא בשר, עוף ודגים וצמצום רגולציה על יבוא פירות וירקות; הרחבת הטבות ותמריצים למיזמי התחדשות עירונית; רפורמה בוועדות המחוזיות לתכנון ובנייה, ועוד.

כפי שקורה בכל ממשלה חדשה, במיוחד אם גם שר האוצר חדש בתפקיד, הרפורמות הכלולות בחוק ההסדרים הוכנו מזמן באגף התקציבים, ופשוט יצאו כעת מהמגירות. חוק ההסדרים הנוכחי דווקא ספג ביקורת על מיעוט הרפורמות המשמעותיות בו, בוודאי בהשוואה לחוק ההסדרים שהעבירה הממשלה הקודמת. אולם ממשלת בנט־לפיד העבירה תקציב שלוש שנים לאחר אישורו של התקציב הקודם, וכך עמדו לרשותה תוכניות מגירה רבות שהמתינו זמן רב, ובהן רפורמת היבוא והרפורמה להעלאת גיל הפרישה לנשים. זו אחת הסיבות להתעקשותה של הממשלה הנוכחית על קרן הארנונה, שנותרה רפורמה משמעותית יחידה כמעט.

ובכל זאת, גם הרפורמות ה"קטנות" בחוק ההסדרים שעבר השבוע הן בעלות חשיבות רבה. למשל אפשר לציין את התיקונים בתחום יבוא הבשר וצמצום הוראות הגנת הצומח. אלה שני שינויים שהיו צריכים להתרחש מזמן, ושאמורים להגדיל את היקף יבוא התוצרת החקלאית ולהביא להורדת מחירים.

יש גם תוכניות וצעדים מתוכננים שנותרו מחוץ לחוק ההסדרים, ובהם פטור ממע"מ על תיירות, חלק מסעיפי המאבק בהון השחור, עידוד לימודים אקדמיים של חיילים משוחררים, הקמת רשויות תחבורה מטרופוליניות, מס נסועה על רכבים חשמליים ויבוא ביצים באריזות קמעונאיות. משרד האוצר החליט גם לבחון מחדש את הכוונה למנוע מיבואנים גדולים לייבא בבלעדיות יותר ממותג גדול אחד.

העברת התקציב מעניקה לממשלה ולקואליציה מרווח נשימה וחופש פעולה; את התקציב הבא היא תצטרך להעביר רק בעוד כשנתיים. אך אתגרי הממשלה לא תמו. בקרוב היא תידרש להכריע בעניין עתידה של הרפורמה המשפטית – האם היא ממתינה להסכמות שאולי מתגבשות בבית הנשיא, או מתקדמת במעמד צד אחד. "הרפורמה תחזור", אמר אתמול נתניהו במענה לשאלת כתב ערוץ 14. "מנסים להגיע להבנות ואני מקווה שנצליח בזה".

שר המשפטים יריב לוין הבהיר שהוא מצפה להתקדמות בחוקי הרפורמה כבר בכנס הנוכחי. עוד תידרש הכרעה בסוגיות חוקי הגיוס והגיור, ואחריהם מתקרבות משוכות קואליציוניות נוספות ובהן מימוש מתווה אביתר, תיקון סעיף הנכד בחוק השבות ועוד.

אחת ההצעות בעניין הרפורמה היא הסכמת הקואליציה לדחיית שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, בתמורה לביטול עילת הסבירות ותיקון חוק היועמ"שים עוד בכנס הקיץ, תוך התחייבות שלא לחוקק כל חוק נוסף הקשור לרפורמה המשפטית. יו"ר כחול לבן בני גנץ וראש האופוזיציה יאיר לפיד הודיעו שהם מתנגדים לפשרה המוצעת.

"אני מבין שנתניהו שוב שיכור כוח", תקף גנץ אתמול, "אחרי שהעביר תקציב שיתפוצץ לכולנו בפנים. אם ההפיכה המשטרית תחזור לשולחן, נרעיד את המדינה ונעצור אותה".

The post אחרי התקציב: הקואליציה תצטרך להחליט לאן פניה appeared first on מקור ראשון.