אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת את הדמויות הבדיוניות ששמן מוכר יותר משמו של ג'יימס בונד. מחקר על קולנוע וגיאופוליטיקה שפורסם ב־2008 העריך שמאז הופעת הסרט הראשון, "ד"ר נו", השבוע לפני 58 שנים, כ־25 אחוזים מאוכלוסיית העולם צפו לפחות באחד מסרטי הביון הקלאסיים בכיכוכבו של הסוכן אפס־אפס־שבע. באביב אמורים עוד עשרות ומאות מיליונים לראות את הסרט ה־25 בסדרת הסרטים הבלתי נגמרת – אחרי שהפצת "לא זמן למות" (או "אין זמן למות", בתרגום נכון יותר) נדחתה פעמיים בגלל מגפת הקורונה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– פיצוץ אוכלוסין: ממשלת מצרים פותחת במסע להפחתת ילודה

– בניגוד לחוק? אסירים בטחוניים ממשיכים לקבל כספים מרש"פ

– פרשת הכלב מבת-ים: הראליטי של הפשע

השפעתו של ד"ר נו על עולם הבידור הייתה עצומה. בעקבות הסרט קם עולם שלם של סרטים וסדרות שעוסקים בסוכנים סמויים שמנסים לעצור מזימות בינלאומיות זדוניות; אבל לסרטי בונד הייתה השפעה דרמטית על התרבות והאופנה, ואפילו על שירותי המודיעין. גברים רצו לענוד שעון כמו שענד בונד, או לרכוש רכב יוקרה כמו שלו. סגנון האופנה של הנשים הרבות שנפלו שבי לקסמיו גרם דרך קבע לזינוק בפופולריות של בגדים מסוימים. סוכנויות ביון דיווחו על עלייה בהתעניינות ב"משרת סוכן סמוי".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... st-look-1_rgb-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מי שמתיישב לצפות בד"ר נו כשהוא מכיר את הרקע הזה, אך צפה בעיקר בסרטים החדשים, ובמיוחד בכמה מהסרטים העדכניים בכיכובו של דניאל קרייג, כנראה מצפה לחוויה מסוימת: סרט שנפתח באקשן ולא מפסיק עד השנייה האחרונה; פיצוצים ואפקטים מרהיבים אחרים; התפאורה היקרה ביותר והלוקיישנים המבוקשים ביותר בכדור הארץ. לא תמצאו את כל אלו בסרט בונד הראשון.

ד"ר נו הופק בתקציב צנוע. הוא היה סרט ניסיוני שהתבסס על דמות אלמונית. החזון של היוצרים היה מעט תמוה, וסגנון הקולנוע ב־1962 היה שונה מאוד מסגנון הקולנוע של היום. התוצאה היא סרט שחלקים נכבדים ממנו מצולמים על רקע תפאורה קריבית צנועה, ללא סכנות אדירות ומרוצי מכוניות דרמטיים. באחד הרגעים המסוכנים ביותר, כשעה לאחר פתיחת הסרט, אויביו של בונד מנסים להתנקש בו באמצע הלילה בעזרת עכביש. על המסך נראה שהעכביש פשוט מונח על השמיכה שלו. ההתמודדות שלו עם האיום הנורא זהה לאופן ההתמודדות של כל אדם – להוציא ארכנופובים – עם עכביש קרוב מדי.

על שורש כף היד של הבונד הזה, בגילום שון קונרי האגדי, לא תמצאו שעון ששווה משכורת שנתית, וגם לא תראו אותו משתתף בקרבות ירי מסוכנים. ובכל זאת, הוא מספק היטב את המצרך החשוב ביותר בסרטי בונד. מהרגע שהוא מופיע על המסך, בקזינו הומה אדם, במהלך משחק הימורים אינטנסיבי מול "נערת הבונד" הראשונה סילביה טרנץ', הוא בונד ברמ"ח איבריו. רגוע, מסוכן, פלרטטן, אצילי ונדיב: היוצרים וקונרי הצליחו להגדיר בתוך בפחות משלוש דקות את דמותו של ג'יימס בונד מאז ועד עולם.

שאר הסרט כולל היכרות עם כוכבי סוכנות ב־MI6 האחרים, שבונד ימשיך לעבוד איתם בסרטים הבאים; עוד שתי נערות בונד; האנטגוניסט ד"ר נו וארגון "ספקטר" שהוא משתייך אליו; וכמובן המרטיני בשיטת ההכנה האהובה על 007 ("מנוער, לא מעורבב").

אבל שורשו של הסרט הזה, ושורשם של 25 הסרטים (ועוד) שבאו לאחריו, טמון בשלוש המילים הנצחיות שנאמרות כבר בפתיחה מעל שולחן ההימורים: "בונד, ג'יימס בונד".

The post הסוכן אפס־אפס־שבע חוגג 58 שנים appeared first on מקור ראשון.

פניו הרציניות של האדמו"ר רבי יואליש מסאטמר מספרות את הסיפור כולו. עזבו לרגע את המכתבים, המאמרים והפולמוסים, והתבוננו בפניו. רבי חסידי הוא מטבעו אב רחום לקהילתו. יחסו חם, פניו מאירות, עינו טובה והוא שופע חיבה. אצל אדמו"רי סאטמר, החצר החסידית שנחשבת לגדולה והחזקה בעולם, אין דבר מכל זה. את מאור הפנים מחליפה נוקשות, ובמקום החמימות מקבלים החסידים קנאות ותוקפנות, משל היה הרבי שלהם גנרל המפקד על גייסותיו בקרב גורלי ומכריע.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– אשת אמת, באמת: קדיש לרבנית מרים לוינגר

– כיצד יגיב חיזבאללה להסכם גבולות ימי מול ישראל?

– בניגוד לחוק? אסירים בטחוניים ממשיכים לקבל כספים מרש"פ

רבי יואל טייטלבוים, הרב החשוב ביותר בתולדות חסידות סאטמר, לא ירש את החצר מאביו, לא היה אמור להנהיג אותה ולא קם לו בן ממשיך – אבל הוא זה שהפך אותה לאגדה, לשם קוד להתנגדות לוחמנית לציונות, וגם לסיפור הצלחה חובק עולם. בשבעים השנים הראשונות של המאה העשרים הוא התאמץ להדוף את כל מה שנתפס בעיניו כאיום קיומי – הליברליות, הציונות, החילון והמודרנה. שוב ושוב נפל על ברכיו, ספג הפסדים צורבים ונאלץ לבלוע את גאוותו ולבקש את תמיכת יריביו המרים, עד שבסופו של דבר חלומו התגשם. הוא, יואליש הדחוי, עמד לבדו באחרית ימיו בראש מחנה האורתודוקסיה הקיצונית.

לא רק הציונות – החילונית והדתית – הייתה יעד למתקפותיו העיקשות. גם עבור הזרמים המרכזיים בעולם החרדי היה הרב יואליש מתנגד חד־לשון, שמתעקש לחשוף את הוויתורים האידיאולוגיים שניסו להצניע. אפילו הקנאים, חבריו להשקפה הקיצונית, ידעו את נחת זרועו כמנהיג שנחוש למחוץ כל ערעור ולו הקטן ביותר על סמכות היחיד שלו. תוצאות מהלכיו ומאבקיו הפוליטיים מורגשות עד עצם היום הזה, 43 שנים אחרי פטירתו.

במוחו של רבי יואליש עלה רעיון: במקום לכלות את כוחותיו על המינוי בסאטמר הקטנה והמסוכסכת, הוא יכול להיבחר לרבה של ירושלים ולהפיץ את האידיאולוגיה הקנאית שלו בארץ ישראל. הוא התקבל בכבוד מלכים, פיזר ממון רב ופרסם כרוזים – בין השאר נגד הרב קוק. הוא כתב שספריו "מלאים מינות וכפירה"

הביוגרפיה החדשה "הקנאי", מאת ד"ר מנחם קרן־קרץ, מתחקה אחר סיפורו של האיש – ובעיקר אחר מלחמותיו. חיי הגיבור נסקרים בה בזריזות ובתמציתיות, אך עמודים רבים המוקדשים לתיאור המאבקים שניהל רבי יואליש, והיו מאות כאלה. הוא היה שרוי במריבות בלתי פוסקות – מול בני משפחה, מול רבנים מתחרים ותלמידים סוררים, מול זרמים רחוקים מהשקפתו או קרובים אליה. הפירוט הרב של המערכות הללו, וההימנעות מעיסוק באידיאולוגיה של רבי יואליש, הם בחירה ספרותית מעניינת. זהו סיפור חייו של הרב טייטלבוים מנקודת מבט שונה לחלוטין מהאתוס של חסידיו. לא אידיאולוג קיצוני הנצרב בלהט קנאותו, אלא אקדוחן הממהר לשלוף כדי שהכול ידעו כי הוא נכון אלי קרב, וכי גם אם יספוג כדור בכתפו, הוא ישוב מיד לזירה. קרן־קרץ מודע לתרעומת שעשויה לעורר סקירה שכזו בקרב החסידים, אך הוא סבור כי דווקא החומרים הללו הם שהפכו את רבי יואליש למנהיג חזק ומשפיע כל כך. לתפיסתו הקנאית היו שותפים רבים, אך לכישורים הפוליטיים – אף לא אחד. דווקא האקדוחן הרבני, המתעבר על כל ריב ומדון במרחב היהודי של הונגריה, רומניה, צ'כוסלובקיה וירושלים, הוא בעיני קרן־קרץ גם סמל של פרגמטיות, שמאפשרת לו לקום מעפרו ולהתחיל מחדש כשנדמה שהכול כבר אבוד.

הבן הדחוי

הרב יואל טייטלבוים נולד ב־1887, צאצא למשפחה של רבנים חסידיים שכיהנו בעיירות על קו התפר של טרנסילבניה והונגריה. בקרב קהילותיהם זכו אבותיו לכבוד רב, אך מעבר לגבולות האזור הם לא היו מוכרים במיוחד. למעשה, לולא האידיאולוגיה הקיצונית שאימצה שושלת טייטלבוים, היא הייתה חולפת על פני האורתודוקסיה היהודית בלי להותיר חותם של ממש.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... b_F2003FF1031-750x492.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

את היסודות האידיאולוגיים הניח כבר בתחילת המאה ה־19 רבי משה טייטלבוים, המכונה גם "הישמח משה", על שם ספרו. בניגוד לאדמו"רים אחרים בימים ההם דרש רבי משה מחסידיו להעמיק בלימוד התורה לא פחות מאשר בחסידות. נינו, רבי חנניה יום־טוב ליפא טייטלבוים, שכיהן כרב בעיר סיגט, הוסיף עוד כמה מאפיינים: קנאות דתית, התנגדות להשכלה כללית ומאבק בציונות ובאגודת ישראל. יסוד בולט באישיותו היה תַּקִּיפוּת רבנית שבאה לידי ביטוי במאבקים מבית ומחוץ כדי לבסס את כוחה של המשפחה באזור.

יואליש, כך כונה בנו השני של רבי ליפא – שם חביב שיש בו כדי להטעות. כבר כנער הוא התבלט בכישוריו התורניים ובפרישות הגופנית שנהג, לצד נחישות אידיאולוגית שלימים תהפוך למשנה מנוסחת, חסרת פשרות וחסרת מנוח. הוא לא היה הבן הבכור של הרב מסיגט, וכבר מילדות הובהר לו שאת כס האדמו"רות יירש האח הגדול חיים צבי (בעל ה"עצי חיים"), והוא עצמו ייאלץ להיות לו לכינור שני. על אף בקשותיה של אמו, מנע ממנו אביו לקבל תפקיד רבני כלשהו, כדי שלא יאפיל על אחיו. אפשר בהחלט לראות בשנים ההן את התעצבותו של יואל הצעיר לקראת החיים שנכונו לו.

בגיל 18 התחתן יואליש עם חוה הורוביץ, גם היא בת לשושלת אדמו"רים. השמחה נמהלה בעצב, כשבתוך ימי ה"שבע ברכות" הלך הרב ליפא לעולמו. בשביל בנו הצעיר הייתה זו מכה כפולה: יחסיו עם אחיו הגדול, שירש כעת את כס האדמו"ר מסיגט, היו מתוחים וקשים. חסידיו של האב נהרו כולם אחר חיים צבי, ויואל נאלץ לעזוב את העיר יחד עם כלתו הטרייה, ולצאת אל הלא נודע. ייחוסו הרם וידיעותיו התורניות היו כל נכסיו, אך עד מהרה הוא ילמד שהתכסיסים הפוליטיים הם שקובעים את שוויים האמיתי.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 10/h_52056614-750x491.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

האם כבר אז שאף הרב יואל טייטלבוים לעמדה הבכירה שייאבק עליה עשורים אחר כך? האם בכלל חשב שכבן השני בשושלת זניחה, הוא יצליח להפוך לאחד המנהיגים החשובים ביותר של האורתודוקסיה היהודית, ויחלוף על פני שורה ארוכה של אדמו"רים ישישים ועתירי השפעה? מכתביו המאוחרים יותר ניכר כי בשלב כלשהו הבזיק בו מה שניתן לכנות "יסוד משיחי": רבי יואל האמין כי השקפת עולמו היא הערובה היחידה להישרדות עם ישראל, וכי הוא עצמו מייצגה הרהוט והבכיר ביותר. המגלומניה הזו היתרגמה אצלו לדרישה מחמירה: אם ההשקפה שלי היא היחידה שתציל את ישראל מעונש, ואם אני נושא דברה – אני מוכרח לנצח. לא לכבודי או לכבוד בית אבי, אלא למען העם כולו.

האויב: אגודת ישראל

בניסיון להשיג לעצמו בסיס שממנו יוכל להתפתח, ניהל יואליש קרבות על כהונה רבנית בקהילות אורשיבה, קלוז', קרולי, חוסט ועוד. הוא לא היסס להתייצב מול בני משפחתו, מול חבריו לשעבר ומול רבנים נכבדים. התסריט חזר על עצמו בכל פעם מחדש: קבוצה קיצונית בעיר מבקשת למנות את רבי יואל, קבוצה מתונה נחרדת מעצם הרעיון, וקבוצה מרכזית מוצאת את עצמה בן רגע בתוך קלחת של מחלוקת, השמצות, רדיפות ותקריות אלימות, שרבות מהן נועדו לשרת את יואליש. הוא אמנם מיעט לנצח במלחמות הללו, אך כדי לבצר את המחנה שלו ולחזק את נאמניו, נטל מיוזמתו חלק פעיל בעוד מאות תגרות רבניות בכל האזור של טרנסילבניה, רומניה, צ'כוסלובקיה והונגריה. לא הייתה מחלוקת שהגיעה לאוזנו והוא לא טרח להתערב בה באופן אישי, גם לא היה מהלך פוליטי שנתפס בעיניו כמוגזם. כך חלפו עליו שנות העשרים, השלושים והארבעים לחייו, כשברקע מלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור, הצלחתה היחסית של התנועה הציונית ומגמות המודרנה שפשו בקרב הנוער.

באותן שנים הלכה והתעצבה "אגודת ישראל", שקיבצה תחת כנפיה מאות רבנים בכירים, חסידים וליטאים כאחד. מטרתו של הגוף החדש הייתה להציב חלופה לציונות, ובפרט לתנועות הציונות הדתית שהשפעתן הורגשה בקרב הדור הצעיר. אגודת ישראל החלה לפעול כתנועה פוליטית מתחרה, הקימה תנועות נוער, עיתונים ומרכזי תרבות, וגם דאגה בדרכה שלה ליישוב החדש המתפתח בארץ ישראל. יחסה כלפי הציונות היה שיתוף פעולה טקטי – ובעיני רבני משפחת טייטלבוים מדובר היה בעוון חמור. לשיטתם, הגירה לארץ ישראל יכולה אמנם להיות פעולה חיובית בתנאים מסוימים, אך אין להעלות יהודים בהמונים או לנסות להקים מדינה. זאת בגלל המדרש על "שלוש השבועות" שהושבעו בני ישראל עם צאתם לגלות, ובמסגרתן נאסר עליהם "לעלות בחומה". פעולות כאלה, לשיטת הזרם האנטי־ציוני, שקולות כנגד שלוש העבירות החמורות בתורה, שעליהן נאמר "ייהרג ואל יעבור". לימים יטען רבי יואליש שהשואה הייתה עונש משמיים בעקבות מעשיהן של התנועה הציונית ושותפותיה הדתיות. התפיסה הזו העמידה אותו בשולי העולם הרבני, וגזרה עליו שלא ליהנות לעולם מחיבוקו של הזרם המרכזי – אך הוא עצמו לא ביקש כלל אהדה מהסוג הזה. בנאומים, במכתבים ובהצהרות הוא טרח להדגיש את ההבדל החריף בינו ובין מנהיגים אחרים.

בשנת 6291 נפטר בפתאומיות הרב חיים צבי טייטלבוים, ויואליש הפך לדמות הרבנית המרכזית של המשפחה. ובכל זאת, קהילת סיגט סירבה למנות אותו לרבה, והעדיפה את בנו בן ה־41 של חיים צבי. כדי לא לפגוע ביואליש, סוכם כי בתו תינשא לאדמו"ר החדש, וכך אכן קרה. אלא שהבת נפטרה בגיל צעיר, וחתנה נשא אישה אחרת – למורת רוחו של רבי יואליש, שבחר שלא להשתתף בחתונה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/10/D432-035-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הקרב המשמעותי הבא של רבי יואליש היה על הרבנות בסאטמר, עיירה רומנית ששמה ילווה את מורשתו גם מאה שנים אחר כך. בתחילת שנות השלושים, בעוד רבי יואליש נאבק בעסקני סאטמר שסירבו לקבל את סמכותו, הגיעה לפתע השמועה מארץ ישראל: רבה של ירושלים, הרב יוסף חיים זוננפלד, הלך לעולמו. היישוב הישן החל בחיפושים אחר רב דומיננטי שייקח על עצמו את נטל ההנהגה, ויהיה נכון להיאבק גם מול הרב הציוני של העיר, הלא הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק. קנאי ירושלים נטו לכיוונו של הרב יוסף צבי דושינסקי – איש סיעתו של רבי יואליש, שאף חתם יחד איתו על כרוזים בגנות הציונים והמזרחי. נראה היה כי מועמדותו של הרב דושינסקי כמעט מובטחת, אלא שאז הבזיק במוחו של רבי יואליש רעיון: במקום לכלות את כוחותיו על המינוי בסאטמר הקטנה והמסוכסכת, הוא יכול להיבחר לרבה של ירושלים. יהיה זה מינוי יוקרתי, שגם יספק לו הזדמנות להפיץ את האידיאולוגיה הקנאית שלו בארץ ישראל עצמה. לא הפריעה לו העובדה שהרב דושינסקי מבוגר ממנו, ומכיר היטב את ראשי היישוב הישן בעיר. הוא שלח את נאמניו לפניו לטעון בגנות המועמד "המתנגד", וחיש עשה בעצמו את דרכו לארץ. בירושלים הוא התקבל בכבוד מלכים, פיזר ממון ביד רחבה ואף פרסם כמה כרוזים בענייני העיר – בין השאר נגד הרב קוק, שעליו כתב כי ספריו "מלאים מינות וכפירה".

הרב דושינסקי, שנפל מיריבו בכישוריו הפוליטיים, לא ידע כיצד להתמודד עם המועמד החדש. במשך חודשים על גבי חודשים סערה העיתונות הארצישראלית סביב המריבה הפנים־קנאית שהתפתחה. בסופו של דבר לא עלה בידי תומכיו של רבי יואליש לקדם את מינויו, והרב דושינסקי היה זה שזכה בתפקיד.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/F180220DC34-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הרב טייטלבוים שב לסאטמר ולבסוף הוכתר שם לרב, למורת רוחם של רבים מיהודי העיר. במישור האישי ידע האדמו"ר באותה תקופה רצף של טרגדיות. שתיים משלוש בנותיו הלכו לעולמן בגיל צעיר, וב־1936 נפטרה גם אשתו חוה. כעבור שנה וחצי נישא הרב טייטלבוים לאלטא פייגא, שעתידה להפוך לדמות משפיעה בחצרו.

שנות השלושים הביאו איתן רוחות אנטישמיות מגרמניה, שהלהיטו את הרחוב הרומני. התפרצויות רצחניות נגד יהודים הפכו לעניין שבשגרה. כשהגרמנים כבשו את פולין, השמועות שהגיעו משם הבהירו מה עתיד לקרות גם ליהודי רומניה. הרב מסאטמר יזם פעולות הצלה שונות, סייע לפליטים ואפילו רקם כמה שיתופי פעולה אד־הוק עם רבנים מתונים יותר, אך במקרים אחרים סירב ליוזמות שהצריכו שיתוף פעולה עם תנועות ציוניות. באמצעות שתדלנות הוא ניסה למתן את יחסה של הממשלה הרומנית האנטישמית כלפי היהודים, אך היה זה מעט מדי ולאט מדי. בסופו של דבר נאלץ רבי יואליש לבקש ממעריציו וחסידיו שלא יפנו אליו יותר לעזרה, כי כל שנותר לו הוא להתפלל.

מקטרגיו של רבי יואל אוהבים לחזור אל הנקודה הזו בחייו כדי לתקוף את התנהלותו כאדמו"ר ואת שיטת סאטמר בכללותה. עם זאת חשוב לזכור כי הוא לא היה יוצא דופן בעמדתו ובסיטואציה שאליה נקלע. השנים האיומות של מלחמת העולם השנייה, הכיבוש ההונגרי והגרמני ורציחתם של מיליוני יהודים, ובהם אלפים מחסידי משפחת טייטלבוים, מצאו אותו – יחד עם כל המנהיגים היהודים, מכל המחנות, המפלגות והזרמים – במצב של חוסר אונים במקרה הטוב או סכנת חיים במקרה הרגיל.

התנגדותו הנחרצת להגירה לארצות הברית המתירנית או לעלייה ארצה בחסות התנועות הציוניות התבררה כאסון נורא, אך הוא הצליח להימלט מן התופת: כמו מיוחסים אחרים עלה גם הוא לרכבת ההצלה המפורסמת של העסקן הציוני ד"ר ישראל קסטנר, ששילם סכומי עתק לרב המרצחים אדולף אייכמן. כדאי לציין כי ארגוני הצלה ביקשו לכלול ברשימת הנוסעים את המנהיגים הדתיים וראשי הקהילות, שכן נראה שהם היו נתונים בסכנה גדולה במיוחד. ובכל זאת, הוויכוח סביב החלטתו של רבי יואל להינצל ולא "ליפול על החרב", לא תם עד היום. בכל פעם שאחד מאדמו"רי סאטמר הנוכחיים מגיע לארץ, יהיה מי שיתהה כיצד הם אינם מקבלים את מרות המדינה הציונית, והרי קסטנר הוא זה שהציל את קרוב משפחתם המפורסם.

עקיצה אחת יותר מדי

בעוד בני קהילתם נותרים מאחור, הגיעו הרב טייטלבוים ואשתו לגטו קלוז'. אחר כך הועברו למחנה ברגן־בלזן ולבסוף נשלחו לשווייץ, שם שהו עד לאחר המלחמה. בספטמבר 1945 הם הגיעו לארץ ישראל, יחד עם רבים אחרים מניצולי הרכבת, ועלו לירושלים. שם פגש רבי יואליש את הרב דושינסקי, שלמרות אופיו הנוח, הפך לאחד החשובים והמשפיעים בין הקנאים הירושלמים.

להבדיל מהמצב בעיר בשנות השלושים, כעת אגודת ישראל והעדה החרדית פעלו בנפרד לחלוטין זו מזו – גם ברמה הרבנית וגם ברמה הקהילתית – והרב מסאטמר האמין כי הוא צריך לעמוד בראש הפלג הקיצוני יותר, ולנהל משם את מאבקיו ברבנים החרדים המתונים. שיחה עם הרב דושינסקי הבהירה לו שהדברים יהיו קשים משחשב. קרן־קרץ מדווח בקיצור נמרץ על הפגישה הזו, שתיאר בהרחבה שלמה יעקב גלבמן בספרו "מושיען". רבי יואליש פתח בשיגור עקיצה על עברו של הרב דושינסקי, שבשנות השלושים היה כרוך אחרי אגודת ישראל. האמירה הזו, כך נראה, העכירה את האווירה והזכירה לבן שיחו את ההצקות, הרדיפות וההשמצות שסבלו הוא ומשפחתו מצד הרב טייטלבוים ותלמידיו. משקעי העבר צפו ועלו, הפגישה נכשלה, ומעמדו של הרב מסאטמר רק הידרדר. תעיד על כך העובדה שבביטאון הרשמי "העדה" כמעט ולא הוזכר באותם ימים שמו – מה שבקודים חרדים פנימיים נחשב עד היום לסימון מובהק כפרסונה נון־גראטה.

אדם נוסף שרבי יואליש נאלץ להתמודד איתו בירושלים היה רבי אהרן ראטה, מתלמידיו לשעבר. בהיותו בסאטמר פעל הרב ראטה תחת כנפיו של האדמו"ר והיה נאמן לחלוטין לאידיאולוגיה שלו, אך רבי יואליש חשש מהכריזמה שלו, ולכן גירש אותו מהעיירה. כעת התברר לו כי תלמידו המנודה הפך לאחת הדמויות הדומיננטיות בקרב הדור הצעיר בירושלים. הרב ראטה, יש לומר, צפה בעוד מועד את הסכנה המתרגשת על יהדות אירופה, והמריץ את תלמידיו להגר לישראל.

להבדיל מהרב דושינסקי ואדמו"רים נוספים, שניצלו את מצוקתו של רבי יואליש כדי לנקום בו, הרב ראטה נקט כלפיו גישה פייסנית. הוא בא לבקרו, העמיד לרשותו את ד"ר משה וולך, מייסד בית החולים שערי צדק, ושלח את תלמידיו לשהות יחד איתו. חתנו הדומיננטי של הרב ראטה, אברהם יצחק קאהן, ליווה את רבי יואליש לכל אורך תקופת מגוריו בארץ ישראל, ואף נסע איתו למירון. לימים יעמוד קאהן בראש החסידות הירושלמית הגדולה ביותר – "תולדות אהרן".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _304954169286-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בסופו של דבר הבין הרב טייטלבוים כי הוא קרא באופן שגוי את המפה. שלא כמו בטרנסילבניה, הרבנים בירושלים היו חזקים ומנוסים במאבקים, ומתקפותיו הקנאיות נגדם ריגשו אותם פחות ופחות. היישוב החרדי החדש הביט בו בזרות, וניצולי השואה הרבים זכרו לו את הפקרת חסידיו. שוב נותר ללא כסף, כבוד וקשרים, אך לא היה מוכן להסכין עם העובדה שמפעל חייו ירד לטמיון, ולהסתפק מכאן ואילך בראשות קהילה קטנה. הוא העדיף להגר לניו־יורק, ולפתח בה חצר חסידית.

בסוף ספטמבר 1946 עלה הרב טייטלבוים בן ה־60 על אונייה בנמל חיפה. כל כך הרבה עבר עליו מאז שעזב את העיירה סיגט, ארבעים שנה קודם לכן – ודומה ששוב חזר לאותה נקודה. אלא שתוך כמה שנים התברר כי דווקא התכונות שהרחיקו אותו מחברת רבני הארץ, שהקשו עליו לפתח קהילה גדולה ושגרמו לו לעזוב בחטף עיירה אחר עיירה – אותה תחושת חוסר מנוח, אותה נכונות להילחם בחירוף נפש על כל מאחז – הן שהופכות אותו ליזם מצליח במושגים אמריקניים. אף שהייתה זו נקודת שפל, לא כך הוא ראה אותה. כמו בכל תפנית אחרת בחייו, הרב טייטלבוים לקח את גורלו בידיו. והנה דווקא שם, בארץ שהרבה להשמיץ עד אז, הוא עלה כפורח. אשתו אלטא פייגא ואחיינו משה סייעו לו לגבש סביבו קבוצה של חסידים ניצולי ההשמדה. הבחירה להתיישב באמריקה במקום בישראל, ובכך להתרחק ממוקדי העימות עם רבנים אחרים, הקלה עליו את ביסוס החסידות מחדש. מוסדותיו צמחו במהירות שיא, ומאות החסידים היו לאלפים. בכמה תמרונים פוליטיים מוצלחים מיצב עצמו הרב טייטלבוים בתוך עשר שנים בלבד כאחד האדמו"רים החזקים ביותר.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 267674-e1602098349990.jpg 590w" sizes="(max-width: 339px) 100vw, 339px" />

אף שערך בה כמה התאמות, רבי יואליש לא שכח את האידיאולוגיה המנחה אותו. בשבתו בארצות הברית הוא ניסח מחדש את עקרונות שיטתו, העלה אותם על הכתב, הדפיס את ספרי השושלת החסידית, והעמיד מוסדות חינוך שהפיצו אותה לכל קהילה חרדית בעולם. לולא השואה, צריך לומר, ספק אם כך היו פני הדברים. בריקנות שנוצרה אחרי השמדתן של החצרות החסידיות הגדולות צמחו כמה וכמה חצרות חדשות, שסאטמר היא הבולטת שבהן.

אבל הרב טייטלבוים לא שכח לרגע את ההשפלה של ירושלים. על אף ההצלחה שנחל מעבר לים, הוא הביט תמיד לכיוון ארץ ישראל, וחיפש את שעת הכושר לחזור אליה כמנצח. הכוח שצבר בארצות הברית אפשר לו לחזור ולהשפיע על ההנהגה הרבנית והחסידית בישראל, והממון הרב שצבר הפך בפניו את העקוב למישור. תוך ניצול חולשתה היחסית של "העדה החרדית", אט־אט תפסו בה אנשיו עמדות מפתח. תרגילי ההשתלטות הללו הביאו בסופו של דבר למינויו של רבי יואליש לגאב"ד (גאון אב בית דין, מעין נשיא) של העדה החרדית בירושלים. התפקיד הזה, שהחמיץ בשנות השלושים, הוענק לו כעת באופן סמלי: הרב טייטלבוים המשיך להתגורר בארצות הברית, ורק הגיע לביקורים בארץ אחת לכמה שנים. מכל מקום, מעמדת ההשפעה החדשה שלו הוא הצליח למנוע מהעדה החרדית להתנוון תחת רבני אגודת ישראל הדומיננטיים, וחיבר את ספרי האידיאולוגיה של הזרם הזה – "ויואל משה" וכן "על הגאולה ועל התמורה".

סעודת הודיה והדבקה

בשנות השישים של המאה ה־20, כשהוא כבר מבוגר וחולה, נראה שמטרת חייו הושגה. האידיאולוגיה הקיצונית, שכמעט איבדה אחיזה עם הקמת המדינה, שבה והתבססה. חצרו של האדמו"ר מסאטמר מנתה אלפי חסידים, ומצודתו הייתה פרושה הרבה מעבר לבית מדרשו בוויליאמסבורג שבניו־יורק. אך גם כעת הוא לא חדל ממריבות והתנגשויות עם הדמויות הבולטות בעולם החרדי. הפעם היו אלו שני מנהיגים חדשים, שתרמו יותר מכל אחד אחר לתמורות שחלו בחברה החרדית. שניהם אגב אינם מוזכרים כלל בביוגרפיה מאת קרן־קרץ, שהעדיף להתמקד ברב מסאטמר עצמו ולא העניק תשומת לב רבה לדמויות האחרות בסיפור חייו.

בן הפלוגתא הראשון היה הרב מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ', שגם הוא כמו רבי יואליש קבע את משכנו בניו־יורק, ומשם הנהיג את חסידות חב"ד ביד רמה. ההשקפה ההיסטורית של חב"ד דמתה לזו הבריסקאית, הגורסת כי אין איסור עקרוני בהקמתה של מדינה יהודית, אך לא יעלה על הדעת לשתף פעולה עם הציונות החילונית שמטרתה הרס היהדות. למרות זאת, הרב מנחם מנדל שניאורסון נטל חלק פעיל בזירה הפוליטית הישראלית, תוך שהוא מצניע את התנגדותו למדינה. הרבי מסאטמר – שלשיטתו אפילו מדינת הלכה בהנהגה חרדית היא בגדר איסור תורה – ראה בו אפוא יריב אידיאולוגי, שגם מתחרה איתו בזירה האמריקנית. האות ניתן, ומעשי אלימות קשים נצפו ברחובות ניו־יורק. חסיד סאטמר שהפך לחב"דניק הוכה עד זוב דם וזקנו גולח, מעשה השפלה מוכר במלחמות בין חסידים. הרבי מלובביץ' מצידו הורה להחרים את מערך הכשרות של סאטמר, אחד ממקורות המימון החשובים של החסידות. גם לאחר מותם של שני המנהיגים המשיכו תלמידיהם את המאבק, שמוסיף להתנהל עד היום.

יריבו השני של הרב טייטלבוים היה הרב אלעזר מנחם שך, ובמקרה שלו הייתה המחלוקת מורכבת הרבה יותר. הרב שך נחשב למי שסחף את החרדים בארץ לעמדה של התנגדות עקרונית לציונות – תוך כדי שהוא מוביל את המפלגות החרדיות לממשלה. בכל הנוגע לסאטמר ולקנאים הוא נאלץ לנסח מסר רב רבדים, כזה שמצד אחד מביע הערכה לעמדתם ומצד שני דואג לקיומו המעשי של עולם התורה. הרב שך תמיד שמר חיבה מסוימת לרב טייטלבוים, ואף הספיד אותו – מעשה יוצא דופן מצידו של המנהיג הליטאי, שהספיד רק שני רבנים חסידיים. קריאה בהספד הזה מלמדת על הערכה עצומה, כבוד ואהבה, רגשות שרבי יואליש לא קיבל כמעט מקרב גדולי דורו.

הרב יואל טייטלבוים הלך לעולמו ב־1979, והובא למנוחות בהלוויית ענק. לפי ההערכות השתתפו בה כ־100 אלף בני אדם. את מקומו ירש אחיינו משה, ששימש כאדמו"ר עד מותו ב־2006. עוד מראשית כהונתו של הרב משה ידעה החסידות פילוגים ופיצולים, כשקבוצות קטנות שלא היו מרוצות ממינויו הקימו להן חצרות משלהן, אך הקרע הגדול הגיע בדור הבא: שני בניו של הרב משה, אהרן ויקותיאל יהודה (המכונה זלמן לייב), הוכתרו כאדמו"רים על ידי חסידיהם, וסאטמר הפכה לשתי חסידויות נפרדות. האחת מרוכזת בעיקר בוויליאמסבורג, האחרת בעיירה קריית־יואל הסמוכה למונרו, ושתיהן משפיעות על עוד עשרות חסידויות קטנות וגדולות.

בחודשים האחרונים מתמודדים הפלגים השונים עם יריב חדש – הקורונה. אלפי חסידים נדבקו במחלה, ולמעלה ממאה מתו בהתפרצות הראשונה. הרב אהרן טייטלבוים, מנהיג החצר בקריית־יואל, לקה בעצמו בנגיף; אשתו של יקותיאל יהודה, מנהיג החצר בוויליאמסבורג, נדבקה אף היא וסכנה נשקפה לחייה.

על אף האסונות שפקדו את סאטמר בפרט ואת החרדים בניו־יורק בכלל, לא יצאו האדמו"רים בקריאה להקפיד על כל הוראות הזהירות. בתום הגל הראשון כינס הרב יקותיאל יהודה אלפי חסידים מבוגרים לסעודת הודיה – אירוע שעורר ביקורת נרחבת בארצות הברית, מצד יהודים ולא־יהודים כאחד. בתי הכנסת של שתי החצרות נפתחו מחדש, ואירועי ענק הטומנים בחובם פוטנציאל הדבקה רצחני שבו להתקיים כבר בחודש יוני. גם שיחה בין אבי ברקוביץ', יועצו החרדי של הנשיא טראמפ, לבין האדמו"ר רבי אהרן, לא חוללה תפנית. עם זאת, השבוע הודיעו החצרות על ביטול אירועי שמחת בית השואבה, כדי למנוע הדבקה המונית.

מפתה כמעט לראות בקנאות הסאטמרית חסרת הפשרות את הבסיס להתנהלותה בצל הקורונה. ההסתמכות על ההשגחה העליונה, האמונה ביכולתה האמונה לנצח את הטבע, הבוז כלפי כללי המשחק המודרניים – לכל אלה היה בוודאי תפקיד בהידרדרות, אך המציאות מראה שגם בקהילות קיצוניות פחות, כמו בעלז או ויז'ניץ, העניינים התנהלו באופן דומה. אפילו בישיבות הליטאיות, שמעלות על נס את הרציונליזציה החרדית, הכללים התרופפו ואלפים נדבקו. סאטמר, במובן הזה, היא הרבה יותר חרדית־מיינסטרימית מכפי שהייתה מוכנה להודות.

משטרת ישראל לשירותך

מחבר הספר "הקנאי", ד"ר קרן־קרץ, הוא רופא שיניים בהשכלתו, ובעבר כתב על סוגיות המחברות בין פילוסופיה לרפואה. בעשורים האחרונים פרש מעיסוקיו הרפואיים לטובת חקר היידיש, ההיסטוריה היהודית ותולדות האורתודוקסיה, ושם יצק מים על ידיהם של גדולי המומחים. זה שנים הוא חוקר את חייו של רבי יואליש, הזרמים הקנאיים ברומניה והליכותיה של סאטמר. בספרו החדש הוא שואף להציג ביוגרפיה שתעמוד באמות מידה מחקריות, על אף הקשיים שאדמו"רים חסידיים נוהגים להציב בפני ניסיונות כאלה.

"כמו כל ביוגרף, גם אני התאהבתי במידת מה בדמות שאני כותב עליה", מודה ד"ר קרן־קרץ. "הייתה לי איתו היכרות מוקדמת: אבא שלי נולד בסיגט, ולמד בישיבה של רבי יואל בסאטמר עד השואה. אבא אהב והעריך אותו מאוד. הוא אמנם הלך בדרך אחרת, אך תמיד דיבר עליו בתור 'הראש ישיבה' ו'הרבי'. גם אני למדתי להכיר ולהעריך אותו. זה לא אומר שאין לי ביקורת עליו, אבל בשורה התחתונה אני חושב שזו דמות יוצאת דופן מבחינת הכישורים האישיים וההישגים".

איך אתה, כדתי־לאומי, מתייחס להשקפתו של רבי יואליש, שראה באנשים כמוך סכנה ליהדות?

"כמי שגדל בהשקפת עולם שרואה את מדינת ישראל כמפעל חיובי באופן מהותי, אני חש שהחרדים בישראל שרויים בבעיה שאולי סאטמר הצליחו לפתור. בעוד הציונות נמצאת על קרקע אידיאולוגית בטוחה ביחסה למדינה, עבור החרדים זהו נושא פחות ברור ומובהק – הם נזקקים למדינת ישראל אך גם מסתייגים ממנה. מהבחינה הזו הרבי מסאטמר סיפק מענה לבעיה כשהוא ניתק את עצמו ממדינת ישראל. לדעתי, הוא ניסח אידיאולוגיה שלמה ומלאה יותר מזו של הזרם המרכזי החרדי, שנמצא בין האידיאות".

מדוע בחרת בביוגרפיה להתמקד במלחמות שניהל, ולדחוק הצידה את העיסוק בהשקפתו, בעמדותיו התורניות ובמפעלו הספרותי?

"ראשית, כי החלק האידיאולוגי כבר העסיק חוקרים רבים שבאו מהתחום של מחשבת ישראל. אני מרגיש שלי אין הכלים והעומק לעסוק בנושאים הללו. המומחיות שלי היא בעיקר בתחום ההיסטורי, ולטעמי יש הרבה מקום לחקור את קורותיו של הרב טייטלבוים ולתקן את הטעויות הרבות של מחברי ספרים שעסקו במחשבתו ובשיטתו, ולא הכירו את תולדות חייו. הם לא הבינו למשל שבשנותיו המוקדמות, הרבי מסאטמר לא היה ידוע ומוכר במיוחד, לא כתב חיבורים חשובים ולא ממש השפיע על חייהם של יהודים רבים. אלו עובדות חשובות למי שמבקש להבין את דמותו המאוחרת. בניגוד למה שייחסו לו חוקרים רבים, בימיו בסאטמר הוא אפילו לא היה מגדולי הלוחמים נגד אגודת ישראל, וגם זו עובדה חשובה מאוד.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/10/דר-מנחם-קרן-קרץ-ללא-750x915.jpg 750w" sizes="(max-width: 787px) 100vw, 787px" />

"פרסמתי בעבר כמה מאמרים בנושאים ספציפיים שלא הורחבו במסגרת הספר: יחסו לשואה, תפיסתו הגאולית והשוני בינה לבין התפיסות של זרמים אחרים, הספר 'ויואל משה' ומטרת חיבורו – יותר מאשר נגד הציונות, הוא נכתב נגד אגודת ישראל. במאמר אחר עסקתי בהשפעתו על האורתודוקסיה בארצות הברית, שבתחילה החזיקה בעמדה חיובית כלפי מדינת ישראל, ובגללו הלכה ונטתה ליחס מסויג מאוד ואף שלילי, גם מצד רבני אגודת ישראל".

שאלת הקנאות מול הציונות והמודרנה, שהקנתה לרבי יואליש את ייחודו, הופכת מורכבת יותר כשמדינת ישראל היא מזמן עובדה קיימת, ואף תשתית לעולם התורה. רבי יואליש עצמו התמודד עם הנושא הזה בכמה חיבורים שכתב, אך דומה שמאז מותו העדיפו יורשיו לשמר את "מותג הקנאות" שיצר בלי להמשיך ליצוק בו תוכן של ממש. הם אמנם מזרימים כספים למוסדות "על טהרת הקודש" – כאלו שאינם מקבלים "כסף ציוני טמא" – ומתנגדים להצבעה בבחירות, אך להט הקנאות הדתית נדד למחוזות אחרים. ייתכן שדווקא חלקים בציונות הדתית, הזרם שהרב טייטלבוים תיעב עד יומו האחרון, ירשו את הלהט הקנאי הזה, והם יוצאים מול תהליכי פרוגרסיביות וליברליות. זאת בשעה שהחרדים, ובכלל זה הפלגים הקנאיים, מתמקדים יותר בצורכי קהילותיהם, ומסתפקים במאבקים ספציפיים כמו התנגדות לגיוס, מניעת סלילה של כבישים על "קברי קדמונים", או מלחמה בפאות הנוכריות.

אחד ממאפייניו של האדמו"ר רבי יואליש שנשמר בהקפדה רבה עד היום הוא מלחמות הירושה האלימות והתוקפניות. שני האחים האדמו"רים לא מחליפים ביניהם מילה, והיריבות ביניהם נחשבת לחריפה ביותר בין כל הקטטות בעולם החסידי. הסכסוך הזה מעסיק בתי משפט בישראל ובארצות הברית, ומדי פעם מידרדר אף לאירועים אלימים. גם "העדה החרדית" בירושלים קרועה מבפנים במלחמה קשה שמתדלקים שני האחים, הרואים בארגון הגג של היישוב הישן זירת התגוששות באמצעות שליח להוכחת כוחם. אחיינם רבי חיים צבי מייזליש, רב חסידי סאטמר בבני־ברק, החליט בשנה האחרונה לבצר לעצמו את מה שהופך להיות חצר סאטמר שלישית. המראות בשיכון סאטמר בבני־ברק משחזרים את מה שאירע בעיירת המקור הרומנית: קטטות אלימות שנגמרות בפצועים, וכוחות משטרה שמוזעקים למקום. אלא שהפעם השוטרים שמפרידים בכוח בין החסידים נושאים על מדיהם את סמליה מדינת ישראל. הציונות החילונית, התנועה הצעירה שרבי יואליש נאבק בה עד כלות, היא המבוגרת האחראית שנאלצת לטפל בסכסוכי יורשיו.

The post האקדוחן הרבני והקנאי שהפך את חסידות סאטמר לאגדה appeared first on מקור ראשון.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... t-15.14.36-1-750x238.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />התיעוד האחרון של קבוצה ישראלית שיצאה לטייל במרחבי לבנון הוא מ־12 באוגוסט 1945. זמן קצר לאחר סיום מלחמת העולם השנייה הוביל דוד בנבנישתי בעבור סוכנות התיירות "פלרוט", טיול מודרך שיצא מחיפה לכיוון מעבר הגבול בראש הנקרה, נמשך שבעה ימים ועבר גם בסוריה השכנה. כדי לחצות את הגבול נדרשה אז ויזה מקומית, שלא הייתה קשה להשגה. בנבנישתי, גיאוגרף ומחנך, חיבר במהלך השנים שורה של ספרי לימוד בידיעת הארץ, ובשנת 1982 קיבל פרס ישראל על פועלו.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– התפוררות הסולידריות מאיימת על קיומנו

– מרבית המחלימים מקורונה מדווחים על תופעות לוואי כרוניות

– עימות הסגנים: ברור מי ניצח אבל לא ברור כמה זה משנה

"וכשיבוא יבוא שלום ניסע לסקי בלבנון, נשתה לחיים כוס ערק זחלווי", כתב הפזמונאי חיים חפר כמה שנים לאחר מכן, וביטא את חלומם של רבים מאזרחי ישראל. בשנת 1983 נפתח חלון למציאות הזאת, בעקבות הסכם השלום בין לבנון לישראל שנחתם ב־17 במאי בקריית־שמונה. כמה חודשים לאחר מכן, עם התפרקות צבא לבנון, התחזקות המיליציה החדשה חיזבאללה והתערבות ממשלת סוריה, הודיעה ממשלת לבנון כי ההסכם מבוטל. אזרחי ישראל נאלצו להמשיך לחלום על היעד שמעבר לגבול. בימים אלה מתקיים שוב משא ומתן בין המדינות בסוגיית הגבול הימי, ואף פורסם כי במענה לשאלת עיתונאי, נשיא לבנון מישל עאון לא פסל אפשרות של שלום עתידי עם ישראל.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ck_1554029945-750x562.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"לבנון היא יעד מרתק", אומר לנו יואב אבניאון, מורה דרך ומרצה שבבלוג שלו, yoaView, התחקה אחר מסלולי התיירות ללבנון. "אני אוהב אדריכלות ומונומנטים, וזו ארץ שיושבת על ציר תנועה היסטורי. על פי מחקרים מדעיים הלבנונים הם הצאצאים של הפיניקים, שהיו עם מוכשר של ספנים שפיתחו את הזכוכית ואת צבע הארגמן, והמדינה הזו מלאה אוצרות מרתקים".

מצויד בפרסום על הטיול שהוביל בנבנישתי, שחזר אבניאון את מסלולו וערך עליו מחקר היסטורי. מי יודע, אולי הוא עוד יזכה להדריך באתרים האלה קבוצות תיירים דוברי עברית. "יהודים בני היישוב הישן וגם בראשית היישוב החדש היו נוסעים לנופש בלבנון כבר בתחילת המאה העשרים", הוא מספר. "הם הלכו לתפוס ראש ולנוח בלבנון, גם בשביל האוכל הטוב, לאו דווקא לטייל. סבא רבא שלי היה המו"ל של עיתוני 'האור' ו'ההשקפה', וכבר בהם מתוארת החשיבות והנגישות של לבנון עוד לפני שהצרפתים כבשו אותה. רבים ביישוב היהודי ראו בה אוצר תיירותי".

קבוצות המטיילים מפלשתינה דאז לא פסחו על מגוון אתרים, על פי מודעת הפרסום מ־1945. בבעל־בק שבבקעת הלבנון הם חזו בעיר הרומית העתיקה ובמחצבה לסיתות אבנים למקדשי הרומאים. במרכז אותה מחצבה הם התרשמו מאבן ששוקלת כ־1,500 טונות ולא הספיקה למלא את ייעודה באחד המקדשים הרומיים באזור.

יצחק לבנון, יליד ביירות ולשעבר שגריר ישראל במצרים: "רק בלבנון אתה יכול בבוקר לשחות ולהשתזף בחוף הים בביירות, ואחרי 40 דקות נסיעה לעשות סקי. לתייר האירופי זה חלום"

באחד הספרים על לבנון הבחין אבניאון בתיעוד של כתובת ישראלית, מעשה ידיו של מטייל לא מעודן במיוחד. בנהר אל־כלב שמצפון לביירות מצוי אתר ארכאולוגי מתויר שבו כתובות עתיקות, חלקן בנות כ־3,000 שנים. אפשר לצפות שם בכתובות באשורית, בבבלית, ברומית, ביוונית, בערבית ובצרפתית. "נראה שבשנות השלושים אחד הישראלים שביקר במקום כתב 'הפועל' על הקיר, לצד הכתובות העתיקות", מציין אבניאון בחיוך סלחני.

בתי מלון רבים בלבנון הציעו אז לתיירי הארץ תפריט כשר. במודעה שפורסמה בעיתון "הארץ" בשנת 1935, נכתב כי "מלוני הלבנון הרשומים מטה מתחייבים להספיק ללקוחותיהם היהודים מאכלי בשר כשר". ברשימה מופיעים בין היתר מלון "קלף" ופנסיון "כרמל" בעיירת הנופש עאליי, פנסיון "סעדה" בעיר זחלה ועוד.

היחידים באזור ללא מדבר

ענף התיירות בלבנון הוא אחד ממקורות ההכנסה החשובים ביותר של הכלכלה המקומית. במהלך השנים הוא ידע גם תקופות שפל בעקבות המלחמות הרבות במדינה, מבית ומחוץ, בין היתר עם מדינת ישראל. עד פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה ב־2011 עברו במעברי הגבול בין סוריה ללבנון כחצי מיליון תיירים בשנה. בשנת 2015 הציבה המועצה העולמית לתיירות את לבנון במקום ה־30 בעולם, וחלקה של תעשיית התיירות עמד על 22.1 אחוזים מהתל"ג – 9.9 מיליארד דולר. על פי המועצה, התיירים הוציאו במדינה 6.9 מיליארד דולר בשנה. התחזית הייתה כי בכל שנה יעלה חלקה של תעשיית התיירות בלבנון ב־5.3 אחוזים, ועד 2026 יכניסו התיירים 19.9 מיליארד דולר בשנה למדינה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... P_707577808746-120x86.jpg 120w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _707577808746-750x532.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הכרזת מדינות המפרץ ובראשן סעודיה בשנת 2016 על חיזבאללה כארגון טרור גרמה לרבים מתושבי נסיכויות הנפט העשירות להדיר רגליהם מהמדינה. עם זאת, ב־2017 נרשמה עלייה בשיעור של 11 אחוזים במספר התיירים בלבנון, ושל 65 אחוזים במספר האזרחים הלבנונים המועסקים בבתי מלון. הכניסה לאזרחים ישראלים אסורה בהחלט, וגם מבקרים זרים שמבט בדרכונם יגלה כי ביקרו בעבר בישראל עלולים להיתקל בבעיות. עם זאת, יהודים תושבי חו"ל שחזותם אינה דתית יכולים לבקר במקום, ומוטב שיסתירו את מוצאם.

שטחה של הרפובליקה הלבנונית הוא כ־10,400 קמ"ר ואוכלוסייתה מונה כ־6.1 מיליון בני אדם המשתייכים לדתות ועדות שונות. רוב תושביה חיים בערים הגדולות, כמעט מחציתם בביירות. המחיר לתייר הממוצע אינו גבוה במיוחד, ואפשר למצוא בתי מלון ברמות שונות, בביירות הבירה ומחוצה לה, במחיר שנע בין 40 ל־170 דולר ללילה. מחיר לינה בבית מלון ברמת חמישה כוכבים מתחיל ב־250 דולר ללילה, ועשוי להגיע עד 380 דולר ללילה.

מזג האוויר בלבנון דומה לאקלים הישראלי, אם כי הוא קר וגשום יותר, ובחורף ההרים מתכסים בשלג. זו המדינה היחידה במזרח התיכון שאין בה אזורים מדבריים. אחד היתרונות במדינה קטנה כל כך הוא האפשרות לנסוע מקצה לקצה בתוך כמה שעות. אתר טריפ־אדווייזר ממליץ למבקרים בלבנון להתנסות במצנחי רחיפה ולבקר בשלל מוזיאונים. לא כדאי להחמיץ גם את אחד מסמליה המפורסמים של לבנון – צוק היונים, סלע גדול ולבן שמזדקר מתוך הים מול חופי ביירות. סמוך לשם נמצא המוזיאון הלאומי, המציג אוסף ארכאולוגי גדול הכולל סרקופגים, פסיפסים, פסלים עתיקים ועוד. אתרי תיירות רבים נפגעו בפיצוץ מחסני האמוניה בנמל ביירות לפני כחודשיים, ונראה כי יידרשו שנים לשקם אותם.

לאן נעלמו הארזים

לא היה קל למצוא מדריך טיולים דובר עברית שיוכל להמליץ מכלי ראשון על שכיות החמדה של לבנון, שבעתיד אולי נוכל לבקר בהם. אך לאחר חיפושים נמצא המדריך המושלם: יצחק לבנון, לשעבר שגריר ישראל במצרים. 22 שנות חייו הראשונות עברו עליו בביירות, העיר שבה נולד. אימו, שולמית קישיק־כהן, ריגלה למען ישראל ועסקה בהברחת יהודים מסוריה ומלבנון לישראל. בשיחתנו הוא עוצם את עיניו בגעגועים וחוזר לימי ילדותו ונערותו במדינה שמבחינתו אין שנייה לה ביופייה.

"אני מתגעגע לרובע היהודי ולתפילות בבתי הכנסת. ביום כיפור אני הייתי התוקע בשופר", הוא מספר. "אני לא איש דתי במובנים של היום. היהדות המסורתית בלבנון הייתה שונה, לא היה שחור ולבן. יכולת לקום באשמורת הבוקר ל'אדון הסליחות' ו'י־ה שמע אביוניך' ואחרי זה לקפוץ לים. כולם ללא יוצא מן הכלל היו מתייצבים בתפילות שבת בבתי הכנסת, ובמיוחד בבית הכנסת שלי 'מגן אברהם', ומשם כל אחד היה ממשיך לענייניו ולמנהגיו. אני עושה הבדלה גדולה בין לבנון שאני מכיר ללבנון של היום. זו זוועה, אני רואה את ההרס וליבי נחמץ. כואב לי על המלחמות שעברנו איתם".

בניגוד למדינות אחרות באזור, אומר השגריר לשעבר, "בלבנון קל יותר, הכול פתוח. זו מדינה מערבית עם אלכוהול ובילויים, מסעדות ובתי מלון מפוארים, וגם לא מעט אתרים לספורט תחרותי – כל מה שהמערב אוהב".

כאשר ביקשנו מלבנון לתאר באוזנינו את המקומות המומלצים לביקור בארץ מולדתו, הוא לא נדרש למחשבה רבה. "הייתי ממליץ להתחיל את הביקור בצפון המדינה", הוא אומר. "מאז התנ"ך ידועה לבנון בכינוי ארץ הארזים. הנסיעה ליערות הארזים עוברת בדרכים מפותלות ובכבישים צרים. שימו לב להיות זהירים במיוחד ב'וואדי אל ג'מג'ם', בעברית 'עמק הגולגולות', שכמה נהגים קיפחו בו את חייהם כשרכבם הידרדר לתהום". עם זאת, חושף לבנון, "תופתעו בוודאי לגלות שמעטים מאוד הארזים שם. שלא לפרסום, המלך שלמה כרת את הכול כשלקח את הארזים לבנות את בית המקדש", הוא אומר בחיוך.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 10/h_02287326-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

גם אם לא נראה שם יותר מדי ארזים, לא חסרות סיבות להגיע לצפון לבנון. "זה מקום מדהים לנופש חורפי עם מרחבי סקי מהשורה הראשונה, דומים לאלה שראיתי באספן קולורדו או במון בלאן", הוא מעיד. בדרך לצפון ממליץ לבנון לעצור בעיירה בשרי, עיר מולדתו ומקום מנוחתו של הסופר המפורסם הלבנוני־אמריקני ג'ובראן חליל ג'ובראן: "פתחו שם מוזיאון לזכרו עם עיזבונו, והתיירים באים לבקר. שלחתי מישהו לבקר במוזיאון הזה והוא חזר אליי עם תמונות של חנוכייה שהייתה שייכת לג'ובראן וקישטה את סלון ביתו. היו שטענו שג'ובראן שנא יהודים, אבל אני יודע שבעבורו החנוכייה הזאת הייתה סמל לאחדות ולאחווה של שלוש הדתות שחיו זו לצד זו במולדתו".

הוא שולף מזכרונו עוד ועוד שמות אתרים, ואני מבקש ממנו "לקחת" אותי דרומה יותר, לכיוון ביירות, ולהתקרב גם לגבול עם ישראל. "גם בדרום תוכל לבקר באתרי סקי מפורסמים ביותר, באזור פאריה", הוא משיב. "רק בלבנון אתה יכול בבוקר לשחות ולהשתזף בחוף הים בביירות, ואחרי 40 דקות נסיעה לעשות סקי. לתייר האירופי שרוצה תיירות סקי וגם לשחות בים – זה חלום".

עונת הדובדבנים

מי שמתעניינים בביקור בקזינו, יוכלו למצוא אחד כזה במרחק כעשרה קילומטרים מביירות. "הקזינו שם הוא אחד מהיפים שראיתי בחיי, ומשתווה לזה שביקרתי בו במונטה־קרלו", אומר לבנון. הוא ממליץ להמשיך במסע לאורך כביש ביירות־דמשק, שעובר בין אתרי התיירות בצפון לבנון לדרומה. "זו הדרך להגיע לגבול הסורי. במלחמת לבנון הראשונה והשנייה היא הייתה מאוד חשובה לנו. בכביש הזה מגיעים לעבר אזור השוף – מובלעת הדרוזים. לא כדאי לפספס גם ביקור בארמון בית א־דין, ארמון בן כמה מאות שנים שהיה למקום מושבו של המושל הלבנוני בתקופת העות'מאנים ובהמשך בימי המנדט. יש שם מוזיאון ותיירים רבים מגיעים לשם לאכול אוכל דרוזי ולהסתכל על הסביבה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 10/h_56123903-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לא רחוק משם, בנאבע א־סאסי, אפשר לטייל ולשכשך בנהר ובמפלים הקטנים, ולעצור במסעדות אותנטיות מקומיות. "מסעדות מזרחיות עם פיתות וחומוס ופלאפל וכמובן בקבוק ערק זחלאווי ונרגילה", מתאר לבנון. "היינו הולכים לשם לטיולים בימי ראשון, לאכול צהריים ולנוח ליד המים הקרים. אפשר לשים אבטיח בתוך המים הקרים, ולאכול אותו קר כמו שצריך".

כשאני שואל היכן כדאי לטייל בדרום לבנון, האזור הנושק לישראל, הוא אומר כי "דרום לבנון מאוכלס ברובו בשיעים, הוא לא התפתח מבחינה תיירותית וכמעט לא מושך אליו תיירים. אולי תיירות מקומית מגיעה לשם בעונת הדובדבנים. כל דובדבן שם הוא כמו תפוח".

"לבנון דומה למדינה מערבית עם אלכוהול ובילויים, מסעדות ובתי מלון מפוארים, וגם לא מעט אתרים לספורט תחרותי"

למחפשים נקודה יהודית ומבקשים לנצל את הביקור לתפילה בקברי צדיקים, המבחר בלבנון מצומצם במיוחד. "בסוג'וד שבדרום לבנון (לפני הנסיגה מלבנון פעל במקום מוצב ישראלי, י"ק), בין צידון לצור ולא רחוק מגבול ישראל, יש קבר המיוחס לאהליאב בן אחיסמך", מספר לבנון. אהליאב, בן שבט דן, מוזכר בספר שמות כשותפו של בצלאל בן אורי במלאכת בניית המשכן וכליו. "בל"ג בעומר בכל שנה היו מגיעים עשרה או 15 אוטובוסים מהקהילה היהודית, והיינו עושים שם מדורות לכבוד הצדיק. ההילולה נמשכה שלושה ימים והשתתפו בה צעירי הקהילה, תנועת מכבי והצופים. היום האזור הזה נמצא בידי חיזבאללה".

את עיר הולדתו האהובה משאיר יצחק לבנון לסוף שיחתנו. "השארתי את ביירות לסוף כי היא עברה תהפוכות רבות, ואחרי כל מלחמות האזרחים והמלחמות עם ישראל השתמרו בה רק כמה מקומות מעניינים והיסטוריים. אחד המוזיאונים היפים הוא המוזיאון של משפחת סורסוק, שנהרס בפיצוץ הענק בנמל ב־4 באוגוסט. לפני כמה שבועות פורסם שלמשפחה האמידה הזאת היו אדמות רבות בישראל, והיא אף הייתה בסכסוך נדל"ן עם המדינה ויוצגה בידי חיים הרצוג, לימים נשיא המדינה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-14.16.51-750x849.jpeg 750w" sizes="(max-width: 848px) 100vw, 848px" />

לעת ערב, חובבי התיאטרון ימצאו בקלות היכן לבלות בביירות. הצגות בערבית, בצרפתית ובאנגלית מועלות על במות העיר בכל יום. בין התיאטראות אפשר למנות את "אל־מדינה", "ג'ורג' החמישי" ו"ביירות". אוהבי המציאוֹת יוכלו למצוא אוצרות ברחובות אל־בסטה, א־תחתא ואל־קדימה.

לעומת האזור הנוצרי המפותח והעשיר בצפון העיר, שנפגע קשות בפיצוץ הנמל, האזור השיעי בדרום הוא בעל אופי שונה. "באזור א־דאחייה, המוכר כרובע חיזבאללה, אין לכם מה לעשות. זה כמו לחזור לימי הביניים".

אתה עוד מייחל ומאמין ליום שתוכל לשוב ולבקר במקומות הללו?

"זו משאלת ליבי. בינתיים יצאתי לגמלאות ואני לא רואה שזה הולך להתרחש. היינו קרובים לכך, הרי חתמנו על הסכם שלום עם לבנון, אבל זה התרחק מהר והסורים טרפדו הכול. אם הקב"ה ייתן לי חיים כמו שנתן לאימי שנפטרה בת 100 ולאבי שנפטר בן 96, אולי יש סיכוי. מי יודע".

תיירות ג'יהאד

בסיור שערכתי בשנת 2012 בגבול לבנון עם אחד ממפקדי השטח באוגדה 91, הבחנתי בעבודות נרחבות בערוץ נחל וזאני העובר מתחת לגדר הגבול, לא רחוק מהכפר רג'ר. התקשורת הלבנונית דיווחה אז בהתרגשות על כפר הנופש היוקרתי והאקולוגי "אל־וזאני" שהולך ומוקם במקום. המתחם, המשתרע על פני 40 אלף מ"ר ונהנה מדירוג של חמישה כוכבים, מעוטר במוטיבים מהמורשת הביזנטית, המרוקאית, האפריקאית והלבנונית העתיקה. לצד 17 בקתות בעיצוב מערבי אפשר ליהנות מבריכת שחייה, פארק שעשועים לילדים ומרכול. בתחילה התארחו במקום עשירי המפרץ, אך בשנים האחרונות הוא נחשב גם למקום הנופש המועדף על בכירי חיזבאללה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 10/h_55927968-750x512.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מגפת הקורונה לא פסחה על התיירות הלבנונית, והתיירנים המקומיים מדווחים על קשיים כלכליים ומאבקי הישרדות. זהרה עבדאללה, מנהלת כפר הנופש אל־וזאני, התראיינה בשלהי מאי לאתר אל־ערביה והסבירה כי זו העת "לחזק את התיירות הלבנונית שעל גבול מדינת האויב הציוני". לדבריה, אורחיה יוכלו לרחוץ בנחל שעובר באמצע כפר הנופש וליהנות "ממימיו הנקיים העוברים באדמות לבנון ונשפכים לכינרת ומשם לנהר הירדן". המתארחים במקום נדרשים להציג בדיקת קורונה שלילית ולעטות מסכות וכפפות בשטחים הציבוריים. "אנחנו דואגים לעקר ולחטא את הציוד, המצעים והרצפות בכל יום ומנהלים מעקב רפואי אחר העובדים שלנו", הבטיחה עבדאללה.

המשבר הכלכלי לא פסח על האתר, ולאחרונה חדלו מלהגיש בו בשר בקר טרי: "בשיא עליית מחירי הבשר החלפנו אותו בעוף ובדגים, במיוחד בדגי הנהר הטעימים שאנחנו דגים כאן בוואזני", התהדרה עבדאללה. מחירי הלינה בכפר הנופש ירדו משמעותית לאחרונה והם עומדים על 100 דולר לחדר זוגי ללילה. "האורחים בימים אלו הם בעיקר מקרב 'כוחות החירום הבינלאומיים' שנמצאים באזור הזה ואנשי צבא לבנון. נוסף על כך יש לקוחות רבים מכל אזורי לבנון שרגילים לחזור אלינו", ציינה מנהלת האתר.

בעבור המטייל הישראלי, הביקור בלבנון עשוי לכלול גם את אתרי הקרבות שנלחמנו בהם וספגנו אבדות רבות. אלה מנוצלים כיום לתעמולה של הממשל המקומי. חיזבאללה, ארגון הטרור הסמי־צבאי, הקים לאורך גבול ישראל־לבנון שורה של אתרי מורשת קרב שבהם מוצג הנרטיב שלהם לעימותים עם ישראל, ומונצחים ה"שהידים" שנפלו בקרב.

המרכזית ב"אטרקציות המלחמות" של חיזבאללה היא מוזאון "מליתא" שהוקם לאחר מלחמת לבנון השנייה בג’בל צאפי (מצפון לנבטיה). על פי דו"ח של מרכז המידע למודיעין ולטרור ע"ש אלוף מאיר עמית שפורסם באוקטובר 2019, האתר המשמש את "תיירות הג'יהאד" נחשב למרכזי ביותר מבין "מרכזי המבקרים" של חיזבאללה. באתר הזה, שממנו פעל חיזבאללה בתקופה שבה שהה צה"ל ברצועת הביטחון, מתקיימת פעילות ענפה של הנחלת מורשת הקרב של חיזבאללה, שימור זכרם של השהידים וטיפוח תרבות השהאדה (מות קדושים למען אללה). את האתר בנתה הרשות האיראנית לסיוע בשיקום לבנון, והוא נפתח לביקורים במסגרת חגיגות יום השנה העשירי לנסיגת צה"ל מלבנון, במאי 2010.

אתרים בולטים נוספים של "תיירות ג'יהאד" הם מתקן המעצר בעיירה אל־ח'יאם, וגינת איראן במארון א־ראס שמול המושב אביבים שבגליל המערבי. המבקרים באתרים הללו הם אזרחים שיעים, פעילי חיזבאללה, משלחות מטעם מוסדות שונים בלבנון ובתוכם צבא לבנון ומשלחות מחו"ל, בכלל זה מאיראן.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 10/h_55006763-750x861.jpg 750w" sizes="(max-width: 836px) 100vw, 836px" />

לוחמי צה"ל שהגנו על צפון ישראל מרצועת הביטחון, יוכלו לזהות ברחבי המוזיאון במליתא תצוגה של כלי רכב משוריינים שצה"ל וצד"ל נטשו במהלך היציאה מלבנון בשנת 2000. מוצג בו שלל ממלחמת לבנון השנייה, וגם דגם של טנק מרכבה שקוע באדמה וקנהו קשור. חלק מהמוצגים שקועים באדמה, סמל לנרטיב של "שקיעת צה"ל בבוץ הלבנוני".

המבקרים במליתא יכולים לרכוש בחנות המוזיאון מזכרות שיוצרו ב"בית הפצוע למלאכת יד מסורתית", המשקם את פצועי חיזבאללה. הכניסה לאתר מסובסדת ועולה כשלושה דולרים. אטרקציות כמו מטווח ירי לעבר מטרות ישראליות, סנפלינג, טיול טרקטורונים ונסיעה בעגלת רכבת ברחבי הפארק דורשות תשלום נוסף. בחגים השיעיים ניתנות הנחות והטבות משמעותיות.

The post יעד חלומי לתייר הישראלי: לבנון appeared first on מקור ראשון.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... t-15.14.36-1-750x238.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />כמו בכל הופעה של רד הוט צ'ילי פפרס, אל הבמה עלו אנתוני קידיס הזמר, מייקל "פלי" בזארי הבסיסט האגדי ושאר חברי הלהקה בלבוש המסורתי שלהם. כובעים מגניבים על הראש, גרביים מתוחים, נעלי ספורט שנראות כמו מהאייטיז, וכמובן בלי חולצות וכשהקעקועים על כל חלק אפשרי בגוף מוצגים לראווה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– הסוד של שמחת תורה: התחדשות, הרצון והשמחה

– בניגוד לחוק? אסירים בטחוניים ממשיכים לקבל כספים מרש"פ

– כיצד יגיב חיזבאללה להסכם גבולות ימי מול ישראל?

מולם, במתחם שנבנה במיוחד לאירוע, כ־20 אלף צופים נלהבים המנופפים בדגלים ולובשים את החולצות של הלהקה. הם חיכו כמה שנים טובות לרגע הזה שבו יגיבו בהתלהבות כשהצ'ילי פפרס ינגנו את under the bridge ואת giving away, californication ועוד להיטים של ההרכב שנחשב לאחד הגדולים בעולם. במשך כמעט שעתיים סיפק ההרכב את כל מה שהקהל חלם עליו, כשהרעיד בדציבלים שיש יסוד להניח שנשמעו ברדיוס של כמה קילומטרים מהבמה שהשקיפה אל הנמל.

התיאור הזה לא שייך להופעה של רד הוט צ'ילי פפרס בלוס־אנג'לס קליפורניה, גם לא בלונדון ואפילו לא בפארק הירקון בתל־אביב. זה היה בשנת 2012 בלבנון, במסגרת פסטיבל הקיץ של ביירות. הסרטונים שעלו מאותו הערב ליוטיוב, שבהם נראים הקהל הרוקד ושר את כל המילים, זכו למאות אלפי שיתופים ולא השאירו מקום לתהייה על הפופולריות של ההרכב במדינה.

אלבום שהוציאה חברת התקליטים הישראלית "פורטונה" ובו עשר רצועות מוזיקה של אגדות אייטיז לבנוניות, נגנז בגלל לחץ ציבורי ברשתות החברתיות בלבנון, וטענה שהזכויות של השירים נגנבו

היה זה ערב של רוק אנד רול במרחק של כמה דקות נסיעה מרובע הדאחיה המפורסם של חיזבאללה, וכמה מאות מטרים בקו אווירי ממה שיהפוך שמונה שנים אחרי כן לעיי חורבות בעקבות אחד הפיצוצים הגדולים והמסתוריים שהמדינה למודת הקרבות הזאת הכירה.

רד הוט צ'ילי פפרס האמריקנים לא היו לבד ברשימת האומנים שהגיעו ללבנון מרחבי העולם כדי להופיע שם בעשור האחרון. הסקורפיונס הגרמנים, אימאג'ין דראגונס הבריטים, פיטר מרפי סולן להקת באוהאוס, הדי־ג'יי הפופולארי בוב סינקלר ועוד לא מעט אומנים בינלאומיים הגיעו אל ארץ הארזים, כדי להופיע לפני קהל גדול במדינה, שחי ונושם בדיוק את מה שהקהל המערבי הממוצע צורך בעולם התרבות שלו. אגב, לא פעם ההופעות האלו נעשו בצמוד להופעות של אותם אומנים בישראל, כשכדי לדלג על משוכת הגבולות הם עוברים באיסטנבול כתחנת מעבר.

צריך להגיד שעל הסקאלה המוזיקלית האקלקטית שמשתקפת מרשימת האומנים שהגיעו לביקור בלבנון, הנפח שלה עדיין מצומצם יחסית בממדיה בהשוואה להיקף הפעילות של ערים באירופה או באמריקה שמתקיימות בהן הופעות קיץ. בתל־אביב באותן שנים, ובוודאי באיסטנבול הטורקית – שגם בעידן ארדואן נחשבת עדיין המתקדמת בתחום ההופעות באזור – נרשמו באותן שנים מספר כפול ואף משולש של הופעות בינלאומיות.

למרות הפער הזה, אפשר עדיין ללמוד ממה שכן הגיע ללבנון על תהליכים תרבותיים במדינה השכנה, שאנחנו נחשפים אליה בדרך כלל רק בהקשרים הנוגעים למערכת היחסים עם ארגון חיזבאללה, לניתוחים גאו־פוליטיים סביב העימות המדיני והצבאי שלנו איתם, ולמידת ההזדהות והמעורבות של הלבנונים בסוגיה הישראלית־פלסטינית.

הנטייה לבחון את הדברים בהיבטים האלה לא משוללת כל יסוד כמובן, ולא מנותקת ממציאות של שני עמים שנתונים בסכסוך מדמם וארוך כל כך. דוגמה טובה לחיבור בין הדברים היה גם סביב ההופעה היא של רד הוט צ'ילי פפרס. באירוע, שעל פניו אמור להיות רחוק שנות אור מסכסוך מדיני כלשהו, נשמעו טונים צורמים כשארגונים פרו־פלסטיניים ותומכי BDS הפעילו לחץ גדול וקראו ללהקות החימום שהיו אמורות להופיע באותו ערב, לבטל את השתתפותן כאות הזדהות עם הפלסטינים. הסיבה שהניעה את הקריאות האלו הייתה כוונתה של הלהקה להופיע בסיבוב הזה גם בפארק הירקון בתל־אביב.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 10/AFP_1UO0B8-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הלחץ, אגב, עבד, ולהקת משרוע ליילה הלבנונית ביטלה את הופעת החימום המתוכננת לאותו הערב, אף שהייתה זאת הזדמנות מוזיקלית חד־פעמית לנגנים לשחק במגרש שנמצא בו אחד ההרכבים הגדולים בעולם.

קרובים יותר משנדמה

בשל הפוזיציה שנוגעת לסכסוך הבלתי נגמר עם הלבנונים, התרבות הלבנונית – כמו גם התרבות הערבית בכלל – הונגשה בדרך כלל לציבור הישראלי כמקשה אחת, והדבר כמובן רחוק מהמציאות. מה שקורה בירדן לא דומה למה שקורה בלבנון, בעיראק או בסוריה.

דווקא בשנים האחרונות, עם הכניסה של פיוטים מחודשים מארצות ערב למיינסטרים הישראלי, ופתיחת השורות והגישה לתרבויות שהמיינסטרים הישראלי חסם בעשורים הקודמים, גם המבט התרבותי אל השכנים נעשה פחות שבלוני ופחות סטריאוטיפי. עוד ועוד פרויקטים שנכנסו לרשימות ההשמעה השונות, הגיעו לרזולוציות גבוהות ומרחיבות בתוך נבכי עולם המוזיקה הערבית, וזה הביא איתו לא מעט תמורות ודיוק בשיח הישראלי על התרבות הערבית בכלל ועל המוזיקה בפרט.

אלבומים של יוצרים כמו דודו טסה והכוויתים, צמיחת הרכבים ותזמורות אנדלוסיות והפיכת החאפלות לבילוי תל־אביבי אופנתי יצרו שינוי שהביא את השיח לספקטרום רחב ומבין יותר. מי שבסצנת המוזיקה בישראל מזוהה יותר מהכול עם ניסיונות כאלה הם חברי הלייבל (חברת תקליטים) "פורטונה", שבה חברים מאור ענבה, צח בר, יואב מגריזו ואריאל תגר. פורטונה, חברת התקליטים שלהם, מוציאה להיטים ישנים ממדינות במזרח התיכון, ומנסה להפוך אותם למשהו שיתנגן ברחבות ריקודים במועדונים ובברים.

על אף הרנסנס של התרבות הערבית ותהליכי החזרה למקורות בשנים האחרונות, לבנון נשארה מחוץ למשחק באופן יחסי. תימן, מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה היו מקומות שקיבלו אלומת אור כנראה גם מהעובדה שבמקומות האלה היו קהילות יהודיות גדולות, וכך גם הרצון להנציח ולהחיות את העבר קיבל יותר ביטוי בישראל.

חברי פורטונה דווקא ניסו לחצות את הגבול ולדלג על הזווית הפוליטית והטעונה שהיחסים בין שתי המדינות מביאים איתם. באופן אירוני, דווקא כאן הם היו מעורבים בתקרית שהסתיימה במפח נפש. אלבום שהוציאו, שנקרא על שם הלייבל Voix de l'orient מביירות, וכלל עשר רצועות מוזיקה של אגדות אייטיז לבנוניות, נגנז בגלל לחץ ציבורי ברשתות החברתיות בלבנון, וטענה שהזכויות של השירים נגנבו ונעשה בהם שימוש ללא הסכמת בעלי הזכויות בלבנון. אנשי פורטונה טענו בתוקף שעשו את כל הדרך בשיתוף פעולה מלא עם הלבנונים, ושטענת הזכויות היא רק תירוץ לכך שהקהל נבהל מהלחץ הציבורי ברשתות החברתיות בעקבות שיתוף פעולה עם ישראלים, אך האלבום נגנז בסופו של דבר.

הניסיונות הללו משקפים שינוי מסוים, אבל נדמה שהמבט אל השכנה מצפון נטוע אצל רוב הישראלים עמוק מבעד לכוונות הטלסקופיות של הצבא. למען האמת, מעבר להרים מסתתרת מציאות תרבותית שקרובה אל הבחירות שאנחנו עושים אפילו יותר ממה שנדמה לנו.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 10/h_54574585-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הדוגמאות של האומנים הבינלאומיים הזוהרים שהגיעו ללבנון בעשורים האחרונים, מושכות מטבע הדברים את העין ומשמשות קוריוז נחמד, אך כמו בכל תהליך תרבותי השגרה היומיומית וההתרחשות המקומית מספקות הצצה רחבה יותר להבנת הלך הרוח אצל הצעיר הלבנוני. זה שמאכלס את הפאבים והברים במדינה ורוקד את נפשו לדעת בסצנת המועדונים המקומית. אלו בסופו של דבר הדוגמאות שמייצגות טוב יותר את הרוח המנשבת ברחובות ביירות ובשאר ערי לבנון.

פיירוז מאז ולתמיד

כמו בכל התפתחות תרבותית ברחבי העולם המודרני, לתולדות המאבקים הפוליטיים הפנימיים בתוך המדינה יש השפעה עצומה על הנעשה בתחום הזה. לבנון למודת שסעים פנימיים יותר מכל מדינה אחרת באזור. האזרחים במדינה כמעט לא מכירים מציאות שאין בה מלחמות אזרחים ושסעים מדממים בין עדות שונות. מארונים, שיעים, דרוזים, סונים, סורים, נוצרים, חילונים, פלסטינים – כולם בחשו בעיסה שממנה זוקקה התרבות הלבנונית בסופו של דבר. אך למלחמה ה"רשמית" שהתחילה ב־1975 ולכאורה הסתיימה בתחילת שנות התשעים, הייתה גם השפעה מכרעת על עיצוב הדור הצעיר והמקומות שדרכם בחר ליצור – ובמידה מסוימת לברוח מהמדינה – בין אם פיזית ובין אם בכנפי הדמיון. אמרנו שהמלחמה "לכאורה הסתיימה", מכיוון שהמצב שם לא יציב עד היום, והוא משפיע מאוד גם על תנודות בסצנה הזאת בשנים האחרונות.

במלחמת האזרחים במדינה נהרגו כ־200 אלף איש ומאות אלפים נפצעו, רבים הפכו פליטים וגורלם של אחרים לא ידוע עד היום. אין כמעט בית שלא חווה את התוהו ובוהו, ואפשר להגיד שסצנת הצעירים נותבה לשני כיוונים. אחד, בדרך כלל דתי יותר, שבחר בנתיב המסורתי ובהיצמדות לקודים ערביים נוקשים יותר. הדרך השנייה, שבה מצאו את עצמם רוב הנוצרים והחילונים, כמהה מצד אחד למערביות אך גם לשימור מסוים של המסורת מהבית ושל הגאווה הלבנונית.

ההצלחה של פיירוז היא ענקית בכל קנה מידה. ההשפעה והפופולריות שלה הצליחו לדלג מעל פערי דורות במדינה, וגם מעל יריבויות בין עדות

אי־אפשר לבחון את עולם התרבות והמוזיקה בלבנון בלי לעבור בתחנה הראשונה אצל הכוכבת הגדולה ביותר שעולם המוזיקה הלבנוני הצמיח, הלוא היא פיירוז. הזמרת התחילה את הקריירה שלה כבר באמצע שנות החמישים, הרבה לפני מלחמת האזרחים המדוברת. המוזיקה שלה כוונה אל המיינסטרים של לבנון והייתה עטופה בדרך כלל במקאמים ובתזמורתיות לבנונית ערבית קלאסית.

ההצלחה שלה עד היום היא ענקית בכל קנה מידה. פיירוז היא כוכבת פופ לכל דבר, עם קהל מעריצים ברחבי הגלובוס, מכירות של מיליוני אלבומים והשתתפות בעשרות הצגות מוזיקליות – ז'אנר אהוב במיוחד ומרכזי בלבנון. ההשפעה והפופולריות של פיירוז לא נעצרו והצליחו גם לדלג על פערי דורות במדינה, ומרשים אף יותר – לדלג מעל יריבויות ושנאות בין עדות.

מה שיפה לראות במעבר הזה בין הדורות הוא שלא רק שפיירוז לא נעצרה אצל הקהל המבוגר שהכיר אותה מהעשורים הקודמים, אלא שהמוזיקה שלה משמשת השראה וקרקע לצמיחה של סצנה אלקטרונית צעירה אלטרנטיבית ובועטת במסיבות אל תוך הלילה במועדונים של ביירות.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /10/AFP_1WV6GS-120x86.jpg 120w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 10/AFP_1WV6GS-750x530.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כמו הרבה כוכבים בלבנון היא נקלעה לא פעם לסערות פוליטיות ולנקודות מפתח בהתפתחות לבנון בעשורים האחרונים. ב־1994 עשתה פיירוז את אחת ההופעות המיתולוגיות והגדולות ביותר בלבנון, בכיכר השהידים בביירות, מופע שהיה בעצם אקורד הסיום של שיקום העיר ממלחמת האזרחים והאות להפיכתה למוקד תרבותי מרכזי בעולם הערבי.

אחת הסערות הפוליטיות המשמעותיות ביותר סביב פיירוז הייתה בעקבות החלטתה לחזור להופיע בסוריה בשנת 2008. 23 שנים אחרי שהפסיקה להופיע שם כמחאה על ההתערבות הסורית במהלכים הפנימיים של לבנון, היא חזרה להופעה בדמשק. בסוריה חיכו להופעה הזאת שנים רבות גם בגלל המוזיקה, אך לא פחות מכך גם בגלל חותמת הכשרות הדיפלומטית והתרבותית הנלווית להופעה כזאת. הדיווחים בתקשורת סיפרו אז על עשרת אלפים איש שחיכו לה במעבר הגבול, ועל הפסקת כל תוכניות הרדיו והטלוויזיה המרכזיות לטובת סיקור הביקור שלה. למרות הביקורת שהייתה למופע הזה בקהל החילוני יותר בלבנון שלא נמנה עם תומכי סוריה, היא שומרת עד היום את מקומה כאייקונית המוזיקה הגדולה ביותר במדינה, והיא עדיין שם חם בכל קהילה לבנונית בעולם.

דבקה עם טוויסט

אך אם פיירוז היא אייקון אנושי שמייצג קלאסיקה של כוכבת מוזיקה במדינה, הרי שמבחינת סגנונות המוזיקה, המלכה של המיינסטרים הלבנוני היא הדֶבְּקה. זהו סגנון נגינה ייחודי שמתלווה אליו ריקוד עממי מסורתי שיש ויכוח אם ההיסטוריה שלו היא לבנונית או סורית. מי שמחפש השוואות, יוכל להפליג אל המקום של ריקודי העם בישראל, גם היום בשנת 2020.

האירוניה היא שדווקא הדֶבְּקה כסגנון מוזיקה, היא אחד ממקדמי שינוי הזהות שצעירי לבנון עברו מאז תחילת שנות האלפיים. חלקו הגדול של הדור הצעיר בלבנון מאס בסכסוכי הדמים שהעולם הערבי הכניס אל תוך המדינה ובעט במוסכמות. הוא לקח את הסגנונות הערביים הקלאסיים כמו הדבקה, והזריק לתוכם השפעות מערביות בולטות. תופעה דומה מתרחשת בלא מעט מדינות ערביות אחרות, כמו ירדן ואפילו סוריה.

אחד הסרטונים הפופולריים עד היום ברשת הוא פלאש מוב (ריקוד קבוצתי בהפתעה) של כמה רקדני היפ הופ מלבנון בשדה התעופה 'אל־חרירי' בביירות. בסרטון הם מתחילים בריקודי ברייק דאנס בכניסה לדיוטי פרי ומשם סוחפים את כל מי שנמצא באזור לריקוד דבקה מסורתי, כשהנשים והגברים מעורבבים באופן מוחלט אלה באלה.

מכנסי הסקיני ההדוקים של הרקדן תאמר עקיל וההרכב שלו, הזקן הארוך והמטופח, החולצות הצבעוניות והז'קטים המעוצבים – הכול בולט במיוחד כשברקע נראים בני הדור המבוגר בלבוש מסורתיצילום מסך: מתוך עמוד היוטיוב של Tamer Akil

תאמר עקיל הוא דוגמה מובהקת לטרנספורמציה שהדבקה עוברת מהדור המבוגר אל הדור הצעיר, ולאופן שדרכו אפשר ללמוד על המגמות והשינויים בחברה הלבנונית. עקיל הוא רקדן מקצועי וגם אושיית רשת בלבנון. הוא מעלה כמעט בכל יום לחשבונותיו ברשתות החברתיות, שיש להם מאות אלפי עוקבים, ריקודי דבקה עם ההרכב שלו באירועים שונים שמזמינים אותם אליהם. בכולם מככבת המוזיקה המסורתית, אבל אי־אפשר לפספס את הטוויסט בעלילה. טאמר וכל הצעירים והצעירות סביבו נראים כמו מילאניאנז היפסטרים ממוצעים, שלא לומר בדיוק כמו אנשים אקראיים בפאב בתל־אביב (כשאין קורונה).

מכנסי הסקיני ההדוקים, הזקן הארוך והמטופח אצל הגברים, השיער הקצוץ בצדדים, החולצות הצבעוניות והז'קטים המעוצבים. הכול בולט במיוחד כשברקע של האירועים האלה רואים את הדור המבוגר יותר. הגברים בכאפיות וגלאביות והנשים בחיג'אבים צופים בשינוי שהדור הזה עובר, ונראה שאין להם הרבה שליטה עליו. את ההשפעות האלה אפשר לראות לא רק באירועים כאלה אלא גם בלוח השידורים של התחנה הפופולרית MBC, ובשיאי רייטינג שתחרויות כמו ערבּ איידול (כוכב נולד) והגרסה המקומית של האח הגדול שוברות. אגב, התוכנית האלה נצפות מאוד בקרב ערבים ישראלים ופלסטינים.

כמו במדינות אחרות, האבולוציה של השינוי עוברת מהשוליים אל המרכז. הסצנה האלטרנטיבית היא זו שמסמנת את העתיד במיינסטרים ואת הרִיק שבו פועלים, בתפר שבין הדור הוותיק לצעיר, אומנים כמו תאמר עקיל.

בלבנון, הסצנה האלטרנטיבית נראית מנותקת מהסביבה שבה היא פועלת, כשחושבים על החלופה בדמות השכן נסראללה ושליחיו. המועדונים, שחלקם נמצאים על חורבות מהמלחמות ובמקלטים שהוסבו, בתי הקפה המעוצבים בסגנון ניו־יורק והשפה והדיבור – הם הדבר הכי רחוק שיש מתמונת לבנון המצטיירת פה בישראל.

בעשור האחרון זה כבר היה סוד גלוי בקרב חובבי מוזיקת אינדי (מוזיקה עצמאית): בלבנון אפשר למצוא את אחת הסצנות היותר מעוררות השראה במזרח התיכון, והיא נותנת פייט מכובד גם לערים גדולות אחרות של מוזיקה ומועדונים בעולם. עשרות מועדונים ומתחמי הופעות נפתחו, ובהם אפשר למצוא רשימה לא קצרה של הרכבים צעירים לצד די־ג'יי מהעולם שהגיעו כדי לתת שם סטים.

אלקטרו, האוס, טכנו ועוד סגנונות רקידים בולטים מאוד בתפאורה המוזיקלית, כשהרפרנסים המוזיקליים שלהם הם כמובן פיירוז, אבל לא פחות ממנה גם אומנים מהסצנה האלטרנטיבית באנגליה, בגרמניה ובארה"ב. מעניין לראות שבז'אנרים האלה יש נוכחות נשית מוגברת. דוגמה לכך היא הדי־ג'יי ג'סיקה קאזריק, שלא מהססת להכניס מוטיבים פוליטיים פרוגרסיביים במוזיקה שהיא עושה ומסמפלת לא פעם אל תוך הביטים גם קולות מואזין.

הנטישה קורצת

סצנה לא פחות מעניינת באמירה שלה מהאלקטרונית היא סצנת האינדי־רוק בביירות. מתוכה יצאו כמה הרכבים שגם חצו את גבולות המדינה בפופולריות שלהם. המרכזיים שבהם הם Wanton Bishops, הרכב רוק אנד רול ונגיעות בלוז של נאדר מנסור ואדי גוסיפ, שני לבנונים שלמדו יחד בתיכון והקימו הרכב שהפך ללהיט בקרב חובבי הז'אנר במדינה, אך צברו קהל גדול גם בירדן ובדובאי.

Who Killed Bruce Lee הוא הרכב שוליים שצבר פופולריות רבה. ההרכב שקם בהתחלה כהרכב קאברים לאומנים בולטים בעולם המוזיקה האלטרנטיבית בעולם, כמו LCD Sound System, the Strokes and Queens of the Stone Age עד שמפיק גרמני שם עליהם עין, הקליט להם את אלבום הבכורה וסימן את הדרך לקריירה שהביאה אותם גם לעזוב לתקופה מסוימת את המדינה ולפעול בגרמניה. Who Killed עושים רוק אנד רול מאוד אנרגטי באנגלית, גם הם מגדלים זקנים אופנתיים, הקליפים שלהם מלאים בנשים יפות – לא ממש בלבוש מסורתי – ונראים כמו כאילו יצאו הרגע מחדר העריכה של קוונטין טרנטינו.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 10/000_1943TB-750x464.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ההרכב המפורסם ביותר ואולי המזוהה ביותר עם הסצנה האלטרנטיבית הלבנונית הוא משרוע ליילה, הרכב שכאמור ביטל את השתתפותו כלהקת חימום של רד הוט צ'ילי פפרס בהופעה המדוברת. את ליילה הקימו בהתחלה ארבעה חברים שלמדו באוניברסיטה האמריקנית בביירות. אחרי כמה חזרות הם החליטו לצרף אליהם עוד נגנים במה שהם הגדירו אז "הדרך להוריד את החרדות מהמצב הפוליטי הלא יציב במדינה". מכל ההרכבים, משרוע ליילה הם גם המזוהים ביותר פוליטית והרפרטואר שלהם כולל שירים גם באנגלית וגם בערבית. בשירים שלהם וגם בקליפים יש מצד אחד סממנים מאוד אסקפיסטיים וסופר־מודרניים באלמנטים הגרפיים שבהם, אך בחלק לא קטן מהם יש התעסקות בענייני אקטואליה – מלבנון פנימה ועד לגזרת הסכסוך הישראלי־פלסטיני. בקליפ של הסינגל האחרון שלהם, שיצא ב־2019 בשם cavalry, מוצגת נערה מתעמתת עם כוחות ביטחון ולצידה איש זקן שנאבק בחיילים שכורתים עצי זית, והרמיזה ברורה למדי לעימות הישראלי־פלסטיני וספציפית לסיפור של עהד תמימי.

קשה שלא לשים לב לקו המשותף לשלושת ההרכבים האלה וגם לאמירה שיוצאת מהסצנה האלקטרונית המקבילה. אצל כולם בולט קו התפר שבו נמצאים הצעירים החילונים בלבנון. בין האסקפיזם לבין הנחיתה על הקרקע שבה הסכסוכים, המלחמות וההקצנה הדתית מסמנים להם את הדרך החוצה. דור שלם שלא ממש רואה את עתידו בלבנון, מדינה שנתונה למסלול חיים שמתגלה בכל שנה יותר ויותר כבלתי אפשרי.

השנים האחרונות, שבהן אי־היציבות הפוליטי חזרה להיות דומיננטית בהוויה של המדינה, והכלכלה רק הולכת ומידרדרת – הדרך החוצה קורצת יותר. אם בתחילה אמרנו שההופעות מחו"ל מסמלות מסע דו־כיווני בין לבנון לעולם התרבות העולמי, הרי שבשנים האחרונות רשימות המגיעים הצטמצמו מאוד, שלא לומר נמחקו לחלוטין.

הפרשנית לענייני ערבים שמרית מאיר הגדירה באחד משידורי הרדיו שבהם התארחה, את בריחת הצעירים המשכילים והחילונים כבעיה הגדולה ביותר של המדינה. לטענתה, הפיצוץ בנמל ביירות הפך את בריחת הצעירים מהמדינה למשהו שמזכיר יותר את המנוסה מסוריה הבוערת. אנשים תופסים את מה שיש להם ועושים את הדרך לאירופה ולארה"ב, להתחיל שם מחדש.

אין ספק שהמקום שבו תורגש הדעיכה הזאת בשנים הקרובות היא סצנת המוזיקה – שהייתה אחד מענפי היח"צ הטובים ביותר של לבנון, ושנתנה לעולם פרספקטיבה שונה מזו שכוחות כמו חיזבאללה מעוניינים לתת לה.

The post פאבים, רוק אנד רול וריקודים סוערים ברובע אדחיה appeared first on מקור ראשון.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... t-15.14.36-1-750x238.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />"זאת המהדורה האחרונה שאגיש", נפרד מצופיו באוגוסט האחרון מגיש טלוויזיה לבנוני צעיר, זמן קצר לאחר הפיצוץ הגדול בנמל ביירות. "אני לא מסוגל להישאר עוד במדינה שהיא בית קברות לחלומות".

ההתבטאות הסנסציונית הזאת, וגם רבות אחרות, מנוטרות בענף ייחודי בחטיבת המחקר באמ"ן: "ענף לבנון מדיני וחיזבאללה אסטרטגי". חיילי הענף וקציניו חוקרים את הנעשה בשכנתנו מצפון, אך הכוונה איננה לעיסוק במתרחש בגבול הצפוני ובאיומי חיזבאללה, אלא לחקר ההתנהלות הפוליטית, המדינית והכלכלית של לבנון, ולמעקב אחר דעת הקהל והלכי הרוח הציבוריים בה. ענף לבנון באמ"ן הוא בר־סמכא בענייני חיזבאללה, אבל אנשיו אינם נדרשים בהכרח לאתר את הבונקר של נסראללה, לדווח על פרויקט דיוק הטילים של הארגון או לעקוב אחר קשריו עם איראן; מבטם מכוון אל המנגנונים האזרחיים שמפעיל חיזבאללה בלבנון, ואל דרכי היטמעותו בשלטון.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– עצירת כספי חמאס: חשש להסלמה בדרום

– המחבלת מסבארו ניצלה את הרדיו לבקש חנינה לבעלה

– צפו: הצצה למתחם הקורונה התת קרקעי הגדול בישראל

מטרת המעקב המתמיד היא לגבש תמונה רחבה ולייצר מסד נתונים עדכני שיעמדו לנגד עיני הפיקוד הבכיר והדרג המדיני לפני כל החלטה הנוגעת להתנהלות ישראל מול לבנון. המחקר שמבצעים בענף משתקלל עם המודיעין שמגיע כל העת מיחידות האיסוף בחיל. בנוסף, הענף עומד בקשר שוטף עם המטה הכללי, עם המזכירות הצבאית של ראש הממשלה, עם משרדי החוץ והאנרגיה, עם המשרד לעניינים אסטרטגיים ועם מכוני מחקר.

לרגל מוסף זה המוקדש ללבנון, קיבלנו אישור לקיים ביקור חריג בענף. הוא פועל מבניין ישן ואפרורי, שמסדרונותיו המפותלים ותקרותיו הנמוכות מעניקים תחושה של הליכה במחילות. באחד המשרדים מתנופף דגל גדול של לבנון, למען האווירה. בחרנו למקד את הדיון עם אנשי הענף בבעיות הבוערות בלבנון כפי שהן משתקפות מבעד לעיניהם של בני גילם, הצעירים הלבנונים.

לקחי האביב הערבי

בענף לבנון 15 קצינים וחיילים צעירים, והוא מחולק לחוליות. שלוש המרואיינות שלנו, שזהותן אסורה בפרסום, הן קצינות שכל אחת מהן היא ראש חוליה בתחום אחר. סגן מ' (23), ראש חוליית מדינת לבנון, עוסקת ביחסי הגומלין בין הפוליטיקה בלבנון, הציבור במדינה ומעורבותו של חיזבאללה. היא תושבת אילת, בוגרת מסלול עתודה אקדמית, בעלת תואר ראשון במדע המדינה ולקראת סיום תואר ראשון נוסף בכלכלה, שניהם מאוניברסיטת תל־אביב.

סג"מ ש': "חיזבאללה הוא לא הפוקוס של ההפגנות. הוא מעורב בענייני המדינה ולכן עולה כחלק מכלל הגורמים במחאות, אך לא תוך מיקוד ספציפי של אשמה בו"

סגן א' (22), ראש חוליית כלכלת חיזבאללה, מתגוררת בתל־מונד, למדה במכינה קדם־צבאית והגיעה לתפקיד לאחר שעברה את המיון של מסלול שחקים, מיון מיוחד של חיל המודיעין. היא בוגרת קורס אמ"מ (אולפן מחקר מיוחד) – קורס שנחשב למסלול הדגל של חטיבת המחקר.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _202009_52_59-750x491.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

תפקידה של סג"מ ש' (20), ראש חוליה אזורית, הוא לחקור את האסטרטגיה הארגונית של חיזבאללה, ההחלטות המדיניות שהוא מקבל והאינטרסים שלו מול הזירה הפנימית בלבנון ומול המרחב האזורי. היא תושבת מודיעין, וגם היא בוגרת מכינה קדם־צבאית.

חבריהן של שלוש הצעירות העדינות והאינטליגנטיות הללו אינם מעלים בדעתם שהן צברו אינספור שעות עיסוק בחיזבאללה, וניתחו לעומק נאומים בלתי נגמרים של מנהיגו חסן נסראללה (שאוהב לשאת דברים במשך שעות ארוכות). כשהן מאזינות לו הן לא מתמקדות באיום התורן שהוא משחרר כלפי ישראל – את זה עושים אחרים – אלא בוחנות בעיקר כיצד הוא פונה אל אזרחי לבנון ומי צופה בנאומיו. בד בבד, הן עוקבות גם אחר וידאו־בלוגים שמעלים צעירים לבנונים לרשת, ובהם מוצגת לבנון כמדינה יפהפייה ומזמינה שנופיה ההרריים מזכירים את שווייץ, ושמציעה לאזרחיה ולמבקרים רצועת חוף אטרקטיבית, אוכל משובח ומקומות בילוי מושכים ואופנתיים.

"לבנון היא מדינה מרתקת מאוד, במיוחד בתקופה האחרונה, והמחקר עליה מאתגר מאוד", אומרת סגן מ'. "זו מדינה שעוברת כעת שינוי עם כל האירועים שקורים בה, וכל יום אנחנו לומדים עליה מחדש. אנחנו חיילים וקצינים צעירים מאוד, ויש לנו יכולת לתת אמירה מודיעינית שמגיעה למקבלי ההחלטות ולדרג הגבוה ביותר. כל חוליה בקיאה בתחום הספציפי שלה, והמילה שהיא נותנת על התחום שלה מקבלת המון משמעות".

פעילותו הנוכחית של ענף לבנון באמ"ן היא חלק מהלקחים שהופקו בעקבות האביב הערבי, שפריצתו הפתיעה את אנשי המודיעין ונתפסה כהחמצה ואף כנקודת שבר. איש לא העריך שההפגנות שהחלו לצבור תאוצה בראשית 2011 בתוניסיה יגיעו גם לכיכר תחריר במצרים, יחוללו גל של מחאות ויובילו להפלת משטרים ברחבי האזור ולמלחמות אזרחים בלתי נגמרות. במסגרת הלקחים הורחב המבט של אמ"ן לעבר המדינות באזור.

"בכל הנוגע למודיעין הגלוי, הייתה בעבר נטייה להתמקד יותר במנהיגים ובמה שאומרים עליהם, בפרשנויות פוליטיות, בהזדמנויות לשלום ובסכנות למלחמה", אומרת סגן א'. "אבל כיום לא רק מנהיגי העולם מבינים את כוחו של הציבור, אלא גם באמ"ן נכנס השינוי הזה. יש לנו מחקר ייעודי יותר בנושא של הציבור, ונכנסו מתודולוגיות חדשות שלא הכרנו. כך למשל, אנו מייחדים תשומת לב רבה יותר לניטור של רשתות חברתיות, כי אנחנו מבינים את כוחו של הציבור שנמצא שם. בזירה שלנו, שחוקרת את הנעשה בחיזבאללה, אנחנו מחויבים לגבש תמונה עדכנית של מה עובר על הציבור, מה הוא עושה ואיך זה משפיע על קבלת ההחלטות הקשורות לחיזבאללה – בין אם אצל גורמי הכוח במדינה ובין אם בהנהגת הארגון".

נטישת הדרוזים

הפגנות ההמונים בלבנון החלו באוקטובר 2019, כאשר פורסם כי בכוונת הממשלה להטיל מס על השימוש בווטסאפ. היה ברור שזהו רק טריגר, וכי הזעם המצטבר נובע ממקורות עמוקים בהרבה. בהפגנות הגדולות הללו בלטו, בין השאר, מפגינים צעירים במסכת ג'וקר, בהשראת הסרט בשם זה שיצא אז לאקרנים. דמות הג'וקר, בגילומו של חואקין פיניקס, מזוהה עם יציאה נגד שחיתות השלטון.

צעירי לבנון הם שבולטים בהפגנות, והם ששואפים לחולל שינוי. הם פוגשים זה את זה ברשתות החברתיות, ולעיתים הם פחות אדוקים בשמירה על כללי הדת מהוריהם. בניגוד למדינות אחרות, בלבנון קיים משטר דמוקרטי מהותי. השילוב בין הדמוקרטיה ובין הזיקה שיש בלבנון למדינות מערביות כמו צרפת וארה"ב, מספק לצעירים תחושה שבכוחם להשפיע.

סגן א': "לא מזמן הופצו ברשת סרטונים של פעילי חיזבאללה לכאורה, מנפנפים בדולרים שקיבלו. היה מזעזע לראות סרטונים כאלה לצד תמונות של מקררים ריקים אצל אחרים"שירות מרתק וחשאי. משמאל לימין: סגן א', סג"מ ש' וסגן מ' בענף לבנון באמ"ן

ציר המפתח שעל פיו מתנהלת לבנון כולה הוא המבנה העדתי. גם החלוקה השלטונית מתבססת על פיו, בהתאם להסכמים היסטוריים שנחתמו בעבר. חלוקה זו גורמת לכך שקשה לנסח אמירה מכלילה על הצעיר הלבנוני, שכן תחילה חשוב לשאול מאיזו עדה הוא מגיע. כך למשל, מצבם הכלכלי של צעירים מקהילות מבוססות כמו העדה הנוצרית טוב יותר משל צעירים בני העדה הדרוזית. מבדיקה והשוואה של היוצאים מהמדינה והנכנסים אליה עולה כי רבים מהצעירים הדרוזים בוחרים להגר מלבנון, בחיפוש אחר עתיד בטוח יותר.

"במוקד תמיד עומדת העדה שהצעיר משתייך אליה", מסבירה סגן א'. "מהמחקר שלי על כלכלת חיזבאללה אני יכולה לומר שמצב הארגון הרבה יותר טוב מהמצב בלבנון, כי הוא לא תלוי בערך הלירה או באבטלה. חיזבאללה מקבל את הכסף שלו במזומן בדולרים היישר מאיראן, ומאוד ניכר בשנה האחרונה שהמצב של הארגון יציב יחסית, ודאי בהשוואה לכלל לבנון. במבט קדימה נראה יותר ויותר את ההבדלים בין העדות והמעמדות בהקשר הזה".

צעירים לבנונים רבים מבינים כי הפיצול העדתי – כל עדה רואה רק את עצמה ולא מביאה בחשבון את האינטרס הציבורי והלאומי – הוא גורם מרכזי לריקבון חברתי ולהשחתה. הנושא הזה, מתברר, כן חוצה עדות. על פי ניתוח המבוסס על מקורות מידע שונים ובהם דיאגרמה שפרסמה האוניברסיטה האמריקנית בביירות, צעירים רבים בלבנון דורשים שינוי מעמיק של הסדר החברתי, וצמצום חשיבותה של החלוקה ההיסטורית לעדות. הם שואפים לביטול המפתח העדתי שלפיו מחולקים התפקידים בצמרת המדינה, וחותרים למדינה שתסתמך על זהות לאומית לבנונית.

עיתון עם עמודים ריקים

לבנון שרויה בימים אלה בקיפאון פוליטי מהקשים שידעה. הממשלה התפטרה, ולא בפעם הראשונה. המשבר הכלכלי הביא להפגנות נרחבות, והפיצוץ בנמל ביירות באוגוסט האחרון החריף עוד את המצב. המועמד החלופי לראשות הממשלה נכשל במשימה להרכיב ממשלה חדשה בשל חילוקי דעות פנימיים בין המחנות הפוליטיים. בפועל, לבנון נמצאת תחת ממשלת מעבר שלא מתפקדת. הנשיא  מישל עאון הביע את תסכולו מהמצב הפוליטי ואמר שאם לא תורכב ממשלה בקרוב, מדינת לבנון "תלך לגיהינום".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/10/08585840-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לבנון סובלת משחיתות שלטונית עמוקה, כחמישים אחוזי אבטלה, הפסקות חשמל שמגיעות לעיתים גם ל־22 שעות ביממה, הררי זבל מתגבהים ברחובות וזיהום אוויר קשה. יותר ממיליון פליטים סורים הגיעו אליה בעקבות מלחמת האזרחים בארצם, וגם הם מכבידים על הכלכלה. הלירה הלבנונית מצויה באובדן ערך חריף, והחוב הלאומי מגיע לכ־90 מיליארד דולר. המצוקה מגיעה לכך שצעירים מציעים ברשתות החברתיות עסקאות חליפין של חפצים אישיים בניסיון להבטיח תמורתם את מזונם.

להמחשת המצב הקשה פרסם העיתון א־נהאר באוקטובר 2018 גיליון שבו עמודים לבנים בלבד. העיתון "דיילי סטאר", בשפה האנגלית, פרסם באוגוסט 2019 בעמודו הראשון מודעת אבל שחורה על המדינה הלבנונית, בעמודים הפנימיים תוארו הסיבות להידרדרותה של לבנון, ובעמוד האחרון נכתב: "התעוררו, לפני שיעבור הזמן".

בעיני אמ"ן מצטיירת לבנון הנוכחית כחבית חומר נפץ כלכלית וחברתית העלולה לקרוס בכל עת. כלכלני הענף בוחנים את הצמיחה השלילית בה ואת החוב העמוק, וגם את סל הצריכה של הלבנונים ויכולתם (או אי־יכולתם במקרים רבים) לרכוש אפילו מוצרי היגיינה. אף אם יחליטו בלבנון על רפורמות עמוקות, גם בתרחיש האופטימי ביותר המדינה לא צפויה להראות סימני התאוששות כלכלית לפני שנת 2024. למעשה רפורמות כלכליות כאלה לא נראות באופק, מה שמרחיק את מועד ההתאוששות יותר ויותר.

"נראה שהציבור הלבנוני מיואש מאוד", אומרת סגן מ'. "הצעירים רואים את שיעורי האבטלה הגבוהים והמצב הכלכלי המידרדר והם מתוסכלים, כי כל החלומות שלהם מתנפצים. אפשר לראות את זה בביטויי הייאוש שלהם ברשתות החברתיות, ובעובדה שהם יוצאים לרחובות בהמוניהם בניסיון לשנות את המצב. הם סבורים כי השלטון הוא האחראי למצב הקשה במדינה ומאשימים אותו כי אינו דואג להם.

"הפיצוץ בנמל הגביר את תחושת הייאוש של האזרח הלבנוני, וההתפטרות של ממשלת לבנון חיזקה אצל האזרחים את התחושה שאין מוצא פוליטי, והוסיפה לחוסר האמון במוסדות המדינה. יש גם עלייה גבוהה בתחלואה בנגיף הקורונה, מה שעשוי בטווח הארוך להכביד בצורה משמעותית על מערכת הבריאות שאינה ערוכה כראוי להתמודדות עם המגפה, וליצור חששות נוספים בקרב האזרחים".

"הלבנונים חיים כמעט בלי כלום, והפיצוץ בנמל רק החמיר את המצב הכלכלי הקשה ממילא", מוסיפה סג"מ ש'. "האזרח הלבנוני, ובתוך זה גם החיילים הצעירים הלבנונים, מתעסקים כיום בעיקר במשכורת הבאה ואפילו בארוחה הבאה שלהם".

סגן א': "לעומת זאת, לפני כמה חודשים הופצו ברשת סרטונים של פעילי חיזבאללה לכאורה, מנפנפים בדולרים שהם קיבלו. זה היה דבר בולט ומזעזע בשבילי, לראות איך לצד תמונות ברשתות של מקררים ריקים, פעילי חיזבאללה מנופפים בשטרות במזומן".

התכנים הפופולריים ביותר ברשתות החברתיות בלבנון הם חשבונות של זמרים מקומיים. זהו נתון מפתיע מעט, שכן על רקע המחאה האדירה במדינה אפשר היה לצפות שמוביליה יזכו למספר עוקבים גדול, ובפועל מספר עוקביהם זעום. הדבר מעיד על מגמה מוגברת של אסקפיזם, כאשר הצעירים הלבנונים מעדיפים לברוח לבידור זול וזמין. רוב המובטלים הלבנונים הם צעירים, אך הם ממשיכים לשבת במסעדות. חיי הלילה בביירות שוקקים. הם נפגעו מהקורונה, אך רבים מהצעירים לא מוותרים על זכותם לצאת לבלות.

חיזבאללה מפעיל בלבנון מערך חברתי ענף של מוסדות חינוך ושירותים רפואיים וקהילתיים לבני העדה השיעית. ככל שהמצב הכלכלי בלבנון מחריף, מוסדות אלה הופכים אלטרנטיבה למנגנוני המדינה הכושלים. הארגון גם מעורב במנגנוני השלטון עד צוואר, ויש גם שרים מטעמו.

"חיזבאללה היום הוא לא רק ארגון צבאי שנלחם נגד ישראל, אלא גם ארגון סוציאלי ומדיני", מסבירה סגן א'. "הוא מתפעל מערך נרחב של מוסדות בתחומי בריאות, רווחה, חינוך ועוד, ודרכם מוזרמים כספים רבים לציבור".

בקרב המפגינים הלבנונים גברה בשנה האחרונה הביקורת על חיזבאללה וחלקו במצב הביש של המדינה. כך למשל, במחאות אחרי הפיצוץ בנמל תלו המפגינים ברחובות בובות של ראשי השלטון, וביניהן הייתה בפעם הראשונה גם בובה של נסראללה. בישראל היו שראו בכך איתות מעודד לביקורת גלויה על הארגון, שמבשרת אולי על שינוי ביחס הציבור הלבנוני אליו. בלוגרית לבנונית אף פרסמה סרטון ביקורתי נגד נסראללה לאחר הפיצוץ בנמל, ובין השאר אמרה: "תענה לי על השאלה, מה ישראל עשתה לנו יותר מכם?"

האמירות הללו הובלטו בתקשורת הישראלית, אך באמ"ן משרטטים תמונה מורכבת יותר. סג"מ ש': "אנחנו לא רואים שחיזבאללה הוא הפוקוס של כל ההפגנות. הוא מעורב בענייני המדינה ולכן עולה כחלק מכלל הגורמים במחאות, אך לא תוך מיקוד ספציפי של אשמה בו". בכלל, הארגון ארוג בחייה של לבנון וקשה יהיה להורידו מהבמה. השיעים, שהם בסיס התמיכה בחיזבאללה, הם כיום יותר מ־40 אחוזים מהאוכלוסייה והארגון זוכה לתמיכה ציבורית רחבה.

"חיזבאללה לא יצא מלבנון, והמשבר הוא אף הזדמנות בשבילו להתחזקות במרחב האזרחי והציבורי כגורם שמחליף את המדינה, וכמבוגר האחראי באזור", מרחיבה סגן א'. "כבר בהתפרצות הראשונה של הקורונה יצאו ראשי חיזבאללה בתוכנית מקיפה לחלוקת מזון. אנחנו רואים כיצד בנאומים של נסראללה על הנושא הוא מתאר איך הארגון יכול לפנות לאיראן ולהביא עזרה נוספת. לא רק שהמשבר לא יגרום להם להיחלש, אלא לפחות בראייתם הוא יכול להצטייר כהזדמנות להכניס את איראן עמוק עוד יותר לסיפור הלבנוני".

עד כמה התחזקות של חיזבאללה בתוך המרקם הלבנוני מסוכנת לישראל?

"אחד הדברים שאנחנו עושים הוא להבדיל בין הכוונות ליכולות. אני חושבת שתהיה הרבה ביקורת מצד האוכלוסייה הרחבה אם חיזבאללה יגרור את לבנון לסבב לחימה נגד ישראל. במצב הכלכלי הנוכחי בלבנון, אף אחד לא רוצה מלחמה כשהוא בקושי יכול להתקיים ביומיום. אם חיזבאללה יבחר בדרך של מלחמה, זה יכול לפגוע במעמד שהוא מייצר לו כעת כמגן לבנון בזירת הפנים. במובן הזה, הציבור הלבנוני יכול להיות סוג של גורם מרסן".

במצב הנוכחי, עד כמה התגייסות לשורות חיזבאללה קוסמת לצעיר שיעי ממוצע?

"המוסדות האזרחיים של חיזבאללה משרתים בעיקר את הציבור השיעי, מה שיוצר כמעט הסללה של הצעירים השיעים לשורות הארגון, בין אם באופן צבאי ובין אם באופן אזרחי. הרבה מהתמיכה בארגון נובעת לא רק, ואני אגיד אפילו לא בעיקר, משיקולים אידאולוגיים אלא משיקולים של מה עדיף לאותו צעיר ומי מסייע לו ברמה היומיומית. אם הוא מגיע למסקנה שעדיף לו לתמוך בארגון, אז נכון שהארגון שונא את ישראל והוא עצמו גם גדל לתוך הרעיונות האלה – אבל לא זה מה שעומד בראש מעייניו".

רבות מההפגנות בלבנון ממוקדות בנושאי הפנים הבוערים – חשמל, מצב התברואה וזיהום האוויר. בעיית החשמל במדינה נובעת משילוב של תשתיות לקויות ומוזנחות וקבלת החלטות מושחתת. רוב שעות היום אין אספקת חשמל בלבנון, ובמצב כזה כל פעולה פשוטה הופכת לאתגר. ברשת אפשר גם לראות תמונות של ילדים לבנונים שנזקקים לאינהלציה מתחברים לגנרטורים פרטיים בחנויות, במקום בבית או במרפאה.

"סיפור החשמל מחדד גם הוא את פערי המעמדות והעדות, כי חיזבאללה יודע לספק גנרטורים לאזורים שלו ולאנשים שלו", אומרת סגן א'. "ככל שהמצב מחריף, וככל שהציבור מסתכל הצידה לאוכלוסיות אחרות ולמדינות אחרות, ירגישו יותר ויותר את הפער המעמיק".

באמ"ן העריכו בתחילה כי הפיצוץ בנמל יבעיר את הרחובות לשבועות ארוכים. זה לא קרה, וכרגע אין מחאה משמעותית. מה הביא לדעיכתה של המחאה? "הייאוש הוא שהוציא באוקטובר את העם הלבנוני ואת הצעירים בהמוניהם לרחובות, אבל הצעירים האלה לאט לאט מאבדים תקווה גם בכוחה של המחאה להשפיע", סבורה סגן מ'. "אנחנו מניחים שהירידה הנוכחית במחאות לא מגיעה כי המצב משתפר. נפלה ממשלה, והם כבר לא סומכים על זה שממשלה חדשה תביא להם את השינוי. הם מפקפקים בכל מה שמבטיחים להם, לא רואים עתיד.

סגן מ': "לבנון היא מדינה מרתקת, במיוחד בתקופה האחרונה. אנחנו חיילים וקצינים צעירים, ויש לנו יכולת לתת אמירה מודיעינית שמגיעה לדרג הגבוה ביותר"

"אפשר לומר שלקורונה יש השפעה מסוימת על היציאה לרחובות, אבל אנחנו מעריכים שזה בעיקר כי הם מבינים שהם לא מצליחים להביא את המחאות למה שהם באמת רוצים. בגל המחאות האחרון ראינו סיפורים עצובים על אנשים שמתאבדים בציבור בעקבות המצב. זה לא אפיין רק צעירים, אבל זה ביטא קריאות ייאוש קשות בעקבות המצב הכלכלי הקשה ובשל השחיתות במדינה".

בעקבות הפיצוץ בנמל, היו ישראלים שהביעו תחושת סולידריות עם העם הלבנוני. עיריית תל־אביב אף בחרה להאיר את בניינה בצבעים של דגל לבנון. המחווה הזאת התקבלה ברגשות מעורבים מעבר לגבול. "האויב הישראלי, ההוא שיש אנשים ששמחו מהמחווה שלו, הוא אותו אויב האחראי לטבח כפר־קאנה, לעוד מעשי טבח ולאלפי הרוגים ופצועים ולהרס בכל לבנון. ישראל היא רוע מוחלט ואסור לשתף איתה פעולה", כתב לבנוני אחד. אחר צייץ ברוח שונה: "תודה על האנושיות, למרות המחלוקת".

ההריסות עדיין כאן

הצעירים הלבנונים של היום עוד לא נולדו בשנות השמונים, כאשר צה"ל שהה בתוך לבנון ואף בתוך ביירות בעת מלחמת שלום הגליל. חלקם לא נולדו או היו ילדים גם בשנת 2000, כאשר הוא יצא ממנה. רובם חוו כילדים או נערים את ההפצצות הישראליות המסיביות במלחמת לבנון השנייה ב־2006. גם היום הם מקבלים תזכורת קבועה לחורבן שחוללה אותה מלחמה, שכן ישנם אזורים הרוסים מן ההפצצות שלא שוקמו עד היום.

"החיים לצד הריסות יוצרים שתי מגמות מנוגדות של תפיסת עולם", אומרת סגן א'. "אלה שתומכים בחיזבאללה, יגידו שהוא משקם את ההריסות. מנגד יהיו אחרים שהם קצת יותר חילונים ומעט יותר מפוכחים, וכנראה מגיעים מהעדות שפחות תומכות בארגון, שיראו את ההריסות ויגידו שחיזבאללה הוא שהביא עליהם את ההרס הזה. אבל אני חושבת שהדבר הכי בולט הוא דווקא האדישות כלפי ישראל".

ללא שינוי חברתי כולל, לבנון צפויה להתכנסות יתר של האליטות הוותיקות בכל עדה בתוך עצמן, כולל למשל הקצאת תקציבים ישירות לעדה, ללא מעבר דרך משרד האוצר. תסריט אפשרי נוסף הוא סוג של מלחמת אזרחים בין העדות, כאשר אלה יאחזו בנשק נגד אלה.

"אני לא חושבת שהם מרגישים שמלחמת אזרחים בפתח, אבל מה שבטוח הוא שהחשש הזה מטריד אותם עשרת מונים מהחשש למערכה עם ישראל", אומרת סגן א'. המשמעות של תרחיש כזה לישראל היא שעל גבולנו הצפוני עלול להתפתח כאוס של עדות חמושות, ולתוכו עשויים להיכנס גורמים שעלולים לסכן גם את ישראל ברמה הביטחונית. תסריט אפשרי נוסף הוא שהצעירים, שמאמינים בסדר חברתי חדש ללא משמעות לעדות, יבחרו דווקא להתנכר לעדות שלהם. אך במצב הנוכחי אין מנהיגות בלבנון שתממש סדר חברתי חדש, וגם הצעירים מתקשים להעמיד מנהיגים משלהם. וכך לבנון מצויה בסוג של צניחה חופשית ללא מצנח.

אחריות על הכתפיים

מחדלי המודיעין של מלחמת יום הכיפורים הם אירוע שכל איש מודיעין ישראלי מתחנך בצילם, וגם בענף לבנון לא שוכחים אותם. אך יש הטוענים כי אף שהמידע המודיעיני נמצא על שולחן מקבלי ההחלטות, גם מלחמת לבנון השלישית עלולה להיות מחדל חמור. והפעם לא בעקבות כשלי מודיעין, אלא משום שספק אם בישראל מבינים את מלוא המשמעות החברתית של מלחמה כזו ואת את השפעתה על ענייני הפנים – לא של לבנון אלא של ישראל. אם אזרחי ישראל יופתעו מעצימותה של המלחמה, ויתברר שהעורף ובעיקר הצפון לא הוכנו כראוי, המחיר האזרחי שישולם במערכה הבאה מול חיזבאללה עלול לשנות את פני החברה הישראלית.

וברגעי הפנאי, גם החיילים והקצינים של ענף לבנון, בדומה לצעירים הלבנונים, משתמשים במנה טובה של אסקפיזם: בימי שישי הם מקבלים ממפקדיהם מידע קליל על אתרי תיירות לבנוניים. חלקם חולמים להגיע יום אחד לטיול בלבנון, להסתובב בשווקים, ליהנות מאתרי הסקי, לבקר בעיר בעל־בּכּ, הנחשבת למעוז חיזבאללה אך הוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית בזכות מקדשיה המרהיבים.

"הייתי רוצה לבקר בביירות יותר מכל מקום אחר", אומרת סגן מ'. "היא נראית לי הכי מעניינת, המקום שבו הכול קורה, הלב של המדינה".

כנשים צעירות שמתבוננות מרחוק על בני ובנות גילן מעבר לגבול, עולה לפעמים התחושה שיש ביניכם מן המשותף וחבל שאין קשר בין המדינות?

"לא בטוח שאפשר להגיד שהם דומים לנו, זו נקודה למחשבה", משיבה סגן מ'. "אני לא יודעת אם הם יודעים שאנחנו עושים עליהם מחקר, אולי הם יגלו בעקבות הכתבה".

הקרובים לך יודעים מה את עושה בצבא?

"החברים לא יודעים במה בדיוק אני מתעסקת, אבל יודעים שיש לי שירות מאוד מעניין. לפעמים מנסים לשער במה אני מתעסקת לפי השעה שמתקשרים אליי או הזמנים שבהם אני נשארת בצבא עד מאוחר, אבל הם יודעים שאני לא יכולה לדבר וכבר לא שואלים יותר מדי".

"זה תפקיד מאוד מיוחד – להיות ממש גורם ידע ספציפי, והאחריות מטורפת", מסכמת סגן מ' מהזווית האישית. "כולנו פה אנשים צעירים שנושאים אחריות גדולה על הכתפיים. זו עבודה מרתקת, וכיף להיות בקי בתחום מסוים ובעיקר בתחום מאתגר כמו לבנון. אנחנו משתפים פעולה עם כל יחידות האיסוף, בלעדיהן אי אפשר להרכיב את התמונה השלמה".

The post "הצעירים שיצאו לרחובות באוקטובר, התייאשו כעת גם מהמחאה" appeared first on מקור ראשון.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... t-15.14.36-1-750x238.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />לבנון נתונה במשבר פיננסי קשה. גלגל ההצלה שהשליך נשיא צרפת עמנואל מקרון לממשלה כלל הרבה סוכריות, אבל גם צפרדע אחת שהלבנונים לא יכולים לבלוע. ארה"ב ומדינות המערב הודיעו כי הן מוכנות להירתם לסיוע כלכלי שיכול להציל את לבנון, אבל דרשו רפורמות כלכליות. שקיפות כלכלית היא הסעיף המרכזי ברפורמות, וזוהי אבן הנגף שעומדת בין הלבנונים ובין עתיד אחר שאותו מבקש הדור הצעיר הגודש את הכיכרות.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– מרבית המחלימים מקורונה מדווחים על תופעות לוואי כרוניות

– צפו: הצצה למתחם הקורונה התת קרקעי הגדול בישראל

– מרבית המחלימים מקורונה מדווחים על תופעות לוואי כרוניות

השקיפות הכלכלית דורשת מארגון חיזבאללה – חלק בלתי נפרד מהממשלה והגוף ששולט למעשה בפרלמנט ובמדינה – לחשוף את מקורות המימון שלו. על פי ההערכות, התקציב השנתי של חיזבאללה עומד על 1.1 מיליארד דולרים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 10/000_17W37U-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

עד מלחמת לבנון השנייה, כ־80 אחוזים מהכסף הגיע מאיראן. האחרונה היא גם זו שסייעה גם לשקם את ההרס העצום שהנחית צה"ל על לבנון בכלל ועל ביירות בפרט במהלך מלחמת לבנון השנייה ב־2006. מלבד 1,200 הרוגים בצד הלבנוני, רבבות מבנים חרבו ועשרות גשרים; הנמלים ושדות התעופה נהרסו וכבישים הוצאו משימוש. ממשלת לבנון העריכה את הנזק בכ־5.9 מיליארד דולרים. האיראנים ניצלו אז את מצוקתם של הלבנונים, ובד בבד עם שיקום המדינה, העמיקו את אחיזתם בארץ הארזים ואת השפעתם עליה.

בנאום שנשא בטלוויזיה ב־2016 הצהיר חסן נסראללה כי תקציב ארגונו, הכנסותיו, הוצאותיו, כל מה שהוא אוכל ושותה, כלי הנשק והרקטות שלו – הם מהרפובליקה האסלאמית של איראן. ההצהרה הייתה חסרת תקדים, אך היא גם לא הייתה נכונה.

ארה"ב וממשל אובמה פתחו ב"פרויקט קסנדרה", שחקר את הקשרים של חיזבאללה עם ארגוני פשע בדרום אמריקה ובמרכזה, באפריקה ובאירופה. הפרויקט קבע כי חיזבאללה עבר טרנספורמציה מארגון טרור לבנוני לארגון פשע בינלאומי, שעוסק במכירת סמים, בהברחת נשק ובהלבנת הון בארבע יבשות. כך, בנוסף לתמיכה נרחבת מאיראן, חיזבאללה מממן במשך עשרות שנים את הטרור שלו ואת השקעתו בבסיס התמיכה השיעי בפעילות מסחרית ענפה.

כשהוא חוסה מאחורי מדינת לבנון כפלטפורמה לפעילות פוליטית לגיטימית כביכול, הארגון ממשיך את פעילותו הכלכלית הקרימינלית, שכוללת בניית רשת נרחבת של הפצת סמים בשיתוף עם קרטלי סמים מדרום מרכז אמריקה, הלבנת כספים בינלאומית ומכירת נשק בלתי חוקי לכל דורש.

שתי רשתות־ענק להפצת סמים שפעלו למען חיזבאללה התגלו בעשור שעבר. איימן ג'ומה, לבנוני־קולומביאני שחבר לקרטל הסמים המקסיקני "לוס זטאס", תיאם משלוחי קוקאין למערב אפריקה, לאירופה, למזרח התיכון ולארה"ב. את הכסף הלבין באמצעות הבנק הקנדי־לבנוני, ובסך הכול הועברו לחיזבאללה כ־250 מיליון דולר. ב־2011 הוא הואשם בארה"ב בהפצת סמים ובהלבנת הון.

ארגונים בינלאומיים וישראליים חשפו את הבלוף וגרמו למדינות רבות להסיר את הבידול בין הזרוע הפוליטית של חיזבאללה לזרוע המבצעית, ולפגוע במערך הכספי של ארגון הטרור

ברשת אחרת, שנחשפה ב־2016, היו חברים 60 אנשי חיזבאללה מצרפת, בלגיה, גרמניה ואיטליה, שהלבינו כספי סמים: בחודשים הטובים הם הצליחו להלבין מיליון אירו בשבוע, בעיקר דרך גרמניה. בארגון חיזבאללה ניצלו את החוק שהונהג בעבר בגרמניה, שהתיר לרכוש בתים במזומן. בתקופה קצרה הייתה עלייה ברכישת נדל"ן בגרמניה מצד אירופים ממוצא לבנוני.

דרך אחרת שבה משתמש ארגון חיזבאללה להלבין את כספי הסחר בסמים, היא רכישת מכוניות יוקרה במזומן. אחרי הרכש המכוניות מועמסות לספינות במכולות. בתוכן נארזים גם שעוני יוקרה וזהב שאפשר לרכוש במזומן. המשלוחים מגיעים לחוף־השנהב, לטוגו ולמדינות נוספות באפריקה, שבהן יש נציגים שיעים המקושרים לחיזבאללה. משם המכוניות ומוצרי היוקרה מיוצאים למדינות המפרץ הפרסי וגם בחזרה ללבנון. על פי ההערכות של ארגונים העוקבים אחר הפעילות העסקית של חיזבאללה, כ־20 אחוזים מהכסף המולבן חוזר לארגון.

הקהילות השיעיות הפזורות באירופה, בארה"ב, בדרום אמריקה ואפילו באפריקה, פועלות יחד למען תחיית האסלאם השיעי. כחלק מהאמונה של האסלאם, שמצווה על צדקה, הלבנונים השיעים מעבירים את תרומותיהם למען התנועה השיעית חיזבאללה, והכספים מהווים 20 אחוזים מההכנסות של הארגון.

הצטרפות חיזבאללה למלחמה של איראן למען שרידותו של משטר אסד, הגדילה באופן משמעותי את הוצאות הארגון. שליחת לוחמים למלחמה בסוריה, תשלום למשפחות שבניהן נפלו בקרבות, טיפול בפצועים וגיוס מורחב של נערים שיעים, היו רק חלק מההוצאות הנלוות.

הסנקציות שהטילה ארה"ב על איראן בעקבות פרויקט הגרעין שלה, פגעו קשות במקור המימון העיקרי. עם החרפת הסנקציות נדרש חיזבאללה להגביר את המאמצים העצמיים להשגת כספים בתחום הסמים והלבנת ההון. הבידול בין הזרוע הפוליטית של חיזבאללה לזרוע המבצעית הטרוריסטית סיפק הגנה לפעילי הארגון לעבוד במדינות אירופה, באפריקה ובארה"ב. פעילות של ארגונים בינלאומיים וישראליים הצליחה לחשוף את הבלוף ולגרום למדינות רבות להסיר את הבידול ולפגוע במערך הכספי של חיזבאללה.

מחסום הפחד קורס

הטלת "חוק קיסר" על ידי ארה"ב, חוק שמטיל סנקציות כלכליות על כל מי שמסייע לשלטון בשאר אל־אסד בסוריה, פגעה כמובן גם בארגון חיזבאללה. חשבונות בנק של בכירים בארגון ושל אנשי עסקים שעבדו עימו והיו חלק ממערך הלבנת ההון, סומנו ונכנסו לכוונת הפיננסית של ארה"ב ומדינות אירופה, וכך גם העברת הכספים ועסקי הנדל"ן, ורכישת מכוניות ומוצרי היוקרה.

חשיפת דרכי המימון של ארגון חיזבאללה והסנקציות האמריקניות על איראן ועל הארגון, מצֵרות את מרחב הפעילות הפיננסית של חיזבאללה. הארגון הלבנוני מוצא עצמו מאותגר יותר ויותר להשיג את הכסף הדרוש לו. המצב הבעייתי שעומד בפני חסן נסראללה, מקבל ביטוי חריג גם בקרב הדור הצעיר. להפגנות של הלבנונים מהזרם הנוצרי והסוני נגד השחיתות השלטונית מצטרפים בעת האחרונה גם צעירים שיעים. ביקורת נגד ארגון חיזבאללה והעומד בראשו הייתה נדירה מאוד בעבר; בדרך כלל היא הייתה מסתיימת גם בהיעלמות מסתורית של המבקרים או לפחות בסדרת מכות והשפלה פומבית של המדברים בתקשורת, עד שחזרו בהם מהביקורת ועברו לדברי שבח וקילוסין למנהיג המהולל נסראללה. בזמן האחרון מחסום הפחד הוסר, וצעירים שיעים מצטרפים להפגנות בדרישה לשינוי.

The post כסף מלוכלך: המאבק במקורות הפיננסיים של חיזבאללה מצליח appeared first on מקור ראשון.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... t-15.14.36-1-750x238.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

זה לא הסכם שלום ולא נורמליזציה, אבל יש סיבה טובה להתרגש. בשבוע הבא יחלו שיחות על קביעת הגבול הימי בין ישראל ללבנון. לבנון בהגדרה היא מדינת אויב. עשור שלם של משא ומתן עיקש ורגיש קדם לרגע הזה, בעוד חיזבאללה עושה כל שביכולתו כדי להפריע לפתיחת שיחות עם מדינת ישראל.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– מרבית המחלימים מקורונה מדווחים על תופעות לוואי כרוניות

– עימות הסגנים: ברור מי ניצח אבל לא ברור כמה זה משנה

– הפלגים הפלסטיניים: להשיב את המאבק המזוין נגד ישראל

את נקודת המפנה אפשר אולי לסמן באותו רגע שבו דיוויד סאת'רפילד, אז עוזר שר החוץ האמריקני לענייני המזרח התיכון, לקח את העניינים לידיים. סאת'רפילד, שסיים את תפקידו בשנה שעברה, מכהן כעת כשגריר ארה"ב באנקרה. את מקומו תפס סגנו דיוויד שנקר. זו הייתה שנה לגמרי לא קלה עבור שנקר. הוא טייל הלוך ושוב בין ישראל ללבנון רק כדי להגיע להבנות המינימליות ביותר, שאותן תיאר כ"בזבוז זמן מצער".

אבל בראשית אוגוסט הודיע לפתע יו"ר הפרלמנט הלבנוני, נביה ברי, כי הדיונים המקדימים עם וושינגטון לקראת שיחות על הגבול הימי עם ישראל הגיעו לישורת האחרונה. המצב הכלכלי הקשה, ובהמשך גם הפיצוץ בנמל ביירות, הכניסו את לבנון כולה להלם. המדינה נקלעה למשבר פוליטי, אזרחי, כלכלי וחברתי חסר תקדים, והאצבע המאשימה כוונה אל חיזבאללה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 10/000_1K61K6-750x489.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אבל אפילו בשיאו של הלחץ נראה כי דרוש היה פוש נוסף. במהלך ועידה וירטואלית שקיים מכון ברוקינגס בתחילת ספטמבר, אמר שנקר כי "בשל סיבה כלשהי, בלתי מובנת לחלוטין, אין בלבנון את תחושת הדחיפות הדרושה, למרות שמדובר פה בכסף שממתין למדינה במשבר כלכלי עמוק". הוא סירב לחשוף את מה שכינה "אבסורד" שמונע מלבנון להידבר, אבל אמר שאם הבעיה לא תיפתר ישקול לחשוף אותה.

האיום כנראה עשה את שלו. בשבוע שעבר הכריז נביה ברי, ראש הפרלמנט הלבנוני, כי הושג הסכם המסגרת שיאפשר פתיחת משא ומתן בין ישראל ללבנון על הגבול הימי והיבשתי המשותף. בעקבות ההודעה הזו פרסם שר האנרגיה הישראלי יובל שטייניץ כי שתי המדינות יקיימו מגעים ישירים בתיווך אמריקני, על גבול המים הכלכליים ביניהן. "מטרתנו להביא לסיום המחלוקת בנושא תיחום המים הכלכליים בין ישראל ללבנון, במטרה לסייע בפיתוח משאבי הטבע לטובת כל עמי האזור", אמר.

שנקר ינחת כאן בשבוע הבא, ב־12 באוקטובר. השיחות עצמן צפויות להיפתח יומיים אחר כך בעיירת הגבול הלבנונית נאקורה, שבה שוכן מטה האו"ם. במקור ביקשה לבנון כי גם האו"ם וגם האמריקנים ישמשו כמתווכים בשיחות נאקורה, אולם ישראל התנגדה לאו"ם כגוף מתווך. בעת ביקורו בישראל בשבוע שעבר הודיע שנקר לשר החוץ גבי אשכנזי כי העמדה הישראלית התקבלה. האו"ם יארח את השיחות בנאקורה, אך את המשא ומתן תנהל ארה"ב. המשלחת הלבנונית תורכב מנציג נשיא לבנון מישל עאון ומקצינים בצבא לבנון. המשלחת הישראלית תנווט על ידי השר יובל שטייניץ.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 10/AFP_8R97V9-750x483.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

השאלה הגדולה היא איך יתנהל חיזבאללה אל מול השיחות. במהלך השנים הוא תקע פעם אחר פעם מקלות בגלגלי השיחות. הבסיס העקרוני להתנגדות ארגון הטרור נבע מהחשש שהסכם גבולות עם ישראל ישמוט מתחת רגליו את הבסיס להמשך המוקוואמה, המאבק בישראל, ומכאן גם את ההצדקה להמשך קיומה של התנועה. זה לא השתנה. אולם בניגוד לעבר הפעם הארגון לא נמצא במצב שבו הוא יכול לצאת בפומבי נגד השיחות, שכן בלבנון הן נראות כרגע כמקור היחיד כמעט שיכול להוציא את המדינה, לפחות באופן חלקי, מהתהום הכלכלית שהיא הידרדרה אליה.

האזורים עתירי הגז הטבעי בתחום המים הכלכליים של לבנון נמצאים דווקא סמוך לגבול המים הכלכליים של ישראל. בהם בלוק 9 המפורסם, אך גם בלוקים 8 ו־10 הסמוכים. הסכם על הגבול המשותף יאפשר לישראל ולבנון להגיע להבנות שיאפשרו סוף סוף להתחיל פעילות חקר וקידוחים, שיסללו את הדרך לניצול משאבי הגז.

מפרידים בין ים ליבשה

הדגש בשיחות האלו הוא על הגבול הימי, אך על הפרק נמצאות עדיין המחלוקות לאורך קו הגבול היבשתי המכונה "הקו הכחול". ד"ר בני שפנייר, עמית מחקר במרכז לחקר ביטחון ואסטרטגיה ימית באוניברסיטת חיפה, אומר כי לאורך הקו הכחול יש עדיין 13 נקודות חיכוך בעלות משמעות טקטית או אסטרטגית. אולם המוקש הזה נוטרל כנראה, לפחות זמנית, על ידי האמריקנים. אם עד כה נטו הלבנונים לקשור בין שיחות על הגבול היבשתי לגבול הימי, האמריקנים הצליחו לנתק את הקשר הזה. בתדרוך לעיתונאים בשבוע שעבר אמר שנקר כי שיחות בדרג מומחים לחידוש הדיאלוג על הנקודות שבמחלוקת בקו הכחול, יתנהלו במסלול נפרד מהשיחות שצפויות להיפתח בימים הקרובים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 10/AFP_8R742U-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בניגוד לעבר, לבנון הסכימה הפעם להפרדה בגלל הצורך הכלכלי האקוטי שלה והתקווה כי הגז יסייע. "הפתרון הימי הרבה יותר נגיש", מסביר שפנייר, "כיוון שקיימת פרוצדורה לפתרון מחלוקות באמצעות 'אמנת הים' העוסקת בהסדרת זכויות של מדינות חוף". ישראל אמנם אינה חתומה על האמנה, אך נוהגת בהתאם לה. על פי האמנה, המים הכלכליים של מדינה משתרעים למרחק 200 מייל ימי מהחוף, או עד לשינוי חד בזווית השיפוע של קרקעית הים. עוד קובעת האמנה כי למדינת החוף זכות בלעדית לעשות שימוש באוצרות הטבע בשטחה גם אם לא הכריזה על מים כלכליים.

הסכסוך בין ישראל ללבנון על הגבול הימי החל לפני כעשור, עם גילוי שדות הגז הגדולים לחופי ישראל. שתי המדינות הכריזו אז על מים כלכליים. "העניין הוא", אומר שפנייר, "ששתי המדינות סימנו את גבולן באמצעות קו שמוצאו מראש הנקרה. ישראל סימנה קו קצת יותר צפוני, ולבנון קו קצת יותר דרומי. התוצאה היא שני קווים החותכים זה את זה ויוצרים אזור משולש בן 860 קמ"ר הנתון במחלוקת". כאן נכנסת השאלה בדבר הבעלות על בלוק 9 העשיר במרבצי גז טבעי. בזהירות המתבקשת נאמר שעל פי הפרמטרים של אמנת הים ישראל סימנה קו "נסיבתי" יותר, ואילו הלבנונים סימנו קו "מקצועי" יותר.

לשאלה מי מהמדינות סימנה את הקו באופן נכון יותר ולמי יש אינטרס להתפשר, התייחסנו כאן כבר בחודש שעבר, בריאיון עם פרופ' שאול חורב, ראש מרכז חיפה לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית באוניברסיטת חיפה, וראש מרכז עזרי למחקרי איראן והמפרץ הפרסי.

"ניסיון העבר שלנו מלמד", אמר חורב, "שכאשר התעקשנו ללכת עד הסוף, מסרנו בסוף את הכול. הפיצוץ בנמל ביירות יצר בלבנון מצב חדש שמשחק כעת לטובתנו. מי שחישק עד כה את ממשלת לבנון בשאלת הגבול הימי היה חיזבאללה. אולם בעקבות הפיצוץ בנמל ביירות מעמדו השתנה. הארגון מעולם לא היה בשפל ציבורי כמו עתה. יכולת המיקוח שלו השתנתה. לבנון כעת במצב כלכלי וחברתי כה חמור, שאם יש אפשרות שיימצא גז בים, זו עזרה כה משמעותית ללבנון שחיזבאללה יתקשה להתנגד לה".

בלי דיבור ישיר

לא מעט תהיות נותרו עדיין בנוגע לאופן שבו ייערכו בפועל השיחות השבוע בנאקורה. האם משלחות המשא ומתן יישבו בחדרים נפרדים בעוד המתווך התרוצץ ביניהן הלוך ושוב, או באולם אחד אך לא יפנו ישירות זו אל זו אלא באמצעות המתווך בחדר. ויהיו גם שיקולים נוספים, כמו התנהלות בזמן קורונה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201714_19_31-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בשיחה עם עיתונאים בחודש שעבר נשאל שנקר האם לצורך השיחות בנאקורה יחצו בכירים ישראלים, למשל שר האנרגיה יובל שטייניץ, את הגבול ללבנון. שנקר אמר כי ההחלטה על הרכב המשלחות ומי ישתתף בפתיחת השיחות נתונה להחלטת הצדדים. אבל אם לשפוט על פי העיתון הלבנוני אל־אחבאר, המקורב לחיזבאללה, העניין רחוק מלהיות פשוט. בכתבה שפורסמה השבוע ירד העיתון לפרטי פרטים של הרכב המשלחת הלבנונית. על פי אל־אחבאר, המשלחות אמורות להיות בדרג צבאי ודרג מומחים בלבד. אם בישראל יהיה ניסיון להעלות את המשלחת לדרג מיניסטריאלי, מזהירים באל־אחבאר, המשא ומתן עלול להתפוצץ עוד לפני שהחל.

בישראל טרם נחשפו פרטי הרכב המשלחת ומי יעמוד בראשה. אולם על פי אל־אחבאר, נשיא לבנון מישל עאון כבר החליט על הרכב המשלחת הלבנונית. בראשה יעמוד סגן הרמטכ"ל באסם יאסין, ואליו יצטרפו אלוף משנה בחיל הים, מומחה לענייני הגבול הימי, ויו"ר הרשות לניהול משק הנפט של לבנון. העיתון ציטט מקורות בארמון הנשיאות ולפיהם המשלחת תכלול גם יועץ טכני ודיפלומט. "הנשיא עאון ייפגש תוך מספר ימים עם המשלחת כדי לתת הנחיות נוספות בנושא", נכתב.

ובמה שקשור לצורת המשא ומתן, על פי אל־אחבאר נציגי האו"ם החליטו להמשיך בשיטה שנקבעה מאז 2007 במפגשים התקופתיים בין צבא לבנון, יוניפי"ל וצה"ל בנאקורה. המשלחות המשתתפות ישבו באולם אחד, ובלבד שאף אחד מבאי המשלחות הלבנוניות והישראליות לא יפנה ישירות אל חברי המשלחת השנייה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 10/AFP_8QZ6BL-750x429.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אם אפשר ללמוד משהו מהפרסומים של אל־אחבאר, בחיזבאללה נמצאים עם היד על הדופק בכל הנוגע לפרטי המשא ומתן. גם הנשיא עאון וגם יו"ר הפרלמנט הם בני ברית פוליטיים של חיזבאללה, בלי קשר לרמת השנאה ביניהם. חיזבאללה, למרות הכול, מרגיש מספיק חזק כדי לדרוש את משרת שר האוצר בכל ממשלה עתידית.

ובמה שקשור לעם הלבנוני, הם היו רוצים מאוד שלבנון תפתח את משק הנפט והגז שלה. אבל כמו שאמר אליין דרהאם, כתב ערוץ MTV הלבנוני, במהלך שיחת וידאו עם דיוויד שנקר בחודש שעבר, העם בלבנון, שמכיר היטב את האנשים בצמרת, חושב שהפוליטיקאים הלבנונים החליטו הפעם ללכת על עסקה חשאית הכוללת שיחות על הגבול הימי, כדי להקל מעליהם את הסנקציות הכלכליות שהושתו בידי האמריקנים דווקא.

לחצו לכתבות נוספות על לבנון שלא הכרתם

The post הסכם ימי עם לבנון יסלול את הדרך לניצול משאבי הגז appeared first on מקור ראשון.