מה עושה עורך פטנטים?

פטנט הוא מסמך משפטי שמגדיר תחום בקניין רוחני (מוצר או תהליך). לבעל הפטנט יש זכות למנוע מאחרים להשתמש בו. עורך הפטנטים, בשיתוף פעולה עם הממציא, מגדיר את האמצאה בצורה טכנית, בכתב, באופן שהוא אובייקטיבי, באמצעות שימוש בעולם המושגים השגור בתחום של ההצעה (בתחום רישום הפטנטים "המצאה" היא התהליך המחשבתי, ואילו "אמצאה" היא התוצר המוגמר).למסמך הכתוב קוראים בקשת פטנט. היא יכולה להיות מוגשת במדינה אחת או במספר מדינות בעולם, ועליה לעבור בחינה על ידי בוחני פטנטים של הרשות בכל מדינה, שיקבעו האם האמצאה זכאית לפטנט, לפי שני קריטריונים: החומר חדש וגם אינו מובן מאליו.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

האם עדיין צריך בתי ספר מגזריים לאומנויות?

ההתיישבות הצעירה מחכה: נתניהו, תהיה ניסנקורן

הפז"ם דופק: חייבים לעקור את תרבות השפלת החיילים הצעירים

איך נראה יום עבודה ממוצע?

יום רגיל הוא שילוב של כתיבת בקשות פטנט חדשות ותיאור אמצאות חדשות, ומשא ומתן עם בוחני פטנטים כדי להסביר מה החידוש ולברר מה ההתקדמות ההמצאתית בבקשות פטנט שכבר הגיעו לבחינה. שעות העבודה הן שעות משרד רגילות: 8 או 9 בבוקר עד 5 בערך. היות שיש חשיבות גדולה לתאריכים ולדדליינים בעולם הפטנטים, כשיש דדליין השעות יכולות להתארך. כשחיים במדינה אחרת מהלקוחות, עורכי הפטנטים צריכים להתאים את עצמם לשעות של הלקוחות ולעבוד, למשל, לפי השעות בחוף המערבי של ארצות־הברית.

מאיפה אתה עובד?

לעבודה שלנו נדרשים רק מחשב, חיבור לאינטרנט ותוכנת וורד. לפני הקורונה מרבית עורכי הפטנטים היו עובדים רוב הזמן מהמשרד, ויום או יומיים מהבית. עכשיו עובדים בעיקר מהבית. אני קובע עם קולגות יום או יומיים במשרד בשביל האינטראקציה החברתית.

איך הגעת לעבוד בזה?

יש לי תואר ראשון ושני מאוניברסיטת תל־אביב, ותואר שלישי בביוכימיה ממכון ויצמן. תוך כדי הדוקטורט הבנתי שבארץ יש דרישה קטנה מאוד לבעלי תואר דוקטור במדעי החיים. שמעתי על עריכת פטנטים וזה היה רגע של "אאוריקה!" מסלול ההתמחויות שלי לא היה קלאסי. אחרי הדוקטורט עשיתי את השנה הראשונה של ההתמחות במשרד אחד, ואת השנה השנייה במשרד אחר שבו גם עברתי בחינה אחת. לפני קבלת הרישיון שלחתי קורות חיים למספר משרדים, שניים קיבלו אותי ובחרתי באחד מהם. השלמתי את הבחינה השנייה וקיבלתי את הרישיון.

מהי הטעות של המתחילים?

לזרום עם ההתלהבות והנרטיב של הממציא, כאילו האמצאה שלו פותרת את כל הבעיות בתחום מסוים. מתחילים בתחום טועים, וכותבים את בקשת הפטנט, וספציפית את התביעות של הבקשה (החלק שמגדיר את גבולות האמצאה), כאמצעי לפתור את בעיית־העל בתחום. הניסיון מלמד שבמקרה הטוב האמצאה תטפל בתחום מצומצם יחסית.

איפה מוצאים לקוחות?

מגוון הלקוחות נע מאנשים פרטיים ועד לקונצרני ענק. עד שמשרד מגיע לגודל בינוני ומעלה רוב הלקוחות מגיעים מפה לאוזן, ולמשרד גדול יותר יש מחלקת יח"צ שדואגת לפרסום המשרד והישגיו בפרסומים מדעיים־מקצועיים. משרדים קטנים או עורכי פטנטים עצמאים מביאים לקוחות בשיווק אקטיבי, כגון דוכנים בכנסים מדעיים.

צילום: אריק סולטן

כמה עובדות על עורכי פטנטים:

 כמה עורכי פטנטים יש

בפנקס עורכי הפטנטים של רשות הפטנטים בארץ רשומים 560 איש.

הכשרה

בניגוד למה שנהוג לחשוב, כדי לקבל רישיון לעריכת פטנטים לא צריך להיות עורכי דין. דרושים לפחות תואר ראשון במקצוע טכנולוגי או במדעי החיים, שנתיים של התמחות, שתי בחינות במשרד המשפטים (אחת בעל–פה ואחת בכתב) ותשלום אגרה למשרד המשפטים.

 איפה הכסף

משכורת התחלתית אחרי רישיון: 15,000־20,000. השכר מושפע מהניסיון ומתחום ההתמחות. עורך פטנטים בתחום מורכב (תוכנה או פיזיקה) ירוויח יותר מעורך בתחום פשוט יחסית (ביולוגיה).

 שכירים או עצמאים

הרוב המוחלט הם שכירים שעובדים במשרדים של עורכי פטנטים או במשרדים משותפים של עורכי פטנטים ועורכי דין.

תחומים קרובים

בעלי תארים אקדמיים בתחומים טכנולוגיים, עורכי דין של קניין רוחני.

The post טעות של מתחילים: "לזרום עם ההתלהבות והנרטיב של הממציא" appeared first on מקור ראשון.

עליזה בלוך, ראש עיריית בית־שמש

המאמר המלא של יאיר שלג – "ליבו במזרח"

אחת המשימות הראשונות שלקחתי על עצמי עם תחילת כהונתי כראש עיריית בית־שמש היא למנוע מכל מי שמבקש "להשתמש" בעיר בית־שמש לעשות זאת. בבית־שמש יש חילונים, דתיים־לאומיים וחרדים. יש עולים חדשים (שבחרו את בית־שמש מחו"ל בתוך ימי הקורונה) ויש ותיקים. יש בעלי מקצועות חופשיים ויש מי שלא זכו להזדמנות להרחיב השכלתם. יש בעלי עסקים קטנים ויש בעלי חברות הייטק.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– מפכ"ל על תנאי: כיפופי ידיים מעכבים את המינוי

– דיפלומטים מדורות: קיצור תולדות היהודים המשפיעים

– למרות התנגדות ארה"ב: אירופה וסין חתמו על חוזה השקעות

בית־שמש אומרת שאין צורך לבחור בין קדמה ומסורת, אפשר גם וגם. בית־שמש היא מיקרוקוסמוס של מדינת ישראל.

היו מי שניסו להנכיח ולהעמיק את השסעים בחברה הישראלית כאן בעיר בית־שמש. ניסו לנצל את העיר ותושביה לצרכים פוליטיים, לצורכי יחסי ציבור, להעמקת שיח הקונפליקט והשנאה. חבריי ואני בעריית בית שמש ובמועצת העיר עומדים מנגד.

גם במוסף זה היה מי שביקש לעשות זאת, ולא היא.

ממש בימים אלו נבנה בבית־שמש היכל תרבות, נבנה מועדון בייסבול, נבנים מועדוני נוער, מרכז הצעירים פעיל, אזורי תעשייה לפני יציאה לשיווק, יזמים נמצאים בהליך השקעה בעיר. נפתח בית ספר אנתרופוסופי ממ"ד ייחודי. על גגות של מוסדות חינוך רבים מותקנים גגות סולאריים. תוכניות של התחדשות עירונית נמצאות בהליך קידום. בסמסטר הקרוב תיפתח בעיר שלוחה של האוניברסיטה הפתוחה. במסגרת תוכניות של place making אנחנו מקדמים גינות קהילתיות בשיתוף עם תושבים ברחבי העיר. בימים אלו אנחנו משיקים את "בית הספר להורות" בית שמש. ובו־זמנית נבנים גם בתי כנסת, ישיבות ומקוואות.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1923_23_42-41-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בתקופת שגרת הקורונה המשתנה, בית־שמש הייתה הראשונה בארץ לקיים דרייב־אין הופעות לציבור. פיתחנו מודל ללמידה במרחב העירוני, שבאמצעותו למדו 6,500 תלמידים במרחב הציבורי. קיימנו פסטיבל אגן הים התיכון ואירועי תרבות נוספים תחת מגבלות קורונה. וכמובן מיותר יהיה להזכיר את החמ"ל העירוני, שאיחד את כל ארגוני הסיוע ונציגי העירייה לסיוע לתושבים גם בימים אלו.

זו העיר בית־שמש, וזה מקצת העשייה בה. הניסוי של בית־שמש חייב להצליח. זה אינטרס לאומי, זו דמותה של החברה. דווקא רגע לפני בחירות רביעיות, יש פליאה על היציבות בבית־שמש. זה לא כי נגמרו הקונפליקטים, זה כי בחרנו לא לתת לקצוות לקבוע סדר יום. אנחנו בחרנו בחיים.

ולמי שתהה – לא נמחקו שמות נשים או גברים משלטי רחובות בעיר. זהו עוד ניסיון להשחיר פניה של העיר לצרכים זרים.

דיבת הארץ רעה // דודי וינקלר, ר"מ בישיבת ההסדר לב התורה, בית שמש

כמי ששימש כראש כולל של "תורה מציון" במלבורן, אוסטרליה, וכמי שיוצא לו מדי שנה לפגוש את יהדות התפוצות, כולל הישראלים שחיים בצפון אמריקה, אני חייב לומר שהכתבה של יאיר שלג על ספרו וסיפורו של משה סויסה עוררה בי תחושת אי־נוחות וכעס.

לא פעם יצא לי להיפגש עם אלו שנטשו את המערכה על דמותה ואופייה של הארץ ובחרו לדבר עליה מבחוץ, לתת עצות מרחוק ולשפוט את אלו החיים בה ממקום מושבם בארץ נוכרייה, במקום לקחת חלק פעיל בעיצוב דמותה של מדינת ישראל כאן מבפנים. פעמים רבות יצא לי לשמוע את דיבת הארץ רעה מאלו שיצאו מהארץ. בכל פעם ששמעתי דיבה רעה זו הדהדו באוזניי דברי הרמב"ן אודות תכונתה האנושית של הארץ אשר מקיאה את יושביה. דומה כי לארץ ישראל תכונה מיוחדת להקיא את אלו שאינם רואים את המתרחש בארץ בעין טובה.

משה עזב את הארץ והקריב את הכול, לדבריו למען ילדיו שעושים חיל בלימודים אקדמיים באמריקה. צר לי על ילדיך ועליך שבמקום לחיות בארץ חיים, נדמה לך ולהם שבית הקברות הגלותי הינו "ארץ החיים".

נתקלתי השבת, ב"סיפורי חסידים" של הרב ש"י זוין, בסיפור על הפסוק מהפטרת תשעה באב, "בושנו מאוד כי עזבנו ארץ":

חסיד אחד מפולין שעלה לארץ ישראל וקבע דירתו בירושלים, לא יכול היה להסתגל לתנאי החיים בירושלים והחליט לחזור לפולין. לפני נסיעתו בחזרה הלך לקבל ברכת פרידה מהצדיק ר' שמחה בונם מווארקי, בנו של הצדיק ר' מנחם מנדיל מווארקי, שדר אז בירושלים, וסיפר לפניו את סיבת עזיבתו את הארץ. נאנח הצדיק מעומק ליבו ואמר: 'אני מרחם עליך מאד . כפי הנראה לא מצאת חן בעיני ירושלים, שאילו מצאת חן בעיניה, היתה היא, ירושלים, מוצאת חן בעיניך'… נכנסו הדברים ללבו של אותו חסיד, חזר בו מהחלטתו לעזוב את הארץ, ונשאר בירושלים.

חזור בך משה. אהוב את הארץ, שוב לך לארצך וגלה את אהבתה העצומה אליך שהיא ללא תנאי ואינה תלויה בדבר.

עיר משותפת, גורל משותף // יעלה שרייבר, בעלת תואר שני בחינוך ותושבת בית־שמש קרוב לעשרים שנה

מאוד התאכזבתי ואפילו הזדעזעתי מדבריו של סויסה בנוגע לעיר מגוריי, בית־שמש. אינני מתייחסת לספר שלו, שלא קראתי, אלא לדבריו כפי שהובאו בריאיון. צרם לי מאוד למצוא בדבריו תחושה של תיעוב כלפי חרדים בכלל וכלפי החרדים בבית־שמש בפרט, ודווקא בגיליון של עשרה בטבת, שבו מתאמצים בדרך כלל למצוא את המאחד.

ניכר שסויסה נפגע אישית ממה שהוא רואה כפגיעה בו, ולצערי תגובתו קטנונית ולא מכובדת. סויסה כבר אינו גר בבית שמש יותר משני עשורים ומבקר בארץ לעיתים רחוקות, ועדיין מרגיש בנוח לבקר בארסיות את התנהלות ראש העיר הנוכחית ואת תושביה החרדים.

אני , יחד עם אחיי ואחיותיי החרדים, מזמינה אותו לבקר בבית־שמש ללא דעות קדומות, ולראות את אלפי המשפחות הדתיות והחרדיות המתפרנסות בכבוד: רופאים, עורכי דין, בעלי מקצוע מעולים עצמאים ושכירים, שהימצאותם לא רק "מאפשרת לעיר להתפתח" (בניגוד לדבריו) אלא גם מובילה תנופת בנייה ופיתוח שאין רבים כמותה בארץ. אה כן, ובארנונה ובארגוני החסד שלהם הם "מחזיקים" כביכול את האוכלוסייה החלשה יותר בעיר הוותיקה. כי ככה זה עובד: עיר משותפת, גורל משותף ותמיכה הדדית. כאן בבית־שמש, לא בפילדלפיה.

The post בית־שמש היא מיקרוקוסמוס של מדינת ישראל appeared first on מקור ראשון.

ביום רביעי שעבר הודיעה הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה בראשות השופט בדימוס אליעזר גולדברג, כי לא נמצאו פגמים בטוהר המידות של המועמד למפכ"ל המשטרה ניצב קובי (יעקב) שבתאי ושל המועמדת לנציבת בתי הסוהר גונדר קטי פרי. כבר לקראת שעות הצהריים עשו בלשכת אוחנה את כל ההכנות על מנת שמינויים אלה יעלו בישיבת הממשלה הקרובה שהייתה אמורה להתקיים היום, אך בוטלה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– ההתיישבות הצעירה מחכה: נתניהו, תהיה ניסנקורן

– אבן שזורק יהודי מזיקה יותר מזו שנזרקת על ידי פלסטיני

– גיבורים מיותרים: האדישים של טרום מלחמת העולם השנייה

כדי להעלות את המינויים בישיבת הממשלה, יש להציע את הנושא בפרק זמן מינימאלי של 48 שעות לפני ישיבת הממשלה, ולפי חוק הממשלה הפריטטית הדבר צריך לעלות בהסכמת שתי השותפות בממשלה. אלא שבליכוד טוענים כי בלשכתו של שר הביטחון וראש הממשלה החליפי בני גנץ, התעלמו מפניותיהם ורק בשעות הערב חזרו מלשכתו של גנץ לפניית הליכוד, עם בשורה: דרישה למנות כ-20 שגרירים במשרד החוץ כתנאי למינוי שבתאי ופרי.

בליכוד הביעו תמיהה גם בנוגע לדרישות וגם לעצם ההתניה: אם בכחול לבן טענו כל העת כי יש למנות מפכ"ל בהקדם, מה הטעם לעכב את מינוי? מה גם, שבלשכת אוחנה פעלו לפי פסיקת בג"ץ לאחרונה כי יש למנות מפכ"ל במהירות הראויה, יחד עם מינויי בכירים נוספים. הפליאה הגדולה הייתה גם על עצם הדרישה למנות שגרירים ולא להתנות את המינוי באישור מינוי מנכ"ל משרד המשפטים המיועד.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-17.33.20-750x500.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ישיבת הממשלה בוטלה אמנם, אך בליכוד מאמינים כי היה אפשר ואף מחויב לקיים ישיבת ממשלה רק לעניין מינויים אלה.

המלחמות הפוליטיות הבלתי נגמרות, הביאו לכך ששבתאי ופרי מונו כממלאי מקום עד שיאושר מינויים, כשההיגיון אומר כי עדיף שאלו ימונו כממלאי מקום ולא אחרים שיוחלפו גם כך אחרי שיכהנו רק זמן קצר בתפקיד. שבתאי (56), נשוי ואב לשלוש בנות, ישמש כממלא מקום עד סוף חודש יוני 2021 או עד למינוי מפכ"ל קבוע.

שמו של שבתאי, מפקד מג"ב עלה לראשונה כמועמד למפכ"לות בשנת 2017, אז נפסלה גם כהונתו של צ'יקו אדרי. כעת, אחרי כמעט חמש שנים במג"ב, ולפני כן כשלושים שנה במשטרת ישראל בה שירת תחילה כלוחם ימ"מ ובהמשך מפקד תחנה ומפקד שני מרחבים, עלה שמו לוועדה בהמלצת השר לביטחון פנים אמיר אוחנה. במהלך שירותו נפצע שבתאי מספר פעמים במהלך פעילויות מבצעיות, לאחריהן קיבל את עיטור המופת בשנת 1995 ואת עיטור האומץ בשנת 2004. שבתאי בעל תואר ראשון במנהל עסקים ותואר שני בחינוך.

אוחנה ראה בו מועמד ראוי כמי שמכיר את עבודת המשטרה מבפנים, וכמי שעשה כמה תהליכים במג"ב והפך אותו לחיל עם אחוזי מוטיבציה לגיוס גבוהים. דוגמה שמעידה על כך היא למשל תגובתו לתחקיר "המקור" ברשת 13 על "כנופיית מג"ב": סיפורם של 5 שוטרים ששדדו באלימות קשה שב"חים ותיעדו את המעשים. עם תום החקירה על ידי מח"ש הודחו הלוחמים והוחזרו לצה"ל וכעת הם עומדים למשפט. עם פרסום התחקיר לפני כחודשיים, שבתאי עצר את כל האימונים והושיב את לוחמיו לצפות בתחקיר זה.

משטרת ישראל מתפקדת כבר יותר משנתיים בלי מפכ"ל אלא רק עם ממלא מקום התפקיד. דבר שבכירים לשעבר בשירות טוענים שהוא הרסני עבור הארגון. גם מקרה זה, כמו עשרות מקרים אחרים, הצדדים בממשלת האחדות מנצלים על מנת לגייס רווחים פוליטיים, ובינתיים נדמה שהארגונים והמשרדים החשובים במדינה נפגעים על חשבונם וכתוצאה מכך בסופו של דבר, אנחנו האזרחים.

The post מפכ"ל על תנאי: כיפופי ידיים מעכבים את המינוי appeared first on מקור ראשון.

עשרים שנה חלפו מיום שסיימה רעיה ברוקנטל את "בצלאל", אבל היא עדיין זוכרת את המרצה שדימה את א־לוהים למיקי מאוס, שהרי שניהם "דמויות שאינן קיימות". ברוקנטל, אולי היוצרת הדתית המוכרת ביותר בעולם האמנות המקומי, הייתה בין הסטודנטים הדתיים הראשונים שלמדו באקדמיה לאמנות ועיצוב. בן זוגה שלום הגר, במאי ותסריטאי שלמד ב"סם שפיגל", זוכר את עצמו מתרץ שוב ושוב בתחילת דרכו בבית הספר לקולנוע למה הגיבורים שלו חובשים כיפה. האמנית הדסה גולדויכט שלמדה בבצלאל לפני 20 שנה והשלימה תואר ראשון באמנות מביה״ס לעיצוב ברוד־איילנד ותואר שני מביה״ס לאמנות חזותית בניו־יורק, מספרת שהייתה צריכה להתמודד עם כל הסטריאוטיפים שיש על נשים דתיות. כשהשתלמה בחו"ל הייתה חיה שבועות ארוכים על פירות וירקות. כשאודהליה ברלין למדה ב"רימון", היא לא השתתפה בתחרות "שירימון", שכן לא רצתה להופיע בפני גברים, ונמנעה מהסצנה החברתית שכוללת לא מעט חיבוקים ונשיקות כדבר שבשגרה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– מתחמקים מאחריות: נבחרינו מנהלים ועד עמותה במקום מדינה

– מרוסיה באהבה: ארוחה עם טעם של געגוע

– ורד בורוכובסקי: "ההצלחה בשחייה חנקה אותי במובן מסוים"

כיום צעירי המגזר הדתי אינם מחזה נדיר כל כך בבתי הספר הגבוהים לאמנות, ומספרם הולך וגדל. הם מגיעים לשם כדי ללמוד במקומות המקצועיים והוותיקים, ולא מפחדים מהמפגש עם הזר, מה שמוביל לשאלה האם יש צורך בבתי הספר המגזריים לאמנות. בראשית הייתה מכללת "אמונה" לאמנויות וחינוך, אחר כך אורי אליצור ז"ל יזם את הקמתו של בית הספר לתקשורת (ולימים לקולנוע) "מעלה". באותן שנים התעוררה התעניינות בתחום, בין השאר בעקבות מאמרו של הרב יעקב מדן "וכיתתו חרבותם לעטים" וקריאתו של אורי אורבך ז"ל "הטובים לתקשורת". שנים אחרי כן הגיע "מזמור" למוזיקה, ולימים הוקמו "פרדס" לאמנות חזותית ובתי ספר מגזריים נוספים.

הרב מרדכי ורדי: "ההצדקה של בית ספר ייעודי לקולנוע היא רק אם מתפתחת בו אסכולה של אמנות מסוג אחר, ונוצרים שם סרטים שמוטבעים בחותם ייחודי. זו צריכה להיות המדיניות, כי אם המקום רק מבטיח מעטפת דתית כדי לשמור על התלמידים, זה לא מחזיק"

"אני חושבת שבתי ספר מגזריים מתאימים לשלבים התחלתיים של התפתחות אמנותית ויכולים להיות משמעותיים בתור שלב מעבר. שלב זה הוא לעיתים קרובות נצרך ממש ובלעדיו סטודנטיות וסטודנטים רבים לא יקבלו את האישור מסביבתם הקרובה ללמוד אמנות", אומרת הדסה גולדויכט, שמלמדת במוסדות מגזריים וכלליים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0_201811_59_53-120x86.jpg 120w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201811_59_53-750x544.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אלירן מלכה, יוצר "שבאבניקים" ובוגר ביה"ס מעלה, אומר שיש יתרון ללימוד ב"חממה" מגזרית: "לימודי קולנוע זה לא הנדסה או משפטים, זה לא ללמוד ידע ולפלוט ידע, אלא לעבור תהליך אישי שדורש התבגרות אישית וחשיפה, וצריך לעשות את זה במסגרת שתרגיש בה מוגן כדי לצאת אותנטי". ואילו רעיה ברוקנטל אומרת: "אני מרגישה שבבתי ספר שמתנהלים מקצועית באופן אחראי ואמנותי, ובאופן שדורש מהתלמידים לעמוד בקריטריונים של יצירה ומחויבות ליצירה, יש סיכוי טוב יותר לאנשים לצאת יוצרים, ואני לא בטוחה שכל המקומות כאלו".

מגבלה או מנוע יצירתי?

"השנה הבן שלי התחיל ללמוד קולנוע במכללת ספיר. הוא מוזיקאי ויש שם מסלול ייחודי של מוזיקה ופסקול לסרטים, ואני עודדתי אותו ללמוד שם, כי אני לא רואה בעיה בכך שזה לא מקום דתי" – את הדברים המפתיעים אומר הרב מרדכי ורדי, רב היישוב ראש־צורים בגוש עציון, מנהל אמנותי של קרן הקולנוע "שומרון" וממייסדי בתי הספר הגבוהים לאמנות במגזר הדתי. הוא שימש ראש מגמת תסריטאות בביה"ס לקולנוע מעלה במשך 20 שנה (עד 2019), והיה ממקימי בית הספר למוזיקה "מזמור", בית הספר לאמנות "פרדס" והאולפנה לאמנויות "הללי". הוא עצמו במאי, תסריטאי ומפיק, ונמצא כעת בשלבי עריכה של סרט עלילתי באורך מלא. "ההצדקה של בית ספר ייעודי לקולנוע היא רק אם מתפתחת בו אסכולה של אמנות מסוג אחר, ונוצרים שם סרטים שמוטבעים בחותם ייחודי. זו צריכה להיות המדיניות, כי אם המקום רק מבטיח מעטפת דתית כדי לשמור על התלמידים, זה לא מחזיק".

רעיה ברוקנטל (מימין): "בעיניי מי שבוחר מקום דתי צריך לראות בו הזדמנות ולא רק פשרה או מקום לפתור לך בעיות כיוצר. יש שם אווירה מיוחדת, ואתה לא חייב לעסוק דווקא בנושאים דתיים, אלא להפך, יש כר פורה של ניואנסים ודיוקים ואפשרות ליצור בתוך מרחב שאתה לא צריך לנמק"

היית שותף בהקמת בתי ספר מגזריים לאמנויות. מה השתנה?

"המוטיבציה העיקרית מבחינתי הייתה להקים בתי ספר לאמנות שמותאמים לצעירים דתיים כדי להצמיח יצירה יהודית אותנטית. לשם כך צריך מקום לאמנים שיש להם בסיס רוחני משותף, והנהלה ומורים שמעוררים השראה, שמכוונים לפתח את הכיוון הזה. התקווה שלי הייתה שתיווצר אסכולה של אמנים שמחוברים אל המקורות. הדוגמה הכי טובה לזה היא חבורת השירה 'משיב הרוח'. בעיניי הם דוגמה להצלחה של אסכולה שצומחת מתוך המגזר וגם הצליחה להביא משהו חדש ומרענן".

מה בעיניך הקושי של סטודנט דתי לקולנוע בבית ספר כללי? הרי אין לנו בית ספר נפרד לראיית חשבון, ולא בית ספר נפרד למשפטים. למה אמנות היא "בעייתית" יותר?

"זה לא העניין של הקושי. אני עשיתי תואר שני בקולנוע באוניברסיטת תל־אביב. אני זוכר שהייתה לי תחושה שאני 'האחר' בסביבה הלימודית הזו. אחד התרגילים הראשונים בחוג היה לביים סרט קצר בנושא '40 שנה לכיבוש'. הסתכלתי ימינה ושמאלה ואני המתנחל היחיד בכיתה. אבל הייתי כבר אחרי גיל 40 ולכן יכולתי אפילו לחגוג עם המעמד הזה של 'האחר', כי הייתי מגובש בתפיסת העולם שלי ובכיוון היצירתי. גם היה מסקרן להכיר את 'מדינת תל־אביב', וגם הם הסתקרנו להכיר אחד כמוני. מבחינה לימודית ומקצועית החוויה בתל־אביב הייתה טובה מאוד, הבאתי משם כלים ליישום במעלה וגם נוצרו חיבורים אישיים מיוחדים, אבל מבחינת החוויה של חבורה יצירתית זה לא היה שם".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02009_44_22-3-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

איך מלמדים אמנות "מצונזרת"? כשאי אפשר להראות כל סרט/סדרה, או אפילו לדון על סדרות בעלות אופי מיני וכו'?

"זו שאלה לא נכונה, כי בכל מקום אמנות היא מצונזרת כך או אחרת, לפי מה שמקובל באותה סביבה תרבותית. למשל בסרט האחרון שצילמתי לאחרונה, סרט עלילתי באורך מלא, לא קיבלתי אישור לצלם סצנת 'כפרות' עם תרנגול, בטענה לפגיעה בבעלי חיים, למרות שרק מדובר בהחזקת תרנגול מעל הראש. לכל סביבה תרבותית יש גבולות משלה. לפני שנים ישבתי בפאנל עם יאיר גרבוז וגדי טאוב. גרבוז טען שאמן דתי זה דבר והיפוכו כי יש לו צנזורה עצמית, ואמן חייב חופש מוחלט. אז גדי טאוב שאל אותו האם החופש האמנותי שלו יוכל לאפשר לו לצייר ערבי כרוצח. בעניין שלנו, ברור לי שערך הצניעות בכלל לא מפריע לעשות קולנוע. במאים איראנים שאני עוקב אחריהם כמו מג'יד מג'ידי שעשה את 'ילדי גן העדן', עבאס קיארוסטמי שעשה את 'טעם הדובדבן' או אסגאר פרהאדי שהסרט שלו 'פרידה' זכה באוסקר מול 'הערת שוליים', ובצדק, עושים סרטים נפלאים עם קודים נוקשים מאוד של צניעות. הבמאי הרוסי אנדריי טרקובסקי כתב בספר 'לפסל את הזמן' שרק אמן דתי יכול לעשות אמנות בעלת ערך. אז בעיניי דווקא הדת והאמונה הם מנוע יצירתי. זה ברור לכל מי שמכיר קולנוע לעומק".

אם נתייחס לבית ספר מעלה שעבדת בו שנים רבות, כמעט 30 שנה אחרי שהוקם, לא צריך יותר משתי ידיים כדי לספור את כמות הבוגרים שהגיעו לעמדות בכירות. למה בעצם לא ראינו יותר בוגרים מצליחים? זה בגלל חוסר מקצועיות של בית הספר או שמא מדובר בקושי להשתלב בברנז'ה סגורה?

"אמרתי כבר שאני היום בכלל לא קשור ל'מעלה', ואני מעדיף לא להתייחס למה שקורה שם. אבל לגבי השתלבות דתיים בתעשייה, יש לי ניסיון אישי, ומאז סיום התואר השני בתל־אביב אני עושה סרטים בשרשרת וגם הייתי לקטור בקרנות הקולנוע. לא מצאתי בתעשייה אפליה מכוונת נגד יוצרים דתיים. נכון שלדתיים יש אתגר במיוחד בתחום הקולנוע, שזה תחום שדורש תקציבים גבוהים, והבמאים נדרשים להיות קומוניקטיביים גם מול צופים חילונים. זה דורש יצירתיות, צריך לתווך את עולם התורה לקהל שאינו מכיר את המושגים, בעוד שהבמאי החילוני מביא עולם שמוכר לכולם. זה יכול גם להגביל לפעמים, כי צריך להסביר הרבה דברים שבתוך החברה הדתית מובנים מאליהם. נכון שכדי לשכנע לקטורים לתמוך בתסריט דתי זה חייב להיות תסריט ממש־ממש טוב. במקום שבו אני נמצא היום, כמנהל אמנותי של קרן הקולנוע 'שומרון', גם יוצר קולנוע דתי יקבל את כל ההבנה והתמיכה".

לדבריו, "במזמור ובפרדס יש הכוונה של אמנות יהודית על ידי מנהלים שהם אמנים תורניים, ורואים את זה בקונצרטים ובתערוכות. לאיציק וייס ב'מזמור' קל יותר כי יש מסורת של מוזיקה יהודית, וגם יש הרבה מוזיקאים דתיים ברמה גבוהה מאוד. ב'פרדס', המנהל פורת סלומון ממש חוצב דרך חדשה לחבר את האמנות הפלסטית ליהדות, וזו ממש שליחות קדושה בעיניי".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 01917_37_00-3-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

גולדויכט, אמנית ומרצה לאמנות, יוצרת מתוך העולם שבו גדלה, והעולם היהודי־דתי נוכח ביצירתה. אין לה תשובה מוחלטת לשאלה האם יש צורך בבתי ספר מגזריים, אבל מתוך עבודתה עם לא מעט נשים דתיות וחרדיות, היא מאמינה שיש להם מקום.

"נשים רבות בעולם הדתי והחרדי שיש להן צורך וכישרון אמנותי אדיר זקוקות לאישור ותמיכה של הוריהן או של בני הזוג שלהן, שלא לדבר על עזרה כלכלית, כדי שיוכלו בכלל לבחור בתחום הזה. כך שבתי ספר מגזריים צריכים להיות מרחב משמעותי שבו סטודנטית יכולה להתנסות ולהתפתח בתחום שללא בתי הספר האלה לא יותר לה להיכנס אליו. גם מבחינה אמנותית וגם בהקשר של היכולת להתפרנס מאמנות לאחר הלימודים, צריך להבין את השדה לעומק, ובוודאי אם הכוונה העתידית היא ללמד ולתווך את הנושאים הלאה. היו לי כמה וכמה סטודנטיות במשך השנים שהתחילו בבית ספר מגזרי ועברו לבצלאל בשלב כלשהו. סטודנטים דתיים בבצלאל זה כבר ממש לא עניין נדיר כפי שהיה בעבר. כדי לקבל השכלה שתהיה משמעותית וטובה מספיק, חשוב וצריך לצאת החוצה. ואגב, זו עצה שאני נותנת גם לבוגרי בצלאל. בכל מקום שאתה נמצא בו, חשוב לא להישאר בתוך בועה אלא להרחיבה שוב ושוב. אמנות היא תהליך לימוד מתמשך שלוקח חיים שלמים".

שאלה שלא מפסיקה להישאל

ברוקנטל, בת 45, היא בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל. היא רושמת ויוצרת מיצבים ועבודות וידאו הנוגעים בזהות יהודית, בנושאים כמו כשרות, גוף ולבוש. בן זוגה, הבמאי והתסריטאי שלום הגר (46), הוא בוגר סם שפיגל ובעל תואר שני בקולנוע. השניים נשואים מ־2003 והורים לשלושה ילדים. הם לימדו במהלך הקריירה שלהם במגוון מוסדות, מה שנותן להם פרספקטיבה רחבה על הנושא. ברוקנטל לימדה במעלה, במכללת תלפיות, במכללה בבית וגן ובסם שפיגל; כיום היא מלמדת במכללת אמונה וב"פרדס".

ד"ר אפרת גרוסמן: "לימוד אמנויות שונה מאוד מלימודי משפטים, חינוך או כל מקצוע אחר שפופולרי במגזר. הלימודים במקצועות האלה דורשים צלילה אל האדם פנימה והבאת עולמו האישי אל הזרקורים"

"השאלה האם ללכת ללמוד במקום מגזרי או ללמוד במקום כללי היא שאלה שלא מפסיקה להישאל", היא אומרת. "יש משהו בדבר הזה שהוא דינמי. קודם כול, מטבע הדברים, כל אחד בוחר את מה שטוב לו. כל יוצר מגיע מעולם משלו, מהרכב משפחתי, רוחני, מכל מיני מצבים, ובסופו של דבר כל אחד עושה מה שמתאים לו. כנקודת מוצא, אמנים באופן כללי יכולים לצאת מכל מיני מקומות, מהמרכז של הדברים, ומהאזוטריה – המקומות המגזריים יכולים להיחשב כאזוטריה מול המקומות המרכזיים – אבל אף פעם לא אגיד 'רק סטודנט במקומות האלו והאלו יצליח'. אם אני אומרת משפט כזה זה חוטא לכל מחשבה על יצירה באופן כללי. מצד שני, אי אפשר להכחיש שכשאתה נמצא בליבה של האמנות, אז חבריך לכיתה הופכים להיות הקולגות שלך, ויש בנייה נכונה של קריירה כשאתה לומד במוסדות המרכזיים. בעבר ההכוונה המגזרית במוסדות הדתיים לאמנות הייתה למקצועות הוראה ופחות לאמנות, יותר לגידול משפחה ופחות לחיי יצירה שיש להם מחירים מסוימים. היום יש סינתזות, וקל יותר לשלב בין הדברים. בגלל שהמגזר נכנס למקומות רוחניים ויצירתיים כיעד משנות התשעים, יש אפשרות לחיות בסינתזה ולהיעשות אמנית גם אם את באה ממקום מסוים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2018/08/פורת-סלומון-150x150.jpg 150w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2018/08/פורת-סלומון-75x75.jpg 75w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2018/08/פורת-סלומון-750x751.jpg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2018/08/פורת-סלומון-90x90.jpg 90w" sizes="(max-width: 959px) 100vw, 959px" />

כשהיא עצמה הייתה צריכה לבחור מוסד, לא הייתה לה התלבטות – למרות שהגיעה מאולפנה וממדרשה. "הגישה שלי כסטודנטית הייתה 'חס וחלילה מקום מגזרי', קודם כול חיפשתי את המקצועי. נמשכתי לאווירה הבוהמיינית. גם אני וגם שלום גדלנו על ערכי 'תורה עם דרך ארץ', והבנו שאם מבחינה מקצועית אנחנו רוצים להגיע לרמה הגבוהה ביותר, נבחר במוסד שהוא הטוב ביותר ולשם נשאף, ונשמור על זהותנו".

הגר מציין: "השאלה אם ללמוד במקום מגזרי או כללי היא דבר מאוד אישי ושונה אצל כל אחד. זו לא החלטה גורפת, ואין כאן טוב או לא".

הגר למד קולנוע בסם שפיגל ובאוניברסיטת תל־אביב, ולימד שנים רבות במעלה. "לקראת השיחה שלנו נזכרתי בשבוע הראשון שלי בטירונות במסגרת ההסדר, כשהביאו לנו הופעה של להקה צבאית. התיישבנו בהופעה, ובלהקה היו שתי זמרות, אז מישהו מהמחלקה קם ואמר 'כולם החוצה' וכולנו התיישרנו איתו ויצאנו. המפקדים כעסו וקיבלנו עונש והיה בלגן. כשאתה נמצא במסגרת דתית עם חבר'ה דתיים, אתה מתיישר לפי המחמיר. אם אני אגיע לבית ספר מגזרי ויהיו נושאים שמבחינתי מרתק לעסוק בהם, אבל מבחינת מישהו אחר הם טאבו, ארגיש הרבה יותר מוגבל. כשהתחלתי ללמוד, 'סם שפיגל' היה כבר בית ספר מצוין ו'מעלה' היה בחיתוליו. הבחירה שלי הייתה להגיע למקום שבו אני אתמודד עם השאלות שלי בעצמי ואבין את הגבולות שלי בעצמי".

אודהליה ברלין: "בציבור הכללי היחס לאמנות כבר בתיכון הוא אחר, באים בוגרי 'תלמה ילין' שאכלו אותי בלי מלח. הם מאוד־מאוד מכווני מטרה, זה קורה פחות בציבור הדתי. הרמה של המוסד גבוהה לא רק בגלל המורים אלא גם בגלל התלמידים"

כאיש קולנוע, הגר מרבה לצפות בסרטי סטודנטים, ולתחושתו "הסטודנטים של סם שפיגל כבר עושים את הסרטים של מעלה טוב יותר. הרוח של מעלה מהבחינה זו לצערי די נעלמה. כי את רואה במקומות אחרים סרטים שעוסקים בנושאים שלכאורה עבורם מעלה הוקם".

בשנה השנייה של הגר בסם שפיגל, מנהל ההפקה קבע עבורו הפקה בשבת. "היה ויכוח קצר שנגמר מהר, והוא הבין שאני לא אעבוד בשבת. זה היה ברור". אירוע קצת יותר מורכב היה כשהציג את סרטו הראשון בפני ועדת הוראה, וחבריה שאלו אותו 'למה הגיבור שלך דתי'. "מבחינתי אני לא צריך להסביר למה הגיבור שלי דתי, כמו שבמאי חילוני לא יסביר למה הגיבור שלו חילוני, כי זה העולם שלו. מבחינתם אני צריך לתת סיבה תסריטאית לזה, ומבחינתי זה היה מובן מאליו. זה חוזר אליי הרבה. אם אני בוחר גיבור דתי, תמיד יש שאלה סביב זה. היום זה פחות מעורר שאלה, יש יותר סדרות על דתיים, וכבר פחות שואלים על זה. בסופו של דבר אם אתה כותב יפה, יש לך דמויות יפות ושחקנים שמאמינים בך ומוכנים להשתתף בהפקה שלך, אז השאר מצטרפים".

ברוקנטל גדלה במשפחה דתית בלב תל־אביב, והיא זוכרת את ההלם הגדול שלה כשנכנסה לבצלאל והבינה שהיא פשוט לא דוברת את השפה: "זה לא שהגעתי מאיזה מקום סגור שלא מכיר חילונים, ועדיין הייתי צריכה ללמוד את השפה האמנותית". נוסף על כך היא זוכרת את האתגר נוכח החברה המעורבת, למרות שלא גדלה בחברה עם הפרדה קפדנית. "עדיין זו הייתה ממש כמו חוויית הגירה. ללמוד שפה, ללמוד קודים חברתיים. בסופו של דבר, היותי מיעוט זה דבר שקרה בעיקר בראש שלי, אף אחד לא התייחס אליי לא יפה ולהפך – חברויות נפלאות וקשרי יצירה נוצרו. גיליתי בדיעבד שהיה אפילו מורה שלא הכניס מודליסטים גברים כי ידע שאני בכיתה. הוא לא אמר לי ופשוט הביא רק נשים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/01/קרדיט-מכללת-אמונה-750x596.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אחד הדברים שכן הרגיזו אותה היה העניין הפוליטי של ימין־שמאל. היא למדה בתקופה הסוערת שאחרי רצח רבין, והאווירה הייתה טעונה מאוד. היא עדיין זוכרת את השפה האלימה והבוטה שאחד מהמרצים השתמש בה בטקס רשמי כשדיבר על הרצח.

"שנינו סיימנו ללמוד בראשית שנות האלפיים, לא הייתה הזהות האחרת של דתי כזהות מובחנת מבחינה תרבותית בשיח. היום כשסטודנט דתי מגיע למקום אמנותי כמיעוט הוא מביא את הזהות וה'אחרות' שלו. אגב, כשמדברים על האחר זה יכול להיות מבחינת זהות מינית, מגדרית, מגזרית, לאומית או דתית. סטודנטיות דתיות בבצלאל חוו את הלימודים ב'אחרות' שיש לה רקע, הסבר ולגיטימיות, גם אם זו אחרות. אצלנו בימים ההם זו לא הייתה זהות, אלא זרות. זה היה יותר קשוח".

לדברי ברוקנטל, עשור אחרי שהיא סיימה את בצלאל, היא כבר פגשה במסדרונות הרבה יותר יוצרות דתיות. "זה השתנה מאוד מזמני, תהליך שפשוט קרה". לצד זאת היא מעריכה בתי ספר מגזריים כמו פרדס ומכללת אמונה, שהיא מלמדת בהם. "בעיניי מי שבוחר מקום כזה צריך לראות בו הזדמנות ולא רק פשרה או מקום לפתור לך בעיות כיוצר דתי. יש שם אווירה מיוחדת, ואתה לא חייב לעסוק דווקא בנושאים דתיים, אלא להפך, יש כר פורה של ניואנסים ודיוקים ואפשרות ליצור בתוך מרחב שאתה לא צריך לנמק. נניח שהייתי מציירת פורטרט של שלום והייתי מציירת גם כיפה. הכיפה שם כי זה הפורטרט, אני לא צריכה לנמק. במובן הזה יש התקדמות גדולה במקומות כמו מכללת אמונה ופרדס. יש מקום ליצירה במרחב, ולא רק לשרוד את התחום.

"אם סטודנט דתי ישאל אותי לאן ללכת, אני לא אענה לו. אני אשמח שיש מקומות שהם דתיים, שהם לא חייבים להתפרק ולחוש קושי, כי לי בהחלט היו רגעים מורכבים. לכן אני לא בטוחה שהדרך שלי היא הדרך היחידה. אני שמחה שיש מקומות שמאפשרים לא רק להתמודד, אלא גם לאפשר לדון בחוויה הדתית. נפתחה כאן פלֶטה של אפשרויות שאפשר לפתח אותן. עם סטודנטים בפרדס אני עוברת חוויית למידה מדהימה, עם עולם רוחני מפותח".

ד"ר אפרת גרוסמן, ראש המחלקה לתקשורת חזותית והמסלול הבינתחומי ב"אמונה"-האקדמיה לאמנויות ועיצוב בירושלים, אומרת: "לימוד אמנויות שונה מאוד מלימודי משפטים, חינוך או כל מקצוע אחר שפופולרי במגזר. הלימודים במקצועות האלה דורשים צלילה אל האדם פנימה והבאת עולמו האישי אל הזרקורים, ויש משהו נוח בחברה שמקבלת אותך כמו שאתה, שמבינה את ההתלבטויות, הקשיים, השפה, אורח החיים והלבוש. הסביבה הנוחה מאפשרת לעסוק ביצירה מבלי להסביר, להתנצל או להיות איש השיווק של המגזר, המגדר או הקב"ה".

"המשורר אברהם שלונסקי כתב: 'כותלי ביתי אינם כחיץ לי ביני לבין עולם'. בשום צורה אין כאן התרחקות מהתמודדות ומנושאים שנויים במחלוקת", מדגישה גרוסמן, בעצמה בוגרת המחלקה. "הנושא המגזרי עולה לא אחת והמתח בין הקול הייחודי והאישי לקול המגזרי הדורש ליישר קו נראה בעבודות. היצירות פעמים רבות מעלות שאלות על משמעות החיבור למגזר הדתי – האם הוא גזירת גורל בעלת נקודת מוצא אחידה ויעד מוגדר, או שהוא משא שלעיתים יש לסחוב ולעיתים אפשר להרפות ממנו.

"כמי שלימדה הרבה שנים במוסדות שאינם מגזריים, יכולתי לראות את הקשיים של הסטודנטים הדתיים לפני הגשות גדולות בימי ראשון, השתתפות באירועים של המחלקה, מרתוני רישום, פיסול ועוד. אני מאמינה שהלימודים ב'אמונה' מאפשרים סוג של אינקובציה שהכרחי לעולם היצירה האישי".

בראש ובראשונה בגרות

את אלירן מלכה, הבמאי והתסריטאי של "שבאבניקים" ו"הבלתי רשמיים", אני תופסת באמצע צילומי העונה השנייה של הסדרה המצליחה. היום הוא ללא ספק מהשמות המוכרים שהצמיח בית הספר מעלה בתעשייה, אולי המוכר שבהם. כשאני מספרת לו שהתלבטתי בין שיחה איתו ובין שיחה עם חוה דיבון ולייזי שפירא שיצרו את "סרוגים" או שיחה עם אורי אלון שיצר את "שטיסל", כי הם אולי ארבעת השמות הכי מוכרים שהצמיח בית הספר, הוא אומר שלא נכון יהיה לשפוט את "מעלה" בצורה הזאת. "קולנוע זו תעשייה גדולה עם הרבה עובדים, שם כולל להרבה סוגי עבודות. גם בבתי ספר כלליים לא כולם מגיעים ליצור סדרה או סרט שמגיעים לקהל הרחב. זו תעשייה שיש בה מעט מקום, ובהרבה בתי ספר תראי מעט מאוד אנשים שהגיעו להכרה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201815_39_56-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הוא עצמו התלבט היכן ללמוד. "אני מאמין בגישה של חיים מעורבים. אני לא מאמין בשכונות לדתיים לבד, אבל יחד עם זאת יכול להיות שבקולנוע כן יש חשיבות לבית ספר מגזרי. בית ספר לקולנוע צריך להיות מקום שלאדם נוח מאוד בו. אתה צריך לעשות את זה במסגרת שתרגיש בה מוגן כדי לצאת אותנטי".

וככה הרגשת ב"מעלה"?

"הרגשתי שם טוב מאוד, לא תחרותי. הרגשתי שיש שם קבוצת אנשים שיכולה להיפתח ולדבר זה עם זה. אמנות זה תחום שאתה צריך להרגיש בו מוגן, וכך הרגשתי שם. המוקש הברור שצריך להיזהר ממנו הוא לא ללכת לתוך אג'נדה מוכרת, לא להתעסק רק בדתיוּת, אלא ללכת על משהו מעבר לזה. בגדול הייתה לי שם חוויה טובה ואני ממליץ עליה".

אתה לא חושב שיוצר צריך לחוות יותר מפגש עם האחר?

"מצד אחד יוצר צריך להיפגש עם הרבה דברים כדי לאוורר את עצמו, ומצד שני הוא צריך להרגיש מוגן ובטוח. אם הייתי הולך למקום אחר ומשקיע אנרגיה ב'להתערבב' הייתי מרגיש פחות בטוח. כל אחד צריך לשאול את עצמו איפה הוא נמצא. ברור שצריך לא להצטמצם, אבל מהחוויה שלי דווקא ההצטמצמות עזרה לי יותר.

"מעבר לכל זה אני חושב שלימודי קולנוע מצריכים בגרות. לא צריך ללמוד קולנוע בגיל 20. נכנסתי למעלה בגיל 26 עם שני ילדים וסיימתי בן 30 עם ארבעה. לא כל האמנויות הן כאלה. קולנוע מצריך יותר בגרות, כתפיים, סבלנות ומתינות. בסופו של דבר אני חושב שהסיבה לכך שאנשים מסוימים מצליחים בתחום ואחרים לא קשורה לשאלה אם כוח הרצון שלהם חזק מאוד. מי שהולך ללמוד קולנוע בגלל לחץ חברתי או כי הוא למד את זה בתיכון וזה נראה לו נחמד, אני לא בטוח שיצליח".

אלירן מלכה: "מצד אחד יוצר צריך להיפגש עם הרבה דברים כדי לאוורר את עצמו, ומצד שני הוא צריך להרגיש מוגן ובטוח. אם הייתי הולך ללמוד במקום אחר ומשקיע אנרגיה ב'להתערבב', הייתי מרגיש פחות בטוח. כל אחד צריך לשאול את עצמו איפה הוא נמצא"

נטע אריאל, מנהלת בית הספר "מעלה", מזדהה עם הדברים שאומר מלכה. "אני חושבת שכשאתה יוצר אמנות וכשאתה לומד אמנות, מעבר למרחב המקצועי אתה צריך להיות במרחב שיאפשר לך להרגיש טוב עם עצמך, שאנשים סביבך יבינו אותך, שלא תהיה אאוטסיידר. כשאתה יוצר בסביבה לא מוכרת, הרבה פעמים מלווה את העשייה שלך חוסר ביטחון עצמי. אתה מרגיש אאוטסיידר, הגעת מעולם אחר, הסיפורים שלך אחרים".

ובכל זאת יצירה דורשת גם להכיר את האחר, להיפתח לעולם.

"לפני 30 שנה למדו במעלה רק אנשי הציונות הדתית, אבל הוא צמח לבית ספר מקצועי לקולנוע שמחובר לעולם התוכן הדתי. לומדים כאן אנשים על הרצף מדתל"שים ועד חרדים, כשלכל אחד ההזדמנות לספר את הסיפור שלו, וגם לכבד את המקום".

טוב שיש אפשרות בחירה

אודהליה ברלין היא יוצרת ומוזיקאית מוכרת במגזר שממלאת אולמות, ובכל זאת, בגיל 36 היא החליטה להתמקצע והלכה ללמוד בבית הספר "רימון" למוזיקה. היא רצתה להגיע למקום שבו לא תישא על גבה את הטייטל "הבת של מוסא ברלין" ו"היוצרת המגזרית", לכן בחרה דווקא ברימון ולא במקום מגזרי. מהר מאוד היא גילתה שאף על פי שהיא כבר יוצרת מוכרת ומוערכת, יש לה מה ללמוד מחבריה ללימודים. "בציבור הכללי היחס לאמנות כבר בתיכון הוא אחר, באים בוגרי 'תלמה ילין' שאכלו אותי בלי מלח. הם מאוד־מאוד מכווני מטרה, זה קורה פחות בציבור הדתי. הרמה של המוסד גבוהה לא רק בגלל המורים אלא גם בגלל התלמידים. אישית חיפשתי גיוון; רציתי ללמוד עם אנשים שונים ממני בחשיבה וברקע. אם הייתי בת 20 הייתי בוחרת ללמוד במזמור, זה גיל שצריך בו את החיבוק וההכוונה, אבל בגילי אפשרתי לעצמי לשחרר".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 11_46_33_v0.1-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

העניין ההלכתי, לשיר בפני גברים, לא היה מבחינתך בעיה?

"כשלומדים זה חלק מהלימוד. לא הופעתי שם בהופעות שהיו בפני קהל, אלא למדתי. באתי ממוקדת מאוד. הקריירה שלי היא לנשים ואני אוהבת את האנרגיה בהופעה מול נשים, מבחינתי להיכנס לתחום של הופעות מעורבות זה לחצות את הגבול. מעבר לכך מי שרוצה לשמור נגיעה זו בעיה בשבילו, כל התרבות של חיבוקים ונשיקות, זו שפה שהיא שגורה מאוד שם. אגב, בתור צעירה, אם הייתי באה, הייתי חושבת שאין לי עתיד. בתור בוגרת את מבינה שיש אנשים שטובים יותר, אבל לי יש את המקום שלי. לאנשים צעירים זה יכול להיות ממש מבלבל".

היא זוכרת גם חוויות לא פשוטות, כמו הפעם שבה התבקשו לכתוב מתוך דמות, "וכל הדמויות שהמרצה נתן היו אנסים או רוצחים. החלטתי שאני לא מגישה את התרגיל. יום קודם מישהי אמרה לי, 'למה את חושבת שאת מהדוגמאות שלו, תביאי מהעולם שלך'. כתבתי על אחי שעם תסמונת דאון, הרגשתי שזה פורץ משהו מתוכי. בגלל שבאתי לא בגיל שבאים בו לסצנה חברתית, אז לא ישבתי על הדשא כל היום. אם הייתי בסצנה, היו יותר התמודדויות – לטוב ולרע".

ברלין מאמינה שיש מקום ללמוד בכל סוגי המוסדות, ועצם קיומם של מוסדות דתיים מבורך. "אני רואה במוסדות המגזריים ברכה גדולה, זה נותן מקום לכל אחד לבחור. ב'מזמור' למשל עושים דברים מדהימים, הם שינו את המוזיקה. למרות ש'רימון' קיימים 40 שנה והם עשור, הם עשו מהפכה במוזיקה הישראלית וגם ביהודית. בסוף כולנו הולכים קדימה, לכן טוב שיש בחירה, היא מאפשרת לכל אחד למצוא את המקום שלו".

The post האם עדיין צריך בתי ספר מגזריים לאומנויות? appeared first on מקור ראשון.

אחרי שנים של חיפוש, ורד בורוכובסקי כבר מוכנה להוציא את המילים "חזרה בתשובה" מהפה. "מבחינתי חזרה בתשובה זו חזרה לעצמך, ואני רוצה לגלות מי זו ורד באמת. אני רואה המון דברים יפים בדת היהודית ומחפשת דברים שקשורים יותר לרוח ולנפש", היא מספרת היום. לתהליך ההתקרבות לדת קדמו טלטלות רבות שחוותה שחיינית העבר, זו שנחשבה למטאור בשמי הענף בישראל ורשמה קריירה מצליחה אבל קצרה יחסית.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– דיפלומטים מדורות: קיצור תולדות היהודים המשפיעים

– השיטה החדשה של הפוליטיקה פועלת נגד ממציאיה

– פטיש יפוצץ סלע: כתבי חז"ל הנסתרים נחשפים

העפלה למשחקים האולימפיים היא חלומם של ספורטאים רבים. המקרה של בורוכובסקי – ששלטה בבריכה הישראלית בתחילת שנות האלפיים, החזיקה בו־זמנית בשישה שיאי ישראל וייצגה את המדינה בשתי אולימפיאדות – הוא יוצא דופן מהבחינה הזו. "בגלל העובדה שהייתי רק בת 16 לא הספקתי אפילו לחלום להגיע למשחקים האולימפיים, זה פשוט קרה לי", היא משחזרת את דרכה למשחקי סידני 2000, "הייתה לי עונה טובה מאוד באותה שנה. בקיץ סיימתי שמינית בגמר אליפות אירופה בהלסינקי במשחה ל־100 מטר פרפר, שם השגתי את הקריטריון האולימפי ושברתי את השיא שלי, ופשוט שלחו אותי למשחקים".

"עכשיו כשאני רחוקה כל כך משם ואין לי שוב מוטיבציה להתחרות בכלום, אני מנסה להבין מה דחף אותי כל כך בימים האלה. אני חושבת שבסופו של דבר מה שמניע אותך זה האגו. אתה מצליח, אתה והאגו שלך מרגישים טוב, אתה ממשיך, אתה מרגיש שיש לך משמעות ומטרה, אבל זה בעצם הכול כדי שוב למלא את הריקנות הזו"

בסידני השתתפה בורוכובסקי בשני משחים. היא סיימה במקום ה־19 במשחה ל־100 מטר פרפר ו־21 ב־200 מטר מעורב אישי. "הגעתי לשם בלי שהיו ממני הרבה ציפיות, זה היה כמו בונוס שקיבלתי, מה שהקל עליי מאוד", היא נזכרת, "ועדיין, הרגשתי שם ממש קטנה בים גדול והייתי מבוהלת. הייתי עדיין חסרת ניסיון והגעתי לתחרות הכי חשובה בעולם, עם רעש תקשורתי מטורף שלא הכרתי לפני כן ולא אהבתי. הייתי פשוט בהלם מהגודל של הדבר הזה. אני זוכרת שכולם התייחסו אליי יפה מאוד ושבכפר האולימפי היו כמויות אוכל עצומות, ובכל פינה חילקו מתנות לספורטאים. אף פעם לא ראיתי דבר כזה. מבחינה מנטלית היה לי קשה מאוד במשחים עצמם, היו רגעים שבהם סבלתי, אבל החוויה כולה זכורה לי היום באופן חיובי".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... es-1050955852-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בורוכובסקי, היום בת 36, נולדה וגדלה באשדוד, והיא חיה בעיר עד היום. הוריה עלו כילדים מברית־המועצות בסוף שנות ה־70, אביה היה מתאבק בסגנון רומי ויש לה שלושה אחים ואחות. "הייתי ילדה ביישנית והייתה לי ילדות כיפית", היא מספרת, "השתתפתי בהרבה חוגים, בין השאר בגלגיליות, בלט והתעמלות אמנותית, ותמיד היינו משפחה פעילה; יצאנו לטיולים, רכבנו על אופניים, האחים שלי שיחקו כדורסל, ועד היום כולם שוחים ועוסקים בספורט. ההורים שלי היו מדברים בבית ברוסית רק כשרצו שלא נבין אותם, מה שגרם לכך שאף אחד מהילדים לא דובר היום את השפה. אנחנו משפחה מאוד ישראלית וציונית, וגדלנו פחות על התרבות הרוסית".

לשחייה הגיעה בורוכובסקי בגיל תשע. "התחלתי לשחות במסגרת חוג של הקאנטרי המקומי, ואחרי שזכיתי בתחרות, ולדימיר סופר, שהפך למאמן שלי, הציע לי להצטרף לקבוצה שלו במכבי אשדוד וממש שמחתי", לדבריה, "ההתחלה זכורה לי ככיף אחד גדול. התאמנו שלוש־ארבע פעמים בשבוע, בנים ובנות יחד, ונהניתי מאוד. עם הזמן זה כבר הפך לרציני יותר, ובגיל 13 כבר התאמנתי תשע פעמים בשבוע, כולל אימוני בוקר".

בורוכובסקי החלה להראות דומיננטיות בבריכה ולנפץ שיאים לגילה. בקיץ 1998, בגיל 13 ועשרה חודשים, במסגרת אולימפיאדת הנוער במוסקבה, שברה לראשונה שיא ישראלי לבוגרות כשקבעה 1:03 דקות במקצה ל־‏100 פרפר. היא המשיכה לנפץ שיאים מקומיים ולשפר תוצאות בקצב גבוה, ובשיאה החזיקה בתוצאות הטובות ביותר לישראלית במשחים ל־50, 100 ו־200 מטר פרפר, 200 ו־400 מטר מעורב אישי ו־200 מטר גב. "לשבור שיא זו תחושה עילאית, כמו הפתעה כזו שהגוף שלך נתן מעבר למה שציפית ממנו. זה מרגש וקשה מאוד לתאר את זה. הבעיה הייתה שאת התחושה העילאית הזו החליפה מהר מאוד תחושה של ריקנות, של בור שצריך שוב למלא", היא נזכרת, "למרות ההצלחה אף פעם לא הרגשתי שאני באמת טובה, אלא שאני כל הזמן צריכה להמשיך להוכיח לעצמי ולאחרים. גם אם השגתי תוצאה טובה לפני חודש, כלום לא הבטיח לי שבשבוע הבא אצליח שוב. היום אני מבינה שההצלחה הזו גם חנקה אותי במובן מסוים. הייתי ביקורתית מדי ולקחתי את הדברים למקום יותר מדי נוקשה. לפעמים הייתי מנצחת בתחרות אבל לא בתוצאה שרציתי, ובמקום לשמוח הייתי בוכה. פשוט לא ידעתי להתמודד עם כישלונות".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/01/אבי-אוחיון-לעמ.jpgכגע-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

במקביל לפריחה בזירה המקומית וההתמודדות עם קשיים שהחלו לבצבץ, החלה בורוכובסקי להפגין את יכולותיה גם בתחרויות בינלאומיות. כשהייתה בת 15 היא זכתה בשתי מדליות באליפות אירופה לנוער שנערכה במוסקבה: מדליית כסף במקצה ל־100 מטר פרפר וארד בחצי המרחק. שנה לאחר מכן, בצרפת, כבר הייתה אלופת אירופה לנוער ב־50 מטר פרפר, לצד מדליית כסף במרחק הכפול ומדליית ארד ב־200 מעורב אישי.

להרגיש אבודה ולשתוק

לאחר משחקי סידני המשיכה בורוכובסקי להתקדם. ב־2001 היא סיימה במקום השביעי בגמר אליפות העולם ב־100 מטר פרפר. שנה לאחר מכן הגיעה לשיאה המקצועי, כשזכתה במדליית הארד ב־50 מטר פרפר באליפות העולם במוסקבה (בבריכה חצי אולימפית של 25 מטר, ד"מ), המדליה הראשונה והיחידה עד היום של שחיינית ישראלית באליפות העולם. באותה אליפות היא סיימה שישית בגמר ל־100 מטר פרפר ושברה עוד שיא ישראלי. ב־2003 היא שוב העפילה לגמר אליפות עולם, הפעם בברצלונה, שם סיימה שישית במקצה ל־50 מטר פרפר – שוב בבריכה חצי אולימפית.

"היום אני מבינה שההצלחה גם חנקה אותי במובן מסוים. הייתי ביקורתית מדי ולקחתי את הדברים למקום יותר מדי נוקשה. לפעמים הייתי מנצחת בתחרות אבל לא בתוצאה שרציתי, ובמקום לשמוח הייתי בוכה. פשוט לא ידעתי להתמודד עם כישלונות"

היא המשיכה לנפץ שיאים, ולקראת המשחקים האולימפיים באתונה ב־2004 הייתה מועמדת בכירה להעפיל לפחות לגמר אולימפי, אבל מאחורי הקלעים התנהל מאבק אחר שמעטים, אם בכלל, ידעו עליו. "ככל שעבר הזמן, ההנאה שלי משחייה הפכה לחרדה להצלחה, ובמקום ליהנות מהדרך פשוט הייתי מתוחה ולחוצה מדי. כל זה הוביל לכך שפיתחתי הפרעת אכילה, תופעה שעד היום ממשיכה רק לגדול בענף השחייה, גם אצל גברים וגם אצל נשים, ולצערי לא מדברים עליה", היא משתפת, "ככל שהדברים הפכו למקצועניים יותר, ככל שהצלחתי יותר, כך הייתי בודדה יותר. הייתי נוסעת למחנות אימונים כמעט לבד וחוזרת אחרי כמה שבועות, אבודה. התמודדתי עם הרבה מצבים קשים, אבל כנראה בגלל שרציתי להראות שאני חזקה, לא דיברתי על זה ולא היה לי איפה לפרוק את הקשיים שהתמודדתי איתם".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2000070531347-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

באיגוד השחייה ניסו לעזור לך?

"הם ניסו, המאמן שלי עודד אותי בלי סוף וגם הייתה לי פגישה אחת עם פסיכולוג אבל זה לא היה זה, כי הייתי סגורה מדי ולא שיתפתי מה באמת עבר עליי. היום אני יודעת שהייתי צריכה לדבר יותר".

כשהייתה בת 18 נשלחה בורוכובסקי לשישה חודשי אימון באוסטרליה, באחת מתוכניות השחייה הטובות בעולם, אבל אחרי שלושה חודשים החליטה לשוב הביתה. "כשלא טוב לך, לא משנה איפה אתה", היא מסבירה, "אני לא אדם שמתחבר בקלות, וגם שם הייתי בודדה מאוד והתגעגעתי הביתה. כשחזרתי לארץ ניסיתי לעבור לשחות במכון וינגייט, אבל גם זה לא הסתדר לי. הפרעת האכילה הקשתה עליי מאוד, ניהלתי את הדברים לא נכון ופשוט נכנסתי ללופ לא בריא. אז כבר התחלתי להתנהל על אוטומט. המשכתי להתאמן אבל הדלק שלי לא היה חיובי, זה בא כי אני חייבת ולא כי אני רוצה".

איך את מסתכלת על זה היום?

"היום, כשאני רחוקה כל כך משם ואין לי שום מוטיבציה להתחרות בכלום, אני מנסה להבין מה דחף אותי כל כך בימים האלה. אני חושבת שבסופו של דבר מה שמניע אותך זה האגו. אתה מצליח, אתה והאגו שלך מרגישים טוב, אתה ממשיך, אתה מרגיש שיש לך משמעות ומטרה, אבל זה בעצם הכול כדי שוב למלא את הריקנות הזו, מה שיוצר מעין מעגל בלתי נגמר".

בבריכה המשיכה בורוכובסקי להשיג תוצאות. ב־2004 היא סיימה חמישית באליפות אירופה במקצה ל־50 מטר פרפר והצליחה להבטיח את מקומה במשחקי אתונה 2004. "רציתי לפרוש עוד לפני האולימפיאדה כי לא הייתי מסוגלת יותר, פשוט נשברתי", היא מפתיעה ומספרת, "ועדיין, הייתי הישראלית היחידה שהשיגה את הקריטריון, אז ניסיתי בכל הכוח להחזיר לעצמי את המוטיבציה לעבודה קשה לפני האולימפיאדה. אבל זה פשוט כבר לא היה זה וכל מה שרציתי זה להיות שמחה".

בלי רחמים

למרות הכול הגיעה בורוכובסקי לאתונה בתור תקווה אולימפית, אף שהיא ידעה שאינה בכושר שיא. כאילו כל זה לא מספיק, במקצה הראשון שלה במוקדמות 200 מטר מעורב אישי היא נאלצה לשחות ללא משקפת שחייה, כי המשקפת שלה נקרעה רגע לפני שזינקה למים. התקרית הובילה למתקפה תקשורתית עצומה כלפיה בישראל. "זה היה הדבר הכי מעליב ומבייש שקרה לי בחיים", היא מודה, "בחיים שלי לא הלכתי לשום משחה עם משקפת רזרבית, ועד אותו יום מעולם לא נקרעה לי משקפת לפני תחילת משחה. זה קרה לי ברגע הכי גרוע שיכול להיות. אני זוכרת שחזרתי לארץ וראיתי מערכון בארץ נהדרת שצחק עליי, ולא האמנתי. אנשים עושים טעויות, דברים קורים, אבל לא ריחמו עליי, ולקחתי את זה ממש קשה. בדיעבד, לא הפריעה לי העובדה ששחיתי בלי משקפת או התוצאה שהגעתי אליה. מה שבאמת הפריע לי זה שלא הייתי שם בלב שלם. הרגשתי שנסעתי לתחרות רק כי אני ואחרים מצפים ממני, לא מרצון פנימי אמיתי".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/01/אבי-אוחיון-לעמ2-750x489.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

את אולימפיאדת אתונה היא סיימה במקומות מאכזבים, 24 ב־200 מטר מעורב אישי ו־26 ב־100 מטר פרפר. בסיום התחרות חזרה לישראל והפסיקה לשחות. "לא החלטתי לפרוש, פשוט לא יכולתי לראות את הבריכה יותר. רציתי להיות בשקט, להיות לבד, לטפל בנפש שלי. שם פעם ראשונה גם ביקשתי עזרה מההורים שלי", היא מגלה.

איך התמודדת כשהפסקת לשחות?

"חוויתי אז ריק גדול והייתי מאוד מבולבלת. השתחררתי מהצבא, לא הייתה לי שום מסגרת ופשוט הייתי אבודה בחלל. עד אז כל העולם שלי היה סביב השחייה, חייתי בתוך בועה כמו סוס שרץ ומסתכל קדימה, ושאר הדברים פחות עניינו אותי. עד אז מעולם לא עבדתי במשהו והייתי ילדה בת 20 שלא ידעה שום דבר אחר. במשך תקופה ישבתי בבית וניסיתי להבין מה אני יכולה לעשות עכשיו, מה יהיה הצעד הבא. הרגשתי אז שאני לא שווה אם אני לא בבריכה, וזה גרם לי להרבה כאב. היום אני מבינה שזה לא דבר טוב, להתרכז רק בדבר אחד. בתור ספורטאי צריך לעבוד קשה, אבל לא צריך להיות קיצוני. חשוב לצאת מעצמך, להתנתק, להסתכל על העולם ולהתפתח גם בדברים אחרים".

"לאורך השנים חיפשתי את הזיקה ליהדות, אבל הרגשתי שזה לא טבעי ולא שייך לי, הרגשתי שאני מתחזה. עם השנים אני חווה חיפוש עצמי עמוק יותר. החלום שלי הוא למצוא בן זוג שהעולם היהודי מעניין אותו וירצה להקים בית רוחני שומר שבת"

שנה לאחר שפרשה החליטה בורוכובסקי לתת לשחייה הזדמנות נוספת ושבה למים, הפעם במסגרת המרכז למצוינות בחוות הנוער הציוני בירושלים, בהדרכת ליאוניד שייחט, שאימן את הנבחרת במשך 12 שנה. "העזיבה שלי לא נעשתה בלב שלם, כי למרות שהנפש שלי אמרה 'מספיק' המוח לא הסכים, אז ניסיתי לחזור", היא מסבירה, "הבעיה היא שכשאתה לא רוצה משהו בלב שלם, זה לא באמת יכול לקרות. היה לי קשה לוותר על המקום המוכר הזה, לא הכרתי ורד אחרת ולא ידעתי מי אני חוץ מזה, אבל בשלב מסוים הבנתי שזה כבר לא זה, והפסקתי לתמיד".

איך קריירת השחייה שלך נראית לך היום במרחק הזמן?

"מאחר שזה היה כל כך קצר, קשה לי להגדיר את זה כקריירה. במשך שנים נמנעתי מלדבר על השחייה. הייתה לי תחושה חמוצה של פספוס, אולי כעס על עצמי שלא הייתי מספיק חזקה. היום אני מסתכלת אחרת על הילדה שהייתי עם יותר חמלה, ואני לא מצטערת על כלום. התמודדתי מול דברים לא פשוטים אבל גם אהבתי את תחושת הסיפוק אחרי הצלחות או אחרי אימון טוב. אני חושבת שזה דבר בריא לכולם בכל גיל, לחוות הישגים – אבל גם יודעת שהמטרה צריכה להיות רק חלק מהמסלול והחוויה, וחשוב שהדרך תהיה מהנה. אני לא יודעת מי הייתי היום אם לא הייתי עוברת את כל זה, והתקופה הזו עיצבה אותי".

הקסם שביהדות

בגיל 22 יצאה בורוכובסקי לראשונה לחיים עצמם. "המטרה שלי הייתה להפוך להיות באמת צעירה בגיל שלי", היא משחזרת, "הבנתי את הפער שנוצר אצלי עם השנים ואת כל מה שפספסתי, והתחלתי להשלים פערים. השלמתי בגרויות, טסתי לחוץ לארץ ועם הזמן התווספו רצונות חדשים".

בורוכובסקי נרשמה ללימודי פיזיותרפיה באוניברסיטת תל־אביב, ובימינו היא משקמת מטופלים בבית החולים ברזילי ובאופן פרטי. "לשקם אנשים זו עבודה מספקת מאוד", היא אומרת, "אני עוסקת גם בפילאטיס וביוגה, ומשלבת מרכיבים משם גם כשאני מטפלת באנשים. בתור סטודנטית הדרכתי במשך תקופה שיעורי שחייה כדי להתפרנס, אבל מעולם לא היה לי רצון לאמן. למאמן צריכה להיות תשוקה להצלחה ולהישגיות, ואני לא חושבת שאני יכולה לחנך דור להיות במקום הזה".

בורוכובסקי, מתברר, התנתקה מעולם השחייה לחלוטין. "אני לא עוקבת ולא מכירה שמות או תוצאות", היא מודה, "במשך תקופה אחרי שהפסקתי, אבא שלי המשיך לצפות בתחרויות שחייה בטלוויזיה, ופשוט לא יכולתי להסתכל וביקשתי ממנו לעבור חדר. זה פשוט כאב. היום אני פשוט לא מתעניינת".

השיאים הישראליים של בורוכובסקי שרדו בבריכה הרבה יותר ממה שהיא שרדה שם, ואחד מהם, ב־200 מטר פרפר, נשבר רק אחרי 13 שנה – ב־2014 בידי קרן זיבנר. באחרים מחזיקות היום עמית עברי (50 ו־100 פרפר), אביב ברזילי (200 גב) והצעירה המוכשרת, אנסטסיה גורבנקו, שיאנית ישראל ב־200 וב־400 מטר מעורב. "לאורך השנים כששמעתי ששברו שיא שלי דווקא הפתעתי את עצמי ושמחתי שמשהו מתקדם", היא מספרת, "עד היום אני אוהבת מאוד את המים, אבל מעדיפה את הים על הבריכה. מדי פעם אניה גוסטומלסקי (שחיינית עבר מצטיינת, ד"מ) מזמינה אותי לשחות איתה, אבל זה קורה לעיתים רחוקות".

"ככל שעבר הזמן ההנאה שלי משחייה הפכה לחרדה, הייתי מתוחה ולחוצה מדי. כל זה הוביל לכך שפיתחתי הפרעת אכילה, תופעה שעד היום ממשיכה רק לגדול בענף השחייה, גם אצל גברים וגם אצל נשים, ולצערי לא מדברים עליה"

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02012_15_46-5-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בשנים האחרונות נמצאת בורוכובסקי בתהליך של התקרבות לדת. "אחותי חזרה בתשובה לפני שנתיים, היא זו שהביאה את זה הביתה ונתנה לי רוח גבית לתהליך החיפוש שאני עוברת", היא מספרת, "אני קוראת הרבה, מקשיבה לשיעורים ועושה את הדברים שאני מרגישה שהם נכונים בקצב שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי היהדות קסמה לי, אני זוכרת שהיה לי חבר שהניח תפילין והיה בזה משהו מיוחד מאוד בעיניי. לאורך השנים חיפשתי את הזיקה שלי ליהדות, את השורשים, אבל במשך הרבה זמן הרגשתי שזה לא טבעי ולא שייך לי, הרגשתי שאני מתחזה. עם השנים ואחרי דברים שעברתי בחיים, אני חווה שינויים וחיפוש עצמי עמוק יותר".

על מה את חולמת?

"החלום שלי הוא למצוא בן זוג שיהיה בראש שלי, שהעולם היהודי מעניין אותו וירצה להקים בית רוחני שומר שבת, בתקווה שזה יהיה במקום שקט כלשהו עם טבע, שאני כל כך אוהבת. יש משהו קסום שגיליתי בשבת, ומבחינתי זו מתנה. מעבר לזה אני רוצה להמשיך לשקם אנשים, להעמיק בתחום הפסיכודרמה שהתחלתי ללמוד ולעזור לאנשים להיות שמחים ומאושרים יותר, בזמן שאני מפתחת את היכולת לעזור גם לעצמי".

בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?

"אני סקרנית מאוד לגבי האושר, זה תחום שאני חוקרת אותו. אני מודה על מה שיש לי ויודעת ליהנות מהחיים. ממה שהבנתי, רגע שאני מאושרת בו לא חייב להיות רגע גרנדיוזי, זה רגע שבו אני פשוט קיימת ולא עסוקה בשום דאגה, בעבר או בהווה. כשאני ברגע כזה אני אדם די מאושר. המטרה היא באמת להגיע לרגעים האלה כמה שיותר, ויש לי עוד דרך ארוכה בדרך לשם. אין לי מספר לזה".

The post ורד בורוכובסקי: "ההצלחה בשחייה חנקה אותי במובן מסוים" appeared first on מקור ראשון.

קווים מקבילים עברו בשבוע האחרון בין הליכוד והעבודה. בשתי המפלגות שנוסדו לפני כ-50 שנה על יסודות הבחירה הדמוקרטית, מנהלים ח"כים מהרשימה מאבק נגד השינויים שהיו"ר, ראש הממשלה נתניהו או עמיר פרץ, דורשים לקראת הבחירות לכנסת, במסגרתם הם מבקשים לבטל או לשנות משמעותית את הליך בחירת המועמדים לכנסת.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– דעה: לדרך אין משמעות, יחי המנהיג: עידן הפוליטיקה האישית

– ילדי הדממה: דור הקורונה מבקש שגרה

– לראשונה בעולם: מנתחים ישראלים השתמשו במשקפי "מציאות רבודה"

למרות ההתנגדות מצד גורמים בתנועה, מזכירות הליכוד אישרה אמש (שבת) להעניק לנתניהו שישה שריונים ולבטל את הפריימריז, ובכך להקפיא, שוב, את הרשימה לקראת הבחירות לכנסת ה-24. בדיון שהתקיים הבוקר בבית הדין של הליכוד, בבקשה לבטל את השריונים שהוענקו לנתניהו, טען הח"כ הטרי והעותר שבח שטרן כי "למרות שאף אחד לא הצטרף אלי לעתירה, יש 25 חברי כנסת שמתפללים להצלחתי בעתירה של השריונים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 12/AFP_8WC8EM-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הוכחה לדבריו ניתן להביא מהבחירות לכנסת ה-23, אז הצטרפו לעתירה זהה כמה חברי כנסת מטעם הליכוד נגד צירוף מפלגת כולנו, אך זו נדחתה על הסף. היציאה של הח"כים נגד בקשת נתניהו פגעה בהם פנים-מפלגתית ובטח לא הועילה למעמדם, זו גם הסיבה שכעת עתר רק ח"כ אחד וכל היתר שומרים על שתיקה.

אבל הנוכחות שלהם הורגשה היטב. במהלך הדיון שנערך בזום נצפו השר אמיר אוחנה והח"כיות קרן ברק ומטי יוגב. נתניהו אגב מציג זאת כדיל לח"כים: היעדר מחנה סער מהרשימה מקדם כל ח"כ ב-3-4 מקומות, כך שמבחינתם זה רווח. מצד שני, השריונים לטובת נתניהו באים על חשבון הח"כים בעשירייה השלישית של הליכוד שכאמור מביעים על כך מורת רוח קלה, מאחר והם מקודמים במשבצת אחת בלבד.

עו"ד איציק בם, חבר בית הדין של הליכוד, העלה בדיון הצעת פשרה במסגרתה ייערך פריימריז במרכז בלבד. לדבריו, זהו "צעד הרבה פחות קיצוני מלבטל את הפריימריז בכלל", אך גם ההצעה הזו נפסלה.

האזינו להקלטה של נתניהו:

בהקלטה שהגיעה לידי מקור ראשון, נשמע נתניהו מסביר לחברי בית הדין של הליכוד את חשיבות השריונים: "אתמול העלו חברי מזכירות הליכוד מה צריך לעשות כדי שיהיו לנו עוד קולות. הם אמרו לי: אתה צריך לדאוג שיהיה נציג לצעירים, נציג לעסקים, נציג לנשים, נציג לערבים, נציג ליו"ש, נציג לחרדים חדשים ועוד שמות ספציפיים שאנשים מעלים", אמר ראש הממשלה והוסיף, "כמובן שכולם צריכים להיות אנשי ימין, אנחנו צריכים להבטיח את זה. יש כאן שישה שריונים על 40 מנדטים, כי זה היעד שלי".

"אנחנו נעמוד בפני תחרות על הסקטורים או הגורמים שאנחנו רוצים, מול יריבים שאני לא מזלזל בהם", המשיך נתניהו ובכך רמז לתקווה חדשה וימינה. "הם יכולים להציע חופשי לאנשים. נניח שיגיע הנציג הטוב ביותר שיוכל למשוך קולות ואני רוצה להביא אותו, ואני אומר לו שהוא צריך לעבור תהליך, מי יבוא? אף אחד לא יבוא כשמציעים לו מקום שני, שלישי או רביעי ברשימה". נתניהו מכנה זאת "אבסורד" וטוען כי זה המוקש להגדלת המנדטים. נתניהו הבהיר כי יגישו בליכוד את הרשימה הסופית ברגע האחרון כדי "למנוע מול היריבים את הטקטיקה שאנחנו צריכים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201913_44_02-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

במקביל לביטול הפריימריז בליכוד, מפלגה אחרת דווקא כן תקיים בחירות לרשימה וליו"ר, בניגוד להחלטה קודמת. בית המשפט המחוזי בתל אביב הפך הבוקר את החלטת ועידת מפלגת העבודה, והורה לערוך פריימריז ליו"ר ולרשימה בקרב כ-60 אלף מתפקדי המפלגה ולא מבין 3,700 חברי המרכז בלבד. זהו ניצחון לח"כ מרב מיכאלי שהגישה את העתירה, שמייד לאחר פרסום ההחלטה מיהרה להכריז על מועמדותה לראשות המפלגה. "פרץ ושמולי ניסו לבצע מחטף. הם נכשלו, הדמוקרטיה ניצחה", מסרה. ממפלגת העבודה נמסר: " פסק הדין יילמד ותתקבל החלטה בהמשך". סביר להניח שיוגש ערעור.

למעשה, ההחלטה תוקעת טריז גם בדרכו של פרץ להגשים את חלום נשיאות המדינה. פרץ תכנן להעמיד בראשות המפלגה אדם אחר, בתמורה להרצתו לבית הנשיא.

The post "שישה שריונים על 40 מנדטים, זה היעד שלי" appeared first on מקור ראשון.

אין דבר שמציף געגוע יותר מאוכל. טעמים, ריחות, מראות של שולחן עמוס כל טוב. לפעמים הגעגוע הוא לבית שלא באמת הכרת, כזה שרק סיפרו לך עליו, כזה שזורם בעורקים.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– דובאי, הגרסה הכשרה: ביקור קולינרי בידידה החדשה

– שבת בבוקר, יום יפה: שלוש עוגות שיסתדרו עם הקפה

– "מאנק" הוא סרט יהיר וקר, אל תצפו בזה בבית

נהוג לומר שדור ראשון של מהגרים עוסק בהישרדות, דור שני מנסה להיטמע ככל יכולתו והדור השלישי מספיק בטוח כדי לחפור בשורשיו ולהתחבר אליהם מחדש. אצל העלייה הרוסית הואץ התהליך, והקבוצה החברתית "דור 1.5" הוקמה על ידי הילדים שעלו הנה בשנות התשעים והפכו למבוגרים שמחפשים שפה משותפת לכאן ועכשיו ומבט מפוכח לתרבות המפוארת שהוריהם הותירו מאחור.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _202019_31_32-750x489.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אצל הדתיים זה קצת יותר מורכב. השלטון הסובייטי האתאיסטי גרם לכך שאין כמעט דתיים רוסים מקוריים. קצת בוגרי קבוצת "מחניים" שפעלה במחתרת, קצת סאטמרים, קצת חב"ד. רוב הדתיים הרוסים של ימינו הם חוזרים בתשובה, וממש כמו אחיהם לעדה, גם הם החלו בשנים האחרונות להתקבץ חבורות־חבורות מדי 31 בדצמבר כדי לחגוג שוב את הנובי גוד, עם כוסות שמפניה וארוחה מסורתית שעמלים עליה ימים שלמים. הנובי גוד (ברוסית: "השנה החדשה") היה החג של כולם. לא דתי, לא לאומי, לא קשור לשום טראומת מלחמה. חג ניטרלי ונדיר שמסמל את תחילתה של השנה האזרחית. רק כשהגיעו לארץ הם גילו שסמליו חורפיים – עץ אשוח, סנטה (דד מורוז) ומצנפת אדומה לכל חוגג – מציפים לישראלים את כל מה שכריסמס.

אז מסעדה רוסית כשרה וראויה אין בנמצא כרגע (או בכלל), אבל כשפניתי אל האוטוריטה הרוסית שלי – הלוא הוא יונתן דובוב – הוא ידע בדיוק מי האישה שאני צריכה להכיר. דקה לפני שהסגר נכנס לתוקף התכנסנו בתקוע, בביתם של אלכסנדרה ועמית מנדלבום, לחזרה גנרלית ופוטוגנית בניצוחה של השפית רגינה רחל שקולניק. מתברר שהיישוב הפלורליסטי מתפקד גם כמעוז הדתיים הרוסים (אולי כי הטמפרטורות כאן מזכירות להם את מוסקבה? מה זה הקור הזה?!) – עניין שהחל עוד מימי העלייה לקרקע בשנות השבעים. שקולניק היא שפית פרטית שמבשלת לאירועים מיוחדים, מעבירה סדנאות בישול ועומדת גם מאחורי "ציבעלע", מסעדה כפרית בתקוע שמגישה מטבח אשכנזי עכשווי. הערב, צללנו היישר אל שורשיה האודסאיים, עם תפריט שכולו אוכל רוסי מסורתי. השולחן היפהפה והצבעוני חיכה לנו כשהוא ערוך בקפידה עם מפה צחורה, נרות דולקים, שלל בקבוקי אלכוהול ולא פחות מ־14 (!) מטריושקות חמודות שניצבו להן בשורה ארוכה. להתארח לסעודה אינטימית־פמיליארית אצל משפחה שאתה לא מכיר זו חוויה אנתרופולוגית משונה ומרתקת, אבל סשה ועמית גרמו לנו להרגיש מיד בבית ורגינה הפליאה בסיפורים קולינריים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02019_31_24-2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

באופן כללי, שולחן החג היהודי די דומה לזה הרגיל – מינוס גבינות ורטבי שמנת למיניהם, וכמובן עם תחליפי בשר לחיה שאין לומר את שמה. פתחנו עם שוט וודקה וקריאות "נזדרוביה" כדי לחמם מנועים והתחלנו לצלול אל המנות הראשונות שהיו מושקעות ועשירות לא פחות מהארוחה עצמה. בתקופה זו של השנה לא היו ברוסיה ירקות טריים בנמצא (בכלל, "אוכל טרי" הוא מושג נדיר ביותר באזורים הללו, אך מצד שני הקור העז הקל על שימור מזון), כך שכל הסלטים התבססו על ירקות שורש או ירקות מוחמצים.

ראשית טעמנו מסלט האוליבייה, הגרסה הרוסית (כלומר המקורית) לסלט תפוחי אדמה. כאן דוגלים בתפוח אדמה וגזר מבושלים עם ביצה קשה, אפונה ירוקה ונקניק מרטודלה (יש כאלה שמשלבים במקומו חתיכות בשר או לשון). המהדרין מוסיפים תפוח עץ או מלפפון, כדי לרענן את הטעם. הוא היה מצוין, אבל באמת שאי אפשר לטעות בתפוחי אדמה ומיונז. המשכנו אל סלט הוויניגרט (לא להתבלבל עם הרוטב המפורסם), עוד נדבך מרכזי במטבח הרוסי והאוקראיני, שמורכב מירקות שורש ובעיקר מהסלק הדומיננטי בליווי מלפפונים חמוצים.

אחריו הגיעו סירות חלבון של ביצה קשה ממולאות בחלמון, בצל מטוגן ובצל ירוק, ומעוטרות בביצי סלמון (געגועינו לביצי קוויאר). אבל עם כל הכבוד לירקות וחלבונים – הבו לנו פחמימות. שקולניק התקינה לא פחות משלושה סוגי בצקים. מי שכבש אותנו מיד היה כמובן הבילאשי – מאפה בשר מטוגן. דמיינו סופגנייה עם חור מלמעלה, בצק אוורירי וניחוח סופגנייתי, שבמקום מתוק ממלאים במלוח. לנו רק נותר לתהות איך לא חשבו על זה בחנוכה; היה גם פירושקי (מאפה ביס ממולא בכרוב) ופירוג (חלת שמרים ממולאת בפירה ובפטריות).

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02019_31_23-3-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ואז הגיע החולודץ, המנה שממנה חששתי כל הערב. מי קורא למזון שאמור לעורר תיאבון בשם "חולודץ"? (לא שרגל קרושה נשמעת או נראית יותר טוב). בעוד האיטלקים והגרמנים מתייחסים לג'לי הבשר שלהם כאל נקניק, הרוסים מעדיפים לצרוך אותו כמקפא קר. עצמות רגל הבקר (או הראש) עשירות בג'לטין טבעי שמשתחרר מהן לאחר תהליך בישול ארוך שבסיומו הבשר מפורר ומכוסה בציר, ומוגש לצד חרדל וחזרת. שקולניק הציעה להוסיף לו סלט לפת שיעניק קצת טוויסט חרפרף. אודה בכנות שעבורי כל הרוטט־רוטט הזה היה מעט יותר מדי, אם כי שאר יושבי השולחן גרגרו בהנאה והעמיסו מנה שנייה. אחרי מנת עגבניות כבושות ופטריות שיטאקי (בכל זאת, תקוע) בתחמיץ המשכנו אל לשון פרה שהוגשה אף היא כשהיא קרה ופרוסה דק, מלווה בחרדל אשכנזי. שקולניק הסבירה שהלשון נחשבת ליוקרתית יותר דווקא כשהיא מוגשת בתצורת ה"קולד קאטס", כפסטרמה צוננת.

כדי לעכל קצת את האוכל בין המנה הראשונה לשנייה הרמנו שוב לחיים – הפעם עם ליקר ביתי שרקחה שקולניק מהפטל הטרי (והאורגני) שגדל ממש כאן. הוא היה מתוק ועז, פירותי (כולל חתיכות פרי!) ושונה מכל ליקר סירופי שאי פעם טעמתי, ומיד זכה לתואר הפייבוריט של הערב.

לעיקרית הוגשה מנת הדגל – ברווז שלם צלוי. אחרי סיבוב דאווין הוא נחתך ומוגש באופן מאוד ספציפי: הבסיס הוא בליני עגול ורך (חביתית קטנה מעדות הפנקייק/בלינצ'ס), מעליו רוטב חמוציות סמיך ומתקתק ומעליו מונחת פרוסת בשר עסיסית. את כל הטריו הזה מקפלים לביס אחד משלים ומושלם. התוספות פחות הלהיבו – כוסמת עם פטריות שסבלה מטעם לוואי משונה (כלומר, טעמה של כוסמת) ושעועית בובס מבושלת עם בצל מטוגן.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _202019_31_28-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בעוד שקולניק עומלת על הקינוח ומעמידה קנקן תה שחור, הפלגנו בשיחה על הגירה וזהות, על רעיונות גדולים כמו ציונות וקומוניזם ועל רגעים קטנים של זרות, על הורים שעובדים מבוקר ועד ליל ועל ארוחות חמות בדמות "נמס בכוס".

השטרודל הריחני היה מורכב מבצק דק עמוס במילוי של תפוחי עץ, ריבת דובדבנים חמוצים, אגוזים, צימוקים וקינמון, כשמעל בזוקה אבקת סוכר חגיגית. ואז, בלי שום הכנה מוקדמת, הנגיסה בו זרקה גם אותי אל טעמי ילדות ואל זיכרונות מהמטבח של בבי, סבתי האמריקנית.

פתאום הבנתי שכמו לא מעט ישראלים (ואני לא מדברת על אלו שהגיעו בשנות התשעים וגם לא בשנות השבעים), גם לי בעקיפין יש שורשים רוסיים. הרי גם סבתא שלי, שהיגרה מארה"ב לישראל, נולדה בעצמה לסבתא שהיגרה מרוסיה של טוביה החולב אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. כי יהודים הם קצת כמו בובות המטריושקה, כולנו מהגרים בני מהגרים. תפתח עוד בובה – תמיד תמצא עוד ארץ מוצא. ואיפה הכול מתערבב אם לא במטבח? כבר אמרנו, אין דבר שמציף געגוע הביתה יותר מאוכל.

The post מרוסיה באהבה: ארוחה עם טעם של געגוע appeared first on מקור ראשון.

"האזרח קיין", סרטו הראשון של הבמאי אורסון ולס, יצא ב־1941 ונחשב לאחת היצירות המזהירות שידעה האמנות השביעית. כדי להבין מדוע, צריך להיות סטודנט לקולנוע, אבל על רגל אחת אפשר לסכם שהסרט היה פורץ דרך בכל ההיבטים של העשייה והשפיע רבות על השפה הקולנועית שאנו רגילים לצרוך עד היום. לאורך שנים התנהל ויכוח סביב סוגיית כתיבת התסריט של הסרט, שזיכה באוסקר את שני החתומים עליו – התסריטאי הרמן ג'יי. מנקייביץ' (המכונה מאנק) ואורסון ולס. מחנה אחד טוען כי הזכייה המשותפת מוצדקת. המחנה הנגדי גורס כי מנקייביץ' כתב את התסריט לבדו ואילו ולס אינו ראוי לפרס. בסרטו החדש, "מאנק", חוזר הבמאי דיוויד פינצ'ר אל תהליך כתיבת התסריט, ומציג את פתרונו לפולמוס כמו גם את הרקע והנסיבות שהציתו את הסיפור במוחו של מנקייביץ'.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– סוגרים את 2020 בקולנוע: כותרות הסיום עולות

– הנשים החרדיות שכובשות את עולם התיאטרון

– שבת בבוקר, יום יפה: שלוש עוגות שיסתדרו עם הקפה

הפתיחה הארוכה הזו היא רק קצהו של הידע הרב שנדרש – בהיסטוריה של הקולנוע ובהכרת התקופה המדוברת והנפשות הפועלות בה – כדי להבין את כל הניואנסים, הרפרנסים והקריצות שהתסריט של "מאנק" זורק לכל עבר. זו בעיה רצינית, שכן מדובר במחסום כמעט בלתי עביר עבור רוב הקהל, שללא ספק יחמיץ את העיקר וירגיש אבוד לגמרי בניסיונו לעקוב אחר ההתרחשויות. העלילה נעה בשתי וערב בין שני זמנים: ההווה, שבו מנקייביץ' המחלים מתאונה שוקד על כתיבת "האזרח קיין"; והעבר, שבו אנו נחשפים אל הקשר המורכב שנוצר בין מנקייביץ' לאיל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט, שדמותו היא ההשראה הלא־רשמית לדמותו של צ'ארלס פוסטר קיין.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... d_v23.0033779-750x341.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

התסריט של ג'ק פינצ'ר, אבי הבמאי, מתחיל כסיפור העוסק בחשיבותו של התסריטאי ובאופן שבו מתהווה סיפור, אך הופך בהמשך לדיון בפוליטיקה ובביקורת נוקבת על תרבות הפייק ניוז. זה קורה כשמנקייביץ' מגלה כי הרסט מימן יצירת סרטי תעודה פיקטיביים במטרה להטות את מסע הבחירות למשרת מושל קליפורניה. אין ספק שמדובר בנושא חם ואקטואלי, אבל גם מַלאה: במקום לחצוב אל תוך דמותו של מאנק והקשרים שלו עם סובביו, הסרט מעדיף עיסוק בנאלי בעוד קונספירציית הון־שלטון שחוקה. מתיש, יבשושי ומשמים.

בצד החיובי, אי אפשר שלא להתרשם מהמידה שבה הסרט הזה מרהיב ומוקפד. ביד אמן דקדקנית יצר פינצ'ר ("שבעה חטאים", "מועדון קרב") סרט בשחור־לבן יפהפה, עם טיפולי סאונד ואפקטים המחקים את טכנולוגיית התקופה שבה הוא מתרחש בצורה כה מדויקת עד שלעיתים נדמה כי הסרט יצא היישר מקטלוג סרטי תור הזהב של שנות השלושים. רק מבנה הפריים חורג מהמקור – כשבמקום הפריים הריבועי שהיה נהוג בתקופה בוחר פינצ'ר בפריים הרחב המודרני. זאת כדי להזכיר לנו שאנו צופים אמנם בסיפור מהעבר, אך דרך פריזמה עדכנית.

גם המשחק ראוי לשבחים, ובמיוחד זה של גארי אולדמן הווירטואוז כמאנק וצ'ארלס דאנס האצילי כהרסט. למשך כמה רגעים, היה "מאנק" אחד הסרטים המדוברים של עונת האוסקרים הנוכחית, אבל מרגע שעלה לנטפליקס הוא זכה לכתף קרה מוצדקת מצד הקהל ואיבד את המומנטום. אם אין לכם מעט סבלנות, דלגו על "מאנק" היהיר והקר. מוטב לכם לגשת למקור ולחזור אל האזרח קיין.

מאנק ארה"ב 2020, 131 ד', נטפליקס

The post "מאנק" הוא סרט יהיר וקר, אל תצפו בזה בבית appeared first on מקור ראשון.

שעות של אימה עברו על תושבי הרובע היהודי של דמשק בשבת ההיא, בחודש אדר שנת ת"ר, פברואר 1840. שוטרים וחיילים פשטו בפתאומיות על הבתים, רוקנו ארונות מתכולתם, הפכו רהיטים וניפצו מכל הבא ליד. כל זה היה רק פתיח לחודשים של סבל שציפו לבני הקהילה. כמו מתוך ימי הביניים, קפצה פתאום על ראשם של יהודי דמשק באמצע המאה ה־19 עלילת דם קלאסית: השלטונות קבעו כי הנזיר הצרפתי תומאסו ומשרתו המוסלמי, שנעלמו בלי להותיר עקבות – נרצחו כדי להשתמש בדמם להכנת מצות. גברים, נשים ואפילו ילדים יהודים נעצרו ונחקרו. אחד העצורים עבר עינויים קשים שגרמו לו "להודות" במעשה, ואף למסור שמות של שבעה מנכבדי הקהילה שהיו לכאורה שותפים במעל. הרבנים והסוחרים העשירים שעליהם נאלץ להצביע, סבלו גם הם עינויים מסמרי שיער.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– הנשים החרדיות שכובשות את עולם התיאטרון

– אבן שזורק יהודי מזיקה יותר מזו שנזרקת על ידי פלסטיני

– ההתיישבות הצעירה מחכה: נתניהו, תהיה ניסנקורן

דמשק הייתה אז כבושה בידי שליט מצרים מוחמד עלי, שנתמך בידי הצרפתים. ראטי מנטון, קונסול צרפת בדמשק, שלהב את עלילת הדם והשמיע הצהרות אנטישמיות בוטות. אך כשידיעות על המתרחש בעיר הגיעו לבכירים יהודים במדינות אירופיות, הם נרתמו למאמץ דיפלומטי חובק עולם. בני משפחת רוטשילד הפעילו את השפעתם בשלוש מדינות שונות – ג'יימס בצרפת, נתנאל בבריטניה וסולומון באוסטריה. אדולף כרמיה, יהודי חבר הפרלמנט הצרפתי, הטיל גם הוא את מלוא כובד משקלו, והנדבן היהודי הבריטי סר משה מונטיפיורי יצר קשר עם הסולטן העות'מאני. הפעולה המשולבת הצליחה בסופו של דבר להביא לסיום סבלה של קהילת דמשק: מוחמד עלי הודיע כי האסירים היהודים – אלה מהם שנותרו בחיים – ישוחררו לבתיהם.

"למה סודן מוכנה לכונן יחסים איתנו? כי הם חושבים שאנחנו מחזיקים במפתחות לוושינגטון. כך גם חלק ממדינות אפריקה שחידשו איתנו יחסים בשנות השמונים והתשעים. או יפן, למשל: אבא אבן ביקר שם בשנות השישים, ונשאל כמה יהודים חיים בישראל. כשהוא השיב שיש מיליונים בודדים, כולם פרצו בצחוק; הם היו משוכנעים שמדובר בעשרות מיליונים"

"תוצאות עלילת דמשק גילו מה רב כוחה של הדיפלומטיה היהודית", כך קובע ד"ר עמנואל נבון בספרו החדש "הכוכב והשבט: ההיסטוריה הדיפלומטית של ישראל". "היות שמדינות אירופה התחרו ביניהן על השפעה במזרח התיכון, פקידי קונסוליה בדמשק ניסו לנתב את תוצאות הפרשה לתועלת ארצם. (…) יהודים ספרדים ואשכנזים התאחדו כדי להפעיל לחץ על השלטונות העות'מניים – סולידריות חוצת גבולות שהייתה חסרת תקדים. סר משה מונטיפיורי נסע לאלכסנדריה ונפגש עם הסולטן כשליח העם יהודי. הסולטן הבטיח למונטיפיורי שמעתה ואילך ייהנו יהודי האימפריה העות'מנית מאותן הזכויות והחירויות שלהן זוכים נתיניו האחרים".

בשיחה עם ד"ר נבון בביתו באפרת, אני שואלת אותו למה בעצם הוא מכנה בשם "דיפלומטיה" את ההתגייסות הזו של יהודים כדי לבקש רחמים על אחיהם המעונים, ולא קורא לה בשמה הוותיק – שתדלנות. "בהתנהלות מול עלילת דמשק, היהודים לא מגיעים מעמדת מסכנות", מסביר נבון. "הם לא באים לבקש רחמים. הפעם יש להם כוח. הרוטשילדים, מונטיפיורי וכרמיה הם מנהיגים יהודים שנפגשים עם גדולי עולם, כאנשים מקושרים בעלי עוצמה פוליטית וכלכלית". הוא מזכיר כי באותה מאה סייעו הרוטשילדים רבות לממשלת בריטניה, כשסיפקו לה מימון למלחמה בקרים ולרכישת מניות בתעלת סואץ. "אפשר לראות איך המנהיגים האירופים בתקופה הזו כמעט מתחרים ביניהם מי יעזור ליהודים".

נבון (49), נשוי ואב לארבעה, משמש מרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל־אביב ובמרכז הבינתחומי, ועמית בכיר ב"מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון" ובפורום קהלת, לצד עבודתו כמרצה. הוא גדל בפריז, במשפחה יהודית חילונית. סבו היה קצין בצבא צרפת ופעיל מחתרת במלחמת העולם השנייה. בצעירותו חזר עמנואל נבון בתשובה ועלה ארצה לבדו. לביוגרפיה שלו יש בהחלט השפעה על כתיבת "הכוכב והשבט" (The Star and the Scepter), ספרו הרביעי, שכבר ראה אור באנגלית וצפוי לצאת בעברית במהלך 2021 בהוצאת מערכות־מודן.

"אחרי שנים כמרצה, התברר לי שאין ספר שסוקר באופן מלא את מדיניות החוץ של ישראל – מדיניות שלא החלה בשנת 48', אלא מתבססת על שלושת אלפים שנה של היסטוריה יהודית. יש אינספור ספרים על הסכסוך הישראלי־ערבי, על יחסי ישראל־ארה"ב, על יחסי ישראל־סין, אבל לא על האתגר הייחודי של העם היהודי כעם שלאורך רוב ההיסטוריה שלו היה בלי מדינה, ושרד כך אלפיים שנה כמעט. שלא כטענתו של ההיסטוריון הבריטי ארנולד טוינבי, שכינה את העם היהודי 'מאובן מתקופה שכבר איננה', לא היה פה מאובן שהפשיר קצת עם הקמת המדינה. העם הזה היה פעיל כל הזמן, גם מבחינה דיפלומטית. אני מודה שזה נשמע פרויקט קצת יומרני, אבל בעיניי הכרחי לכתוב על הרציפות ההיסטורית הזו. הספר הזה הוא התרומה שלי כדי לשנות קצת את הנרטיב באקדמיה כלפי יחסי החוץ של ישראל, ולהכניס אליו ממד יהודי. כמי שמלמד הרבה שנים באוניברסיטת תל־אביב אבל גם מתגורר ביו"ש, יליד צרפת אבל גם ישראלי – יש לי נקודת מבט שמאפשרת לחבר בין עולמות. הגיע הזמן להרחיב קצת את השיח מהתווים המוגבלים בטוויטר ולראות את המורכבות".

התיאור שבספרו מתחיל ממש מההתחלה. מאברהם שמקבל ציווי ללכת אל ארץ כנען, וממהות האומה שנולדת ממנו, וקשורה מרגע היווסדה אל הארץ הזו. "חיי הנוודות של אברהם מאלצים אותו לשאת ולתת עם מנהיגים זרים, כמו אבימלך מלך גרר", אומר נבון. בהמשך מגיע המפגש הדרמטי של יעקב עם אחיו עשו, "שכולל פייסנות והצטדקות לצד מוכנות למלחמה", ואחר כך "החשש הדיפלומטי של יעקב מתוצאות הנקמה של שמעון ולוי בשכם, וסיפורו של יוסף שהופך להיות האיש החזק במצרים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _202015_04_00-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

גם את מגילת אסתר מביא הספר כדוגמה למלאכת הדיפלומטיה היהודית בגלות. "אסתר ומרדכי כובשים את מרכז הכוח ומצילים את עמם מהשמדה הודות לצירוף של אומץ, אכזריות ואסטרטגיה מגובשת היטב", כותב נבון. ברוח זו הוא מסביר את העולה מפסוקי המגילה: הכתרתה של אסתר למלכה מאפשרת למרדכי להתקרב למרכז הכוח בממלכה. עם זאת, מרדכי מסית באופן פסיבי למרי אזרחי בסירובו להשתחוות להמן, ראש השרים החדש. עילת המרד נגד הממשל בפרס – ממשל חזק ונדיב לכאורה – היא השינוי שחל בו עם עליית המן, וההבנה של מרדכי שאין אפשרות לתת בו עוד אמון. את הסכנה הקיומית הנובעת מהמן לא ניתן לנטרל בדרכי דיפלומטיה ושלום, אלא רק באמצעות אסטרטגיה של בניית אמון אצל אחשוורוש מאחורי גבו של המן, והסרת חינו של זה האחרון בעיני המלך. "כל אלו הם אספקטים של הדרך שבה היהודים רואים את עצמם בהיסטוריה אל מול אומות העולם", אומר נבון. "זה ודאי לא חדש לגמרי לקורא ישראלי, אבל לקורא אחר, לא־יהודי, כל זה מספק ראייה היסטורית הכרחית".

אל תקרא לי גלות

אם מדלגים אלפי שנים קדימה מקורותיהם של האבות, הדיפלומטיה היהודית מתבטאת למשל אצל הרב מנשה בן ישראל מפורטוגל, שמשכנע במאה ה־17 את ראש ממשלת אנגליה אוליבר קרומוול לפתוח מחדש את הגבולות להגירה יהודית. שם נוסף שמציין נבון הוא דון יצחק אברבנאל, "שהיה מלומד, פרשן וגם דיפלומט, וניהל יחסי חוץ מטעם הקהילות היהודיות מול ספרד, פורטוגל וונציה". עלילת הדם בדמשק סימלה שיא של שיתוף פעולה יהודי לאומי, רגע לפני צמיחתן של התנועות הציוניות. "החל מ־1897 אפשר לעבור למושג של דיפלומטיה ציונית", אומר נבון, "משום שעם כינוס הקונגרס הציוני הראשון מוקמים גם מוסדות, והרצל ואישים אחרים הופכים להיות מדינאים שנפגשים עם ממשלות ושרי חוץ. אבל גם זו דיפלומטיה יהודית, במובן זה שהיא מתנהלת ללא מדינה".

חיי הנדודים של אברהם מאלצים אותו לשאת ולתת עם מנהיגים זרים, כמו אבימלך מלך גרר", אומר נבון. המפגש של יעקב עם עשו "כולל פייסנות והצטדקות לצד מוכנות למלחמה", ואחר כך מגיע "החשש הדיפלומטי של יעקב מתוצאות הנקמה של שמעון ולוי בשכם, וסיפור יוסף שהופך לאיש החזק במצרים. אלו היבטים של הדרך שבה היהודים רואים את עצמם אל מול אומות העולם"

הזכרת את הכוח הכלכלי, שעושה בתקופה ההיא את ההבדל בין דיפלומטיה לשתדלנות. ספר כזה לא עלול לכאורה לתת ביסוס לטענות אנטישמיות? הנה, אתה מראה איך הכסף היהודי אכן "שולט בעולם".

"לפעמים הגבול בין אנטישמיות לבין מתן כבוד והערכה ליהודים, לא לגמרי ברור. אחד המניעים שמאחורי הצהרת בלפור, למשל, היה מוגדר היום אנטישמי למהדרין: הלורד בלפור סבר שההצהרה תשמח את היהודים ש'שולטים' ברוסיה ובארה"ב, ותגרום להם – בהיותם גורמים כוחניים ומשמעותיים – להשפיע על החלטות ארצותיהם בנוגע למלחמת העולם הראשונה. בספר אני לא מוכיח שיהודים שולטים בעולם, אני רק מראה שבתקופות מסוימות היו מנהיגים שחשבו שיש לנו יותר כוח מכפי שהיה לנו באמת, וזה שיחק לטובתנו. יש בדיחה מפורסמת על יהודי שיושב בבית קפה באירופה וקורא עיתון אנטישמי. שואל אותו יהודי אחר – 'למה אתה קורא את הזבל הזה?', והראשון משיב לו: 'כי בעיתונים האחרים יש רק חדשות רעות, מספרים כמה היהודים סובלים. בעיתון האנטישמי יש חדשות טובות – היהודים שולטים בשוק ההון ובעולם כולו'. לא פעם היה פער ענק בין החולשה האובייקטיבית של היהודים לבין העוצמה שיוחסה להם על ידי מנהיגים חשובים, שפשוט לא ידעו על מה הם מדברים. לכן אני אומר בחצי־בדיחה שזה ההיבט החיובי של האנטישמיות".

יכול להיות שעד היום אנחנו קצת משחקים את המשחק הזה? אולי גם במערך האזורי הנוכחי במזרח התיכון מייחסים לנו כוח רב ממה שיש לנו במציאות?

"בוודאי. למה סודן מוכנה לנרמל איתנו יחסים? כי הם חושבים שאנחנו מחזיקים במפתחות של וושינגטון. הם אמרו את זה בלי להתבייש. כך גם חלק ממדינות אפריקה שחידשו איתנו יחסים בשנות השמונים והתשעים, אחרי הניתוק הגדול של 73'. או יפן, למשל: אבא אבן ביקר שם בשנות השישים, ונשאל כמה יהודים חיים בישראל. כשהוא השיב שיש מיליונים בודדים, כולם פרצו בצחוק; הם היו משוכנעים שמדובר בעשרות מיליונים. יצחק שמיר מספר בזיכרונותיו על פגישה עם ראש ממשלת יפן, ששיבח אותו על שליטתם של היהודים בכל המוסדות בוושינגטון, וביקש מתוך עניין אמיתי ששמיר יסביר לו איך אנחנו עושים זאת. אין ספק שהתפיסה הזו לגבינו לא בדיוק מזיקה לנו".

לאחר הקמתה של מדינת ישראל נותרה עדיין אותה "דיפלומטיה יהודית"?

"יש ממד יהודי למדיניות החוץ של ישראל גם אחרי 1948, והוא בא לידי ביטוי בראש ובראשונה ביחסים המורכבים שלנו עם התפוצות. אנחנו לא המדינה היחידה בעולם שיש לה תפוצות – גם לסין, להודו ולאירלנד יש – אבל במקרה של ישראל, הקשר עם התפוצות מוסיף ממד ייחודי ליחסי החוץ. בימיה הראשונים של המדינה, כשמשה שרת שלח שגרירים ישראלים לעולם, הוא חזר והדגיש שהם לא רק נציגים של מדינת ישראל, אלא גם של העם היהודי. אנחנו מוצאים את זה כמובן במגילת העצמאות, שקוראת ליהודי התפוצות לעלות לכאן, ובחוק השבות, שהופך כל יהודי בעולם לאזרח ישראלי פוטנציאלי.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 21/01/D70-008-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"הקשר הזה עם התפוצות סיבך אותנו בעבר מול מדינות אחרות, שהתנגדו לתפקיד שישראל תבעה לעצמה – לייצג את כל יהודי העולם. מדינת ישראל אתגרה מרגע הקמתה את האידיאולוגיה הרשמית של מדינות כמו ברית המועצות או צרפת, מכיוון שהן טענו שהיהודים כבר אינם לאום אלא רק דת, ולכן אין לישראל זכות לדבר בשם היהודים שגרים אצלן. בבריה"מ זה כמובן היה חריף יותר – כי הממשל מנע מהיהודים שם גם לקיים את מצוות הדת שלהם או לדבר עברית, מה שיצר חיכוכים רבים בין ממשלת ישראל למוסקבה. כאשר יותר ויותר יהודים ביקשו לעלות ארצה, הייתה דרישה סובייטית שישראל תפסיק לעודד אותם".

גם כיום, כשנתניהו נוסע לביקורים בעולם ונפגש עם קהילות יהודיות, הוא לרוב קורא להם לעלות לארץ.

"עלייה היא כמובן דבר חיובי, אבל גם במדינות המערביות של היום, כשאין איסור עלייה אבל יש בעיה של אנטישמיות – ראש ממשלה ישראלי שאומר דברים כאלה עלול ליצור אי־נעימות מול הרשויות. ולא רק מולן, גם מול הקהילות עצמן. צריך להבין שלא כל היהודים בעולם רוצים לעלות לארץ, גם אם הם דתיים. היו מנהיגים יהודים־אמריקנים שאמרו לבן־גוריון בשעתו – 'שמחנו לעזור לכם כלובי לגבי תוכנית החלוקה ולגבי הכרה במדינת ישראל, אבל תפסיקו להגיד שאנחנו בגלות. אנחנו לא בגלות'. ראשי קהילות בארה"ב ובמערב אירופה אמרו לשגרירים הישראלים שהוצבו בארצותיהם – 'אנחנו אמריקנים, או בריטים, או צרפתים. אל תתבלבלו, אנחנו כבר בבית'. עם השנים חלו שינויים. אחרי מלחמת ששת הימים הייתה יותר הזדהות עם מדינת ישראל, מתוך תחושה של גאווה. זה קרה גם אחרי מלחמת יום כיפור, בעקבות תחושת הסכנה הקיומית".

"המבחן הראשון של הציונות היה אוגנדה: האם בתקופה של פוגרומים ברוסיה צריך לקחת את מה שניתן להשיג, או לדחות את ההצעה ולהישאר נאמנים לשיבת ציון? אחר כך הגיע אתגר ועדת פיל: האם אתה מסכים למדינה קטנטנה, או מחכה להצעה משופרת? בן־גוריון הצליח להישאר נאמן למסורת ולהיסטוריה היהודית, אך גם להתאים אותן למציאות"

וכעת הקשרים עם התפוצות הם שוב נקודת חיכוך. היום תומכי מדינת ישראל בעולם הם בעיקר השמרנים, לאו דווקא היהודים; ומולם עומדים הליברלים, רבים מהם יהודים, שנוטים פחות לתמוך בנו.

"אני חושב שהתופעה שתיארת נכונה רק באופן חלקי. את מסתכלת על הקהילה האמריקנית, שהיא כמובן חשובה ואין לזלזל בה, אבל זו לא הקהילה היהודית היחידה בעולם. יש הבדלים גדולים בין יהדות ארה"ב לבין יהדות אירופה בכל הקשור לעמדות כלפי ישראל".

המו"ל סירב להדפיס

הפרק בספר שעוסק בתפוצות, מספר נבון, עבר עריכות רבות ונכתב בחמש גרסאות שונות לפני שהמו"ל היהודי־אמריקני, The Jewish Publication Society, הסכים לפרסמו. "זה לקח שנתיים. הכול עבר חלק ביני ובין המו"ל, חוץ מהחלק הזה". בפרק מעורר המחלוקת מתאר נבון את החשש שהתעורר בקרב יהדות ארה"ב מפני הציונות. הוא מספר כי דוד בן־גוריון, כשנסע לארה"ב באוקטובר 1940, נוכח לדעת שרבים מיהודי אמריקה חשים כי הציונות קצת מקלקלת את החגיגה של היותם אזרחים אמריקנים שווי זכויות. גם הם העדיפו להגדיר את היהדות כדתם ולא כלאומיותם.

“אין ספק שאני מסתכל על הקשר בין ישראל לתפוצות מתוך ראייה ישראלית שמרנית, ואותם הפרק המקורי הוציא מדעתם. אני מותח ביקורת על כך שחלק גדול מיהדות ארה"ב התרחק מהציונות ומתרחק ממנה גם היום. הביקורת הזו נשארה בספר – המו"ל לא דרש ממני לכתוב דברים אחרים או למחוק משהו. מה שביקשו זה להשלים את התמונה ולתת פרספקטיבה רחבה יותר, על יהודים שאמנם לא רואים עצמם מחויבים לשיבת ציון באופן אישי, אבל בכל זאת הם ציונים. בדיעבד, אני שמח מאוד על השיחות האלו. הן גם הרחיבו את הפרספקטיבה האישית שלי בעניין, שהייתה חלקית. ציינתי למשל את לואי ברנדייס, היהודי הראשון שכיהן כשופט בית המשפט העליון בארה"ב: הוא כתב שאין סתירה בין להיות אמריקני ולהיות ציוני.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/01/08177812-750x513.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

“אני כבר חשבתי שאולי יהדות ארה"ב היא 'אבודה' מבחינת תמיכה בישראל, ולא כדאי להשקיע בה כאשר יש לנו תמיכה גדולה כל כך אצל האוונגליסטים. אבל הם אמרו שזה פשוט לא נכון. רוב יהודי ארה"ב הם אמנם דמוקרטים, אבל זה לא אומר שהם אילהאן עומאר וראשידה טליב, וגם לא כולם פיטר ביינהרט", אומר נבון, ומכוון לשתי חברות הקונגרס הפרו־פלסטיניות, ולעיתונאי היהודי־אמריקני שפרסם לאחרונה מאמר בניו־יורק טיימס תחת הכותרת "איני מאמין עוד במדינה יהודית"."לא כולם מוכנים להתגרש מישראל כדי להתקדם בחברה", ממשיך נבון. "נכון שיש הליכי הקצנה, ושחלק מסוים ביהדות ארה"ב אבוד מבחינתנו. מצד שני, צריך להסתכל במראה ולהבין שגם אנחנו חייבים לפעמים להקשיב להם, ושגם אנחנו עושים לפעמים דברים שהם לא בסדר. ב־2017 למשל, בגלל שיקולים קואליציוניים פנימיים, ישראל נסוגה מהסכמות שהושגו עם יהדות ארה"ב בנושא הכותל ובעניין הגיור. זה לא בסדר. לא כולם שם מתבוללים, ולא כל היהודים הרפורמים או הקונסרבטיבים הם ביקורתיים כלפי ישראל. יש שם חלקים גדולים שרוצים בטובתה של המדינה היהודית, ואי אפשר לירוק להם בפרצוף כפי שישראל עשתה. תמיכה של האוונגליסטים זה נחמד, אבל יש להיזהר שלא לשים את כל הביצים בסל אחד. צריך לקחת בחשבון גם חילופי שלטון בארה"ב, כמו שקורה עכשיו".

אז צריך לגלות אחריות כלל־יהודית, גם כשזה סותר אינטרסים פוליטיים־פנימיים בישראל?

"המסר המרכזי שלי מגולם בשם הספר, שנלקח מהפסוק 'דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל': כבר 3,000 שנה יש מתח במדינאות היהודית בין הכוכב, שמסמל את הנאמנות לערכים שלנו, לבין השבט, השרביט, שמסמל כוח פוליטי. יש נטייה בעם היהודי ללכת רק על זה או רק על זה, ואני טוען שההצלחה של הדיפלומטיה תלויה במציאת האיזון בין השניים. לכן הטקסט התנ"כי משתמש לצד השם 'יעקב' גם בשם 'ישראל' – שניתן לו רק אחרי שהוכיח נכונות ויכולת להיאבק בעולם האמיתי.

"את המתח בין הערכים להישגים הפוליטיים רואים גם במאבק של החשמונאים מול היוונים, וכמובן בציונות המודרנית. המבחן הראשון שלה היה אוגנדה: האם בתקופה של פוגרומים ברוסיה וסכנת חיים להמוני יהודים, צריך לקחת את מה שניתן להשיג באותו רגע, או לדחות את ההצעה ולהישאר נאמנים לשיבת ציון? אחר כך הגיע האתגר של ועדת פיל: האם אתה מסכים למדינה קטנטנה, שיהיה אפשר לעלות אליה בזמן שהשלטון הנאצי כבר מאיים – או שאתה נאמן לאידיאולוגיה ומחכה להצעה משופרת? אני חושב שבן־גוריון הצליח בצורה די טובה לשלב בין השניים. גם להישאר נאמן למסורת ולהיסטוריה היהודית, וגם לדעת להתאים אותה למציאות מאוד לא־אידיאלית".

המקבילה העכשווית למבחנים שציינת היא "עסקת המאה" האמריקנית, שכללה הישג של ריבונות מול הסכמה לישות פלסטינית.

"בעיניי לא היה בתוכנית הזו הישג, כי השטחים שישראל נדרשה למסור היו כמעט באותו גודל כמו אלה שאמורים לעבור לריבונותה".

אצבע מוגזמת בעין

כשאני שואלת אם גם נתניהו מצליח ללכת בדרכיו של בן־גוריון, ולתמרן בין ערכים לריאל־פוליטיק, נבון משיב: "אני מסכים עם אבא שלו, שאמר שהוא צריך להיות שר החוץ. בעיניי ההישגים החשובים של נתניהו הם חידוש היחסים עם מדינות אפריקה והנורמליזציה עם מדינות ערב. מול אירופה אני חושב שהוא עושה נכון כשהוא פועל בשיטת 'הפרד ומשול', וקושר יחסים עם מדינות מזרח אירופה כדי לנטרל את הכוח של מועצת השרים של האיחוד האירופי. מצד שני, יש לי ביקורת על כך שהוא מצטלם כל כך הרבה עם אנשים כמו ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, או נשיא ברזיל ז'איר בולסונארו. אמנם בולסונארו הוא בן ברית חשוב נגד חזבאללה בדרום אמריקה, אבל לא צריך להצטלם איתו יותר מדי. אני דוגל בריאל־פוליטיק, אבל בסוף אנחנו חלק מהעולם המערבי, והוא קצת מגזים".

אבל ההכרה שלו במנהיגים הללו היא חלק מהעניין. הם לא היו פועלים לטובת האינטרס הישראלי, לולא אותו חיבוק.

"אני לא חושב שזה נכון, כי לבולסונארו משתלם מאוד לשתף פעולה עם ישראל, וגם מבחינת אורבן זה יעיל. צריך לזכור שהאיחוד האירופי הוא השותף המסחרי הגדול שלנו, ואנחנו מקבלים ממנו מיליוני דולרים בתוכניות מחקר. האירופים מצרפים אותנו ולא את לבנון לקרנות ולהסכמי מחקר, כי אנחנו כלכלה מתקדמת עם טכנולוגיה מתקדמת. הקשר איתם הוא נכס לאומי למדינת ישראל, ולכן לא צריך להגזים עם תקיעת האצבע בעין של האיחוד.

"גם ביחסים עם פוטין – אני מבין את ההימנעות של ישראל מלגנות את הסיפוח בקרים ואת הסיפוח הזוחל באוקראינה. אנחנו מתואמים עם הרוסים בסוריה, וזה בסדר. אבל כשנתניהו הוזמן לצפות במצעד הניצחון בכיכר האדומה ב־2018, זה כבר היה בעייתי. נכון שמחמם את הלב לשמוע את תזמורת הצבא האדום מנגנת את 'התקווה', אבל לא היה שם אף מנהיג אחר מהעולם המערבי. צריך איזון, והצילומים האלה לא תמיד עושים לנו טוב".

"אני מבין מדוע ישראל נמנעת מלגנות את הסיפוח הרוסי בקרים ובאוקראינה. אנחנו מתואמים עם הרוסים בסוריה, וזה בסדר. אבל כשנתניהו הוזמן לצפות במצעד הניצחון בכיכר האדומה, זה כבר היה בעייתי. נכון שמחמם את הלב לשמוע את תזמורת הצבא האדום מנגנת את 'התקווה', אבל לא היה שם אף מנהיג אחר מהעולם המערבי"

העולם האירופי הקלאסי, המערבי, "היפה והנכון" יותר מאשר אורבן ובולסונארו, מעדיף שאתה לא תגור כאן באפרת. הוא מפלה ומסמן את התוצרת של יקבי גוש עציון, שנמצאים כמה מאות מטרים מהבית שלך, ומסייע לפלסטינים להשתלט על אדמות באזור.

"יש מחלוקת בין ישראל ובין מדינות אירופה על הסטטוס המשפטי של יו"ש, אבל המחלוקת לא תיפתר ועתיד ההתיישבות לא יובטח בכך שנצטלם עם אורבן. אני אכן תושב אפרת, מאמין בזכותו של עם ישראל ביהודה ושומרון, אבל זה לא הדבר היחיד שמדריך אותי כשאני מסתכל על מציאות בינלאומית. זכותו של האיחוד האירופי לסמן את תוצרת גוש עציון. אני ממשיך לשתות בשבתות את היינות של היקב השכן, והם טעימים לי מאוד. אין להם פטור ממכס באירופה? בסדר.

"לישראל יש הסכם סחר חופשי עם האיחוד האירופי, והיא מרוויחה ממנו. אם מבחינת האירופים הגבולות של ישראל לצורך זה הם עד קווי המשא ומתן של 49', אני יכול לומר שאני אישית חולק עליהם, אז מה. אנחנו עושים ביזנס, יש בינינו מחלוקת בעניין הזה, את לא חייבת לקבל את דעתם והם לא חייבים לקבל את דעתך. גם בתוך ישראל יש חילוקי דעות לגבי הסטטוס של יהודה ושומרון, לא צריך להרחיק עד אירופה. תגידי שהאירופים איימו בסנקציות אם ישראל תחיל ריבונות ביו"ש – אני אגיד לך שהנשיא האמריקני ג'רלד פורד איים על ראש הממשלה יצחק רבין ב־1975, על כלום. האמריקנים מפעילים עלינו לחץ כל הזמן. גם בימים אלו יש לחץ בנושא שיתוף הפעולה הכלכלי עם הסינים. כולם נוהגים כך, זה חלק מהמציאות הבינלאומית. גם בנושא איראן, אני לא חושב שהאירופים מהוססים יותר מהאמריקנים. במשא ומתן על הסכם הגרעין, צרפת הייתה הרבה יותר תקיפה מארה"ב".

מארה"ב של תקופת אובמה.

"נכון, וטראמפ פרש אמנם מההסכם, אבל בשנים האחרונות האיראנים התקרבו יותר לפצצה, זו עובדה. אף אחד לא חשב שההסכם הוא מושלם, בעיניי הוא בעייתי מאוד, אבל הוא היה אמור לקנות זמן".

מה לגבי בית הדין הבינלאומי בהאג, והחקירה שעלולה להיפתח שם בקרוב נגד ישראל באשמת "פשעי מלחמה נגד הפלסטינים"? איך אנחנו יכולים לפצח את האתגר הדיפלומטי הזה?

"זו מניפולציה של אש"ף על ארגון בינלאומי, וכאן באמת צריך לפעול בצורה הרבה יותר תקיפה, וארה"ב עוזרת מאוד לישראל בנושא הזה. גם כאן – אם אנחנו רוצים שהאירופים יסייעו לנו, צריך לעבוד עם האיחוד האירופי. אי אפשר לשים את כל הביצים בסל של מדינה שולית כמו הונגריה. בית הדין הבינלאומי זה אתגר גדול מאוד. המדינות שרוצות ברעתה של ישראל משתמשות במנגנונים האלה כדי לאיים עליה משפטית, וצריך לצאת מולן בכול הכוח. לשחק חכם, ולדעת שבסופו של דבר ישראל של היום היא מדינה חזקה, ויש לה נכסים שאפשר וצריך למנף".

The post דיפלומטים מדורות: קיצור תולדות היהודים המשפיעים appeared first on מקור ראשון.