"היו פיצוצים חזקים מאד. ולפי מידע שיש ברשותנו גם פגיעות חמורות בחדר מבצעים איראני בדמשק", אומרים גורמים סורים למקור ראשון.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– משהו חדש? בנט חוזר לעבוד עם הבייס

– בין הקורונה לחוסר התיאום הביטחוני, הרש"פ מאבדת שליטה

– שינוי תפיסה או הוראה מגבוה: ההתיישבות נעלמת מוועדת החוץ והביטחון

מרכז המעקב הסורי דיווח על 5 הרוגים ו-11 פצועים מהמיליציות הנאמנות לאיראן. ארגון חיזבאללה הודיע כי איש הארגון, עלי כאמל מוחסן ג'וואד, נהרג בתקיפה הישראלית על נמל התעופה הבינלאומי של דמשק. "מספר ההרוגים שמפרסם המשטר כמובן מוטעה. אנחנו יודעים על קצינים איראניים ולוחמי חיזבאללה שנהרגו בתקיפה".

הגורמים הוסיפו שהתקיפות פוגעות במי שהם מכנים "כובשי סוריה הפושעים", כלומר האיראנים וחיזבאללה. "אנחנו, הסורים, מרוצים מהתערבותה של ישראל. איראן וחיזבאללה הם האויב המשותף שלנו – של העם הישראלי והסורי.

"אנחנו פונים לראש הממשלה הישראלי, בנימין נתניהו, מודים לו על הפעולות ומודיעים לו: אנחנו רוצים להיות בחזית אחת נגד הפושעים האלו בסוריה".

נשיא סוריה בשאר אל-אסד, נמצא למראית עין במצב טוב מבחינת משילות, הוא אפילו קיים בחירות לפרלמנט בשבוע שעבר. אבל הגורמים הסורים מבהירים שהכול אחיזת עיניים. "אסד בצרות. יש את חוק הקיסר האמריקני שפוגע קשות באסד והמצב רק יהיה גרוע יותר. לשקרים שהוא מפרסם כלפי חוץ, אף אחד לא מאמין. הוא לא שולט באמת, הוא בובה של הרוסים. אין לאסד כוחות שנמצאים לצידו ונאמנים לו. רוסיה היא זו ששולטת על המעברים ועל המתרחש בסוריה".

על ההתבססות האיראנית בסוריה אמרו הגורמים כי זוהי ההוכחה לצורך בשיתוף פעולה בין העם הסורי לישראל: "איראן מבקשת לייצר איום כלפי ישראל על אדמת סוריה. הם מעבירים משאיות נשק וטילים כדי לאיים על ישראל, אבל כמו שראינו אתמול. זה לא מתאפשר להם. אנחנו מוכנים להיות שותפים ללחימה בפושעים האלו, חיזבאללה ואיראן, שכבשו את סוריה. והם אויב שלנו ושל ישראל".

The post אויב משותף: בסוריה מודים לישראל על המתקפה נגד איראן appeared first on מקור ראשון.

ההודים אוהבים לשמח, ובעיקר אורחים מחו"ל. בביקור ההיסטורי של ראש הממשלה ההודי בישראל לפני כשלוש שנים, הוא שב והזכיר שבתרבות ההודית האורח הוא א־לוהים. המטייל הישראלי בהודו לא זקוק לאופנישד, מכתבי הקודש ההודיים העתיקים, שממנו ציטט נרנדרה מודי כדי לדעת שההודים מבקשים לשמח את אורחיהם.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– פגע והפקיר: "במקום לרצוח יותר משתלם לדרוס ולברוח"

– דירה להשכיר: בירדן מתקשים להתמודד עם נזקי הקורונה

– עורכת יהודייה ב"נ"י טיימס" התפטרה ומאשימה: "ויתרו על השאיפה לאמת"

אחת הדרכים ההודיות לשמח את האורח מן הנכר היא באזכור והילול דמות מפורסמת מהמדינה שממנה מגיע האורח. בביקוריי הרבים בהודו לאורך שלושים שנה ניסו ההודים לשמח אותי עם משה דיין וגולדה מאיר, רבין ופרס, איינשטיין, ישו ונתניהו; היו גם כמה וכמה שהרעיפו שבחים על המנהיג שלנו ערפאת ואומץ לבו, והעמידו אותי בדילמה האם לצער אותם בעובדה שערפאת צר לנו ולא מנהיג.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 07/000_1E572Z-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ולפעמים היו גם הפתעות. פרופסור הודי ישיש, ארבינדו באסו, זיהה את השיחה בעברית בין אשתי לביני והחליט להצטרף אלינו לארוחת צהריים. הוא סיפר איך הוגו ברגמן הזמין אותו להרצאה באוניברסיטה העברית, ובן־גוריון עצמו ניגש אליו בסיומה והפציר בו להישאר בארץ וללמד בירושלים פילוסופיה הודית. הודים עם אור בעיניים התרגשו לפגוש אורחים מארצו של גרשון סלומון, נאמן הר הבית; וזכורה לי גם הפעם שבה הווידוי שאני ישראלי הוליד פרץ של הערצה לשולמן. פרופסור דוד שולמן.

ודרך התשבחות לשולמן, שובחו גם מדינת ישראל ועמהּ. בשלב מסוים כבר הייתי פחות מופתע כאשר באזורים מסוימים בהודו, המשכילים המקומיים מכירים ואף מתרגשים מכך שיושב בירושלים מין ברהמין יהודי שאוהב את ארצם ודובר את הלשונות העתיקות שהם שכחו מזמן.

הקריאה שלי בספר "עין להודו", שכתבו החוקרים יגאל ברונר ודוד שולמן, חפה מאובייקטיביות. עצם ההחלטה שלהם לכתוב ספר היסטוריה פופולרי על הודו, משחר הציוויליזציה של עמק האינדוס ועד ימינו, היא מתנה לתרבות העברית. הקריאה בספר עומדת בציפיות הגבוהות, והפרקים שבהם השירה ההודית העתיקה מתורגמת מהסנסקריט והטמילית היישר אל העברית, מרימים את הספר לגבהים שספרי היסטוריה אינם מורגלים בהם. פלא גדול שיש ספר כל כך טוב על הודו בעברית, ומפליאה לא פחות ההצלחה של שני חוקרים, בעלי תחומי מחקר ספציפיים, לכתוב ספר בהיר, מעניין ושווה לכל נפש.

מראה מביכה להינדואים

הספר בנוי כספר היסטוריה; יש לו נקודת התחלה, ולרוב מחוג הזמן זז קדימה. אין בספר ניסיון לאתגר את ציר הזמן שכבר מוטמע אצל הקורא המשכיל. הודו העתיקה, הממלכות ההודיות הקדומות, העידן המוסלמי, ממלכות הדרום, העידן הבריטי ועצמאות הודו. ברונר־שולמן אינם מסתפקים בהיסטוריה ופוליטיקה. סוגיות דתיות, חברתיות ואומנותיות מבצבצות בשפע בפרקים שונים, ובאחרים – הם אף עומדים בקרבת הבמה.

ברונר־שולמן אוהבים את הודו ומעזים לחשוף בפני הקורא העדפות אישיות, שעד אותו רגע חשבתי שרק אני אוחז בהן. למשל, ההעדפה הברורה לביג'אפור הדרומית על הטאג' מהאל בצפון כפסגת האדריכלות המוסלמית בהודו. המחברים יודעים להסביר רעיונות מורכבים ולא אינטואיטיביים בשפה פשוטה ובהירה. גם ההסבר על היווצרות המדינות והתרבויות השונות בדרום הודו הוא מאיר עיניים ומחדש גם למיטיבי לכת בנתיבים ההודיים.

לצד אלה, הספר חושף גם העדפות פוליטיות ותרבותיות. כאשר הוקמה הודו המודרנית לפני שבעים שנה, הודו בחרה להיות מדינה חילונית שבה לרוב ההינדואי הגדול אין שום זכות קדימה בפרהסיה הציבורית. לא בדגל, לא בהמנון ולא בימי החופשה הרשמיים. בשנה האחרונה, מאז קיץ 2019, עברה הודו את השינוי הדרמטי ביותר בתולדותיה. חצי תריסר החלטות ממשלתיות, פרלמנטריות ושיפוטיות, העניקו לרוב ההינדואי את קדמת הבמה הפורמלית בהודו.

ברונר ושולמן אוהבים את הודו ההיא של פעם, וטורחים שוב ושוב להציב מול הרוב ההינדואי מראה מביכה מעט. בהבניה של הודו כישות לאומית ושל ההינדואיזם כישות דתית, יש לשלטון המוסלמי ואחריו לשלטון הבריטי מניות יסוד. להודו ההינדואית אין מוצקוּת שניתן לאחוז בה. המחברים אינם מוצאים רצף בין הודו העתיקה של עמק האינדוס – תרבות מפוארת שלמרבה הצער לא פוענח הכתב שלה ומעט מאוד ידוע עליה – ובין התרבות הוודית המאוחרת יותר. התשוקה לחיבור נראית להם "משאלת לב רומנטית" (26).

גם התרבות הוודית בת 3,500 השנים היא תוצאה של הגירה אל הודו ולא מוצר מקומי. התרבות הוודית יוחסה בעבר ל"פלישה הארית", ומסיבות של תקינות פוליטית ודיוק היסטורי משתמשים כעת במילה הגירה ולא פלישה. התפיסה ההודית, המקדשת את לשון הסנסקריט כשפה קבועה וטהורה שלא הייתה נתונה לשינויים, אינה מקובלת עליהם. מובלעת בספר התפיסה שכמו לשונות העולם, ובניגוד למסורת ההודית, גם הסנסקריט היא שפה אנושית ולא אלוהית.

השלטון המוסלמי כמתנה

חצי בדיחה הודית אומרת שמפלגת הקונגרס שהקימה את הודו, הפקירה את החינוך בבתי הספר למיסיונרים הנוצרים ואת החינוך האוניברסיטאי למרקסיסטים. הביקורת הימנית על ההיסטוריוגרפיה ההודית מזהה בכתיבה על הודו ניסיון להציג את ההודים כמהגרים בארצם, את הבודהיזם כתנועת מחאה ושחרור מכבלי הקאסטות ההינדואיות, את החברה ההודית כאוסף של קבוצות מתחרות ועוינות שרק המודרנה הופכת אותם לעם, את השלטון המוסלמי כמתנה, את המיסיונרים הנוצרים כמתקני עולם, את הצפון והדרום בהודו כשתי תרבויות נפרדות, ואת יחסי המוסלמים וההינדואים כידידותיים וסימביוטיים לפחות עד הגעת הקולוניאליזם האירופי התככני. רוב ההודים כבר לא מאמינים להיסטוריה הזאת. מבחינת השקפת עולמו, הספר "עין להודו" משקף רציונליות ליברלית המסרבת להכיר בתסכול ההינדואי העכשווי כישות ממשית.

הספר עמוס בדוגמאות להטיה של הכותבים, וכמובן הדוגמאות הנוחות ביותר לצורך רשימה קצרה זו, המיועדת לקורא העברי, הן בתחום היחסים בין הינדואים למוסלמים. הסופר וחתן פרס נובל ו"ס נאיפול הסתובב בחורבות ויג'איאנגרה בדרום הודו, שהיום נקרא האמפי והוא אתר חובה במסלול התרמילאות העולמי והישראלי. נאיפול ביכה את ההרס שהביא הכובש המוסלמי להודו. אימפריית ויג'איאנגרה היתה הממלכה ההינדואית האחרונה בהודו מבחינת הסופר, ועצם קיומה במשך תריסר דורות עמוק לתוך המאה ה־17 יצר את אותו קו דמיוני בין צפון לדרום. במהלך אלף השנים מאז הפלישה המוסלמית הראשונה לצפון הודו במאה השמינית ועד לשלטון הבריטי, רוקנה צפון הודו מאתרי מורשת הינדואיים. ויג'איאנגרה הייתה סיפור הרואי של קרב מאסף אחרון מול הכובש המוסלמי. אבל גם ויג'איאנגרה נכשלה בסופו של דבר מול האגרסיביות המוסלמית, שפצעה והרסה את הודו.

ברונר ושולמן מתעמתים ישירות עם נאיפול וההיסטוריונים הימנים, גם בלי להזכיר את שמם, ומציגים סיפור שונה לחלוטין. ויג'איאנגרה לא באמת הייתה ממלכה הינדואית, כשם שמחריביה לא היו ממש מוסלמים. בתרבות ההיברידית של הודו, בשני הצדדים היו מוסלמים והינדואים, והשפה הפרסית הייתה דומיננטית בתרבות הוויג'איאנגרית. זו דרכם של המחברים לאורך כל הספר, לעמעם את הביקורת ההודית העכשווית על הכיבוש המוסלמי. לעיתים זה מביך.

מחמוד מע'זנה, הסולטן הראשון של הודו, כינה עצמו מנתץ הפסלים ואת מלחמתו ראה כג'יהאד, אבל ברונר־שולמן מרגיעים את הקורא העברי שהוא הגזים (165), הוא לא באמת ניתץ הרבה מקדשים אליליים. המחברים מביאים שני מקרים לפחות בשושלת המוגולית של ענישת קצינים שניסו לאסלם בכפייה או בשוחד אוכלוסייה מקומית, כדוגמה לנאורות השלטון המוסלמי, אבל באופן מובלע הם מודים בעצם שאסלום כזה היה קיים לאורך כל השושלת המוגולית המפוארת. לגבי אזור בנגל במזרח הודו נקבע שהוא אוסלם בדרכי שלום; ובכלל הודו צריכה להודות לקיסר אכּבר על המסד האדמיניסטרטיבי המשוכלל שהוא הוריש להודו.

החולשה של הכותבים היא גם בפרטים וגם בתמונה הגדולה. הרצון לכתוב היסטוריה המקדשת את האמת, עם הרצון הלא חבוי לברוא הודו שהמחברים יכולים לאהוב, יוצר מעגל סיזיפי שקשה מאוד לצאת ממנו.

הטובים והרעים

החוקר ריצ'רד איטון, שעליו נשענים ברונר ושולמן, טען תחילה שהמוסלמים ניתצו שמונים מקדשים הינדואיים בסך הכול. לאחר הרעשה מצד היסטוריונים ימנים שטענו שהרס של שבעים מקדשים בוורנסי לבדהּ הוחשב אצל איטון כמקדש בודד, איטון כבר היה זהיר יותר וקבע שלא ניתן לדעת כמה מקדשים הרסו המושלים המוסלמים השונים בהודו. זה כמו לחבר פאזל שרוב חלקיו חסרים, אמר איטון. גם לגבי התיאוריה שאסלומה של הודו ככלל ושל בנגל בפרט נעשה בדרכי שלום על ידי הסוּפים, איטון זהיר מאוד. זו בעיניו רק אחת האפשרויות, ואין לאיש באמת מושג איך חבל הארץ הבנגלי העצום, שבו חיה היום הקהילה המוסלמית הגדולה בעולם, הפך למוסלמי. אבל הבעיה של ברונר־שולמן היא לא רק במשיכות המכחול העדינות, אלא גם במהלך הכללי.

הכותבים רוצים לומר משהו על הודו של היום, על הסטייה של הודו ממסורת של פלורליזם וסובלנות דתית ששררו בה בעבר, אל לאומנות הינדואית הקרויה הינדוטווה(Hindutva) . ספר טוב זקוק לטובים ורעים, ובספר זה הרעים והמסוכנים הם לאומני ההינדוטווה, בעוד שהטובים הם ההינדואים והמוסלמים הסינקרטיים, אלה שנותנים למנהגים ואמונות שונות לפעפע לתוכם.

הבעיה היא שאסלאם סינקרטי הוא יותר משאלת לב מאשר מציאות קיימת. הכותבים עצמם מודים שהאסלאם הרומנטי שעליו הם כותבים – שבו המוסלמים משוקעים עמוק בתרבות ההינדואית – נמצא בנסיגה; והיסוד המקומי־הודי של האסלאם נחלש בהדרגה (166). גם איטון מודה בכך ותולה את האשמה במודרנה ובעולים לרגל למכה, שחוזרים להודו מהחאג' עם השפעות מוסלמיות סעודיות.

אבל ההסבר לא באמת חשוב, חשובה התופעה. מי שמתאסלם מתחיל אולי את הדרך כהודי בתרבותו, שפתו ולבושו ומוסלמי בדתו, אבל ככל שהדרך מתמשכת הוא משיל את ההודיות ממנו. ברמדאן האחרון נצפתה תופעה שבה המוסלמים נוטשים את הברכה רמזאן־מובארק ההודית, ועוברים לרמדאן־כארים הנפוצה במקומותינו המזרח־תיכוניים.

ימין בהודו העכשווית

לכן השאלה האמיתית איננה האם ויג'איאנגרה נפלה במסגרת מאבקי הכוחות הרגילים בהודו בין שושלות שונות, כמו שמספרים ברונר ושולמן, או שמא הייתה פה בגידה של קצינים מוסלמים במלך הינדואי שבטח בהם. השאלה היא מהי הודו. ובעיני ההינדוטווה, הודו האמיתית היא מערך הדתות שנולד בהודו וסוגד לה. מי שבחר בהינדואיזם, הבודהיזם או הג'איניזם – וכמובן גם הסיקים – תמיד יראה עצמו בן בית במולדת ההודית, גם אם יהפוך לאתאיסט. למען האמת, מחולל תפיסת ההינדוטווה היה בעצמו אתאיסט.

האסלאם ידע בהודו רגעים סינקרטיים לא מעטים, אבל מבחינת חסידי הלאומיות ההינדואית, סופה של הסינקרטיות המוסלמית לגווע מאליה מפאת אפסותה. השושלת המוגולית, פאר הודו והעולם, החלה עם באבור השותה לשכרה ונכדו אכבר המשלב הינדואיזם ואסלאם, והסתיימה למעשה עם אורנגזב המוסלמי הפוריטני ההלכתי שבז לנתיניו ההינדואים, ניתץ את מקדשיהם והשיב את המיסוי המפלה כלפיהם (על כך אפשר להוסיף בשולי הדברים שאלה קטנה ואולי לא חשובה: למי נתונה הסימפטיה שלנו כיהודים, כשמוסלמים מבערים עבודת אלילים?). ברונר ושולמן מתנגדים להינדוטווה, אבל לא מתמודדים עם טיעוניה ברצינות הראויה.

בחלק בספר שעוסק בהודו שאחרי העצמאות המחברים מרשים לעצמם לחפף. הטענה שהרס המסגד בעיירה איודיה סלל את הדרך הימנית לשלטון היא רשלנית, אם לא באים איתה נימוקים כבדי משקל. רק נזכיר את הביקורת הקשה של א"ב ואג'פאי על מנהיג הימין ההודי באותה עת, ל"ק אדוואני, שניהל קמפיין הרסני ואסף אליו אנשים לא ראויים ולא נשלטים. טראומת ההרס הביאה לחילופי גברי בצמרת הימין ההודי. ואג'פאי החליף את אדוואני בראש וגם הפך לימים לראש הממשלה הימני הראשון. ההרס והפוגרומים אחריו פגעו בלגיטימיות של הימין ההודי, ואילצו אותו לבחור מנהיג שידו לא הייתה במעל.

הטענה שהימין ההודי התנגד ערב העצמאות לארגונים מוסלמיים ונוצרים, היא קצת בעייתית אם המחברים משמיטים מילה חשובה – מיסיונריות. הרי בלי מבט אל החסות שסיפק הסדר האימפריאלי הבריטי למיסיונרים הנוצרים, ולתביעה המוסלמית לחלוקת הודו, אי אפשר גם להבין את התחזקות ההינדוטווה בהודו. אגב, המחברים מזכירים לנו את קיום המיסיונרים בהודו באור חיובי (253), זאת בהקשר של המאבק נגד מנהג הסאטי (שריפת האלמנה באש מדורת השריפה של בעלה) שבו הם נטלו חלק.

יש פה מלכוד. התשוקה והמומחיות של הכותבים נמצאות בהודו הקדם־מודרנית, ושם גם פסגת הספר. בד בבד חשוב למחברים שנראה את הודו העכשווית דרך העדשה השמאלית במשקפיים. ובהודו העכשווית אחיזתם, במחילה, לא איתנה.

המחברים מעמתים את גנדי ויריבו אמבדקר: מנהיג הדאליטים המנודים בהודו, ואבי החוקה ההודית. אמבדקר הוא הטוב, גנדי הוא האורתודוקס הדתי, וגם הפוליטיקאי. ברונר ושולמן מפרגנים לאמבדקר את ההחלטה לעזוב את ההינדואיזם ולהמיר את דתו ודת קאסטתו לבודהיזם. הם מתארים את המסע של אמבדקר כדי ללמוד את הבודהיזם. דבר אחד לא נשאל: מדוע בכלל נזקק משפטן רציונליסט, משכיל ומתמערב להמרת דת, ועוד לדת ממוסדת עם שורשים הודיים עמוקים? לא פשוט יותר לעזוב את ההינדואיזם בלי סד של דת אחרת? ואיך קרה שדווקא אמבדקר ולא גנדי ההינדואי האורתודוקסי (לשיטתו), הוא שתקף את האסלאם בחריפות יתירה?

הדאליטים היום הם חלק מהמערך ההינדואי, ובבחירות האחרונות הם העניקו לימין ההודי הישג אלקטורלי חריג. במספרים מוחלטים עלתה התמיכה בימין בכ־50% בקרב דאליטים. הרומנטיקה של המחברים מתנפצת מול הודו החיה והנושמת.

רוח של ענווה

ואם כבר הזכרנו את מהטמה גנדי, כדאי להזכיר שיש יותר מדרך אחת לכתוב את שמו. כבר היה לנו גאנדי, גנדי, וגם גנדהי. ברונר ושולמן מעדיפים אופציה רביעית: גאנדהי. בסדר, כולנו הבנו שיש בלאגן תעתיקי סביב המהטמה ושחררנו. הכול הולך. אבל למה לייצר בלאגן איפה שכבר קיים סדר? המחברים מסבירים למה בחרו לייצר תעתיק עברי חדש של מונחים ושמות הודיים, אבל ההסבר שלהם לא שווה את הנזק.

עוד דוגמאות. כבר התרגלנו שהיהלום המפורסם בעולם הוא הקוהינור, ברונר ושולמן החליטו על כוהינור. הסנסקריט הופכת אצלם לסנסקריתית, בחירה מגושמת שהם מתקשים לתחזק. פתאום מתפלקת להם עוד ורסיה, סנסקרית, שמטעה לראות את האות ת' מחוץ לשורש המילה, כמו אנגלית וספרדית. כנ"ל לגבי הפרקריט (שפת המקום) שהפכה בספר לפרקרית. גם את חלוץ הסופרים ההודים באנגלית הם מתעתקים נרין, ולך תנחש ששמו הוא NARAYAN. התעתיק לא רק מעצבן אלא גם מעציב, כי רוח של ענווה מרחפת מעל הספר, ענוות גדולים, ורוח גאווה פסולה מרחפת מעל התעתיק.

כתיבת ספר היסטוריה היא משימה מיוחדת. אין לכותב חירות לבדות אירועים כדי לחזק את הסיפור, ועדיין מצופה ממנו תביעתה של האמנות באשר היא – מתיחת חבל פועם בין היצירה ובין החווים אותה. ברונר ושולמן יצרו סטנדרט חדש בכתיבה העברית על הודו. כה לחי.

עין להודו

יגאל ברונר ודוד שולמן

ידיעות ספרים ומגנס, 2019, 378 עמ'

The post דברי הימים של הודו appeared first on מקור ראשון.

שלוש שנים אינטנסיביות עברו על ארבעת חברי ההרכב, שמפרק ומרכיב מחדש ניגונים חסידיים עד שיוצא מהם סשן ג'אז מרשים. התקופה הזו כללה מאות שעות של חזרות, עשרות הופעות מתחת לרדאר וצבירת קהל מן הגורן ומן היקב – החל ממועדוני ג'אז מוכרים בתל־אביב ועד בתים פרטיים וספריות יידיש. אבל רגע לפני שהגיעו לפיק של המסע ולשחרור אלבומם הראשון, הגיע הנגיף ושינה את הכול.

בראיון ליקי הפשטיין במוסף שבת הם סיפרו על הדרך המשותפת, האתגרים והקשיים. 

צפו בהופעה: להקת הג'אז החסידי "ניגון קוורטט"

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-20.51.31-150x150.jpeg 150w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 18-at-20.51.31-75x75.jpeg 75w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 18-at-20.51.31-90x90.jpeg 90w" sizes="(max-width: 750px) 100vw, 750px" />

The post מיוחד למקור ראשון: צפו בהופעת להקת הג'אז החסידי "ניגון קוורטט" appeared first on מקור ראשון.

פתאום המצלמה שלה צפצפה: הסוללה עומדת להיגמר. בדירת המתנדבים של תנועת הסולידריות הבינלאומית בחברון, ק' הייתה מוקפת ב"פעילי זכויות אדם" שהגיעו מאירופה לישראל כדי לסייע בהשמצת מדינת ישראל בפני בית הדין של דעת הקהל הבינלאומית. יום אחר יום, שבוע אחרי שבוע, השתתפה ק' בפעילות שלהם – בעיקר עימותים ישירים עם חיילי צה"ל – וכל הזמן תיעדה אותם בסתר כדי להעביר מידע רב ועשיר לידי שולחיה.

האיש שהוציא אותה למשימה היה גלעד אך: רב־סרן במילואים, אחד ממייסדי תנועת "עד כאן" העוסקת בתחקירים רבי תעוזה ושולחת סוכנים סמויים לחשוף את פעילותם של ארגוני שמאל רדיקלי. מתנדבי עד כאן מסתננים לשורותיהם של ארגונים כמו תעאיוש, אנרכיסטים נגד גדרות, לוחמים לשלום ועוד, ומתעדים בסתר את פעילות אנשיהם ומנהיגיהם, כדי להציג לראווה את מניעיהם, תפיסותיהם, מעשיהם ודרכי המימון שלהם.

התחקיר הזכור ביותר של עד כאן, שנעשה בשיתוף תוכנית הטלוויזיה עובדה, הראה כיצד פעיל השמאל הרדיקלי הישראלי עזרא נאווי מתגאה בהסגרת פלסטינים שביקשו למכור אדמות לישראלים, וחוגג את סבלו ומותו של אחד מהם מידי כוחות הביטחון הפלסטיניים; תחקירים אחרים הראו את פעילי ארגון "שוברים שתיקה" מפיצים עלילות דם, מלקטים מידע מסווג מחיילים, מעבירים כסף למימון ההשתלטות הפלסטינית על שטחי C וקוראים להטלת חרם על ישראל.

כעת נמצאה שליחתו של אך בלב חברון, בין ידידיה האנטי־ישראלים, שעסקו בעצמם בתיעוד: הפעילים האירופים, חמושים במצלמות, השתחלו להתפרעויות סוערות של פלסטינים במטרה ללכוד בווידאו את תגובת חיילי צה"ל ולהשחיר את דמותה של ישראל בעולם. בתום אחד הימים, המצלמה הנסתרת שלה השמיעה כאמור צליל פתאומי – ואיימה לחשוף את ק' כמרגלת. הצעירה לא איבדה את העשתונות: היא אמרה לחברים שהמצלמה הרגילה שלה, זו ששימשה אותה לצלם את חיילי צה"ל, דורשת הטענה. נראה היה שהם לא מחפשים הסברים נוספים, והיא הייתה יכולה להירגע.

בארה"ב פגשה ק' את פול לארודי, מבכירי התנועה, ותיעדה אותו מתרברב בדברים אנטישמיים שכתב וביכולת גיוס הכספים שלו. הוא הציג בפניה מחשב עם מסד נתונים על גיוסי הכספים, והבהיר: "המממנים שלנו הם האחים המוסלמים. משם מגיע הכסף"

ק', ילידת כפר קטן בסקנדינביה, הגיעה לחברון לאחר שסיימה לימודי אדריכלות בארצה. היא ביקשה לעבור את ההתמחות ביעד כלשהו בחו"ל, ובחרה בתל־אביב כי רצתה שמש וחום, אבל גם הכותרות החדשותיות ממדינת ישראל סקרנו אותה והציתו את חוש ההרפתקנות שלה. בתוך זמן קצר נדחקה ההתמחות הצידה, ואת מקומה תפסה משימת ביון חשאית. מפגש מקרי הוביל אותה לארגון עד כאן, והיא גויסה להשתלב בתנועה אנטי־ישראלית מובילה וללקט עליה מידע. במסע בן שלוש שנים, שהתחיל בתל־אביב ועבר בדנמרק, בחברון, בירדן, בהולנד, בשוודיה ובארה"ב, היא התחברה לפעילי "תנועת הסולידריות הבינלאומית" ולבכיריה, התקדמה בסולם התפקידים, תיעדה את התבטאויותיהם האנטישמיות של פעילי הארגון, גילתה את מקורות המימון שלו, ונחשפה לקשרים הישירים שלו עם חמאס והאחים המוסלמים.

את כל זה היא גם צילמה, הקליטה והעלתה על הכתב ביומנה האישי. התיעוד הגולמי הנרחב שצברה הועבר לעיתונאי צבי יחזקאלי, שבעזרת ערוץ רשת 13 וחברת ההפקות קודה הפך את אלפי השעות המצולמות למסמך טלוויזיוני דוקומנטרי. שני הפרקים הראשונים של הסדרה שיצר, "שתולה", שודרו השבוע, ושלושה פרקים נוספים ישודרו בימים ראשון ושני בשבוע הבא ובזה שאחריו.

"הפעלנו את ק' במשך קרוב לחמש שנים", אומר לנו אך. "בניגוד לאנשים אחרים שנשלחים מטעמנו למשימות, ומצליחים 'לשרוד' חודשים ספורים, היא להפתעתנו הייתה בפעילות זמן ממושך. היו לה צילומים שנפרסו על פני שנים והרבה חומר גולמי שדרש עיבוד, אבל ידענו שיש פה דברים חשובים שצריכים להתפרסם בזירה הבינלאומית. כשניסינו לעניין גורמים בתקשורת הזרה, התברר לנו שרמת החשיפה שהם ייתנו לסיפור תהיה מוגבלת, כי הם לא מחוברים לנעשה במזרח התיכון ולהשפעה של גורמי טרור על אירופה וארה"ב. צבי יחזקאלי, שעוסק בנושאים האלו, קיבל על עצמו לשמחתנו את המשימה. הוא חיבר עם צוותו את החומרים, ובנה מהם סדרה שמבהירה את הנקודות המרכזיות".

דואט בתל־אביב

"אני באה ממדינה נחמדה", אומרת ק' בסדרה; אבל מבחינתה, "נחמדה" זה לא בהכרח טוב. "במקום שאני באה ממנו לא גרו יותר מ־800 אנשים. זה מקום קטן, ואף אחד משם לא הפך אי פעם למשהו. החיים מוגבלים כשאת באה ממקום שבו מצפים מכולם להיות נורמליים".

היא הגיעה לישראל ב־2017. "הרגשתי שאני לא רוצה לשבת בתוך משרד לשארית חיי", כך סיפרה ליחזקאלי. "חשבתי: למה שלא אסע לחמישה חודשים להתמחות באדריכלות? תל־אביב בזמנו נראתה לי מקום שכיף להיות בו. ישראל עשתה עליי רושם טוב. היא מקבלת המון יחס שלילי בתקשורת ומוצגת תמיד כאחת מהמדינות המרושעות בעולם. התברר שהיא שונה לגמרי ממה שחשבתי שתהיה". המסלול המתוכנן השתנה בעקבות בילוי בבר בתל־אביב; בחור שפגשה שם שאל אותה אם היא מעוניינת בעבודה של יומיים־שלושה באירופה. מחפשים מישהי לא ישראלית, אמר, עם רקע אירופי. "חשבתי: למה לא לנסות דברים? למה לא ללכת בשביל אחר, ולראות לאן הוא יוביל אותי, לאן אגיע? קיבלתי מספר טלפון וחייגתי".

גלעד אך (למטה): "אנשים אחרים שאנחנו מפעילים מצליחים 'לשרוד' חודשים ספורים, אבל להפתעתנו, ק' הייתה בפעילות זמן ממושך. היו לה צילומים שנפרסו על פני שנים והרבה חומר גולמי שדרש עיבוד, אבל ידענו שיש לנו פה דברים חשובים שצריכים להגיע לזירה הבינלאומית"

מי שענה לה בטלפון היה גלעד אך. כאדם שמפעיל מעין ארגון ביון אזרחי, הוא לא הרשה לעצמו לגייס אותה מיד. "אנחנו מקבלים הרבה פניות מאנשים שרוצים להתנדב, ושיעור ניכר מהם אנחנו מסננים בשיחה הראשונה", אומר לנו אך. "צעירה שמעוניינת כל כך להיפגש – זה בהחלט מעורר חשד. ובכל זאת היה חשוב לנו להיפגש איתה". אחרי שיחות אחדות התפוגגו רוב החשדות. "מצאנו מולנו צעירה אירופית סטנדרטית", אומר אך. "היא הכירה את ישראל בצורה בסיסית, לא היה לה קשר לעם היהודי או אידיאולוגיה מיוחדת שדרשה ממנה לפעול למען ישראל. המוטיבציה שלה הייתה גבוהה, אבל המניעים שלה היו חוש הרפתקנות ורצון בהפגת השעמום. הבהרנו לה את מטרת הארגון שלנו: לאסוף מידע על מי שמכנים את עצמם 'ארגוני זכויות אדם'. גם מידע כלכלי, כלומר מהם מקורות המימון, וגם תיעוד של אמירות אנטישמיות שהם משמיעים ושל פעולות אלימות נגד חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, ונגד ישראל בכלל. את המידע הזה נוכל להעביר לרשויות".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02222_11_00-3-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 332px) 100vw, 332px" />

בטרם נשלחה ק' למשימה, העמידו אך ועמיתיו את יכולותיה בסדרת מבחנים, ממש כמו בגופי ביון מקצועיים. למשל, במפגש בשרונה בתל־אביב ביקשו ממנה לפנות לאנשים אקראיים ולחלץ מהם פרטים אישיים, לגשת לאדם מסוים ולהביא את צילום תעודת הזהות שלו, או לגרום לבחור אחר לתת לה להצטלם עם המשקפיים והצעיף שלו. "ראינו שהיא מסוגלת לגרום לאנשים לעשות מה שהיא מבקשת", מספר אך. "אלה היו דברים הזויים: למה שמישהו ברחוב ייתן לך את תעודת הזהות שלו? אתה צריך להפעיל הרבה מניפולציות כדי שזה יקרה, והיא הוכיחה את עצמה חד־משמעית כחתולת רחוב".

אבירם זאבי, יו"ר עד כאן ואחד ממייסדי הארגון, מתאר את ק' כ"אישה עם נוכחות – גבוהה, בלונדינית, נראית טוב, חברותית בצורה בלתי רגילה, מסוגלת לפתח קשרים בקלות. היא תפסה מיד את העיניים של כולם, ו'העיפה' את המשימות הראשונות בקצב שלא נתקלנו בו מזמן".

ביקור בחברון

אחרי ההצלחה במבחנים החליטו זאבי ואך לשלוח את ק' למשימתה הראשונה – וכמו שנאמר לה מראש, הדבר דרש ממנה לצאת בחזרה לאירופה. היא טסה לדנמרק, שם התבקשה ליצור קשר עם חברי תנועת הסולידריות הבינלאומית, ארגון שמאל רדיקלי שחותר לחיסול מדינת היהודים.

תנועת הסולידריות הבינלאומית (ISM) נוסדה בשנת 2001 בידי כמה פעילים ישראלים ופלסטינים, ובהם חסן אנדוני, נטע גולן, הוידה עראף וג'ורג' רישמאווי. פעיל בולט נוסף הוא אדם שפירו, יהודי ממוצא אמריקני שהתחתן עם הוידה עראף. השניים שירתו יחד את יאסר ערפאת בשיא האינתיפאדה השנייה, ואף שהו איתו במוקטעה הנצורה. הם ומתנדבים אחרים בתנועה ביקשו לשמש מגן אנושי לפלסטינים; כך למשל בשנת 2001, כשחוליות טרור פלסטיניות ירו מבית־גא'לה לעבר שכונת גילה הירושלמית, השתכנו הפעילים האירופים ופעילי שמאל ישראלים בבית בעיירה, כדי להרתיע את צה"ל מלהגיב.

פעילויות הארגון, שמתיימרות להיות "התנגדות בלתי אלימה", נחשבות לפרובוקטיביות ביותר. העימות מול כוחות הביטחון הישראליים הוא חלק מהותי מסדר היום של ISM, שמעוניינת להפיץ בעולם תיעוד נטול הקשר של תוקפנות ישראלית, להשפיע על דעת הקהל העולמית ולקדם חרם על ישראל. פעילי התנועה קשרו את עצמם לגדר ההפרדה, נצמדו עם מצלמות לחיילים בשעת פיזור הפרות סדר, חשפו את כוחות צה"ל במארבים, פתחו צירים חסומים לתנועת פלסטינים, וניצבו מול דחפורי צה"ל שהיו בפעילות מבצעית. רייצ'ל קורי וטום הורנדל, שניים מפעילי הארגון, נהרגו במרץ ובאפריל 2003 לאחר שהתייצבו בשטח שצה"ל פעל בו. התנועה השתתפה גם במשט המאווי מרמרה לישראל ב־2010. הפרשות הללו ואחרות שימשו את ISM להשמיץ את ישראל ברחבי העולם.

פגישת ההיכרות והגיוס של ק' לתנועת הסולידריות הבינלאומית התקיימה בדירת שני חדרים קטנה בקופנהגן. היא הקליטה ותיעדה את השיחה כולה, וכך למדו ב"עד כאן" מהן העובדות והשיטות שמנחילים אנשי ISM לשליחיהם לישראל. מכיוון שרשויות ההגירה בישראל מבקשות לאתר מתנדבים אנטי־ישראלים ולמנוע את כניסתם לארץ, הכינו פעילי התנועה את ק' לשאלות שתישאל בנתב"ג: "את צריכה לשקר", אמרו לה, "אסור לך להגיד שאת מגיעה לגדה המערבית".

בפעילות עצמה, כך נאמר לצעירה הסקנדינבית, עליה לתעד אירועים בשטח תוך שמירה על קונטקסט שייצר את התודעה הנדרשת. למשל, אסור לומר שהפלסטינים יידו אבנים ובתגובה ירו החיילים גז מדמיע כדי לפזר את הפרת הסדר, כי "זה יעזור לישראל ולא לפלסטין"; צריך לספר שהפלסטינים מחו על המחסומים, והחיילים הישראלים הגיבו בירי גז מדמיע. "אנחנו מנסים להפיץ לשאר העולם את מה שקורה בפלסטין, כי הישראלים שולטים בתקשורת", אמרו לה אנשי ISM. הם לא הכחישו שמבחינתם לא יהיה זה אסון אם היא תיפגע פיזית במהלך שליחותה ביהודה ושומרון: "ארגון ISM יכול להשתמש בשם שלך למטרות קידום תקשורתי", הבהירו לק'. "אם תיהרגי, התנועה תשתמש במוות שלך לצרכיה".

צבי יחזקאלי (למטה): "התפקיד שלנו הוא להעיר את המערכות בישראל, שיבינו שנוסף לכך שאנחנו לא נראים טוב בעולם, והחיילים שלנו סופגים ביזיונות ומושפלים, כל זה נעשה בידי ארגוני הטרור"

לא רק מפני הישראלים הזהירו אותה מראש: בתנועת השמאל סיפרו לה על היחס של גברים פלסטינים כלפי המתנדבות. "נשים סופגות לפעמים הטרדות מיניות", אמר לה אחד הפעילים. "לא חוויתי את זה כי אני גבר, אבל אני לא מכיר אישה ב־ISM שלא עברה ניסיון מר כזה". אחת הפעילות העידה מכלי ראשון: "זה קורה בהמון מקומות. כשהייתי בחברון חוויתי שלוש־ארבע־חמש חוויות לא נעימות. לדוגמה, מישהו תפס לי את הישבן דרך חלון של מכונית". ק' הוזהרה לא לדבר יותר מדי עם גברים, לא לשתות אלכוהול ולא לעשן בדירה שתגור בה, ולכסות את הצוואר, הידיים והרגליים ככל שאפשר. "זה לא רק מתוך הפגנת כבוד או סולידריות, אלא כדי למנוע בעיות", הוסבר לה.

אחרי ששמעה את כל זה, החליטה ק' לא להסתפק בתיעוד התדריך בלבד. היא הצטרפה לקבוצת מתנדבים שיצאה לחברון, המשיכה להקליט ולצלם את הפעילים שם, ומעת לעת מצאה דרך להעביר את התיעוד לידי עד כאן. בין השאר היא צילמה חייל שנפגע בראשו מאבן, ובאופן אינסטינקטיבי הביעה צער על הפגיעה. אחר כך אמרה לה אחת הפעילות: "זה משהו שאנחנו לא יכולים לכתוב. אני יודעת שזה מסתיר חלק מהאמת, שהפלסטינים גם עושים דברים רעים, אבל אנחנו לא יכולים לכתוב על הדברים הרעים שהם עושים".

ק' תיעדה גם את שיחותיה הפרטיות עם מתנדבי ISM בדירה בחברון, ואת האמירות האנטישמיות האיומות ששמעה שם. "הלוואי שיכולתי להרוג את כולם", אמרה בשלוות נפש אחת מהפעילות, בשעה שישבו יחד על הספה. "הלוואי שהייתה פצצה שפשוט הייתה הורגת את כולם. את כל הישראלים, גם את הילדים. הם החליטו לכבוש את הארץ הזאת, ואין לי שום סובלנות לזה".

בתיעוד אחר נשמעים פלסטינים מסבירים לה ולחבריה על ההבדלים בין כוחות הביטחון הישראליים: השוטרים "צפויים"; גבעתי וגולני "חארות"; הנח"ל והצנחנים "גם חארות, אבל פחות". המתדרך הזהיר את המתנדבים בעיקר מפני יס"מ: "מהאנשים האלו תימנעו. אני אומר לכם, אם הם נמצאים במקום, במיוחד בירושלים, פשוט תעזבו. אל תהיו שם. זה הסוג הגרוע ביותר של שוטרים, ואתם לא רוצים להסתבך איתם. הם משתמשים באלימות פיזית, והם ירביצו לכם. בדרך כלל צריכים שלושה מג"בניקים כדי לעצור מישהו בגודל שלי, אבל רק יס"מניק אחד כדי לעצור שלושה כמוני. אז תיזהרו".

החומרים המצולמים נשמרו בכרטיסי זיכרון; אחרי תקרית צפצוף המצלמה, חששה ק' שפעילי ISM חושדים בה ובכוונותיה. כשיצאה מחברון לירושלים מתוך כוונה להעביר את החומרים, ביקשה פעילה אחרת להצטרף אליה, אולי כדי לפקח על מעשיה. הניסיונות לחמוק מהליווי הצמוד לא צלחו, אבל ק' לא התייאשה: היא נכנסה לחנות בגדים בממילא והשאירה את הכרטיסים שם, מתחת לערמה של בגדים. פעיל ארגון עד כאן, שהיה אמור לפגוש אותה ברחוב, נכנס לאחר מכן לחנות ואסף אותם.

תחנה ברבת־עמון

ע', בכיר לשעבר במודיעין הישראלי שמופיע ב"שתולה", דיבר בהשקת הסדרה על הסכנות בהפעלת סוכנת כמו ק': "זה מבצע מסוכן שיש בו גם סיכון חיים", אמר ע'. "מעבר למחמאות ולהצלחה הגדולה, צריך להבהיר שרמת הסיכונים הזו צריכה להישמר לארגונים ממלכתיים רשמיים".

בעד כאן אומרים שהם לא הארגון האזרחי היחיד שאוסף מודיעין: "העיסוק ביומינט, מודיעין סוכנים, הוא נדיר אבל קיים. מבחינת ביטחונה האישי של ק' היינו זהירים מאוד. היה מעקב צמוד אחריה ככל שהתאפשר, והצבנו מעגל אבטחתי סמוי. בכמה מקרים התעורר חשד נגדה, והיא הייתה בסכנה. פעם התחילו לתחקר אותה, והיא הייתה צריכה להשמיד את הציוד שברשותה. במקרה אחר, פלסטינים התנפלו על אחת הדירות בחברון כדי לפגוע בפעילים הזרים, שברו את החלונות ויידו בקבוקי תבערה. היינו צריכים לעשות לה שיחות עידוד ומוטיבציה".

מלבד זאת, אומר אך, יש דווקא יתרון בהפעלת סוכנת בידי ארגון אזרחי. אילו נשלחה ק' מטעם המדינה, "היה יכול להתפתח משבר דיפלומטי. ברגע שזה ארגון אזרחי, התגובה היא שונה. בכל מקרה, אי אפשר להשאיר את הזירה הזו ריקה. גם האזרחים וגם הרשויות צריכים להבין שיש פה קרב על עתיד המדינה. ככל שהרשויות יבינו את זה ולא יזלזלו בסכנה, יהיה אפשר לפעול בצורה טובה יותר".

יכולות הצילום וההיטמעות של ק' סיפקו לארגון עד כאן תיעוד איכותי, אבל גם הרשימו את אנשי ISM. היא קודמה לתפקיד אחראית מדיה בארגון, והוזמנה לכנס בן שלושה ימים ברבת־עמון. עד כאן שמחו כמובן על ההזדמנות לתעד את הכנס מבפנים, וביקשו מק' לחשוף מי המושכים בחוטים בתנועה, ומהיכן מגיע המימון. ק' ניצלה את שהותה בכנס כדי ליצור קשר עם פול לארודי, מבכירי התנועה, ובאמצעותו לחדור אל מאחורי הקלעים. כך גילתה שתנועת הסולידריות עובדת יד ביד עם חמאס והאחים המוסלמים, בסניפיהם ברחבי העולם.

לארודי, אמריקני המקורב למשטר אסד וחשוד בקשרים עם חמאס וחזבאללה, היה ממובילי פעילות המשטים לעזה, ונעצר בפשיטה על המרמרה. "המשימה של ISM בפלסטין החלה לפני 15 שנה", סיפר לארודי לבאי הכנס, בקטע שתיעדה ק'. הוא הבהיר שמטרת התנועה היא "שחרור העם הפלסטיני וסיום הכיבוש שמשתרע מהים התיכון ועד לנהר הירדן, ולא רק בגבולות 67'".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 23-13-44-08-1-750x422.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כשק' שאלה אותו מאיפה מגיע הכסף לתנועה, ענה לארודי: "כסף הוא כוח. גילינו שיעיל להירשם כארגון צדקה פטור ממס, כדי שיהיו לנו הכנסות גדולות יותר בגיוס כספים. עדיף להיות מעורפל ולא מדויק כשמגישים את הבקשה לרשויות המס. אנחנו לא אומרים שאנחנו ארגון התנגדות", חייך למצלמה הנסתרת, "אלא שאנחנו ארגון זכויות אדם. נגרום לכך שממשלת ארצות הברית תעזור לממן את ISM". לארודי אמר גם שחלק מהכסף מיועד לפעילות שדולה בקונגרס האמריקני: "את הקרב בפלסטין לא ננצח בפלסטין, ננצח אותו בוושינגטון".

אחרי היכרותם בכנס ברבת־עמון הזמין לארודי את ק' לביתו בסן־פרנסיסקו. בעד כאן ביקשו ממנה לקבל את ההזמנה, ולברר עוד על מימון התנועה ועל הקשר בינה ובין ארגוני טרור. אבל לצד זאת התעורר בארגון החשד שהצלחתה של ק' אינה מקרית: האם היא בעצם סוכנת כפולה? ארגוני ריגול, אחרי הכול, תמיד עלולים להתמודד עם ריגול נגדי.

"אף פעם אי אפשר לדעת במאה אחוז אם מי שעובד איתך הוא לא שתול של ארגון אחר", אומר אך. "לכן לא נפגשתי אישית עם ק' בהתחלה, וכבר בשלב הגיוס שלחנו אנשים שיבדקו אותה. אחרי שהתעורר שוב החשד, בדקנו את הדרכון שלה וגילינו כל מיני דברים שלא בדיוק מסתדרים. העברנו אותה בדיקה גרפולוגית ובדיקת פוליגרף".

תוצאות הבדיקה הגרפולוגית לא היו מעודדות. "מאחורי החזות השקטה היא עלולה לבגוד ולהיקשר לריגול כפול, אם זה יהיה כדאי לה מבחינה כלכלית או מאינטרס אחר", נכתב בפענוח כתב היד. "האפשרות שהיא סוכנת כפולה עדיין קיימת", אומר אך. "יש לי תחושה שזה היה טוב מדי וחלק מדי. השתדלנו לחשוף אותה לכמה שפחות מידע מצידנו, כך שגם אם היא הייתה מושתלת מטעם חמאס או ארגון אחר, התועלת עלתה על הנזק".

מפגש בסן־פרנסיסקו

אחרי שפעילותה הוקפאה לתקופה קצרה בשל החשדות, יצאה ק' לארה"ב ונפגשה עם לארודי. היא תיעדה אותו מתרברב בדברים אנטישמיים שכתב וביכולת גיוס הכספים שלו. "המממנים שלנו הם האחים המוסלמים. משם מגיע הכסף", אמר לה, והעלה על מסך המחשב מסד נתונים על גיוס הכספים.

"במחקר שלנו כבר הבנו שהמשטים לעזה היו פרי שיתוף פעולה בין ארגוני האחים המוסלמים, חמאס וארגוני זכויות אדם שפועלים בזירת ההתנגדות לישראל", אומר אך. "עכשיו קיבלנו אישור מהשטח לכל מה שראינו במחקר. לארודי שם את הדברים על השולחן מול המצלמה הנסתרת, והראה במחשב את המסמכים ואת תנועות הכספים. המידע נבדק, הוצלב וגובה.

"לכל אורך הדרך היינו בקשר עם גורמים רשמיים, וגם העברנו להם חומרים שקיבלנו מק'. למשל, על צעדת השיבה ועל משטים לעזה ידענו שלושה חודשים מראש, והעברנו לצה"ל את המידע הזה. כך צה"ל היה מוכן מבצעית, עם רובים – אבל לא התכונן תודעתית, עם תדרוכים לתקשורת וסוללת כתבים".

ק' עצמה השתתפה במשט תעמולה של תנועת הסולידריות: ב־2018 הצטרפה לכעשרים פעילי ISM שעלו לספינה והפליגו בדרך לעזה. לפני שיפנו למזרח התיכון, הם עברו מנמל לנמל באירופה, ובכל תחנה קיימו הפגנת תמיכה בפלסטינים ושנאה לישראל. בעצירה ברוטרדם פגשה ק' את אמין אבו־ראשד, פעיל טרור שאיבד את ידו בקרב מול צה"ל במלחמת לבנון הראשונה, ולימים הפך למנהיג חמאס בהולנד ודמות מפתח בתנועת הסולידריות. ק' התיישבה בספסל לידו, ומשכה את תשומת ליבו. הוא פתח בשיחה, היא סיפרה לו על השתתפותה במשט לעזה, והוא התרברב שהיה על סיפון המרמרה ב־2010. "אם את צריכה עזרה, מלון, כסף – כל דבר, תגידי לי", אמר לה והושיט את כרטיס הביקור שלו. ק' נענתה להזמנה לשמור איתו על קשר, אך לקחה בחשבון את אזהרת עד כאן לא להישאר במחיצתו לבד. בשיחותיהם סיפר לה אבו־ראשד שהאסלאם אוכל את אירופה מבפנים ומשתלט עליה, וחשף בפניה עוד מסודות גיוס הכספים למען הארגון.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 23-13-44-09-1-750x422.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"חלק ניכר מהתקציב של חמאס מגיע מתנועות שנתמכות בידי האחים המוסלמים – במצרים ובאמירויות, בסעודיה ובקטאר", מסביר ע'. "לצד זאת, מיליוני דולרים זורמים בכל שנה דרך מכבסות כספים, מלונדון ועד טורקיה. כמעט בכל בירה אירופית יש פעילים שהקימו חברות קש, והשמות של האנשים האלו התחילו להיחשף. צריך לזכור שלא כל מי שחבר בארגונים האלו באירופה יודע שהכסף הזה מניע טרור. חלקם אנשים תמימים באמת, אבל אחרים מונעים מתוך אידיאולוגיה לטובת הנרטיב הפלסטיני".

"אני חושב שהחשיבות של הסדרה היא חשיפת הקואליציה האירופית, שלא כל כך מודעים לה בישראל, בין האחים המוסלמים ובין השמאל הרדיקלי. שנאת ישראל היא מה שמחבר ביניהם", אומר יחזקאלי. "ראינו בבירור את מערכת גיוס הכספים של חמאס דרך גופים שמציגים את עצמם כארגוני זכויות אדם. הם רחוקים מלהיות ארגוני זכויות אדם. הפעילים, בין שהם יודעים זאת ובין שלא, מופעלים בידי האחים המוסלמים וחמאס".

אך: "בעזרת המידע שהשיגה ק' הוכחנו מעבר לכל ספק שלארגון טרור כמו חמאס יש זרוע אזרחית, הפועלת כארגון זכויות אדם וזוכה להגנה בגלל ההגדרה הזאת. הוכחנו שפעילות המשטים היא של חמאס. גורמי הביטחון מתמקדים במחבלים מתאבדים ובפצצות מתקתקות, ובצדק, אבל הנזק שנגרם מהפעילות של הארגונים הללו רחב הרבה יותר. הם אומרים שהם רוצים לגרום להכרזה על מדינת ישראל כמדינת אפרטהייד. אסור להקל ראש בכך. אם תהיה הכרזה בינלאומית כזאת, אנחנו נהיה כמו דרום־אפריקה ויש לזה השלכות. הארגונים האלו מכשירים את פעילות חמאס. כי אם ישראל היא נאצית, מצווה להילחם בה, ומי שנלחם בה הוא לוחם חופש. המידע שהביאה ק', ומוצג בסדרת הכתבות, הוא קריטי".

יחזקאלי אומר כי הוא מתקשה להאמין שהסדרה תשפיע על מקבלי ההחלטות. "לא פשוט בכלל להתמודד מול ארגון טרור שמשתמש במתנדבים אירופים, ומשפיע ישירות על דעת הקהל באירופה ובארצות הברית. זו מלחמת תודעה, שאנחנו חייבים להיות יותר חזקים בה. זה מה שהניע אותי לעשות את הסדרה הזו: להבהיר ולחשוף לכולם איזו פעילות של הנדסת תודעה יש פה, וכמה משקיעים בה, ושמי שעומד מאחוריה הוא מי שיורה עלינו טילים.

"התפקיד שלנו הוא להעיר את המערכות בישראל, שיבינו שנוסף לכך שאנחנו לא נראים טוב בעולם, והחיילים שלנו סופגים ביזיונות ומושפלים, כל זה נעשה בידי ארגוני הטרור. אבל אני לא יודע אם הסדרה תשנה דברים. יש קיבעון, שמתבטא גם בדברים כמו הסכם הגבול הימי עם לבנון שמיטיב עם חזבאללה, או התמיכה של הרשות הפלסטינית בארגון גוב האריות. אני רואה את הדברים כבר עשרות שנים, וזה כואב. אבל אני מאמין שאם העיניים שלי נפקחו אחרי עשור של סיקור התחום הפלסטיני, יש תקווה. כמו שרבי נחמן אומר, אין ייאוש בעולם כלל".

The post שתולה: כך הוחדרה סוכנת סמויה לליבו של ארגון שמאל אירופי appeared first on מקור ראשון.

גיא חן חיכה במשך זמן רב לשיחת הטלפון הזו, ולבסוף היא הגיעה: מבוקש פלסטיני שניהל עם שב"כ משחקי חתול ועכבר זוהה בוודאות בביתו. המשמעות – פעולה מהירה תאפשר ללכוד אותו סוף־סוף. אבל ההצלחה המודיעינית הפכה כעבור דקות לדילמה אכזרית של חיים ומוות.

"את המידע קיבלתי מאחד המקורות שלי, שגר סמוך למבוקש", משחזר חן. "ערכנו בדיקה נוספת ומצאנו שהוא צודק. המחבל הגיע כנראה לכמה שעות, להגיד שלום לאישה ולילדה ולהצטייד בכסף ובאוכל. הקפצנו לשם מיד כוח מסוערב מיחידת דובדבן, ונפגשנו איתם בשטח כדי להעביר תדרוך בנוהל קרב מזורז. במקביל עמדתי בקשר עם המקור, וביקשתי ממנו להישאר בבית – גם כדי שימשיך להציץ ולראות אם האיש עדיין בביתו, וגם כדי שלא ייחשף. בנינו לו סיפור כיסוי שיסביר מדוע לא הגיע לעבודה, כי ידענו שהיעדרות סתמית במקביל למעצר מבוקש תדליק נורות אדומות ותחשוף אותו כמשתף פעולה.

"הכוח יצא לשטח, ובינתיים המשכתי לתשאל את הבחור שלי. שאלתי אותו בפעם האחרונה אם הוא בטוח שראה את המבוקש, והוא השיב בחיוב. כששאלתי איך ראה אותו, הוא ענה – 'הסתכלתי מהחלון לעבר הבית שלו'. ואז אני שואל: 'בזמן שאתה ראית אותו, האם הוא ראה אותך?'. כשגם התשובה לשאלה הזאת הייתה חיובית, הבנתי שמבצע המעצר עלול להיות גזר דין מוות למקור שלי, בהיותו האיש היחיד שידע שהמבוקש נמצא בבית. זו החלטה קשה מאוד, שלא נמצאת בסמכותי המלאה. יצרתי קשר עם הכוח וביקשתי מהם לעצור רגע בצד. המפקד בשטח לא הבין מה השתבש אצלי, אחרי שאני הייתי זה שדחף לפעולה מהירה ונחרצת. בזמן העצירה התקיים דיון ותכלול של שיקולים שונים, ובהם גם ההבנה שתהיה הזדמנות נוספת לעצור את המבוקש הזה. לבסוף הוחלט לחדול את המבצע".

"היו לי מקורות שאהבתי מאוד וחיכיתי לשיחות ולמפגשים איתם, והיו שסלדתי מהם באופן אישי והייתי צריך להתאמץ כדי לשחק את המשחק. כולם הבינו שעם כל היחס האישי, אני פה בתפקיד – להגן על מדינת ישראל. אם סיכול פיגוע כרוך בסיכון המקור, הבחירה תהיה להציל חיי ישראלים"

היחסים הגורליים וההפכפכים שנרקמים בין רכז שב"כ למקורותיו עומדים במרכז רבים מהסיפורים בספרו החדש של חן, "מֻחַ’אבַּרַאת" (מודיעין, בערבית). בימים אלה הוא השלים את גיוס מימון ההמונים לצורך הוצאת הספר ששקד על כתיבתו במשך שלוש שנים. חן מתאר בו ממבט אישי את עבודתו של רכז שב"כ ואת המקורות שהוא מגייס מתוך קיני הטרור, חלקם מחבלים שחצו את הקווים. הוא מספר גם על מבצעים עלומים שלא נחשפו עד היום, בעיקר מתקופת האינתיפאדה השנייה, אז עבדו בשב"כ יומם וליל כדי למגר את הטרור.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1/AFP_32LY6YK-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

רכז שב"כ, מסביר חן, אחראי על גזרה שיכולה לכלול כמה כפרים, מחנה פליטים או חלק מעיר. משימתו היא שמחבלים שמתגוררים בשטח "שלו" לא יבצעו פיגועים. דרך הפעולה העיקרית היא לאתר ולגייס אנשים שיש להם נגישות למידע – כלומר, כאלה שקרובים לפעילי הטרור, או אפילו משתייכים בעצמם לארגונים.

"בתחילה אתה צריך לשכנע אותם לשתף פעולה", מסביר חן. "בשלב השני, אחרי הגיוס, עליך להכשיר אותם ואז להפעיל אותם. לעבודת הרכז נלווה סיכון תמידי, ואתה צריך לוודא שהמקורות שלך דוברי אמת, ולבנות איתם יחסי אמון".

עם חלק מהמקורות שלו רקם חן קשר אישי עמוק, והם הפכו עבורו למעין בני משפחה. לדבריו, יש לכך השפעה ישירה על איכות החומרים שהם מספקים לו, וגם על המחיר שהם מוכנים לשלם למענו. "לפעמים הם הולכים רחוק מדי, עד כדי סיכון חייהם, ודווקא הרכז הוא זה שצריך לשמור עליהם".

קרה שהקשר הטוב עם מקור דווקא הפריע ומנע פעילות?

"היו לי מקורות שאהבתי מאוד וחיכיתי לשיחות ולמפגשים איתם, והיו שסלדתי מהם באופן אישי והייתי צריך להתאמץ כדי לשחק את המשחק ולהעמיד פנים שהם הדבר הכי חשוב לי. כולם, אלו שאהבתי ואלו שפחות, ידעו שאני תומך בהם, מחזק אותם ודואג להם. לצד זאת הם גם הבינו שעם כל היחס האישי, כל הסודות הכי כמוסים שסיפרו לי וכל הפגישות הממושכות, אני פה בתפקיד ויש לי משימה – להגן על מדינת ישראל. והם גם ידעו שאם סיכול של פיגוע התאבדות יהיה כרוך מבחינתי בסיכון המקור, הבחירה תהיה להציל חיי ישראלים".

בין צעקות לסימפטיה

הקריירה הביטחונית של חן החלה בסוף שנות השמונים, כחייל בגדוד 890 של הצנחנים. ב־1988 עבר קורס מ"כים, ואחר כך יצא לקצונה. המג"ד של חן, בני גנץ, הבטיח שייקח אותו אליו אחרי הקורס, אך לא עמד בהבטחתו. מי ש"משך" אותו בסופו של דבר היה מח"ט גבעתי יום־טוב סמיה, וחן שירת כמפקד מחלקה וכמפקד פלוגה בחטיבה הסגולה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _202216_21_53-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"ב־92' השתחררתי, ואחר כך למדתי ארבע שנים במכון וינגייט. הוכשרתי כמורה לחינוך גופני, אבל מעולם לא עסקתי במקצוע. במקום זה ניגשתי לבחינות בשב"כ, התקבלתי, ועברתי מסלול הכשרה של רכזים וחוקרים שכולל קורס ללימוד השפה הערבית וקורס ארוך מאוד ללימוד מיומנויות כמו כתיבת דו"ח מודיעיני, הפעלת מקורות ותחקור. לאחר מכן הוצבתי כרכז שטח באזור רמאללה. לא היה לי זמן הסתגלות, נשאבתי כמעט מיד להתמודדות עם האינתיפאדה השנייה שפרצה אז. עוצמת האירועים וההיקפים החריגים תפסו את מערכת הביטחון בהפתעה. את הפיגועים התחיל פת"ח, ועד מהרה הצטרפו אליו חמאס והחזית העממית. כולם הפנו את נשקם אלינו. זו הייתה תקופה לחוצה, מרובת משימות ואתגרים, שהובילה אותנו לפעמים לקצוות ולאזורים בלתי הגיוניים".

אוקטובר 2000, החודש הראשון של האינתיפאדה השנייה, היה גם חודש החתונה שלו. חן לא ממש השתתף בהכנות לאירוע, בגלל משימותיו הביטחוניות, אבל בהגיע הרגע הוא לבש חליפה וצעד אל החופה. לפתע, חבר מהעבודה ניגש אליו ואמר לו בשקט: יש לך טלפון מהמשרד. חן חייך, משוכנע שזו מתיחה, אך החבר הבהיר לו במבט רציני: זאת לא בדיחה, צריכים אותך דחוף.

"התעסקתי אז במבצע לסיכול טרור", מספר חן. "פעיל חמאס שהתכוון לבצע פיגוע התאבדות היה תחת הפיקוח שלי, בתא השטח שהייתי אחראי עליו. בתחילת החתונה העבירו לי טלפון, וכך התעדכנתי שהפעיל מתכנן לנקום את מותו של אחד מחבריו, שנהרג ברמאללה. התחלתי מיד לתדרך את מי שהחליף אותי בעבודה, ומסרתי לו מידע על מקומות שאיש החמאס ההוא נהג להסתתר בהם. אשתי והרב היו בהלם. בשלב מסוים הרב לקח לידיו את המיקרופון, וקרא לחתן לתפוס את מקומו תחת החופה. כולם מחכים, אבל מה אגיד להם – שאני באמצע שיחה שנועדה לסכל פיגוע?

"במהלך האינתיפאדה היו מקרים דומים – כלומר, לא עוד חתונה, אני עדיין נשוי לאשתי האהובה, אבל היו הקפצות באמצע אירועים משפחתיים וחופשות זוגיות. באחד המקרים הספקתי להגיע למלון בצפון, ללכת ללובי ולקבל את המפתח לחדר, ואז התקשרו אליי שאגיע מיד לשטח. לגמרי נשאבתי לפעילות, לא משנה אם הייתה לי מחויבות לאישה ולילדים – הכול תמיד התגמד אל מול העשייה המיידית בשטח. לא פעם אשתי אמרה שלא הכרתי את הבנות הגדולות שלנו, וגם הן נטרו לי טינה על זה".

כשאני מבקש ממנו לשרטט את דמותו של הרכז ואת התכונות הדרושות ממנו כדי למלא את תפקידו, חן אומר שאין לכך תשובה מוחלטת. "כמו שאומרים בערבית – כל שייח' והדרך שלו. הניסיון לשרטט קו אחיד של תכונות הרכז נועד לכישלון, כי כל רכז הוא שונה, וכל אחד עובד אחרת, בהתאם לאופי שלו. יש רכזים שצועקים על המקורות שלהם ומפחידים אותם כדי להשיג מידע, ויש שעושים ההפך, מכילים ומעודדים ומעוררים סימפטיה. התכונה המשותפת לכולם היא גמישות. אתה חייב להיות גמיש, להתאים את עצמך לסיטואציה ולבנאדם עצמו".

לקראת כל פגישה עם מקור, מספר חן, הרכז אוסף מידע ורקע אישי, כדי להגיע מוכן ולמצות את השיחה. "הפגישה היא מבצע שמתוכנן לפרטי פרטים. זה מתחיל בשאלה כיצד המקור יגיע למקום, ברגל או ברכב, ממשיך בתוכן הפגישה עצמה ומסתיים בפרדה. רוב הפגישות ממוקדות ויש להן מטרה ברורה: לקבל מידע איכותי שיאפשר לסכל פיגועים. אנחנו עובדים לפי צי"ח (ציון ידיעות חשובות) מודיעיני, ויודעים בדיוק מה צריך לשאול. עם זאת, השיחה תתנהל כמובן בצורה רגישה, נגיש קפה וכיבוד כדי להשרות אווירה נוחה, ולא נתחיל בהפצצה של שאלות.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1/F221019OF87-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"בשיחה עצמה יש נוהג של שאלה חוזרת – נרצה לשמוע מהמקור שוב ושוב את אותו הסיפור, כדי להשוות את הגרסאות שלו־עצמו ולוודא שהוא לא סתם מספר לנו סיפורים, ולמעשה משקר. ברגע שהוא מסיים למסור את כל הידיעות שהביא מהבית, אנחנו מתחילים לשאול אותו שאלות ולבקש ממנו מידע ספציפי. השלב האחרון הוא תדרוך – הכספים שהוא יקבל, המשימה הבאה וחידוד כללי זהירות כדי לא להיחשף".

אף שיש לפגישות מסגרת קבועה, במקרים חריגים הרכז עשוי לסטות ממנה, כשהוא מרגיש שיש צורך לייצר אווירה שונה. "בסופו של דבר אנחנו עובדים מול בן־אדם, ואם אתה מזהה שהוא קצת מאבד את זה, נחלש, נמצא בלחץ – אפשר לקחת אותו לפעילות שוברת שגרה. אתה יכול למצוא את עצמך יוצא איתו לחצי יום בילוי בתל־אביב, הולכים לחוף הים, למלון, לאירוע. כמובן, גם פעילות כזאת היא מבצע לכל דבר. חייבים לשמור על זהירות, ואסור למקור להיחשף. שלא יקרה שאיזה שוהה בלתי חוקי מאותו הכפר יזהה אותו מסתובב בתל־אביב עם מישהו לא מוכר. אז אתה שם עליו תחפושת, מאפר אותו אם צריך, ובמקביל דואג שיהיו סביבכם אנשי שב"כ סמויים. גם יום בילוי כזה מסתיים בדו"ח של הרכז".

מה גורם לפלסטינים לעבוד בשביל שב"כ, כשהם יודעים שהמחיר של שיתוף הפעולה עם "האויב הציוני" עלול להיות קטלני?

"יש כמה מניעים אפשריים. מצד אחד – כסף, טיפולים רפואיים שאפשר לקבל בישראל, או אישורי עבודה; ומצד שני – תחושת אי שייכות ברחוב הפלסטיני, וגם צורך בדמות אב".

ומה לגבי שיתוף פעולה תחת איומים?

"אפשר תמיד לאיים, אבל במקרה כזה, גם אם תצליח לגייס אותו כמקור, הוא לעולם לא יהיה מקור טוב. יש משמעות לממד הקשר האישי. האדם הזה צריך להבין שאתה חבר שלו, ואתה הכול בשבילו. הרי החיים שלו נמצאים בידיים שלך. אם תשתמש בצורה לא נכונה בו או במידע שהוא העביר, אתה מסכן אותו".

מחבל מעבר לדלת

לפחות מקור אחד של חן אכן שילם בחייו על שיתוף הפעולה עם ישראל. היה זה פלסטיני שהתחתן בשליחות השב"כ עם בת למשפחה שהייתה מעורבת עמוקות בפיגועי טרור. הקרבה שלו למשפחה העניקה לו ולמפעיליו גישה למידע איכותי במיוחד, אך בסופו של דבר הוא נחשף ונרצח. "בחור רזה ונמוך, פניו עטורות שפם דק ומשקפיים מרובעות", מתאר אותו חן. "היה לו צחוק מתגלגל וקול מיוחד. הכינוי שלו היה 'הזמיר', כי הוא אהב מאוד לשיר. כל פגישה נפתחה בעשר דקות של שירה: הוא היה מזמר לנו, לבקשתו, קטעים של אום־כולתום או פריד אל־אטרש. בסיום ההופעה הזאת הוא היה מבסוט, הרגיש שהוא כוכב. אהבתי אותו, הרגשתי מחובר אליו, והייתי מוכן להקדיש את עשר הדקות היקרות בפגישה כדי לגרום לו להיפתח אלינו".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/11/5555תמונה-גיפ-e1667419036697-750x498.jpg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/11/5555תמונה-גיפ-e1667419036697-768x510.jpg 768w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/11/5555תמונה-גיפ-e1667419036697.jpg 1024w" sizes="(max-width: 626px) 100vw, 626px" />

מה הרגשת כשהוא נרצח?

"זה לא פשוט. הוא לא היה מבחינתי רק מקור או כלי. הוא דיבר איתי על הקשיים שלו, גילה סודות אישיים, סיפר כמה הוא אוהב את הילדים שלו – וגם כמה הוא נגעל מאשתו ושונא את המשפחה שלה, שחושבת רק על מעשי טרור. אני נזכר בו לעיתים קרובות. כשאתה מאבד מקור באופן טרגי כל כך, זה משאיר בך צלקות".

"בתחילת החתונה שלי עדכנו אותי שפעיל חמאס בשטח 'שלי' מתכנן פיגוע. התחלתי מיד לתדרך את מי שהחליף אותי בעבודה, ומסרתי לו מידע על מקומות שהאיש נהג להסתתר בהם. אשתי והרב מחכים בינתיים תחת החופה, אבל מה אגיד להם – שאני באמצע שיחה שנועדה לסכל פיגוע?"

את היחסים הקרובים בין רכז למקורותיו מלווה תמיד תחושה של כבדהו וחשדהו. מתח מתמיד, שמבוסס על ההנחה שמי שחצה את הקווים והפך למשתף פעולה, יכול לחצות אותם שוב. כך קרה למשל בפברואר 1994, בתקרית שבה נרצח נועם כהן ז"ל, רכז שב"כ צעיר ומבטיח. "נועם הפעיל מישהו ממשפחת אבו־חמיד, משפחת טרור מוכרת מאזור רמאללה", מספר חן. "בשלב מסוים הם קבעו שנועם יבוא לאסוף אותו מנקודה בפאתי רמאללה. אותו מקור הגיע לשם עם שני מחבלים, צעק להם בערבית 'זהו הקצין', והם פתחו באש. נועם ושני אנשי השב"כ שהגיעו איתו נפגעו מהירי. הוא עוד הספיק לדווח על הפציעה, חולץ משם והגיע לבית החולים, אבל מת מפצעיו.

"סיכונים כאלה קיימים תמיד, אבל היום מקפידים בשב"כ על ביטחון כוחותינו, והרכזים נמצאים תחת אבטחה כשהם בפגישות או ביציאה לשטח. לפני שמגייסים מקור עורכים סדרת בדיקות לגביו, ומוודאים כל הזמן שהוא לא עלול לסכן את הרכז שלו. היו כמה מקרים מצערים, אבל היום זה קורה פחות".

חן עצמו לא מספר על מקורות שבגדו בו, אבל גם הוא היה לא פעם בסכנת חיים. "ב־2003, בעיצומה של האינתיפאדה, קיבלתי טלפון ממקור: שני מבוקשים נכנסים לבית בכניסה לכפר שלו. הגענו לשם ומצאנו רק מבוקש אחד, את השני לא. היחידה שפשטה על הבית איתרה כלי נשק והייתה מאושרת, אבל אני לא הייתי שקט. עליתי עם מאבטח לגג, והשקפתי לעבר הכפר כדי לנסות להבין לאן ברח המבוקש הנוסף. פתאום הבחנתי בבוטקה קטנה בפינת הגג, והחלטתי לבדוק מה יש שם. אנחנו מתקרבים, אני מחזיק בידית של הדלת, וכבדרך אגב אומר למאבטח – תהיה ערני. הדלת נפתחת, ומולי בטווח אפס עומד המחבל השני, עם רובה מכוון אלינו. הוא היה מבוהל לא פחות מאיתנו, ולכן כנראה לא ירה. בשבריר שנייה זיהיתי אצלו מצוקה ופחד, הסטתי את הרובה של המאבטח וצעקתי בערבית ובעברית 'לא לירות'. קפצנו על הבחור, נטרלנו אותו ועצרנו אותו. אחרי המעצר שאלתי את המבוקש למה הוא לא ירה בנו וברח. לא הייתה לו תשובה ברורה, אבל הוא הבהיר לי שבפעם הבאה שתהיה לו אפשרות לירות בי, הוא בהחלט עלול לנצל אותה".

בתקופת האינתיפאדה השנייה נפגש חן גם עם מחבלים עצורים, שלימים הפכו לבכירים מאוד בחמאס. "בשיחות שלי עם המנוולים האלה נדהמתי למצוא מולי אנשים חכמים, כריזמטיים וממוקדים. הם אנשים קיצוניים מאוד, אבל במפגשים איתנו הם היו אדיבים, חייכנים, לחצו לנו ידיים ודיברו איתנו על חינוך, תרבות ופוליטיקה. תרבות השקר והמשחק נוצלה אצלם כדי לקדם אידאולוגיה רצחנית. חלק מהאנשים האלו שוחררו במהלך השנים בעסקאות, ולדעתי זאת הייתה טעות גדולה. הם מנהלים את חמאס, מתחזקים את הקשרים עם האיראנים, ואחראים לפעולות טרור שנרצחו בהן יהודים רבים".

החמושים נותנים את הטון

בשיחה עם חן ובסיפורי המבצעים שהוא מגולל בספרו צפה ועולה שוב ושוב ההשפעה של עבודתו על חייו האישיים. מלבד ההיעדרויות הממושכות והבלתי צפויות מהבית בשנות השירות, הוא אומר, יש גם "שריטות" שהוא נושא עד היום, שלוש שנים לאחר פרישתו. "כרכז הגעתי לשטח מיד אחרי פיגועים, ונחשפתי לזוועות. אחת הזירות הקשות שאני זוכר היא מהאירוע בוואדי חרמיה, סמוך לעפרה. תאא'ר חאמד, צעיר פלסטיני מהעיירה סילואד, צלף שם והרג שבעה חיילים ושלושה אזרחים. אני זוכר שהגעתי וראיתי עשר אלונקות מסודרות זו לצד זו. הגופות היו מכוסות בסדינים לבנים, ומתחת לחלקם בצבצו נעליים צבאיות.

"אם אתה מזהה שהוא קצת מאבד את זה, נחלש – אפשר לקחת אותו לפעילות שוברת שגרה. יוצאים לחצי יום בילוי בתל־אביב, הולכים לחוף, למלון, לאירוע. חייבים לשמור על זהירות, שלא יקרה שאיזה שוהה בלתי חוקי יזהה אותו. אז אתה שם עליו תחפושת, מאפר אותו אם צריך, ובמקביל דואג שיהיו סביבכם אנשי שב"כ סמויים"

"זה היה פיגוע קשה לפענוח, והמבצע ללכידת המחבל היה לא פשוט. כשהגיעו אליו התברר שסבא שלו לימד אותו עוד בילדותו להשתמש ברובה ציד. כשגדל הוא רצה להתחתן עם מישהי, אביו לא הסכים, והוא התעצבן, לקח את רובה הקרבין שלו והתמקם על גבעה. משם הוא ירה בחיילים שעמדו במחסום, בחבריהם שיצאו לראות מה קרה, ובאזרחים שעצרו במקום.

"באירועים אחרים הייתי צריך לזהות נרצחים, והפרצופים האפורים שלהם נחרתו אצלי בראש. אני מניח שכל אחד מושפע מהחוויות המפוקפקות האלו בצורה אחרת. אותי זה הפך לאדם שחרד לביטחון הילדים שלו".

במה זה מתבטא?

"כשאנחנו יוצאים לבילוי משפחתי במסעדה, אשתי יודעת שהכיסא שפונה לכיוון הכניסה יהיה שלי. משם אני סוקר כל מי שנכנס למסעדה, ולא נרגע עד שאני 'מזכה' אותו. המטבח יזכה תמיד לביקור, כדי שאוכל להיות בטוח שהשטח סטרילי. כשיש פועלים ערבים באזור הבית שלי, אני נמנע מלעמוד בחוץ. כבר שנים אני מחוץ לשטח, אבל אני עדיין חושש שיקשרו אותי עם השם הערבי שלי ויאתרו אותי. בכלא יושבים עד היום אנשים שעצרתי, תחקרתי במשך שעות, ואפילו ניסיתי לגייס".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... P2002121605164-120x86.jpg 120w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2002121605164-350x250.jpg 350w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2002121605164-750x537.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

היית ממליץ לבחור צעיר שמשתחרר משירות קרבי להיות רכז בשב"כ?

"כן. אם יש לו אישיות מתאימה, והוא מבין את הוויתורים והקשיים והמחירים שצריך לשלם לפעמים – אני ממליץ בחום. יש בשירות הביטחון הכללי אנשים מצוינים, מחויבים, מקצועיים ורציניים, שלא באים 'לעבודה' אלא 'לעבוד'. כשהם מצליחים הם שמחים מאוד, וכשהם מפספסים הם לוקחים ללב".

הפגישה שלנו מתקיימת בתקופה שהטרור שוב מרים ראש. קבוצת "גוב האריות" משכם הצליחה לבצע סדרת פיגועים ולצבור אהדה בקרב צעירים, וגם אם צה"ל סגר עליה לבסוף, לא חסרים אחרים שילכו בדרכה. אני מבקש מחן לחבוש את כובע הפרשן ולהסביר את הסיבות להתחממות, שבשטח כבר זוכה לתואר אינתיפאדה. "הצעירים שמובילים היום את האירועים לא מכירים את האינתיפאדה שהייתה ואת ההשלכות שלה", הוא אומר. "ההסתה שהם סופגים – מהמשפחה, מהרשתות החברתיות ומצד גורמים רשמיים ברשות הפלסטינית – מגבירה את הרצון לעשות פיגועים. אני לא אומר שכל ערבי עלול לצאת ולפגע, יש הרבה אנשים טובים, אבל מי שקובע את הטון הם אותם חמושים.

"כשאנחנו יוצאים לבילוי משפחתי במסעדה, אשתי יודעת שהכיסא שפונה לכיוון הכניסה יהיה שלי. משם אני סוקר כל מי שנכנס למסעדה, ולא נרגע עד שאני 'מזכה' אותו. גם המטבח יזכה תמיד לביקור, כדי שאוכל להיות בטוח שהשטח סטרילי. כשיש פועלים ערבים באזור הבית שלי, אני נמנע מלעמוד בחוץ"

"במקביל יש ביהודה ושומרון אינפלציה של כלי נשק, והמשימה לאתר ולהחרים את כולם היא סיזיפית. היד של ישראל אמורה להיות הרבה יותר קשה. אולי צריך להנחות שכל חמוש המזוהה כפעיל טרור ומסכן את חיילי צה"ל, דמו בראשו. אני לא בטוח שהמערכת שלנו מוכנה לקבל החלטה שכזאת".

איך צה"ל ושב"כ חודרים לארגון כמו "גוב האריות"? מה הדינמיקה שהביאה בסופו של דבר את הבכירים להסגיר את עצמם למנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית?

"פעילות יזומה, התקפית, מתמשכת ונחושה של הצבא, שהתאפשרה בעזרת מודיעין איכותי ומדויק של השב"כ, העבירה את המסר לאותם מחבלים: מדינת ישראל תדע להגיע אליכם בכל מקום, גם אם תסתתרו עמוק בתוך הקסבה בשכם. אותם מחבלים המציגים עצמם כגיבורים, ומוכנים כביכול למות מות קדושים, מתנהגים למעשה כפחדנים עלובים ומסגירים עצמם כדי לקבל הגנה. לתגובה המהירה של שב"כ והצבא הייתה חשיבות מכרעת בשימור ההרתעה כלפי פעילים אחרים, שתכננו לחקות את ההצלחה הקצרה מאוד של 'גוב האריות'. חשוב מאוד ששב"כ והצבא ידאגו ש'חיי המדף' של מחבלים וארגונים כאלה יהיו קצרים מאוד, לא רק כדי למנוע מהם להוציא לפועל פיגועים, אלא גם כדי לסכל חקיינות".

בתקופה האחרונה אנשי ביטחון פלסטינים מצטרפים למעגל הטרור; מנגד, ממשלת ישראל ממשיכה להאמין בחיזוק מנגנוני הרשות כדי לשמור על היציבות. מה העמדה שלך בדילמה הזו?

"ההישענות על מנגנוני הביטחון הפלסטיניים בעייתית, כי יש להם אינטרסים שלא תמיד עולים בקנה אחד עם האינטרסים הישראליים. בשטח הפלסטיני יש כל הזמן הכנות לפיגועים, אבל כמי שהיה שם אני יכול להבטיח לך שיש גם המון פעולות סיכול מתחת לפני השטח, ואף אחד לא יודע ולא ידע עליהן. מדינת ישראל צריכה להגן על אזרחיה ולתת להם תחושה של ביטחון. האם היא מצליחה במשימה כיום? לטעמי, לא באופן מלא".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post רכז השב"כ לשעבר חושף את הצד העלום של המלחמה המתמדת בטרור appeared first on מקור ראשון.

השופטת רותי ברודו לא אהבה את המראה של הלל גרדי במאסטר שף. על עיסוקו כרועה צאן היא אמרה: "זה הכי הזוי בעיניי, כי אלה דברים שאני בחיים לא הייתי עושה. אז אני קודם כול באנטי כלפיך, אבל אז אני טועמת את העוף הזה… בקיצור אני לא צריכה סיפורים ולא צריכה כאפייה, בוא קח סינר". זה היה ככל הנראה הרגע המזוקק שמדגים את קשיי העיכול שפקדו את הפריים טיים כשרועה הצאן נכנס לעונה העשירית של קשת.

מאז צלח המתמודד עם השפם הטורקי והכאפייה עוד ועוד משוכות ושלבים בתוכנית, אבל הוא מודה שגם בשבילו ההשתתפות בתוכנית ריאליטי היא לא דבר מובן מאליו. בתחילה האפשרות כלל לא עלתה במוחו, אבל בדיוק כשסגרו את החווה בהר איתן, שהוא עבד בה כרעה צאן, התקשרו אליו מההפקה של מאסטר שף והציעו שיגיע לאודישן. "אם היו מתקשרים שבועיים קודם אפילו לא הייתי שוקל את זה. הייתי לגמרי עם העיזים, והראש היה במרעה ובחווה. אבל בדיוק דברים התחילו להשתנות והחלטתי לצאת לשנת שמיטה. "

בדיעבד השד לא היה נורא, וגרדי החל ליהנות מהמשחק והפך לאחד המועמדים המבטיחים של העונה. "גיליתי שיש לי הרבה מרחב יצירתי ויש לי הרבה מרחב לעשות משהו שאני אוהב", הוא נזכר.

אתה לא מרגיש שהשתמשו בך כגימיק או משהו כזה?

"אני בטוח שכן, פה ושם, אבל אני גם יודע שממש לא רק. בחלק מהדברים שבי משתמשים כגימיק אבל לא התקבלתי לתוכנית בגלל זה, אני יודע שהייתי שם כי בישלתי טוב. הצבעוניות שאולי תורמת מבחינת ההפקה לתוכנית היא לא על חשבון יכולות הבישול שלי או במקומן, אלא בנוסף".

גרדי, שחגג לאחרונה 31 ("אני עוד צריך להתרגל לגיל החדש"), גדל בקיבוץ העירוני בגילה "בית ישראל", במשפחה של חוזרים בתשובה. החינוך שם חרת על דגלו פשטות, עזרה לזולת ותודעה סוציאליסטית ודתית ששואפת לבנייה של חברה מתוקנת. כל אלו הפוכים מריאליטי הבישול. הוא צוחק כשאני אומרת לו שהמרחק בין הקיבוץ לתוכנית נראה לי גדול בהרבה מהמרחק בין המרעה לאולפן.

"בבית ישראל, ובבית של ההורים שלי בפרט, יש אמירה ברורה שלא עושים דברים שהם סתם, מחנכים ומכוונים לעשות טוב החוצה, להשתמש בכוחות שלנו כדי להוסיף טוב בעולם דווקא במקומות הלא זוהרים. כשסיפרתי לאמא שלי שאני הולך לתוכנית היא אמרה לי 'אני מפחדת שאתה מתרחק משורש הנשמה שלך'. היא התכוונה להגיד שזה מקום שהוא בדיוק הפוך ממה שאנחנו רוצים לעשות בעולם, בריאליטי מבקשים לעשות כסף וליצור בידור זול, ובטח לא מקדשים או מקדמים נושאים חברתיים".

חוץ מהלבוש הייחודי, גם העיסוק הלא שגרתי שלו, כרועה צאן וכמטפל בנוער באמצעות הקרבה לטבע, עורר סקרנות אצל צופים רבים. "מגיל צעיר הרגשתי לא שייך למסגרת בית הספר. כבר מהיסודי לא מצאתי את עצמי ורציתי כל הזמן לצאת החוצה ולהסתובב. למדתי בבית ספר מדהים ומכיל שנתן לי הרבה, אבל בכיתה י"א הגעתי לקצה, הבנתי שזה לא המקום שלי ועזבתי את הלימודים. התחלתי לעבוד בגינון וגיליתי כמה החוץ עושה לי טוב".

הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במגזין מוצש של מקור ראשון

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/10/שער-מוצש-601-750x867.jpg 750w" sizes="(max-width: 830px) 100vw, 830px" />

The post רועה הצאן שכבש את מאסטר שף: "בחלק מהדברים שבי משתמשים כגימיק, אבל לא רק" appeared first on מקור ראשון.

קל להתבלבל בזיהויו המגזרי של הרב מיכה הלוי, רבה הראשי של פתח־תקווה. עם פראק רבני ארוך ומגבעת שחורה, חזותו חרדית למהדרין, אלא שכאשר הוא עולה לדרוש ברבים או ללמד בישיבתו בתל־אביב, הוא מסיר את המגבעת ומתגלה כיפה סרוגה גדולה. בעבר הסביר שכמי שגדל בבית ציוני־דתי מובהק, הכיפה הסרוגה מייצגת את מהותו. הכובע עלה על ראשו כששימש רב מדור הכשרות בתל־אביב. המשגיח, מנהל המחלקה והמפקח שכיהנו תחתיו היו חרדים, ומנהלי המלון נהגו לתהות היכן הרב, שכן רב בישראל מזוהה עם כובע ומעיל ארוך. הרב הלוי מתייחס אל הלבוש הזה כאל מדי העבודה שלו, ולפני כניסתו לישיבה הוא מסיר אותו ומניחו במכוניתו.

בימים הקרובים תתכנס ועדה לאיתור הרב הראשי האשכנזי הבא. בראשה יעמוד הרב יעקב אריאל, ולצידו הרבנים זלמן מלמד, דוב ליאור, אליהו בלומנצויג ודוד דודקביץ. הם יצטרכו להכריע אם הרב הלוי יזכה בתמיכת מפלגת הציונות הדתית, וממילא בסבירות גבוהה גם בתפקיד עצמו, או מועמדים אחרים ובהם הרב אליעזר איגרא, דיין בית הדין הגדול; הרב אברהם נחשון, רב הקהילה הדתית־לאומית באלעד; והרב מאיר כהנא, אב בית הדין הרבני באשקלון. הרב הלוי מוזכר כמועמד המוביל. ככל הידוע, הוא המועמד המועדף על שר האוצר בצלאל סמוטריץ', יו"ר מפלגת הציונות הדתית.

בין המדקדקים בתורת המגזרים יש המשייכים את הרב מיכה הלוי למה שמכונה "רבני הקו", אנשי ישיבת הר המור. זאת אף שהוא סיים את לימודיו בישיבת מרכז הרב שנים רבות לפני פרישת הרב טאו והקמת הר המור. "המתחרים יודעים שהרב הלוי אהוד בציבור, ומתחילים להפיץ כל מיני שמועות", אומרים רבנים ששוחחנו איתם. "הרב הלוי מקובל הן ב'מרכז' והן בהר המור, ומגיע לשתיהן להקפות שניות או לשמחת בית השואבה. גם ביום ירושלים, כמו בשנים קודמות, הוא נראה על במת העצרת המרכזית בישיבת מרכז הרב והתקבל בכבוד רב".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... F160203YCFF07-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 321px) 100vw, 321px" />

לא רבים יודעים, אך הרב הלוי נמנה בשעתו עם ראשי ארגון הרבנים צהר, ובמשך תשע שנים היה חבר בהנהגתו, לצד הרבנים יובל שרלו ודוד סתיו. הוא עמד בראש מיזם החופות המזוהה עם הארגון, אך בהמשך פרש כשהוחלט ב"צהר" להקים בתי דין פרטיים לגיור, בניגוד לעמדת הרבנות הראשית. "המחלוקת לא הייתה בשום אופן אישית אלא בהשקפת עולם", אומר לנו אחד הרבנים. "הוא מקפיד לשמור על קשרים אישיים ועל שיח פתוח גם עם מי שיש לו עימו מחלוקת עמוקה. בחתונות ילדיו אפשר לראות באותו מעגל אנשים שקשה לחשוב על הזדמנות אחרת שתזמן אותם זה לצד זה".

כנימוק להתנגדותו העקרונית להצבת חלופה שיטתית לרבנות הראשית, נוהג הרב הלוי להזכיר ש"גם בתקופת בית שני, כשהכהונה הגדולה נמכרה למרבה במחיר וניתנה לאנשים לא ראויים, עדיין היה סגן כוהנים קבוע, 'אורתודוקסי', רבי חנינא סגן הכוהנים, שקבע 'הווי מתפלל בשלומה של מלכות'. כלומר, לכהונה בישראל יש מעמד מצד עצמה, לא משנה מי מכהנים בה. גם בראש הרבנות עמדו בזמנים מסוימים אנשים שאולי פגעו במעמדה, אבל הרבנות הוקמה כחזונו של הרב קוק, ואם צריך לתקן – יש לעשות זאת מבפנים".

כמי שהשקפתו ציונית־דתית, הרב הלוי מצר על כך שבשנים האחרונות הודרו רבנים בעלי השקפה ציונית ממשרות רבניות, בהן כהונת הרבנים הראשיים, תוך מתן עדיפות למי שלכאורה אינם מקבלים את עולה של רבנות ממלכתית. אלא שלדעתו, כפי שהביע כמה פעמים, הקמת האלטרנטיבה של "צהר" פגעה ברבנות יותר מפגיעת החרדים, משום שבכך הוענקה כביכול גושפנקה לטענה שאין עוד צורך ברבנות ראשית לישראל.

בלי פוליטיקה ועסקנות

הרב מיכה הלוי מתקרב לגיל 60. הוא מכהן כרב מגיל 28, והיה בשעתו הרב ה"סרוג" היחיד בין רבני השכונות בתל־אביב. למען הגילוי הנאות אציין כי הנער מיכה הלוי נמנה עם תלמידיו של כותב שורות אלו בישיבת נחלים, תלמיד מצטיין שדילג על כיתה י"א. לאחר לימודיו בישיבת מרכז הרב החל ללמד בישיבת אור עציון. במקביל חזר לעיר הולדתו תל־אביב, והקים כולל בבית הכנסת איחוד שיבת ציון. בהמשך נבחר לרב שכונת נחלת־יצחק, והקים את ישיבת עטרת נחמיה ומוסדות תורה לנשים.

הרב הלוי ורעייתו יעל הכירו בסניף בני עקיבא ונישאו בגיל צעיר. הם העדיפו לחזור לעיר ללא הפסקה כדי להעלות את רמתה הרוחנית, על פני התיישבות ביהודה ושומרון. יש להם שמונה ילדים, מגיל 20 ועד 38, בהם רבנים, תלמידי כוללים וישיבות, וקצינים בחטיבת כפיר, באגוז ובצנחנים.

במסגרת תפקידו היה הרב הלוי חבר מערך החירום של עיריית תל־אביב, והתייצב פעם אחר פעם כדי לתת מענה רבני בשטח ובבתי החולים במקרי אסון ופיגועי טרור. על פעילותו זו זכה לפרס הוקרה. הוא חבר בוועדת הלסינקי של משרד הבריאות, הבוחנת ומאשרת ניסויים רפואיים, ומשמש יועץ הלכתי לעמותת "רעות" המפעילה בתי אבות ובתי חולים סיעודיים בתל־אביב. בתפקידיו אלה מציג הרב הלוי את עמדת ההלכה במגוון תחומים ביו־אתיים כגון הפריה מלאכותית, השתלת איברים, שימוש בתרופות ותכשירים ניסיוניים, המתת חסד ועוד.

את פועלו בתחום הכשרות החל הרב הלוי עוד בהיותו חבר ועדת הכשרות בתל־אביב ורב בתי המלון בעיר. הרב שלמה עמאר, ששימש באותה תקופה הרב הראשי של תל־אביב, סיפר בהזדמנויות שונות כי פועלו של הרב הלוי בתחום גרם למהפך בנושא והעלה את רמת הכשרות. רוני פורטיס, מנכ"ל מלונות הילטון בישראל, העיד כי "פעילותו איננה כרוכה בשום פוליטיקות, ג'ובים או עסקנות". הרב הלוי לא הסתפק בקביעת נהלים והנחיות אלא הגיע בעצמו בתדירות גבוהה לביקורות, כולל בשבתות כאשר הדבר דרש הליכה רגלית למרחקים ארוכים.

הרב ישראל מאיר לאו, לשעבר הרב הראשי לישראל, הכיר היטב את משפחת הלוי בעת כהונתו (הראשונה) כרב העיר תל־אביב בשנות התשעים. "אני מלווה אותו מהיום שנולד. הוא מוכשר ועדין", אומר לנו הרב לאו. "דאגתי למנותו לאחראי הכשרות בכל בתי המלון של תל־אביב, כי ראיתי שהוא האיש הנכון לכך, והוא אכן עשה זאת בהצלחה רבה. הוא יודע להבחין מתי עניין מסוים שייך לכבוד שמיים ושם אינו מוכן להתפשר. להיות רב בקהילת ישראל זו משימה כבדה ונכבדה, ויש לו מתנה משמיים להיות נאהב על הבריות, מקובל על כל הצדדים. הוא יכול לחיות עם כל אדם לפי דעתו והשקפתו, להדריכו ולהעלותו".

אחד ממכריו מתאר את הרב הלוי כ"מחמיר גדול וחריף, בעיקר על עצמו". הסיפור על הרב שמטפס בעצמו על העמודים ומסדר את העירוב כבר הפך למיתוס. במשך שנים לא היה עירוב בגבעתיים. הרב שכר פועל מחברת החשמל, ויחד איתו החל להתקין את חוט העירוב. כשנשאל לפשר מעשיו, ענה: "אני מתקין כבלים. זה יהיה מוכן בעוד שבוע". אלא שהרב עצמו אינו מסתמך על העירוב ונמנע מלטלטל בשבת, אם כי כשטייל עם אשתו לא נמנע מלהוביל עגלת תינוק. הוא אינו רואה בעיה בהחמרה אישית, שכן בעיניו דמות הרב אמורה להיות נעלה יותר.

רב עם כושר

לא בקלות נפרד הרב מכהונתו התל־אביבית כדי לשמש רב העיר פתח־תקווה. לפני 11 שנה, שנתיים לאחר פטירתו של רב העיר הקודם הרב ברוך שמעון סלומון, הוא זומן לוועדת האיתור אך לא הגיע. משלחת מטעם המפד"ל ובה תשעה אנשים נשלחה לביתו כדי לשכנעו, אף שהם הודו כי לא היה "כוס התה" של המפד"ל באותם ימים. אחד מראשי המשלחת אף אמר לו: "אמנם רציתי בבחירתו של רב אחר אבל אין לנו ברירה, נתקענו". אך לאחר שעתיים של מפגש הוא הודה כי הוקסם מהרב וליבו שלם עם הבחירה. הרב הלוי התנה את המינוי בכך שיוכל להמשיך לעמוד בראש הישיבה שייסד בתל־אביב ולקיים את פעילותו התורנית הענפה שם.

"צלצלנו לליאורה מינקה (יו"ר תנועת אמונה; מ"ט), שהייתה תושבת נחלת־יצחק", משחזר פלטיאל אייזנטל, סגן ראש עיריית פתח־תקווה שהיה חבר באותה משלחת. "היא אמרה לנו 'חבר'ה, אל תיקחו לנו אותו'. רצינו רב דתי־לאומי, והצלחנו לגבש עסקה עם ש"ס על מינוי רב ספרדי במקביל. הוא הפך לגורם מאחד בעיר, ואף הצליח להביא לקיומו של טקס מאוחד של סיום לימוד הש"ס במקום טקסים מגזריים נפרדים. אחד מרבני דגל התורה אמר לי אחרי נאומו, 'עוד מזרוחניק כזה וגמרנו'. מדי חודש אלול הוא עורך מסע ברחבי העיר ומגיע ליותר ממאה מקומות – תנועות נוער, ריכוזים חילוניים, מפעלי הייטק, בתי כנסת וקהילות".

לא חבל לכם "לאבד" אותו לטובת רבנות הראשית?

"לפתח־תקווה יהיה חבל מאוד", מודה אייזנטל.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _202313_31_13-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 351px) 100vw, 351px" />

עד היום מתחלק יומו הארוך של הרב הלוי בין תל־אביב, שבה הוא מלמד בבוקר ובערב, לפתח־תקווה שבה הוא שוהה רוב שעות היום. בכלל, לשומעי לקחו נדמה לעיתים כי הוא נמצא בו־זמנית בכמה מקומות, כהגדרתו של גבאי ותיק בעיר. מדי שבת הוא גומא קילומטרים רבים, בין שכונת מגוריו כפר גנים ב', לשכונות אם המושבות, מרכז העיר, נווה־גן, כפר אברהם והדר גנים בקצה השני של העיר. הוא מעביר מספר דו־ספרתי של שיעורים, שאינם חוזרים זה על זה. הרב הלוי עצמו נוהג לומר בבדיחות ש"באמת צריך כושר לרב עיר".

"הוא רגיל לזה", מעיד אחיו פרופ' יונתן הלוי, נשיא בית החולים שערי צדק, ומספר כי בהיותו נער בישיבת נחלים נהג ללכת מדי שבת מהישיבה להדריך בסניף בני עקיבא תל־אביב צפון, מרחק של כ־17 קילומטרים. אחיו התאום חגי הוא עורך דין, ואחותו ורדינה היא רעייתו של הרב אלי סדן. גיס נוסף של הרב הלוי הוא הרב והסופר חיים סבתו.

כששואלים את רבני העיר מה סוד הצלחתו, תשובתם אחת: הקשר הישיר עם כלל הציבור. "הרב מיכה מייצג רבנות לא מגזרית", אומר אחד מהם. "היום חושבים על הרבנות במושגים מפלגתיים, אבל הוא יודע לפנות לכל החוגים". הרב אייל ורד, רב קהילת "יחדיו" בשכונת הדר־גנים וחבר הנהלת צהר, מספר שבכל הקהילות חשים את המעורבות והאכפתיות שלו. "אני רב בהדר גנים, ואבא שלי גבאי בקהילה המרוקאית בכפר אברהם. הרב מיכה מגיע פעם אליי ופעם אליו, תוך השקעה עצומה ושמירת קשר עם כל הרבנים והקהילות. הוא הגיע מרבנות קהילה, וזה דבר משמעותי ביותר". במסגרת מעורבותו הציבורית של הרב הלוי הוא הקים את מרכז יסודות, המעניק סיוע וייעוץ הלכתי בעניינים משפחתיים.

בהדר־גנים יש קהילה חרדית לא קטנה. הוא מקובל גם עליהם?

הרב ורד: "כמעט בכל פעם שהוא מגיע לשכונה הוא מעביר שיעור גם בבתי הכנסת החרדיים. יש הערכה רבה בינו ובין הרבנים החרדים. פשוט ניכרים דברי אמת".

"אני קורא לו 'ראש העיר', להבדיל מראש העירייה שממלא תפקיד מנהלתי", אמר הרב יגאל רוזן, ראש ישיבת "אור ישראל" החרדית בפתח־תקווה, בערב הוקרה שהתקיים לפני כשנה, במלאת עשור לכהונת הרב הלוי. הוא סיפר כי כאשר נדונה מועמדותו, פנה אליו פלטיאל אייזנטל וביקש ממנו לפגוש את המועמד ולהתרשם מהתאמתו לציבור החרדי בעיר. "דנו בכל הנושאים הקשורים להנהגת הרבנות, והופתעתי מכך שהייתה תמימות דעים מוחלטת. הפער היחיד היה בהשקפה הציונית התורנית. יש בינינו קשר של ידידות, אהבה ואחווה, ואני תולה את זה באישיותו ובדמותו".

מהפכה של כשרות

גולת הכותרת של פעילותו כרב עיר הייתה מהפכת הכשרות שהנהיג בפתח־תקווה. הרב הלוי סבר כי תשלום משכורת פרטית עבור שירות ממלכתי של עובדי הרבנות הוא מחלה ממארת, כלשונו. את הסימפטומים גילה עוד בתל־אביב, כאשר הבחין במשגיחים המקבלים את משכורתם ב"שחור", וחלקם עוסקים בעבודות אחרות בריחוק בלתי סביר מהמקומות שעל כשרותם הופקדו. ביוזמתו יצאה המועצה הדתית בפתח־תקווה למכרז לניהול הכשרות בעיר. לשם כך הוקמה חברה ייעודית והיא שגובה את הכסף מבעלי העסקים, מעסיקה את המשגיחים ומשלמת את שכרם. בכך בוטל האבסורד שבמסגרתו המושגח מפרנס את המשגיח, העלול לחשוש להקפיד על הכשרות שמא יבולע לו. ביוזמתו פותחה אפליקציה שבה כל מפקח מחויב לאשר כי הפיקוח בוצע. מדי יום מקבל הרב 200 דפי משוב על פעולת המשגיחים.

איתן יריב, לשעבר מנכ"ל מלון פרימה־לינק שנפתח בפתח־תקווה ב־2016 והיה המלון הראשון בעיר, התרשם מקרוב מניסיונו של הרב הלוי בתחום הכשרות. "בפגישה הראשונה שלנו ברבנות הם העלו דרישות מוזרות כמו כיבוי התאורה במיניברים בחדרים בשבת, או שלא ידעו מה עושים עם הכנת מזון בשרי וחלבי, ובכלל הכנת אוכל בשבת נראתה להם מוזרה. בשלב זה נכנס הרב מיכה לתמונה ואמר לצוות שלו 'חברים, אתם לא יודעים מה זה מלון. יש לו צרכים אחרים'. בשנותיו בתל־אביב הוא צבר ניסיון וידע מה לעשות. הוא יצר תוכנית עבודה שהקלה עלינו מאוד. הדבר החשוב הוא שבכל זמן הוא קשוב לבעיות ולצרכים שלנו. היה לו חשוב שהמלון יצליח ושיהיה כשר. כחילוני הרגשתי נוח לדבר איתו ונוכחתי שהוא אדם מדהים ורב־גוני. הוא ידבר איתך על ענייני הלכה, ומיד יעבור לענייני יום־יום".

איתן יריב, לשעבר מנכ"ל מלון פרימה־לינק: "היה לו חשוב שהמלון יצליח ושיהיה כשר. כחילוני הרגשתי נוח לדבר איתו ונוכחתי שהוא אדם מדהים ורבגוני. הוא ידבר איתך על ענייני הלכה, ומיד יעבור לענייני יום־יום"

אירוע אחד נחרט בזכרונו של יריב. "בשבוע השלישי לפתיחת המלון חגגו אצלנו בר־מצווה ולא היה לנו ספר תורה. התקשרתי לרב מיכה והוא דאג להביא ספר תורה מהישיבה שלו בתל־אביב. באמצע התפילה בני המשפחה קפצו עליי: מהיכן הספר? חששתי שמשהו לא בסדר, אבל הם סיפרו לי שעל המעיל כתוב שהוא לזכר חייל שנפל בעזה, בן משפחה של בעלי השמחה. אימו אף השתתפה באירוע. ההתרגשות הייתה עצומה. הסיפור הגיע לרב מיכה, והוא החליט לתרום את הספר לבית הכנסת הקבוע שבו מתפלל חתן הבר־מצווה. כמה מבני המשפחה התקרבו לדת אחרי האירוע הזה".

לעומת זאת, ליוזמת השר לשעבר מתן כהנא להעניק לכל רב סמכות לתת תעודות כשרות אף במקומות מרוחקים, התנגד הרב הלוי נמרצות. לדעתו, רב המעניק כשרות חייב להימצא בשטח ולפקח אישית. הוא עצמו מסייר בקביעות ומקיים ביקורות פתע בעסקים שתחת פיקוחו. הרב שמואל דוד, רבה של עפולה, חולק עליו בעניין הזה. "רוב הרבנים אינם אוהבים ואינם מוכשרים לעסוק בענייני הכשרות", הוא טוען. "זה אומר שרבנים המחויבים על פי חוק לפקח על הכשרות אינם מסוגלים לקיים השגחה נאותה. מדוע לא להשאיר את הנושא בידי מי שאוהב אותו ויכול לעשות זאת כמו שצריך? אין סיבה שרבנים הפועלים תחת הרבנות הראשית לא יוכלו להעניק כשרות בכל הארץ. שנים מדברים על הצורך בשיפור, וחבל שהרפורמה של כהנא לא יצאה לפועל. אני מעריך מאוד את מה שהרב מיכה עשה בעירו, אבל גם לו עצמו היו מלחמות רבות במשך שנים כדי ליצור את המערכת הזו".

ותיקי פתח־תקווה זוכרים את הפגנות השבת הסוערות נגד פתיחת קולנוע היכל, בימי הרב ברוך שמעון סלומון וראש העיר דב תבורי בשנות השבעים. אנשיו של הרב הלוי מתגאים בכך שמיום תחילת כהונתו התקיימה הפגנה אחת בלבד, כשנפתחה בעיר חנות מאכלי טריפה. הוא מעדיף את הדיבור והשכנוע על פני ההפגנות, ואת חיזוק העסקים שומרי השבת. כיום אפשר למצוא ברחבי העיר עסקים רבים הנושאים תעודה של "שומר שבת". בראשית כהונתו היו בעיר 370 עסקים בעלי תעודות כשרות. היום מספרם 540. הרב הלוי נוהג לספר כי כשהרב שלמה זלמן אוירבך ראה מכוניות נוסעות בשבת הוא נהג ללחוש "שאבעס", והסביר: "אי אפשר לצעוק על יהודים, אבל איך אפשר שלא למחות על כבוד השבת?" לדבריו, יש עוד הרבה מה לתקן, אך בהידברות ולא בכפייה.

The post המועמד המועדף על סמוטריץ' לרבנות הראשית: פרופיל דמותו של הרב מיכה הלוי appeared first on מקור ראשון.

כבר במאה התשע־עשרה הייתה מצרים העתיקה יעד נחשק לסקרנים מהמערב; מיסיונרים, חוקרים ומחפשי הרפתקאות הגיעו כדי לראות במו עיניהם את הפירמידות, הספינקס והמקדשים, שהותירה אחריה אחת האימפריות החשובות בהיסטוריה. הקסם שהילכה מצרים על הבאים בשעריה נבע גם מחוויית המפגש האותנטי עם מקום הולדתה של התרבות העברית הקדומה. "הייתכן שזה חלום?" שאל ב־1835 עורך הדין הניו־יורקי ג'ון לויד סטיבנס, כשבמהלך טיול מאורגן למצרים עמד על חופו של ים סוף, "המקום שבו ניצב עמו הנבחר של א־לוהים… וחזה בים הנחצה לשניים" (מובא בספרו של ד"ר מיכאל אורן, "עוצמה אמונה ודמיון: ארצות הברית והמזרח התיכון מ־1776 ועד ימינו"). סיפורי המקרא קרמו עור וגידים בדמיונם ובמחקריהם של אמריקנים, בריטים וצרפתים, שסיירו בארץ הנילוס בתנאים מורכבים ביותר.

מאתיים שנה לאחר בואם של ראשוני התיירים המערביים למצרים, גם יהודים מישראל פוקדים את השכנה מדרום בשאיפה לחבר בין סיפורי המקרא למקום התרחשותם. אחד האישים הבולטים בתחום הזה הוא הרב פרופ' יהושע ברמן, חוקר מקרא ומרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר אילן, המלווה סיורים למצרים בעקבות התנ"ך. עד כה הוא הצטרף כמרצה אורח לארבעה סיורים כאלה, שמארגנת חברת טיולים דתית. כל סיור מכיל כ־35 משתתפים, נמשך כעשרה ימים ועובר בלוקסור, קהיר ואסואן.

"מאז שהתחלתי להגיע למצרים, חלקים שלמים בתורה שהכרתי כל חיי קיבלו לפתע חיים וצבע ונראו אחרת לגמרי", הוא אומר. "את החוויה הזאת רציתי להעביר לקהלים רחבים. בעיניי זהו יישום מודרני של המשפט מההגדה, 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. במהלך הסיור אנחנו נוגעים במו ידינו בלבנים עם תבן המתוארכות לתקופת השעבוד של אבותינו במצרים. זה דבר שמרגש אותי במיוחד. צריך להבין שסיור עם תנ"ך ביד במצרים הוא במידה רבה עשיר וחי יותר מכמעט כל סיור תנ"ך שקורה בארץ. הסיבה פשוטה: במצרים נותרו המון ממצאים חומריים שניתן לגעת בהם ולראות אותם. בארץ, לעומת זאת, הסיורים מתבססים בעיקר על הגיאוגרפיה".

ברמן (59), אב לארבעה וסב טרי, גדל בניו־יורק להורים שלא היו שומרי מצוות. "בעקבות מלחמת ששת הימים הייתה תחושה של גאווה יהודית, שהובילה גם לעניין מחודש בזהות היהודית ובמדינת ישראל", הוא מספר. "באותה תקופה הייתי לקראת כיתה א', וההורים שלי שלחו אותי לבית ספר יהודי שלומדים בו חצי יום לימודי קודש. בגיל 13 קיבלתי על עצמי עול תורה ומצוות, אבל לאורך כל חיי אני מרגיש בתנועה מתמדת בין עולמות – בין אנגלית לעברית, בין ישראל שבה אני גר לארה"ב שבה מתגוררים רבים מעמיתיי, בין משפחה שרובה חילונית ובין הסביבה הדתית שבה בחרתי לחיות".

"הדת המצרית סובבת סביב הקשר שבין המלך והאלים. בציורי המערות רואים אותם קרובים ומדברים כאיש אל רעהו. בתורה שלנו, לעומת זאת, הברית של האל היא לא עִם המלך אלא עִם העָם כולו, ויש מגבלות על סמכות המלך"

לאחר שסיים תואר ראשון במחלקה לחקר הדתות באוניברסיטת פרינסטון, עלה ברמן לארץ בגיל 23, למד כשמונה שנים בישיבת הר עציון והוסמך לרבנות. "בתקופת הלימודים בישיבה התנ"ך סִקרן אותי מאוד, ורציתי לקבל כלים מחקריים נוספים כדי להבין אותו לעומק". לשם כך הוא פנה ללימודים מתקדמים באוניברסיטת בר־אילן, ובה הוא מלמד זה שנים רבות.

חציו נחש חציו תנין

במחקריו ופרסומיו לאורך השנים עומד ברמן על נקודות השוני התיאולוגיות והמוסריות שייחדו את תרבות ישראל בתקופת התנ"ך, לעומת תרבויות המזרח הקדום שסבבו אותה. לנקודה זו הוקדש גם ספרו "נבראו שווים: כיצד פרץ המקרא את המחשבה המדינית הקדומה" (ידיעות ספרים, 2013), שבו הוא מראה כיצד המחשבה הפוליטית במקרא צמצמה במידה רבה את ההיררכיה בין בני האדם, והפרידה לראשונה בין מוסד הכהונה ובין המלוכה, שהייתה מוגבלת ונתונה לביקורת בידי הנביאים. לטענתו, תובנות אלו היו חריגות באופן בולט בהשוואה לתרבויות שסבבו את ישראל המקראית.

באיזה שלב התחיל העניין שלך בתרבות מצרים כדי להבין את התנ"ך?

"כבר למעלה מעשור אני מתעניין בממשק שבין הכתוב בתנ"ך ובין הממצאים שהמחקר העלה על תרבות מצרים העתיקה. נתקלתי בעבר במאמר שהשווה בין חדר הפיקוד הקדמי של רעמסס השני ובין מבנה המשכן כפי שהוא מתואר בתורה. אמרתי לעצמי 'וואו, זה מדהים'. הבנתי שהתורה משתמשת בתרבות המצרית כפי שבני ישראל הכירו אותה, כדי להעביר את המסרים התיאולוגיים המיוחדים שלה. הדוגמה עם המשכן, למשל, היא ברורה: במצרים פרעה סימל את המלך־האל הכול יכול, אז כשהתורה רצתה להסביר לבני ישראל שהם עובדים לכוח החזק מכולם, היא דיברה אליהם בשפת הדימויים שהם הבינו בשעתו. מאז זה מרתק אותי, ואני לא מפסיק לחפש את ההקבלות".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 210112_224948-750x827.jpg 750w" sizes="(max-width: 368px) 100vw, 368px" />

ברמן ממשיך ומציג דוגמאות לממצאים מהתרבות המצרית, שלדבריו מאירים באור חדש את הכתוב במקרא. "רק ממעבר על השמות של בני ישראל במצרים, תוך השוואה להירוגליפים שאנחנו מכירים (סימנים גרפיים שיצרו דמויות מצוירות ושימשו בסיס לכתב המצרי העתיק; מ"ח) אנחנו רואים מיד את ההשפעה של הדקדוק המצרי על השמות העבריים. לשם 'מרים', למשל, אין משמעות מובנת בעברית. במצרית עתיקה, לעומת זאת, 'מרים' זה 'מרי אמון', דהיינו אהובה על האל אמון. לשם 'פנחס' אין כלל שורש עברי, אבל במצרית עתיקה הכוונה היא לאדם שמגיע מאזור דרום מצרים (סודן של זמננו)".

תוכל לתת לי דוגמה לממצאים שלדעתך פותרים בעיות פרשניות בתנ"ך?

"קח למשל את מעמד ההתגלות בסנה. משה זורק את המטה והוא הופך לנחש, ואז ה' אומר לו 'רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה'. כלומר שגם לפני פרעה המטה אמור להפוך לנחש. אבל בהמשך, כשמשה פוגש את פרעה, המטה לא הופך לנחש אלא לתנין. רש"י מתרץ שתנין זה סוג מסוים של נחש. היום אנחנו יודעים שרש"י, שחי בצרפת של המאה ה־11, כנראה לא ראה מעולם תנין ולא ידע מה זה. פרשנים אחרים הציעו תשובות אחרות לסתירה הזו.

"והנה, בסיור שלנו במצרים אנחנו נכנסים למערות קבורה מצריות, ואתה רואה שם ציורי קיר של מפלצות שמונעות מהנשמה להגיע אל העולם הבא. אחת הראשיות שבהן היא מפלצת משונה ששמה במצרית עתיקה "ששס" (sheshes). מצד אחד היא תנין, מצד שני הזנב שלה מסתיים כנחש. המפלצת הזו מסמלת את האמונה שרווחה במצרים העתיקה ולפיה הבריה המפחידה ביותר על הארץ היא הנחש, והבריה המפחידה ביותר בתוך המים היא התנין. כך שזה בעצם אותו אות – לוקחים את המטה הדומם והופכים אותו למשהו מאיים; בסנה, על הארץ, זהו הנחש, אבל על שפת היאור עם פרעה זהו תנין".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ngs-Ramses-56-750x697.jpg 750w" sizes="(max-width: 358px) 100vw, 358px" />

דוגמה נוספת שברמן מזכיר קשורה לדבריהם של חרטומי מצרים כאשר אינם מצליחים לחקות את מכת הכינים: "וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱ־לֹהִים הִיא". זהו ביטוי חריג במקרא, שלרוב מתאר את ניסי הבורא בביטוי "יד ה'" ולא "אצבע". ברמן: "במהלך הסיור אנחנו פוגשים כתובת שבה מצוירים שני אנשים השטים בסירה קטנה על גבי הנילוס, ומצביעים לעבר המים. מעליהם יש נוסח של כישוף שהיו אומרים כדי להרחיק תנינים מהסירות. מתברר שכשהיו רוצים לצלוח את הנילוס בסירה קטנה היו מבצעים את הכישוף אל תוך המים בעזרת הצבעה, וכך מתגברים על התנינים ומפלסים את הדרך. כך ניתן להבין מדוע החרטומים משתמשים דווקא במושג 'אצבע א־לוהים', משום שזה הכינוי המקובל אצלם לכישוף אלוהי. יש עוד עשרות רבות של דוגמאות כאלה".

הכף מצוירת על הקיר

מה לגבי הבדלים תיאולוגיים בין הדת המצרית הקדומה והאמונה המקראית?

"יש למכביר. בכניסה למקדשים המצריים אתה רואה פסלי ענק של המלכים. נהוג לומר שזה נובע מרצון של המלכים להתגאות, אבל מצד האמת זה עמוק יותר. הדת המצרית סובבת סביב עיקרון חשוב שרווח ברחבי המזרח הקדום: הקשר שבין המלך והאלים. בציורי קרב מצריים רואים את המלך מנצח בסיועם הישיר של האלים. בציורים אחרים הוא מקריב קורבנות לאלים כאשר המלך והאלים מצוירים באותו גודל, קרובים ומדברים כאיש אל רעהו. בתורה שלנו, לעומת זאת, הברית של האל היא לא עִם המלך אלא עִם העָם כולו, ויש מגבלות על סמכותו של המלך. אתה חווה את ההבדל הזה בעוצמה כאשר אתה נמצא בשטח ומרגיש קטנטן בצילם של פסלי הענק האלו".

ומן הצד השני, יש מרכיבים ביהדות שאתה יכול להצביע ולומר שהם שאולים מהדת המצרית?

"לא לגמרי, אבל בהחלט יש נקודות השקה מעניינות. כך, למשל, בסיור בעמק המלכים בלוקסור – מערות קבורה מפוארות וענקיות של מלכים כמו תות ענח' אמון המפורסם ועוד – ראיתי את ההסבר המוחשי לפסוק 'כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת', שחוזר על עצמו במתנות הנשיאים בספר במדבר. בציור קיר שם רואים את המלך מקריב קטורת לאחד האלים, כאשר הוא מחזיק מוט קצר שבקצהו כלי קטן המכיל את הקטורת, ומתחת לכלי יש יד מעוצבת. זה ממצא דרמטי גם מבחינה פרשנית. ברור ש'כף' בעברית זה סוג של כלי, אבל איזה בדיוק – קערה? כוס? אולי כמו 'כף' בעברית מודרנית? והנה, במבט אחד קיבלנו תשובה לשאלה פרשנית ארוכת שנים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2023/04/גיימס-750x618.jpg 750w" sizes="(max-width: 336px) 100vw, 336px" />

לדברי ברמן, "השימוש בכף מייצג רעיון דתי, שלפיו לא ראוי שבני אדם ייגעו ישירות בקטורת ויגישו אותה לאל בכף ידם. בני האדם מחפשים אומנם מגע אינטימי עם האלוהות, אך בכל זאת מודעים לתהום הפעורה ביניהם. הכלי שמכונה 'כף' מופיע בתורה רק בהקשר של הקטורת שהביאו הנשיאים, אנשים שיצאו ממצרים, וייתכן באמת שיש כאן שימוש באלמנטים פולחניים שהם הכירו. אם תרצה, הרעיון הזה נשמר עד היום כאשר אנחנו לא נוגעים בידיים שלנו בקלף של ספר התורה, אלא משתמשים בתשמיש קדושה שנראה כמו אצבע. אתה רואה איך שתי התרבויות מתמודדות עם אותה דילמה – איך אפשר להתקרב לאל וגם לשמור על הדיסטנס הראוי".

ברמן הוא מבקר עקבי של אסכולת "תורת התעודות", גישה מחקרית שצמחה במאה ה־18 ולפיה התורה מורכבת מאוסף של תעודות שונות ולעיתים סותרות, שבתהליכי עריכה מאוחרים התלכדו יחדיו אל התנ"ך שאנו מכירים כיום. כדי להתמודד עם הטענות הללו מבחינה מחקרית ולהציג את הדיון לציבור הרחב, כתב ברמן את ספרו האחרון, "אני מאמין: ביקורת המקרא, האמת ההיסטורית וי"ג עיקרי האמונה" (מגיד, 2022). הוא מראה בו שגם מבחינה ספרותית ישנן ראיות רבות לאחידותו של הטקסט המקראי, וטוען שכדי להבין זאת יש להכיר את מוסכמות הכתיבה של המזרח הקדום, השונות מאוד מאלו המודרניות. לצד זאת, אחד מחידושיו המרכזיים הוא הגנה על הראיות ההיסטוריות ליציאת מצרים, תוך שלילת הטענה כי האירועים המתוארים בספר שמות נכתבו על ידי מחבר מאוחר.

כך, למשל, הוא מציין כי קיים דמיון רב בין שירת הים של בני ישראל ובין שירת קדש של רעמסס השני, שירה מצרית שנכתבה כתעמולה לאחר ניצחון מצרי חשוב בקרב מול האימפריה החיתית. לטענתו שירת הים מתבססת למעשה על שירת קדש, תוך מעשה של "ניכוס תרבותי", כלומר התנגדות תרבותית ורוחנית המתבטאת בשימוש בסמלי המדכא לצורך יצירתם של סמלים ואידאולוגיות חדשות. לדוגמה, אחד המוטיבים המופיעים בשירת קדש הוא רעמסס המרוצץ בידו החזקה ובזרועו הנטויה את ראש יריביו. הדבר מזכיר את הפסוק הידוע משירת הים, "יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב".

"הדוגמה הזו, לצד הקבלות רבות נוספות, מוכיחות באופן חד־משמעי שאבותינו היו במצרים", אומר ברמן. "לא סביר שהדברים נכתבו על ידי מחבר מאוחר ביהודה, שלא הכיר את מכלול הפרטים הקטנים המשקפים באופן בולט את התרבות המצרית העתיקה. זה כמו שבימינו נצפה בתוכנית סאטירה מפורטת על פוליטיקאים משנות החמישים. ברור שזה לא יהיה רלוונטי לנו מבחינה תרבותית ושלא נבין את כל הניואנסים. אז האם אני יכול להוכיח את קריעת ים סוף? לא, זה כבר תלוי בהנחות יסוד של אמונה. אבל עם השהות של בני ישראל במצרים קשה להתווכח מבחינה מחקרית".

השראה מחוקרים נוצרים

למרות העיסוק האקדמי שלו בנקודות הממשק בין מצרים העתיקה למקרא, ברמן לא העלה על דעתו את הרעיון להדריך ישראלים בסיור תנ"כי במצרים. הוא הניח בפשטות שהדבר אינו אפשרי בשל חשש ביטחוני. "אם היית אומר לי לפני כמה שנים שאני הולך להוביל סיורים של חובשי כיפות עם תנ"ך ביד בתוככי מצרים, הייתי אומר לך שאתה הוזה", הוא אומר בחיוך.

זה קרה בזכות מורו וחברו הקרוב פרופ' ג'יימס הופמאייר, חוקר מקרא אמריקני, ​​ארכיאולוג ואגיפטולוג, וגם נוצרי אדוק ואוהב ישראל. הוא נולד במצרים למיסיונרים אמריקנים, ובגיל 16 נמלט איתם מהמדינה בעקבות פרוץ מלחמת ששת הימים. הופמאייר הוא אחד החוקרים הבכירים המגינים על אמינותו ההיסטורית של המקרא, ובייחוד על סיפורי בראשית ושמות שנכתבו על רקע התרבות המצרית. הוא ביצע חפירות ארכיאולוגיות ברחבי סיני, וידוע כמחברם של ספרים פופולריים על ארכיאולוגיה מקראית שראו אור בהוצאות מדעיות יוקרתיות.

"הוא עוסק באותן מלחמות קודש שאנו עוסקים בהן, שהרי גם בציבור הנוצרי שואלים שאלות על האמינות ההיסטורית של התנ"ך", אומר ברמן. "הוא הדריך אותי איך להיות חוקר דתי – לא להירתע מלצלול אל השאלות הכי קשות, ולהפריד בין טיעונים ושאלות רציניות שצריך להתמודד איתם ובין אג'נדות שמבקשות לקעקע את ההיסטוריה המקראית. הופמאייר לימד אותי להבחין בסטנדרט הכפול שפוגשים לעיתים בחקר המקרא: כשצורת כתיבה מורכבת מופיעה במסמכים של תרבויות המזרח הקדום – זה מתקבל כתיעוד אחדותי, אבל כשזה מופיע בתנ"ך – זה כבר מעיד על סתירות, ריבוי מחברים וחוסר אמינות היסטורית".

בעצם אתה מאמץ שיטת לימוד תנ"ך שמקורה לא ברוח ישראל סבא.

"אני לא מכחיש שאני מקבל השראה מחוקרים נוצרים. כבר אמרו חכמינו, 'חוכמה בגויים תאמין'. אבל כשאנחנו נפגשים עם החוכמה הזאת, אפשר ליצור ממנה 'תורה'. ככל הידוע לי, הוגה הדעות הראשון שניסה להבין את כתבי הקודש על רקע ההיסטוריה של המזרח הקדום הוא לא אחר מהרמב"ם. הוא עשה את זה ב'מורה הנבוכים' במפורש ובלי להתנצל. אני הולך בעקבותיו ובעקבות גדולי תורה נוספים כמו הרלב"ג והרב קוק, שגם ראה את סוג המחקר הזה בעין חיובית וכמעט הכרחית בדור שלנו".

לפני כשנתיים שמע ברמן שהופמאייר עומד להוביל קבוצה של חוקרים וכמרים פרוטסטנטים לסיור במצרים, שעניינו חשיפת הרקע הריאלי של סיפורי המקרא. "רציתי לקפוץ על ההזדמנות, אבל באותה תקופה הקורונה הייתה בשיאה. אף אחד לא יצא מהבית, בוודאי לא מהארץ. מה שקרה אחר כך היה קריעת ים סוף הפרטית שלי. השמיים נפתחו לחלון זמן קצר יחסית, בסנכרון מושלם עם הסיור של הופמאייר. ככה ניצלתי את האפשרות ויצאתי למצרים".

לא חששת מהתגובות של המקומיים למראה יהודי חובש כיפה מישראל?

"לפני הפעם הראשונה חששתי מאוד", מודה ברמן. "כשאתה יוצא משדה התעופה בקהיר אתה לא יכול לפספס שני שלטים גדולים: 'נאצר סיטי' ו'6 באוקטובר סיטי' – שמה המצרי של מלחמת יום כיפור. אתה אומר לעצמך 'מה אני עושה פה'. אבל כשאתה מסתובב במדינה אתה חש את השינוי באוויר. זה לא מזרח תיכון חדש כמו שפרס חזה, אבל בכמה מקומות הוא אכן שונה באופן מהותי. אני לא מאלה שמסתובבים בחו"ל עם כובע כדי להסתיר את הכיפה, ככה שלכולם סביבי היה ברור שאני יהודי. היחס מהמקומיים היה מפתיע ומדהים. בכל מקום קיבלתי תגובות חיוביות, לעיתים אפילו אוהדות. אפילו פעם אחת לא זכיתי לעיקום פרצוף או משהו קרוב לזה".

"נמאס לנו מהפלסטינים"

החוויה החיובית במהלך הסיור עם הופמאייר גרמה לברמן להבין ש"לא צריך לחכות למשיח כדי להביא לכאן ישראלים", כלשונו. היא אכן חזרה על עצמה גם בסיורים שהדריך בעצמו, עם קבוצות מישראל. "במסגרת הסיור אנחנו מגיעים לקהיר לראות בתי כנסת עתיקים. כשאנחנו עוברים בשוק של קהיר אנחנו מקבלים מהמוכרים בבסטות ברכות 'שלום וברכה' בעברית. יצאתי פעם לריצת בוקר בלוקסור, אנשים ראו את הכיפה על הראש ומחאו לי כפיים. קרה לי גם שבעל חנות שאל אותי מאיפה אני, ואחרי שעניתי הוא דחף לי במתנה עוד פחית, בחינם. הדבר שהכי הדהים אותי היה כשהגענו למלון הילטון בקהיר ונתנו לנו לקיים תפילה במניין בלובי של המלון, קבל עם ועדה".

איך אתה מסביר את קבלת הפנים הזאת במדינה שיש בה פופולריות רבה לאחים המוסלמים?

"את השאלה הזו הפניתי בעצמי לחברת הטיולים המקומית שאנחנו עובדים איתה. אמרתי להם שבכנות, לא ציפינו להכנסת אורחים כזו. הם אמרו לי 'תבינו, נמאס לנו כבר מהפלסטינים. אתם אורחים שלנו, אתם מביאים כסף למדינה, למה שלא נקבל אתכם בסבר פנים יפות'. לא צריך להיתמם, הם לא עושים את זה מחיבת ציון אלא מאהבת הממון, ועדיין גם זה מעודד. בעבר הפן הכלכלי לא הספיק לקבלת פנים כזו. צריך להוסיף גם שתומכי האחים המוסלמים נמצאים יותר בפרוורים ופחות במקומות שאנחנו מסתובבים בהם.

"אני עוקב כל הזמן אחרי קבוצות של ישראלים שמטיילות במצרים, ולא רק שלא שמעתי על תקרית ביטחונית, טרם שמעתי סיפור אחד על קריאות גנאי או פרצופים עקומים כלפי ישראלים. בעיניי זה קשור גם להסכמי אברהם, שחוללו שינוי פאזה גם אצלנו וגם בקרב העולם הערבי. אין לי ספק שבלעדיהם לא הייתי יכול להביא ישראלים, בפרט דתיים, למצרים ולעשות מה שאנחנו עושים שם".

ברמן נזכר בתקרית שעוררה בו רושם רב. "יום למחרת הפיגוע הנורא בליל שבת בנווה־יעקב, היינו בסיור במוזיאון בקהיר. ניגש אלי אדם שהציג את עצמו בשם חיסאם, וטרח לציין שהוא מעזה. הוא ראה את הכיפה שלי ושאל מאיפה אני. אמרתי לו בחשש שאני מישראל. 'דבר ראשון', הוא אמר, 'אני רוצה שתדע שאני שונא את חמאס. ודבר שני, אני חושב שאנחנו צריכים לעשות איתכם שלום. ולגבי אתמול, 'שבת שלום'", הוא אמר בעברית צחה.

המפגש עם הריאליה שמאחורי סיפורי המקרא מהווה גם אתגר בעבור חלק ממשתתפי הסיורים. "לאלה שמגיעים מרקע דתי יותר תמים ופחות מחקרי, אכן קשה עם חלק מהחיבורים שאני עושה", אומר ברמן. "לפעמים הציורים הנפלאים לא עושים להם טוב. הם אומרים לי 'חשבתי שהתורה היא דבר ה' ושאין לה שום זיקה לדבר עלי אדמות. והנה אתה אומר לי שהפסוק הזה לקוח מהקיר הזה, והשני מהרעמסס הזה'. יתרה מזאת, אנחנו מחונכים שהתורה היא תורת נצח, אז איך ייתכן שרק אגיפטולוג יוכל לפרש נכון את מה שכתוב בתנ"ך?

"אני משיב להם שבמושג 'תורת נצח' הכוונה היא שיש לתורה מה להאיר בכל דור, לכל יהודי ולכל אדם. זה לא אומר שכל מילה וכל אות תהיה מובנת באותו אופן לכל אדם בכל תקופה. בני האדם והתפיסות שלהם משתנים כל הזמן, ואך טבעי שיש דברים שבתורה יצלצלו עם תקופות שונות. באתי רק להאיר נקודה אחת משבעים הפנים של התורה".

בעקבות פרסום ספרו "אני מאמין" קיבל ברמן הזמנה לא שגרתית, להציג את ממצאיו בפני קבוצה של חסידי סאטמר. "בקהילת סאטמר בוויליאמסבורג שבניו־יורק יש אנשים בשנות השלושים לחייהם, בעלי משפחות, שמתמודדים עם משברים לא פשוטים באמונה. בניגוד להנהגה הרוחנית שלהם, שמבחינתה שום דבר לא השתנה ב־300 השנים האחרונות, והעולם המודרני פשוט לא קיים, לאנשים רבים שיוצאים לעבוד יש גישה לאינטרנט והם בעלי סקרנות אינטלקטואלית שלא תיאמן. אחת החוויות החזקות שחוויתי הייתה להיכנס לקבוצות הוואטסאפ שלהם – הדיון שם סוער, הכול פתוח, השאלות רציניות. הם פוגשים גם דעות שונות מהעולם של חקר המקרא, וזה ערער אותם. פנו אלי כמה חסידים שקראו את הספר וביקשו שאגיע אליהם להרצאה, ובהמשך קיבלתי הזמנה לעשות שבת בחסידות. זה מלמד אותנו שיש חמישים גוונים של שחור, ושהעולם היהודי הרחב צמא לתוכן מהסוג שלא מפחד לצלול אל תוך השאלות הכי קשות ולחזור משם עם שלל רב".

The post "מאז שהתחלתי להגיע למצרים, חלקים שלמים בתורה קיבלו לפתע חיים" appeared first on מקור ראשון.