לוקח לי זמן למצוא את המיקום שעזרי טובי שלח לי. שעת לילה במזרח גוש עציון, והרכב מתפתל בכבישים נידחים שאפילו הווייז אינו יכול להם. לבסוף אני נוחתת בחאן ערוגות ומוקפצת בטרנטה של טובי היישר לבית משפחת לויט שנמצאת בעיצומן של חגיגות זבד הבת לנכדה החדשה שנולדה להם. עדי, הסבתא הגאה, רק בת 45, מזמינה אותנו לאכול מהכיבוד שעוד נשאר. בתפריט – תבשיל כבש מהצאן שלהם שנשחט שעות ספורות קודם לכן, על מצע אורז עסיסי, לצד פיתות וחומוס בעבודת יד כדי לנגב את מה שנשאר.

מעולם לא נפגשנו, אבל נדמה שלאיש במקום זה לא מפריע. ממילא האירוע בנוי במתכונת של אורחים מזדמנים. בחוץ ישובים אנשים צבעוניים למראה, רובצים על מחצלות ומדברים בשקט נעים שכזה. טובי עובר מאחד לאחד, נדמה שהוא מכיר את כולם או לפחות שכולם מכירים אותו.

וזה עוד החלק הבורגני של השבוע. בג' באלול התחיל המסע הזה שלו, שנמשך עד ראש השנה. טור שעבר בין גבעות נשכחות, מאחזים וחוות בודדים בשטחי המערב הפרוע של יהודה ושומרון. חמוש במצלמה הוא נכנס למקומות שרק יודעי דבר מכירים. ישן על מזרנים, התכלב באוהלים, התקלח בבקבוק מים מול נוף שומרוני משכר, ורק בסופי שבוע חזר למשפחתו כדי לאגור קצת כוחות ולהתחיל בשבוע חדש.

טובי, 52, מתגורר כבר שנים ביצהר, נשוי לאורה ואב לחמישה. הוא גדל בנתניה בבית מסורתי, ואחרי טיול במזרח החל להתקרב לדת. תוך כדי התהליך, באחת השבתות, התארח בחווה של אברי רן ליד איתמר. "לקחו אותי לגבעה הראשונה שהוא הקים, והייתה לי שם שבת הזויה. היינו על הר חשוך מלא ברוחות, וחשבתי לעצמי 'איזו הזיה, איך שמגיע מוצ"ש אני טס מכאן ולא חוזר'. אבל במהלך השבת הייתה לי איזו התפכחות. פתאום הבנתי שאני עושה היסטוריה. שבעצם אני מת על זה. שזה כמו מה שקראתי בספרים על אברהם אבינו, ובום, נפתח לי כל העניין הזה של יהודה ושומרון".

בימים כתיקונם הוא עוסק בהפקת תוכן לסמארטפונים ומלמד אנשים כיצד לעמוד מול מצלמה, לצלם ולערוך. בגלגולו הקודם היה בכלל מוזיקאי, אבל הוא מוכר לציבור בעיקר בתור מי שהקים את "בומרנג – נלחמים למען ישראל" – לאחר שנחשף לתדמית הקשה שנוצרה לעולם ההתנחלויות בתקשורת. העמותה מפיקה סרטונים עצמאיים ומייצרת תוכן לארץ ולחו"ל שמטרתו לחזק את תדמית ההתיישבות.

פני קדם, חוות הרשאש, מרום שמואל, חוות עמק תרצה – אלו רק חלק מהמקומות העלומים שהצליח לחדור אליהם, ובניגוד לסקרנים רבים אחרים, גם להתקבל בברכה. "רציתי להיכנס אחרת לראש השנה", הוא מסביר את ההחלטה, "לעבור חוויה רוחנית. אירופה לא הייתה עושה לי את זה. ידעתי שאם אני רוצה לחוות חוויה עמוקה הדרך היא ללכת לגבעות. אני חי כבר שנים ביו"ש, ואני רואה את זה קורה ומתרחש. פה ושם יוצא לי להיפגש בזה ואני קולט שיש פה משהו חזק. אמרתי יאללה, אני יוצא לשם, כפרה על אשתי שנתנה לי את הפס הזה".

"ההתנחלויות נמצאות כבר 20 שנה באותו מקום. כפרה עליהם, אבל הם כבר לא מתנחלים. הגבעות הן משהו חם שקורה עכשיו"

את הביקורים שלו תיעד טובי בסרטונים קצרים עשויים בקפידה שעלו בזמן אמת לערוץ היוטיוב שלו. כמו למשל ביקור לילי בחווה שנמצאת בעומק השטח, שם בחור בשם בן ישי מסביר את פשר הגעתו לשם: "בסופו של דבר כשאני בא לפה, לאדמה, אני מחפה על אלפיים שנה שנטשתי אותה ובגדתי בה".

"לא התכוונתי לזה", טובי מסביר, "אבל יצא שיצאתי למסע ביום פטירתו של הרב קוק, וזה מעניין, כי גם הרב קוק יצא בזמנו עם הרב חיים זוננפלד למסע המושבות. זה מסע שעבר בכל הקיבוצים החילונים בתקופה החלוצית שלהם. הם נסעו בדרכים עקלקלות, הסתובבו ממקום למקום, ניסו להכניס קצת יהדות לתוך המקומות האלה".

למה בחרת דווקא בגבעות?

"כי ההתנחלויות נמצאות כבר עשרים שנה באותו מקום. כפרה עליהם, אבל הם כבר לא מתנחלים. זה שבתקשורת מגדירים אותם כמתנחלים – סבבה. אנחנו כבר גרים שם, יש לנו תנאים טובים וחיים טובים. מדי פעם אנחנו שומעים את הסיפורים של בני קצובר על איך הקימו את סבסטיה, אבל הגבעות הן משהו חם שקורה עכשיו. בהתנחלויות אני יכול להביא סיפורים אנושיים, אבל ציונות, יישוב הארץ, מסירות נפש – זה שם".

טובי עושה חלוקה בין סוגי המקומות שבחר לבקר בהם. "יש את החוות הוותיקות יותר, כמו מעון, או החוות של אברי רן, שקיימות כבר עשרים שנה. הן יחסית מסודרות, יש לתושבים שם תוכנית כלכלית והם לא נאבקים על הקיום שלהם. יש את החוות החדשות, בנות שנים בודדות, לרוב משפחה אחת מחזיקה את החווה עם עדר ונמצאת בהתמודדות מאוד קשה. הסוג הבא הוא הבלאדים – נערים שממש חיים בלי כלום. יוצאים למרעה, ישנים באוהל על מזרנים מעופשים, ממש מתנהגים כמו בדואים. נדיר שהם נפתחים מול מצלמה, אבל איתי הם הסכימו לדבר. ישנתי איתם שם על המזרנים שלהם, לפעמים יצאתי איתם למרעה. הפעם הראשונה שביקרתי במקום כזה הייתה ליד מצפה יאיר, לקחתי את הכרית ואת השמיכה שלי והצטרפתי אליהם".

ומה אתה עושה כשאתה פוגש אותם?

"קודם כול אני שם, אני איתם. עוד לפני שאני מדבר על צילום, אני יוצר איתם קשר אנושי. אני אוהב אותם, אני בא ממקום של עין טובה ואי אפשר להסתיר את זה".

את המסע הוא העביר בזמן אמת דרך קבוצות ווטאסאפ שפתח, אליהן הצטרפו למעלה מ־1,500 איש. כשנפגשנו, טובי היה בעיצומו של המסע. בין לבין הראה לי את החומרים שתיעד לאחרונה, כמו למשל ילד קטן שיושב על איזו מכונית טרנטה ומכריז שהוא יוצא למשימת ביטחון. "בווטאסאפ היו גם חומרים שלא עלו ליוטיוב הרשמי, דברים שיותר מעבירים את האווירה, ואנשים ממש התלהבו מזה. פנה אליי איזשהו כתב מדנמרק שנמצא בקבוצה וביקש שאחבר בינו לבין הנערים האלו. הסברתי לו שהם לא יסמכו לדבר עם אירופים".

אולי זה היתרון המשמעותי שלך, שכלפיך לא קיימת החשדנות שיש כלפי התקשורת?

"הם מרגישים שאני בא ממקום אחר. הם גם ראו את הסרטונים ואז שלחו לי 'אחי, יש עוד גבעה, תבוא אלינו'. יותר מזה – שמתי לב שזו ממש תרפיה בשבילם. כשאני בא ומראה להם את החיים שלהם מבחוץ, בזווית אחרת, זה עושה להם משהו. קיבלתי הודעה מאישה שביקרתי בחווה שלה, היא ממש דיברה שם על ריפוי של משקעים. במקום אחר פגשתי את אשתו של גבריאל ריס, אישה שגדלה בבית שמאלני ואומרת בכנות שלא הייתה באה לשם אם היא לא הייתה נשואה לאיזה משוגע שהיא אוהבת אותו. היה מיוחד לשמוע אותה אומרת שהיא לא מרימה דגל, אלא פשוט התחתנה עם מישהו שזה הקטע שלו, היא אמרה את זה כל כך בתמימות. אלה הרגעים הכי יפים, כי הם שוברים את הסטיגמה. כמה שהם חשדניים בהתחלה כלפי מי שבא מבחוץ, בסוף כל בן אדם רוצה שיספרו את הסיפור שלו".

מדי פעם ביקש טובי מהצופים לתמוך בביקור ולפנק את הנערים דרך הפייבוקס באיזו ארוחת ערב. "דאגתי לחבר'ה ליד מצפה יאיר למשלוח פיצות מסוסיא. באמצע הלילה ראינו פנס יורד ופתאום הגיעו פיצות חמות, פתחנו אותן באוהל עם הבירות וזאת הייתה חוויה מגניבה. כשאני שואל למה הם שם, לרוב התשובות די דומות – מה שמניע אותם הוא הרצון לחזור לחיות על האדמה באופן הכי אותנטי שאפשר. עד כדי כך שהם אפילו רואים בבדואי איזה מודל לחיקוי. הם שרים בערבית, לומדים ערבית, אפילו שמים כאפיות. המוזיקה שהם שומעים זו דחייה (מוזיקה בדואית עממית, רמ"ב) הייתי מצפה שיקשיבו לביני לנדאו או משהו, אבל לא, הם רוקדים באוהל, מסלסלים. אגב, לא הרגשתי שהם ילדים שברחו מהבית או נוער בסיכון, והם גם הצהירו את זה על עצמם, רובם באים מבתים רגילים והם הגיעו לשם בגלל איזו כמיהה שורשית לחזור לאדמה".

היו לך דעות קדומות שהשתנו?

"עברתי סוויץ' גדול מאוד. הם בעצם אומרים שהגישה שלהם פעם הייתה מאוד לוחמנית גם מול הערבים, ופתאום קלטתי שחלק מזה שהם לומדים את השפה ואת המנטליות הערבית גם הופך אותם להיות מסוגלים לתקשר איתם בצורה אחרת לגמרי ממה שאנחנו רגילים מנוער הגבעות. משהו מדהים קורה שם. זה כמובן לא אומר שאין יותר חיכוכים. זה לא אומר שאין גבולות וטריטוריה, אבל זה פחות מהמקום הלוחמני של האנטי, ויותר מהמקום של החיבור והרצון לחיות בצורה מסוימת. יש להם ממש רומן עם האדמה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2/10/20220912_185749.jpg_רמת-מגרון-750x423.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"מה שמניע אותם הוא הרצון לחזור לחיות על האדמה באופן הכי אותנטי שאפשר. עד כדי כך שהם אפילו רואים בבדואי מודל לחיקוי. הם שרים בערבית, לומדים ערבית, אפילו שמים כאפיות"

לפני שנפגשנו טובי ביקר וצילם סרטון עם הנערים שעובדים במעלה אהוביה, גבעה שהוקמה לאחר מותו של אהוביה סנדק ז"ל. אחד הנערים הסביר כי הרעיון הוא התיישבותי – לתפוס את המרחב באמצעות העדר, משימה לא פשוטה כשלעצמה. הם שומרים משעה חמש בבוקר עד שמונה בערב על הצאן. "יכולנו לחיות חיים נורמטיביים", אומר אותו נער, "אנחנו בחרנו לצאת מהגדרות". "כל המנהיגים של עם ישראל היו רועי צאן", מוסיף אחד משותפיו, "אני לא חושב שכולם צריכים להיות כמוני".

"החוויה שם הייתה מאוד חזקה", נזכר טובי, "ישבנו סביב הפויקה ודיברנו. הם ממש שיתפו אותי בתובנות לגבי אורח החיים שלהם והאידיאולוגיה. הם אפילו הביעו פלורליזם מסוים כשאחד מהם אמר שהוא לא חושב שכולם צריכים לעשות את זה, שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. אחד הדברים הכי עמוקים שאני לוקח משם הוא שכל הזמן מיתגו לנו את החבר'ה האלה כפליטי מסגרות, אבל אני מוכרח לציין שלא היה שם ולו פעם אחת ריח של סמים. התביעה והדרישה מהנערים שם כל כך גבוהה שהם לא יכולים לבוא בשביל סתלבט וגיטרה. מצפים מהם לבוא לעבוד, ויש כל כך הרבה אחריות ודברים לעשות.

"פתאום קלטתי שהם הפתרון האסטרטגי של מדינת ישראל. כל הזמן מדברים על כך שאנחנו מאבדים שטחים בנגב ובצפון, לא רק ביהודה ושומרון. הערבים פשוט משתלטים על הקרקע. צה"ל לא יכול לפתור את הבעיה הזאת, כי גם אם הצבא בא והורס פעם אחת, הם באים שוב. היחידים שבאמת יכולים לפתור את העניין הזה ולתת מענה ולשמור על הקרקעות אלו רק החבר'ה האלה, שבאים לתפוס את הקרקע ומוכנים גם לחיות בתנאים לא נוחים לאורך זמן – בלי מלגות, בלי מענקים, מדינת ישראל לא צריכה אפילו לשפוך עליהם כסף, רק לעזוב אותם בשקט. אבל במקום זה, כל הזמן באים ונלחמים בהם. יש פה חבר'ה ששומרים על אדמות המדינה שלנו, הם נכנסים בדיוק איפה שאנחנו מבינים שיש בעיה לאומית אסטרטגית, אז מה הקטע? במקום למנף אותם, לתת להם את הספייס הזה, פועלים נגדם.

"אתמול למשל היה לי ביקור הארדקור", הוא ממשיך, "קראתי לזה 'החווה בעומק השטח', אפילו לא אמרתי לעוקבים איפה זה. מקום שנמצא מעל נחל קנה. נסעתי לשם 25 דקות בשטח עם הרכב המסכן שלי. פעמיים ביום הם מביאים מים לחווה בטרקטור, פגשתי את הבחור שמחזיק את החווה בדרך, זה היה מטורף. ישבתי לדבר עם אשתו, בחורה עדינה כזאת, מדברת איתי בנחת. עוד משהו שגיליתי – הם אנשים מאוד עדינים. היית מצפה לראות איזה משהו לוחמני בעיניים של בחורה שגרה במקום כזה אבל זה אחר לגמרי".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/10/מעלה-אהוביה-750x422.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"השתתפתי בשמירות ועזרתי להם. הם היו בטוחים שאני בא ללילה אחד ושמו אותי באמצע הלילה לשמירות. אמרתי להם 'תרגיעו, אני כל לילה שומר פה במקום אחר'"

המסע של טובי, יש לציין, מומן מכספו האישי. "הרבה אנשים שואלים אותי לגבי המימון והאם מישהו עומד מאחורי, אז לא. ממש לא. שברתי חיסכון בשביל לצאת למסע הזה".

אלו תגובות קיבלת מהאנשים שליוו אותך בווטאסאפ?

"אנשים שלחו לי הודעות בכמויות. הרבה אנשים ציינו שהם רוצים לשלוח לחברים השמאלנים שלהם דווקא את הסרטונים של הנערים האלה. יש לי חבר אמריקני למשל, והוא רצה לשלוח את זה לחבר'ה הפרוגרסיביים שלו כדי שיראו שגם אנחנו ילידים וגם לנו יש קשר לאדמה. הם תמיד רואים את הערבי חי על האדמה, ואת היהודים בונים ערים".

ואכן, הסרטונים של טובי, כל אחד בן ארבע דקות בממוצע, מציירים תמונה של ארץ לעולם־לא. חוות פרועות למראה שיושביהן מעירים את השמש, מקומות שעדיין פרוצים מבחינת החוק וקסם של נעורים מלווה אותן. אולי האזור האחרון בארץ שבו ניתן עדיין לחיות ככה, שעה שאפילו השטחים הפרוצים ביותר בפריפריה שבתוך הקו הירוק נוטים להתמסד.

"זה נכון", מסכים טובי, "בואי נגיד שאם אתה תלך בארץ בתוך איזה שמורת טבע ותנסה לגור שם, יעיפו אותך מיד, פה יש את האפשרות הזאת. אבל עדיין, ממה שזיהיתי, זה לא המניע. זה לא רק ממקום של יצר הרפתקנות, אלו נערים שבאמת מרגישים מחויבות להגן על הארץ. הם כל הזמן דיברו איתי על כך שהם מוטרדים מהבנייה הבלתי חוקית של הערבים. המדינה שלנו מדברת בצורה יותר פורמלית ונאבקת עם דו"חות, אבל הם מרגישים שהמשחק הוא אחר".

בסרטון שהעלה ממשק מן, שנמצא בשטח בין היישובים כרמל ומעון, רואים את יששכר, האב, חותך מלפפונים על הבוקר. גם זו ציונות. יעל, אשתו, מספרת שהגיעו לשם כשכבר היו מסודרים, בעלי עבודות. "18 שנה בנינו מגדל, ביום אחד הורדנו אותו", היא אומרת, "זו הייתה רעידת אדמה". אחר כך היא מתוודה על הימים הקשים בחורף של מדבר יהודה – "קור אימים, לא היה איך לחמם. הילדים בוכים בבית 'אמא, תביאי לנו אוכל'".

"הרבה מהם גם דיברו בפתיחות על האתגרים שבאים עם מגורים במקום כזה", מוסיף טובי, "למשל הזוגיות, שהמחויבות לחיים בחווה מאוד מקשה עליה. עוד נושא שעלה אלו הילדים הגדולים שהכירו את אורח החיים לפני שהגיעו לחווה, וחלקם לא אהבו את השינוי כי הרגישו שכופים עליהם איזושהי מציאות ששאבה את אבא ואמא. אז כן, הם מדברים גם על המחירים המשפחתיים".

מה המטרה הסופית, הם בכלל רוצים שהחוות האלו יתפתחו ליישובים גדולים?

"הרבה מהם אמרו לי שביום שיקימו משהו ממוסד איפה שהם נמצאים, הם יעברו כבר למקום אחר. כלומר, מה שמושך אותם זה להיות חלוצים לפני המחנה".

ובכל זאת, בסוף מי שמחזיק את ההתנחלויות ומנרמל אותן אלו לא נערי גבעות, אלא הבורגנים שגרים שם שנים וחיים את שגרתם האפרורית.

"אני מסכים איתך במובן של הקונצנזוס. אבל במאבק על אדמות המדינה, על השטח, שם אנחנו אנמיים. אין מה לעשות, בן אדם שיוצא כל בוקר לעבודה וחוזר, אין לו זמן לחשוב על הדברים האלה. גם אם ערבי יבנה 200 מטר מהבית שלו, לא בטוח שהוא ישים לב. יש נטייה לחשוב שאנשים תופסים את השטחים האלה כדי לעשות איזו עקיצה נדל"נית, כדי שאולי עוד עשרים שנה הם יבואו ויקצרו את הפירות. ככה עובד הראש הבורגני שלנו, אבל אצלם לא זיהיתי את זה, להפך – הם בעד שיבואו אנשים ויחליפו אותם כדי שיוכלו ללכת למקום אחר".

כשאני שואלת את טובי אם היו רגעים מצחיקים במסע, הוא קצת מסתייג מהשאלה. "יש רגעים כאלו, כמובן, אבל בסוף אני מתעד שם חיים רציניים מאוד, ואנשים שמרגישים שהם נמצאים במשימה רצינית מאוד. כשאני מגיע למקום, אני צריך להרגיש את האווירה שלו, אני מספר סיפור דרך המצלמה ואני צריך לרכך את האנשים כדי שייפתחו. אני חייב להיות מאוד ממוקד במה שאני מתעד כי הכול גם נערך בזמן אמת ואני לא רוצה למצוא את עצמי טובע בחומרים. בלילה גם השתתפתי בשמירות ועזרתי להם. בכל מקום שהגעתי הם היו בטוחים שאני בא ללילה אחד ולפעמים שמו אותי באמצע הלילה לשמירות. אמרתי להם 'תרגיעו, אני כל לילה שומר פה במקום אחר. לא באתי פה איזה בשר טרי שאפשר להתעלל בו ולטחון אותו עכשיו'".

ובכל זאת טובי נזכר גם ברגעי צחוק והומור, "העליתי בוואטסאפ איזה סרטון שלי מתכונן למקלחת שדה עם בקבוק וצחקתי על התנאים, אפילו שאשתי אמרה לי שאני משוגע שאני מראה את זה. וגם ברור שהחבר'ה האלה צוחקים המון ביניהם, אבל אני סוג של אאוטסיידר שלא תמיד מבין את השפה שלהם ואת הדאחקות הפנימיות שביניהם. רוב הזמן הייתי בפוקוס לתעד ולהוציא סרטון טוב, וזה מספיק מאתגר. אני מרגיש שהתיעוד הזה חושף איזושהי נקודה בזמן שאנשים לא כל כך מודעים אליה. זו תופעה שרק תלך ותגדל אם מדינת ישראל תשכיל לנצל אותה לטובתה. עוד כמה שנים נסתכל אחורנית ולא יהיו הרבה תיעודים כאלה".

The post חמוש במצלמה, עזרי טובי מצליח להביא את סיפורם הציוני של נערי הגבעות appeared first on מקור ראשון.

להמציא את עצמך מחדש זה דבר אחד. להמציא את ההמצאה שלך מחדש, זו כבר אמנות. והספר השני שחנוך דאום הוציא עצמאית "החיים הם רק תקופה" (הראשון היה "החיים הם תקופה קשה") הוא אמנות. לא אמנות של מוזיאונים, של קונצרט מעונב או של פסלים משיש, אלא אמנות עכשווית, בועטת, שוברת כל מוסכמה אפשרית, פורצת דרך, חצופה, אינטליגנטית ומודעת לעצמה. על מה הספר, אתם ודאי שואלים. אין לשאלה הזו תשובה. זה חלק מהקסם, מהאמנות. בעצם יש תשובה. היא ניתנה לאותה השאלה בדיוק שנשאלה על הסדרה "סיינפלד". על שום דבר. דאום כותב את זרם התודעה שלו, והקורא מוזמן להיסחף איתו, לצחוק איתו, להסכים, לחלוק, להתרגש – להתחבר למעמקי נפשו של מי שהפך בשנים האחרונות מבעל טור קבוע בעיתון ומגיש תוכניות טלוויזיה נידחות יחסית ובתדירות לא גבוהה, לאחד מהקומיקאים המצליחים בישראל שממלא אולמות בקצב שבו הוא מוכר את ספריו.

העובדה שדאום משווק את ספריו בעצמו, ללא תיווך של הוצאה, מביאה לפייסבוק ולאינסטגרם שלו את עם ישראל הקורא, וזה, מתברר, שונה לגמרי מהסטריאוטיפ שאולי שרטטתם לעצמכם. הנה כי כן, כשמביאים לבני ובנות דור הנטפליקס ספר שהם מתחברים אליו, פתאום הם דווקא כן מסוגלים לקרוא מאתיים עמודים ברצף. לפתע חבורת צעירים יושבים ליד מנגל והבילוי שלהם הוא קריאת קטעים מספר (תוך כדי התפרצויות צחוק בלתי נשלטות, כמובן). הם מעלים את הסרטון המצולם לרשת החברתית, איך אפשר בלי, אבל הנה – הוכח שאפשר לעשות גם בישראל 2022 אירוע תרבותי מספר. ואת זה, כמו את ההקדשות המרגשות שקוני הספר מבקשים ממנו, ואת הצחוק המשוחרר שכמעט כל קורא שלו חווה, אף אחד כבר לא ייקח מחנוך דאום.

הכינרת

אני כותב בספר החדש על הכינרת כמו אדם שכותב על אהובה. זה משהו בחיווטי המוח שלי. בחוטים הפנימיים ביותר. איזו רגיעה שמתפשטת לי בנפש כשאני בסמוך לאגם הזה, שיש אולי יפים ממנו אך אין יפים כמוהו. אגב, פעם מצאנו כלב מוזר ליד הכינרת וניסינו חודשיים לגדל אותו אבל הוא התנהל בטרלול מוחלט. חודשיים שלמים, עד שקלטנו שזה חמוס. לא היה אז גוגל.

אמא

הספר החדש מוקדש לאמא שלי (פירטתי בספר בהרחבה מדוע). כשבאתי לתת לה את העותק הראשון, דפקתי בדלת וכשנכנסתי הייתה גמרא פתוחה על השולחן. אמא בדיוק למדה דף יומי. אחת החוויות שלי כילד מאבא שלי היה שנסעתי איתו מתל־אביב אחרי יום עבודה בתנובה והגענו בדיוק בשבע לשיעור הדף היומי שלו. אבא הספיק לסיים בקנאות שני סבבים של דף יומי. פעם ביישוב לידנו הם היו בפיגור, אז הרב סיפר לאבא שלי שהם דילגו על כמה דפים, ואבא שלי שאל אותו במשך כמה חודשים – נו מה קורה, מדלגים? אולי תדלגו כבר לבבא קמא, תיקחו פור? הוא לא שחרר את זה, זה היה קורע. והעובדה שאני נכנס שלושים שנה אחרי מות אבי לבית של אמא והיא עם הדף היומי, יש לזה כוח כל כך גדול, שמשרה עליי כזו רוח גדולה. אישה צדיקה אמא שלי. שתזכה לשנים רבות בבריאות ובנחת בעזרת ה׳.

אפרת

פעם אפרת העירה לי שאני הולך ברעש. מה הכוונה, שאלתי. מה זה אומר בכלל. יש דבר כזה, ללכת ברעש? שים לב כמה רעש יש כשאתה הולך. אני מת על הרגעים האלה. אני טוען שבני זוג שנשואים מעל עשרים שנה לא רק אוהבים אחד את השני כמו שאי אפשר כמעט לתאר אלא גם מתפתחת ביניהם שנאה מתוקה ויוקדת כזו שנקנית בדם. שנאה יפה כזו, שמוכיחה כמה האהבה מנצחת.

היה אצלי צוות צילום, התראיינתי לכבוד הספר, וככה אני עומד בחדר ואפרת שם ושואלים שאלות, ואני קולט שהמבט שלה על היד שלי שנשענת על הקיר. אני תמיד נשען על הקיר, והיא תמיד אומרת שזה מלכלך אותו. והריאיון נמשך אבל אותי כל מה שמעניין זה הקונפליקט הקומי הזה, שבמסגרתו אפרת מתה להגיד לי להוריד את היד אבל זה אייטם מצולם אז היא לא אומרת, רק מסתכלת על היד ומנסה לרמוז לי להוריד אותה, ואני מנצל את העובדה שאני מוגן מהמצלמות וככה מתפנק עם היד על הקיר, פותח את כל כף היד, והשאלות בכתבה בכלל לא מעניינות אותי, אני רק מנסה לא לצחוק. אפרת קולטת שזה בכוונה, ונהיה בינינו דיאלוג מבטים קורע שחי לצד הכתבה אבל מרתק את שנינו הרבה יותר.

כיפה

כשאני הולך לבית הכנסת אני שם כיפה גדולה. אני אוהב היום כיפות גדולות. לא רק כי אין לי שיער וכבר אמר המשורר טונה שהוא הרגיש מיותר כמו הסיכה וכו׳, אלא כי כשאני שם את הכיפה על הראש אני אוהב להרגיש אותה עוטפת אותי. מגינה עליי.

אני זוכר שהרב אבינר אמר בשיעור שנתן בחיספין שכשאישה סורגת כיפה לחבר זו תמצית האהבה הקדושה, מיצוי מושלם שלה. את שאר הדברים שהוא אמר בשיעור איני זוכר כי כל מה שהיינו מרוכזים בו היה לא לצחוק מקולו הגבוה של הרב. הקול שלו לא עד כדי כך מצחיק, אבל הזהירו אותנו מראש שיש לו קול מוזר ודרשו שלא לצחוק, אז מה בעצם הסיכוי שלא נצחק?

שמוליק

לפני שבועיים שמוליק עלה בחצות עם אשתו למצפה אופיר כדי לעשות בירח מלא את קרן עין־גב. שאלתי, זה לא מסוכן ככה רק שניכם בלילה? ושמוליק אמר – מה קרה לך, זה קרן עין־גב, מפוצץ מטיילים שם. 12 בלילה, כן? אבל הוא היה משוכנע שמפני שאנחנו גדלנו בגולן ואנחנו אוהבים כל שביל בה, כל המדינה תגיע בחצות למסלול הזה.

לפני כמה ימים שמוליק חזר מאילת והתחמם המנוע. הלך. הוא היה ליד יתיר, הייתה בעיה עם הגרר שלא הסכים להגיע, שעת לילה והילדים בוכים. מפה לשם מוסכניק פלסטיני לקח את האוטו לטיפול. אחרי שלושה ימים שמוליק ראה בפנגו שהאוטו שלו בעזריאלי, הוא התקשר לפלסטיני, שאמר שהרכב בעבודה. זה נראה יותר שהרכב יצא לקניות. אלה דברים שקורים רק לו.

אבל הדבר הכי יפה בו: אין לו עניין ברשתות החברתיות, ואטסאפ הוא רואה אחרי כמה ימים, הוא פשוט לא באירוע. אבל דבר אחד אני יודע: אם אהיה תקוע, לא משנה איפה ולא משנה מתי, ואתקשר אל שמוליק – הוא יבוא.

הקדשות

חלון הצצה מדהים לעולם הפנימי, האמיתי שלנו. אני חותם על אלפי ספרים, ומקבל דרך מילים ספורות את הסיפור הישראלי: הקדשה לבן שמתגייס לגולני, לסבא שיצא מניתוח, לזוג שיוצא לירח דבש, ומה לא. אנשים כותבים לי – תברך אותי שלא אקח קשה מדי את החיים, תאחל לי להצליח בתואר, תן לי ברכה שאתחתן. וזה אולי יישמע מוזר אבל אני לא ציני בכלל באירוע הזה. כלומר, אני מאוד מאמין ב"אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך". מי שמבקש ממני ברכה אני נותן לו בכל הרצינות ומתוך כוונת הלב. באמת.

ספסל

נסעתי להופעה בשכניה, יישוב אי שם. אנשים טובים. אגב, השומר בש"ג ערבי. אני זוכר את זה כי פתחתי את ההופעה בבדיחה על העניין. בכל מקרה, לפני ההופעה נכנסתי בטעות ליישוב אחר וראיתי ספסל, התיישבתי לנוח מהנסיעה, היה לי זמן להעביר. אני קולט שאני על צלע הר, ומישהו מיקם ספסל מול נוף משוגע, פשוט משוגע. ואז, כמו שקורה לי לפעמים, נהייתי אובססיבי והתחלתי לחפש ספסלים כאלה שאתה יושב בהם ורואה את הארץ היפה שלנו. בהמשך העליתי סטטוס עם כמה ספסלים ואנשים שלחו לי עוד ועוד, אינספור שכיות חמדה, ספסלים שחלקם קרויים על שם אהובים שנפלו, נקודה של שקט בתוך עולם ממהר. יש כוח מיוחד בדבר הפשוט הזה: ספסל מול מרחבי המולדת. אתה בא, יושב ומרפא את הלב הפצוע.

פוליטיקה

מדהים בעיניי, ברמה בלתי נתפסת ממש, איך כל הכבשים שהן אנחנו, מוכנות ללכת לקלפי שוב ושוב, לריב בינינו בהוראת מפעילי התיאטרון, בלי לנסות אפילו להתמרד. וזה לא משנה בכלל בגלל מי יש בחירות שוב ושוב, זה אשכרה קיצוני כל כך, שאין שום ניסיון התחלתי אפילו של אזרחים מימין ומשמאל לומר די. אנחנו במשחק הזה שלכם לא מוכנים להשתתף. קטונתי להרים דבר כזה, אני גם לא אדם עם יכולות מעשיות, אבל אם נתגלגל לבחירות שישיות, וזו ממש אפשרות מעשית בעיניי, אנסה למצוא מי שיעשה זאת. מיליון פתקים לבנים בקלפי יזעזעו את המערכת. טרנד כזה של הצבעת מחאה אולי יאפס את כולם. אמרתי את זה בריאיון ל"פגוש את העיתונות", בן כספית אמר לי שזה לא יזיז לאף אחד אבל עמית סגל כתב לי אחר כך שאני צודק. שזה כן ייצר זעזוע.

הצופה

היה לי מדור סאטירי בעיתון הצופה, שכתבתי עם עיתונאי מקור ראשון היום, אלישיב רייכנר. שלחנו את הבדיחות בפקס ואפרת אמרה לנו חבל יש אימייל, אז אמרתי לעורכת בהצופה שיש אימיילים והיא אמרה סבבה, תגיד לי רק מתי אתה שולח כדי שאעמוד ליד כשזה מגיע. זה כמו שבמעריב שלחנו מאמרים לקלדניות ואז עברו למיילים אז אחת הקלדניות שאלה אותי – מה, סוגרים את מדור הדעות? אמרתי לה "לא, אבל סוגרים את מחלקת הקלדניות, נראה לי".

ת'

אנצל את הבמה לתזכורת קלה: ת' זה תכלס. א״ל זה אין לתאר. יד״ב זה יש דברים בגו. וכו׳ זה כשאין באמת מה להוסיף. ועוד דבר חשוב: הופתעתי – והאמת, אלה לא חדשות רעות, שהמון קוראים לא מכירים את המונח הסגברה. כתבתי בספר שאני רוצה להסגביר משהו, והרבה אנשים חשבו שהם עלו על טעות דפוס ושלחו לי הודעות. אז חברים, זו אולי מילה שנויה במחלוקת או משהו (לא יודע), אבל יש מילה כזו, זו לא טעות.

יתמות

מדי פעם, כשאני שומע על חברים של אבא שלי שנפטרים, נשבר לי הלב. עכשיו, הם בני שמונים, לא נשארו בני 52 כמוהו, ואני גם לא באמת בקשר איתם, אבל בכל זאת מרגיש כאב שורף כזה, כי כשאתה מאבד אבא בגיל 17 אתה נאחז בזיכרונות, וכשאנשים שאתה יודע שהוא אהב מתים אתה מבין שמשהו ממנו מת עוד יותר, שעכשיו גם החבורה שלו איננה. והעצב לפעמים אין לו סוף.

מתנחל

אני גר בגוש עציון. מחובר להוויה של המקום. אני לא טיפוס עם אידיאולוגיה מסודרת, אני מפוזר מדי בשביל זה, נראה לי שאם הסכמי אוסלו היו מצליחים וההתנתקות לא הייתה מביאה עלינו טילים והפלסטינים לא היו יוצאים למסע רצח אחרי שברק הציע להם את קניון מלחה, היה אפשר לשכנע אותי ללכת על איזה פתרון של גושי התיישבות, אבל המציאות הבהירה לי שאין פרטנר. מה שאני אומר הוא שאני לא מאנשי ״אף שעל״ בגלל איזו אמונה פנימית יוקדת של הארץ המובטחת, אלא סתם כי אין עם מי לדבר בצד השני ומסוכן מדי לנסות לעשות איתם עסקים. כיוון שאני מדבר עכשיו לקוראי מקור ראשון ורבים מהם יבינו, אומר זאת כך: אני ימני בחפצא, לא בגברא.

אורבך

אני קורא לפעמים התכתבויות שלנו. זה ממש מצחיק. הוא היה שולח לי הודעות מפאנלים שהוא היה משתעמם בהם, מתאר לי את הדמויות ואת מצבו. כמה ימים לפני שאושפז בפעם האחרונה היינו בצ׳ולנט בבני־ברק. ישבנו בעליבות מתוקה כזו בשולחן מתנדנד, על צלחת חד־ פעמית, צפיפות בני־ברקית, וחגגנו את החיים. כשיצאנו, אורי אמר לי, בוא רגע, ניכנס פה למאפייה של ויז'ניץ, אקנה חלה למיכל. זוג מקסים. אני מתגעגע אליו.

תקינות פוליטית

אני מקבל עליי את הדין ולא אומר כל בדיחה שמצחיקה אותי, אבל לפרוטוקול חשוב לי להדגיש: אישית, אותי זה מצחיק. אישית, אני צוחק מהדברים האלה שאני לא מספר כי אני מכבד את העובדה שזה שחור מדי עבור אחרים. היה לפני שנים פיגוע ירי בדנוור בהקרנת בכורה של הג׳וקר. מישהו בהשראת הסרט בא מחופש וירה לכל עבר, טירוף. התחילו המון דיווחים על פצועים והרוגים והכול. זה היה בהקרנת הבכורה, אירוע גדול שהיה בחדשות והכול. אחרי חצי שעה, קומיקאי בריטי כתב בטוויטר: ובנושא אחר – איך הסרט? אני מכבד את מי שיגיד שזו בדיחה לא ראויה, ואוהב את מי שיחשוב בסתר ליבו שהיא גם קורעת.

סטנדאפ

בפורים אבא שלי היה שותה מהבוקר, אז כבר במנחה לפני הסעודה הוא היה עולה להגיד דבר תורה כשהוא שיכור וזה היה כמו מופע סטנדאפ ואלתורים שנתי שאהבתי. בישיבת ההסדר במעלות הייתי עושה סטנדאפ בשבתות זכור, היו לי פאנצ׳ים על הרבנים והכול, וחזרתי לזה אחרי שהייתי מוזמן להרצאות ורק מצחיק את הקהל, וקובי אריאלי אמר לי – אתה יודע מה ההבדל בין הרצאה להופעה? 15 אלף שקל.

ילדים

הילדים שלי יודעים אנגלית מעולה. אני, בבגרות בעל פה, כשהבוחנת שאלה אותי מה נשמע, אמרתי: מסתדרים, עם ר' אמריקנית כזו. הם לפעמים מדברים ביניהם באנגלית כדי שלא אבין. כמו שקורה במשפחות אחרות אבל להפך.

הילדים הגדולים שלי כבר בצבא, בשירות מאוד משמעותי, הם חתמו קבע ואני מעריץ אותם כל כך על זה, גאה בהם ממש. שא־לוהים יברך אותם.

כסף

כשהתחלתי להוציא את הספרים בעצמי הדהים אותי עד כמה בעצם השיטה הקודמת רעה לסופרים וטובה לרשתות. הפער במספרים הוא פסיכופתי. אני גם חושב שאנשים אוהבים לדעת שהם רוכשים את הספר ממי שכתב אותו ולא ממתווכים.

וריאנטים

בכל פעם שהתחיל גל קורונה, כתבתי לאריאל שנבל הודעה. רציתי שיסביר לי לאן זה הולך ובעיקר שירגיע אותי. לרוב הוא צדק. תמכתי בחיסונים באופן קולני וחטפתי לא מעט מהקוקיות האלה, מדריכי הקפוארה בפרדס־חנה, אבל אני לא מתחרט כמובן. הרגשתי שאת הבמה הציבורית שלי בזמן מגפה צריך לרתום כדי לעזור לאנשים להבין שיש דרך להגן על עצמם, והיא בטוחה. היה לי חבר בקנדה שאמר שאצלם יש תור של חצי שנה לחיסון, אמרתי לו אחי בוא ארצה, אנחנו מחסנים פה תכף כבר חיות מחמד. מאוד הערכתי את האופן שבו ביבי התאבסס על החיסונים.

טיפול

אמרתי פעם לפסיכולוגית שלי שאני רוצה להפסיק את הטיפול אז היא אמרה שאי אפשר כי היא משפצת למעלה ואני חלק מהתוכנית העסקית שלה.

הגולן

כשהיינו בכיתה ח' הלכנו במשך שנה בכל הארץ וכתבנו עם אבנים "שלום עם הגולן". נלחמנו על הבית. אני לפעמים מסתכל מהכינרת על הרי הגולן ונדהם מכך שברק חשב להחזיר את הרמה וחלק מהחופים. פעם אמרו שיש לברק אלצהיימר. זה לא היה נכון, הלוואי על כולם הזיכרון שלו, אבל חשבתי לעצמי שאם היה לו אלצהיימר זה היה מפחיד כי הוא היה נבחר שוב לראש ממשלה ושוכח שאין פרטנר.

The post זרם התודעה של חנוך דאום שוב הפך לספר רב-מכר appeared first on מקור ראשון.

עוד כילד בן חמש, השבתות של יחיאל נהרי התאפיינו בלו"ז צפוף במיוחד. עם כניסת השבת הוא יצא עם אביו מביתם שבשכונת כרם אברהם בירושלים, לתפילת ערבית בהיכל שלמה, "כדי לשמוע חזנות אשכנזית", כדבריו. "אחרי הסעודה הלכנו לטיש של האדמו"ר מגור. משם המשכנו לעדס, לשירת הבקשות שנמשכה לאורך כל הלילה. אחר כך תפילת שחרית – לפעמים אצל הסלוניקאים ולפעמים אצל העיראקים או הפרסים. אחרי מנוחת הצהריים המשכנו לעיר העתיקה, לבית הכנסת של רבן יוחנן בן זכאי. משם לשכונת הבוכרים, אל חכם שלמה סלם ששלט בכל הפיוטים העתיקים. ואז בבית הכנסת העיראקי, ללמוד טעמים עם יהודה מוצפי".

החשיפה האינטנסיבית של הילד יחיאל נהרי לעולם הצלילים על גווניו השונים לא נעצרה בבתי הכנסת ולא הסתיימה ביום השבת. "במהלך השבוע", ממשיך נהרי ומשחזר את חוויות ילדותו, "יום אחד אבא משמיע לי מוזיקה יפנית ומפנה את תשומת ליבי למקאם לאמי, ויום אחר אנחנו הולכים למנזר השתקנים בלטרון. יהודי תימני עם כיפה וילד בן שמונה עולים לקומה העליונה, ואבא אומר לי: 'יחיאל, תקשיב לתפילה, זו שירה ביזנטינית'. למחרת הוא לוקח אותי לעיר העתיקה וקונה לי קלטות עם שירה כזו, 'שתבין איפה זה יכול להיכנס לך במקאמים'".

כאשר הילד שאל את אביו "למה אנחנו עושים את כל זה", השיב לו האב: "יחיאל, זה כמו שפה. ילד ששומע בבית שלו שתי שפות שונות לומד להכיל את שתיהן. אני רוצה שתשמע גם את החזנות האשכנזית כדי שתבין מהו רגש אחר, שיהיה לך מאגר של צלילים, שהאופק שלך יהיה רחב ולא תישאר מקובע". באותם ימים, מוסיף נהרי, "לא הבנתי מה שהוא אמר, אבל עם השנים הבנתי. הוא היה אמן אמיתי".

האב זיהה את הכישרון המוזיקלי של בנו בגיל מוקדם, ודחף אותו להתפתח כחזן ופייטן. "אבי היה איש עם חזון והייתה לו תוכנית מסודרת לגביי. הוא פיטם אותי במוזיקה. אף פעם לא היה לי חופש גדול. בפעם הראשונה שהוא לקח אותי ל'בקשות' הוא ראה שאני עוזר למי שמגיש את הקפה, ונתן לי סטירה. 'בשביל זה הבאתי אותך לבית הכנסת? בשביל קפה? אני רוצה שתשב ותשמע'. בשבת שלאחר מכן ישבתי והקשבתי, וכמה ימים לאחר מכן, כשהתחלתי לדקלם קטעים שלמים שזכרתי, אבא היה גאה. הנה, הילד מוכשר כפי ששיער. הוא אמר לי: 'אני לא רוצה שתהיה מאה אחוז. אני רוצה שתהיה מעל המאה'. הייתה לו שיטת לימוד אינטנסיבית שאז שנאתי אותה, אבל היום אני מברך עליה".

"באחת השבתות ישבתי עם נשיא בית הכנסת, ואז הוא שואל אותי: 'יחיאל, מה החלום שלך? מה השלב הבא?' באותו רגע אמרתי: 'ירושלים'. זה חלום שקינן בי זמן מה, והרגשתי שדרך השאלה הזו הקב"ה פותח לי פתח לעשות את הצעד"

התובענות של האב נבעה גם מחלום אישי שלא מומש, ושהוא ביקש להגשים באמצעות בנו: "אבי רצה להיות חזן, אבל זה לא קרה. הוא היה בן של רב, וכשהיה צעיר ירד לתל־אביב ושיחק בקלפים. יום אחד הוא עלה לתיבה, ומישהו ניגש והוריד אותו משם. הוא אמר: 'אתה לא ראוי לעמוד לפני התיבה. אתה מחלל שבת'. באותו רגע אבי נדר נדר: 'אני אולי הפסדתי את ההזדמנות להיות חזן, אבל אני מבטיח לכם שיהיה לי בן והוא יהיה חזן'. לימים הוא חזר בתשובה והיה מגויס כל כולו להפוך אותי לחזן".

מקול ישראל לשערי ציון

השבתות של יחיאל נהרי, כיום בן 61, לא השתנו הרבה מאז ילדותו: אז הוא נדד בין בתי כנסת ירושלמיים, היום הוא נודד בין קהילות יהודיות בכל רחבי העולם, כחזן ופייטן בינלאומי מבוקש. לאחרונה, אחרי ארבעים שנות מגורים בפלורידה, החליט לשוב ארצה ולהשתכן בעיר הולדתו, ירושלים. בשבוע שעבר הוא נחת בנתב"ג עם המזוודות.

יום למחרת אנחנו כבר נפגשים בבית קפה ירושלמי, ונהרי ערני, מחויך ושופע חיוניות. עוד באותו ערב הופיע בקונצרט חזנות בבנייני האומה, ובשבוע הבא ייקח חלק בפסטיבל העוד הבינלאומי בירושלים, בניהולו האמנותי של אפי בניה ובהפקת בית הקונפדרציה, ויופיע עם המוזיקאי ונגן העוד פרופ' תייסיר אליאס ולהקתו. הם יבצעו ממיטב שיריה של אום כולתום, שגם כחמישים שנה לאחר מותה נחשבת ליהלום שבכתר המוזיקה הערבית.

אחרי כל כך הרבה שנים בארה"ב, מה הביא אותך לחזור?

"הרבה זמן התגעגעתי לירושלים. באחת השבתות ישבתי עם נשיא בית הכנסת בקידוש ודיברנו, ואז הוא שואל אותי: 'יחיאל, מה החלום שלך? מה השלב הבא?' באותו רגע אמרתי: 'ירושלים'. זה חלום שקינן בי כבר זמן מה, והרגשתי שדרך השאלה הזו הקב"ה פותח לי פתח לעשות את הצעד הזה. אחרי הרבה שנים הרגשתי מיצוי, וגם הקהילה השתנתה. המבוגרים הוותיקים הולכים ומתמעטים, והצעירים רוצים לסיים את התפילה קצר ומהר. בעדס לא סיימו את התפילה לפני 11 או 12, ולא התלוננו על זה".

יחיאל נהרי נולד בירושלים בשנת 1961, להוריו בן־ציון ואסתר. האב, ממוצא תימני, היה קבלן צבע, והאם, ממוצא סורי, שימשה כתופרת עילית. בילדותה הייתה מזרחית יחידה ב"שפיצר", בית הספר העברי הראשון לבנות בירושלים. היא שלטה בשבע שפות ושימשה כמזכירתו של דניאל אוסטר, ראש עיריית ירושלים בתקופת קום המדינה.

כבר בגיל צעיר, מספר נהרי, סבתו התימנייה הרחיקה אותו מה"מורי" ואמרה לו: "תימנים אתה צריך לשלם להם כדי לשיר. נולדת עם כישרון למוזיקה, אני לא רוצה שתגווע ברעב. אני אקח אותך לבית כנסת עדס, לחלאבים, תלמד מהם ותתפרנס". כך גדל נהרי על שירת הבקשות ועל סגנון הפיוט הספרדי־ירושלמי, במקביל ללימודיו בבית הספר היסודי "חורב".

החשיפה המתמשכת למקהלות, בקשות ופיוטים, הצמיחה בנהרי הצעיר את החלום להפוך לחזן. כבר בגיל שמונה הוזמן להשמיע קטעים מפרשת השבוע בתוכנית "קבלת שבת" של מרדכי פרימן ברשת א' של קול ישראל. הפריצה החוצה הגיעה לקראת בר־המצווה. "באותם ימים הגיע לארץ החזן מאיר לוי מארה"ב, ישראלי־ירושלמי במקור, והוא פנה לראש חטיבת המוזיקה המזרחית בקול ישראל, יוסף בן־ישראל, שיעזור לו לאתר ילד פלא לכמה הופעות בקהילה שלו. בן־ישראל אמר לו: יש אחד, יחיאל נהרי. לך אליו".

"באותו זמן", מספר נהרי, "כבר הכרתי את עבדול והאב ואום כולתום, והיו לי תקליטים של שירה ערבית מהעיר העתיקה. הייתי יושב סגור בחדר שש או שמונה שעות, כותב את המילים ולא יוצא עד שאני יודע את השיר היטב. לוי דפק בדלת, הציג את עצמו, התיישב אצלנו בסלון וביקש ממני להשמיע לו קטע. אחרי שבועיים אבא שלי בא לבית הספר באמצע היום ואומר: 'יש לי שני כרטיסים'. חשבתי שהוא מתכוון לספארי, אבל הוא אמר: 'לאמריקה. מאיר לוי מזמין אותך להופיע בקהילת שערי ציון בברוקלין. זאת תהיה מתנת בר־המצווה שלך'".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-14.14.39-750x498.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הופעה בשערי ציון, בית הכנסת המפורסם והמרכזי של הקהילה היהודית־חלאבית העשירה בניו־יורק, אכן הייתה פרס יוקרתי במיוחד עבור הילד בן ה־13. "אימא שלי תפרה לי גלימה, והופעתי עם ג'ו עמר ועם רפאל אלנדב, מי שהיה אז החזן מספר אחת בעולם והפך להיות המנטור שלי. אני, ילד קטן, עומד ליד אלנדב עם השני מטר גובה שלו. אחרי התפילה הייתי בכזה היי, שניגשתי לאבא שלי ואמרתי: תן לי עשר שנים, ואני אהיה פה חזן עם חוזה. אבא שלי התחיל לצחוק ואמר: אתה יודע כמה אבנים תצטרך לאכול? פה זה שערי ציון, אתה יודע מה זה להיכנס לנעליים של אלנדב? אמרתי לו: זה יקרה, זה החלום שלי".

ממנהטן לגולני

אחרי חודש וכמה הופעות בארה"ב חזר נהרי ארצה ונשלח ללימודים בישיבה התיכונית אור עציון. "אבא לא רצה שאהיה דבוק רק לבית. הוא רצה שאצא קצת, שאהיה חלק ממשהו רחב יותר. אבל לא אהבתי את זה, התעניתי. התגעגעתי לתפילות בנוסח הירושלמי ולבקשות". נהרי התגעגע לא רק לצלילי הנוסח הירושלמי של שירת הבקשות, אלא גם להתכנסות הקהילתית ולשירה המשותפת של סדרת פיוטים עתיקה, המתקיימת בשעות לפנות בוקר של שבתות החורף. בעקבות געגועיו לירושלים, המשיך נהרי לישיבת מרכז הרב בבירה. אלה היו שנות השבעים, ימי צמיחתה של תנועת ההתנחלות ביהודה ושומרון, שיצאה מבית המדרש של מרכז הרב. נהרי טעם גם מן החוויה הזאת. "היינו עם הרב לוינגר בחברון, הלכנו בצעדות, ישַנו בבוץ. הייתי חלק מזה אבל קצת מרחוק, תמיד הייתי הילד שלא אוהב להתלכלך".

ובתוך כל זה, החלום לשוב לבמה לא הרפה ממנו. חוויית ההופעה בארה"ב נחקקה בנפשו, והוא השתוקק לחזור לחו"ל. "ראיתי בית כנסת ענק עם 700 אנשים, וחשבתי לעצמי, מה, אני אחזור לעדס? רציתי להגיע למקום הכי גדול, לשערי ציון. יום אחד ניגשתי לאבי ואמרתי שאני לא נשאר בישיבה עוד יום אחד. אמרתי להורים 'אני מגיע לאמריקה, אפילו בשחייה'".

בגיל 16 נסע נהרי לארה"ב, ופנה ללמוד בישיבת "נר ישראל" הליטאית בבולטימור, מרילנד. "היינו שני סורים ושלושה איראנים בתוך 900 אשכנזים. לא ידעתי מילה באנגלית, ושברתי את השיניים ללמוד את השפה". במקביל ללימודים בישיבה ולמלגה צנועה שקיבל מהקהילה החלאבית, חיפש נהרי את דרכו חזרה לעולם החזנות, והיא לא איחרה לבוא. "יום אחד", הוא מספר, "הלכתי עם 25 סנט לקנות פפסי ודונאט, ושרתי לעצמי בקול את הפיוט 'מָעֻזִּי אָז כָּלָה קֵץ'. הרב יצחק דואק, רב הקהילה הסורית בעיר דיל שבניו־ג'רזי, שמע אותי ושאל: אתה הילד שהופיע פה לפני כמה שנים, לא? הוא סיכם עם ראש הישיבה שאבוא להיות חזן בקהילה בדיל. שמו אותי על רכבת, ארבע שעות נסיעה. אני מגיע ורואה שכל בית הוא בגודל של רחוב שלם, ובחצרות יש בריכת שחייה ומגרשי טניס. פאר שלא ראיתי אפילו בסרטים. הזמינו אותי להתפלל ערבית ושחרית של שבת, ובאותה שבת היה שם הרב עובדיה יוסף. הוא אמר להם: קחו אותו ותראו בו ברכה".

מיד לאחר השבת הוחתם נהרי על חוזה קבוע כחזן בבית הכנסת החלאבי בדיל, כשהוא בן 16 בלבד. בשנתיים הבאות המשיך ללמוד ב"נר ישראל", ושימש במקביל כחזן. המשכורת הנדיבה שקיבל מהקהילה אפשרה לו לרכוש לעצמו בגדי עילית כיאה למעמדו, ואף מכונית פאר.

עם הגיעו לגיל 18 התקשרה אליו אחותו הגדולה שמתגוררת בשיקגו, ודרשה ממנו לחזור ארצה ולהתגייס לצה"ל. נהרי התקומם; הוא סיים בשעה טובה את לימודי הישיבה, משתכר עשרת אלפים דולר בחודש ומתכנן לפתוח חנות במנהטן. דווקא עכשיו לחזור לארץ? "היא אמרה לי 'אם אתה נשאר בארה"ב, איבדת אותי לכל החיים'. עם אחותי חנה היה לי קשר מיוחד. כשהיינו ילדים היא הצילה אותי מטביעה, ותמיד הרגשתי שאני צריך לשמוע לה. הקונפליקט גדל עוד יותר כשאימא שלי גם רצתה שאחזור לארץ, בעוד אבא מעודד אותי להישאר בארה"ב ולהמשיך בחזנות. ישבתי עם עצמי בלילה והחלטתי: אני את אחותי לא מאבד. אני חוזר לארץ".

כשהגיע לבקו"ם גילה נהרי להפתעתו שאימו כבר סידרה לו תפקיד ברבנות הצבאית, אך הוא סירב להשתבץ בו. אם כבר להתגייס, הוא רוצה להיות לוחם. כך הגיע לגולני ושירת שם שירות מלא. הקושי הגדול שנהרי התמודד איתו בתקופת השירות הצבאי היה הניתוק מן המוזיקה. התשוקה אל הצלילים בערה בו והביאה אותו למעשה נועז והרפתקני במיוחד.

"היינו בלבנון איזו תקופה, והרגשתי שאם עובר עלי עוד יום בלי מוזיקה אני משתגע לגמרי. החלטתי שאני בורח לביירות כדי לשמוע מוזיקה. גררתי איתי את דוד, חבר ילדות שהיה איתי. לקחתי ג'יפ וצבעתי את לוחית הרישוי במספרים כמו האו"מניקים, 18 ו־26 כנגד 'חי השם'. החלפנו בגדים לטי־שירט וג'ינס ולקחנו איתנו אקדח ברטה. נסענו לשערי מפעל של קוקה־קולה, לקחתי משם שני פועלים זרים מקמבודיה ופקדתי עליהם להראות לי את הדרך לביירות. נסענו חצי שעה מבורג' אל־בראג'נה עד ביירות. הגענו למועדון קטנטן עם 12 כיסאות, ודוד כבר עושה במכנסיים מרוב פחד, קורא תהילים ומחליף צבעים. אמרתי לו תירגע, נדבר רק באנגלית. הרגשתי שלא הייתה לי ברירה. לא היה לי אוויר, הייתי חייב מוזיקה", מסביר נהרי.

ההרפתקה הזו הסתיימה בשלום, אך בצבא לא אהבו את המעשה הזה בלשון המעטה, ונהרי הועמד לדין. הוריו התחננו שייעזר בעורך דין בכיר שגייסו למענו, אך הוא סירב והתעקש לעמוד לבדו למשפט צבאי מול אלוף ושני תא"לים. "אמרתי להם: 'חקרתם אותי שלושה חודשים, אתם יודעים היטב מה עשיתי ואיפה הייתי. בטח ובטח שלא ריגלתי. יש לי מחלה שאפילו הקב"ן לא יכול לאבחן, אני חולה מוזיקה'". נהרי קיבל עונש של שישה חודשים על תנאי.

לאחר שירותו הצבאי נסע נהרי ללונדון, שם נשא אישה ונולדו לו שלושה בנים. משם המשיך נהרי לארה"ב, ועשור אחרי הבר־מצווה, בדיוק כפי שהבטיח לאביו, חתם על חוזה ב"שערי ציון" והפך לחזן הבית בגיל 24.

צבע העשן

מילדותו המוקדמת נחשף נהרי לעולמות מגוונים. הילד שהשתתף בשירת הבקשות בבית הכנסת עדס לצד טישים של גור, נשלח למוסדות שבאותן שנים היו בעלי אופי אשכנזי מובהק, כמו אור עציון ומרכז הרב. אני שואלת אותו כיצד חווה את הפער בין מזרח למערב.

"בילדות ודאי שהרגשנו את ההבדל, וגם נכווינו לא פעם ולא פעמיים, אבל מי שהציל אותי מרגשות נחיתות היה האדמו"ר מגור", הוא מספר על הרבי שכיהן באותן שנים בגור, הבית ישראל. "בכל ערב שבת אבא לקח אותי לטיש. כל החסידים שתו בירה לבנה, ורק לנו הגישו תמיד בירה שחורה. הייתי סקרן ורציתי לדעת למה רק אנחנו מקבלים בירה שחורה. זה בגלל שאנחנו פרענקים? רציתי לשאול את האדמו"ר, אבל אבא זיהה את השאלה מגיעה והשתיק אותי, שלא אעשה לו בושות.

"כמה שבועות לאחר מכן אבי לא הרגיש טוב, והלכתי לבד לטיש. ניצלתי את ההזדמנות וניגשתי לרבי לשאול אותו למה קיבלנו בירה שחורה. הרבי חייך ואמר: 'חיכיתי שתשאל, ואני אענה לך כדי שלא תחשוש לרגע שאתה שווה פחות. הפסוק אומר 'והר סיני עשן כולו' – מעמד הר סיני היה אפוף עשן. כשזמר עולה על הבמה, הוא בתוך ענן. העשן יוצא מפה ומפה. אתם הספרדים אין לכם סבלנות, אתם רוצים הכול ועכשיו. עליתם וטיפסתם על ההר, רציתם להגיע למשה רבנו ולחטוף ממנו את הלוחות, והעשן נגע בכם. יש לך זכות שיש לך צבע כזה, כי העשן של הר סיני נגע בך'.

"תראי מה זה תשובה של צדיק", אומר נהרי, "הוא חיזק אותי. לא גדלתי מתוסכל, הרגשתי שאני יותר טוב מהאשכנזים הלבנים, שהעשן לא נגע בהם".

בית הכנסת היכל שלמה, שנהרי הרבה לפקוד אותו בילדותו, קיים במשך השנים תפילות בנוסח אשכנזי. בקיץ האחרון התקיימה לראשונה בבית הכנסת הגדול – שהחליף בהמשך את המניין הקטן בהיכל שלמה – תפילה בנוסח ירושלמי, שנהרי לקח בה חלק. אף שבמהלך הקריירה הענפה שלו הוא הופיע במקומות יוקרתיים בהרבה, נהרי התרגש במיוחד לשמש כחזן במחוז ילדותו.

בפוסט שפרסם בפייסבוק, הביע נהרי את רגשותיו באריכות, ובין השאר כתב: "האירוע הזה מחזיר אותי 50 שנה אחורה, עת אבי ז"ל היה עסוק בכל מאודו בעיצוב אישיותי המוסיקלית… בין שירת הבקשות לבין אירוע חזנות ופיוט, לעיתים תכופות היינו מבקרים בבית הכנסת הגדול, ולבי היה מלא בהתרגשות. ואני כילד רואה את החזנים הדגולים, את המקהלה ההרמונית ואת המנצח ואת מאות ואלפי המתפללים, ועוצם את עיני ומדמיין, מתי אני יחיאל נהרי הילד אזכה, וכחזן ספרדי אזכה לעבור לפני התיבה במקום עצום ונשגב ומעורר השראה שכזה.

"בתי הכנסת הספרדיים באותן שנים וגם כיום", המשיך נהרי, "לעולם לא הגיעו לסדר הגודל האדיר של בית הכנסת הגדול בירושלים. הסדר המופתי, האקוסטיקה, העיצוב המרכז את כולם סביב עניין אחד והוא החזנות והתפילה, כשכל הפוקוס על החזן, שעל כתפיו מונחת המשימה להרים ולהתרומם יחד עם כולם אל־על, ולהיות שליח נאמן לתפילת הציבור העצום. ראוי הוא מקום אדיר שכזה להיות בית ומשכן גם לחזנות הנהדרת ורבת התוכן והיופי שלנו, בני עדות המזרח. אותו ילד שהולך יד ביד עם אביו וסופג צלילים מצלילים שונים, זכה להגשים חלום".

מעריץ את אום כולתום

מקום מרכזי בפסקול שנהרי גדל עליו תפסה כאמור מוזיקה ערבית. העילית המוזיקלית של העולם הערבי צמחה אז במצרים, עם שלושת הגדולים: עבדול והאב, שהיה חביב על האריסטורקרטים; פאריד אל־אטרש, שהועדף על ידי הרומנטיקנים; ואום כולתום, האייקון הבולט ביותר של המוזיקה הערבית.

"אני הייתי מאלה ש'התאבדו' על המוזיקה שלה", אומר נהרי. "היא הייתה מבצעת וירטואוזית, ומכל ביצוע עשתה מטעמים. היא לקחה שורה מתוך שיר, שרה אותו שמונה־עשרה פעם, וכל שורה היא אותה גברת בשינוי אדרת. דייקנית, בלי שמץ של זיוף, עם הרבה כוח, ועם זאת הרבה רוך ודרמטיות. היא עמדה על הבמה, שולטת, ולימדה אותנו הצעירים איך להיות מנהיגים על הבמה. לא שהתזמורת תסחף אותך, אלא שאתה תהיה בראש והתזמורת אחריך. לימים פגשתי את המלחינים של אום כולתום, ביניהם באלי חמדי, סעיד מקאווי ומוחמד אל־מוגי. לבצע את שיריה זו חוויה מוזיקלית אדירה. הרב עובדיה יוסף, שכידוע שימש כרב במצרים, ספג הרבה מהמוזיקה שלה. הוא הבין במקאמים ואהב לשמוע אותה".

היה אפשר לצפות שהקהל של נהרי יהיה בן דמותו, עם רקע של פייטנות ירושלמית וחיבה למוזיקה ערבית, אך נהרי מספר שהוא רואה יותר ויותר צעירים ממוצא אשכנזי, רבים מהם חובשי כיפות סרוגות. במופע שקיים לאחרונה בבני־ברק הגיעו לא מעט חסידי גור וויז'ניץ. ככלל, אם בעשורים הקודמים הייתה הלימה בין פייטנים מזרחיים ובין הקהל שלהם, כיום הקהל הצעיר הרבה יותר מגוון, סקרן ופתוח. "יש לי מזל שגדלתי עם אשכנזים", אומר נהרי. "קחי כל חזן ספרדי ותשימי אותו עם מקהלה אשכנזית, הוא אבוד. אני מרגיש שווה בין שווים".

אני שואלת את נהרי אם הוא חש הבדל בין הקהל הישראלי לקהל יהודי בחו"ל. "ההבדל העיקרי הוא שהקהל בארץ מבין יותר ברזי המוזיקה ורגיש לדקויות שלה. הוא מחפש בעיקר ביצוע מדויק. בחו"ל יש כמובן קהל גדול, והאהבה שלהם למוזיקה לא פחותה, אפילו יותר, אבל הם פחות מבינים. בואי נגיד שהם לא שפים, אבל אוהבים אוכל טעים".

איך אתה רואה את מצב הפייטנות המזרחית כיום?

"יש המשכיות, אבל אין הכוונה כמו שאנחנו זכינו. העולם הדיגיטלי נכנס מאוד חזק. אם פעם כדי ללמוד שיר הייתי צריך ללכת לעיר העתיקה, לחפור בתקליטים ולבקש מהמוכר הערבי טובה שיתרגם לי מה כתוב – למשל כשהייתי מחפש יצירות של אום כולתום – היום הכול הרבה יותר נגיש, אבל עם הנגישות יש גם זילות ועצלות. אדם ישב בבית וישמע את זה בתור מוזיקת רקע, אבל לא ילך אל המקור. לי הייתה הזכות לגדול בירושלים של שנות השישים, לספוג את המקור וללמוד מהמורים הכי גדולים. זה מה שאני מנסה לעשות היום. לאתר את מי שיש לו קול, תפיסה וחוכמה וללמד אותו, כי קול יפה זה לא מספיק. התלמידים שלי משמשים כחזנים בקהילות שונות, ואני מרגיש שיצרתי עוד נדבך של המשכיות. המטרה שלי היא שימשיכו מה שלמדנו. אנחנו בקשר יומיומי, ולפעמים אני מתייעץ איתם. מכל מלמדי השכלתי, ואני לומד מכל אחד".

הטווח המוזיקלי שהשפיע על נהרי במהלך השנים היה רחב במיוחד. בין השאר היה מסתובב בצעירותו במועדוני ג'אז נידחים בשולי מנהטן של שנות השבעים. לדבריו הוא קיבל שם את אחד השיעורים החשובים בחייו. "על הבמה עמדו אמנים עניים שיש להם אולי רק סיגריה בודדת בכיס. בסוף הלילה הם קיבלו כמה פרוטות, אבל היה להם קול אדיר והם היו ענקים במוזיקה שלהם. זכיתי להכיר אותם ולשבת אצלם בבית. שאלתי אותם: 'תגידו, אתם לא רוצים לעשות כסף?' אמרו לי: 'אתה מוזיקאי אמיתי? אל תסתכל על כסף. הוא יבוא מעצמו'. ובאמת הכסף בא. כל העניים המרודים האלה זכו להתעשר ולהקים בתי ספר גדולים. מה שעמד לנגד עיניהם היה רק דבר אחד – איך לשמח אותך. זה דבר שתמיד אמרתי לצעירים: 'גם אם יש באולם אלף אנשים ו־999 מהם לא מבינים במוזיקה, תשקיעו עבור האדם היחיד שכן מבין. תשמחו אותו. בשבילו, בשבילכם.

"הייתה תקופה שהלכתי למועדונים ערביים במנהטן כדי לראות את צורת העמידה שלהם. קיבלתי הרבה ביקורת, 'איך אתה בתור חזן הולך לשם'. אבל אני רוצה ללמוד. זאת הייתה גם הגישה של אבא שלי – ללמוד איפה שאפשר, כמה שאפשר, ממי שרק אפשר. הוא היה דוחף אותי, 'לך, לך אל סלים ברסקה (פייטן של שירת הבקשות; פ"ג). אתה חייב ללמוד את הפיוט הזה, כי משה חבושה עוד לא יודע אותו ואני רוצה שתדע אותו לפניו'".

יש תחרות?

"קנאת סופרים תרבה חוכמה, גם במוזיקה. חבריי החזנים לא תמיד האירו לי פנים. הקנאה קיימת. אבל הרב עובדיה יוסף היה מעודד אותי ואומר 'קולך עוד יישמע בבית המקדש'. הוא היה חם ואנושי מאוד, למדתי ממנו הרבה על התמסרות והתמדה, מכך שכיתת רגליים מעיר לעיר ומכפר לכפר. הייתי אצלו בבית 18 שבתות, ומכל הביקורים אצלו כתבתי יומן עם רשמים. הוא שלט במקאמים וידע לזהות מקאמים מורכבים. הייתי רועד שלא לטעות. הזיכרון שלו היה מושלם והוא היה חד כמו סכין".

אז מה עכשיו, אחרי שחזרת ארצה?

"הגשמתי כבר שני חלומות – להפוך לחזן, ולהיות חזן בבתי הכנסת הגדולים שרציתי. עולם המוזיקה יפהפה. זכינו שגדלנו לתוך המוזיקה וזכינו לחיות עם צלילים. בעולם כמו של היום, הצלילים מרככים הכול, משמחים. אנשים שלא אוהבים מוזיקה אני מרחם עליהם. איך אפשר? זה אוכל לנשמה. אני מאוד מצפה ונרגש להופיע בפסטיבל העוד, ומודה לאפי בניה על ההזדמנות. ומה עכשיו? אני לוי, אז החלום השלישי והאחרון הוא לשיר במקדש".

מופע המחווה לאום כולתום בהשתתפות יחיאל נהרי, תייסיר אליאס וויולט סלאמה יתקיים ביום חמישי, 10.11, בתיאטרון ירושלים, במסגרת פסטיבל העוד הבינלאומי

The post הפייטן יחיאל נהרי זוכר את השיעור שלמד מאמני ג'אז במנהטן appeared first on מקור ראשון.

אחרי קרבות הגבורה המרים שהתנהלו בקיץ סביב חרקיב, עיריית חרקיב נערכת לרפורמה מקפת בשמות הרחובות בעיר. במועצת העיר השנייה בגודלה באוקראינה מבקשים למחוק כל זכר לאישים המזוהים עם רוסיה והקומוניזם. 400 רחובות יישאו מעתה שם חדש, ורבים מהם ייקראו על שם יהודים.

יהודי העיר קיבלו כבר לפני כמה שבועות פנייה רשמית להציע שמות שכאלה, והרשימה שהוגשה צפויה לעלות להצבעה בקרוב. לאחר מכן יתועדו האישים היהודים בשלטי הרחובות ובמפות הרשמיות של העיר, המתמודדת עם מתקפות בלתי פוסקות של צבא רוסיה.

"בערים הגדולות של אוקראינה יש מגמה לשנות את השמות של כל הרחובות והמקומות בעיר שקשורים לרוסיה ולמנהיגיה", מסביר ההיסטוריון והעיתונאי שמעון ברימן, מומחה ליחסי ישראל־אוקראינה. "זו מחאה נגד המלחמה ונגד רוסיה, מעין רצון למחות את זכר עמלק, כמו שאומרים אצלנו".

ברימן, שריכז את העברת השמות המומלצים מהקהילה היהודית, בחר בשמותיהם של 25 אישים יהודים שחיו באוקראינה ובעיר. "חרקיב הייתה עיר עם אוכלוסייה יהודית גדולה מאוד, שכללה אישים מפורסמים רבים ואף חתני פרס נובל", הוא אומר.

בין האישים שצפויים לזכות לרחוב שיישא את שמם: ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר, ילידת קייב, ופרופ' מרק אזבל, פיזיקאי שהתנגד למשטר הקומוניסטי במוסקבה ובמשך שנים היה מסורב עלייה.

רחוב נוסף ייקרא על שם הסופר שלום עליכם. ברימן המליץ גם על "גיבור ישראל אשר נייקוב, יליד חרקיב, שהיה חייל בצה"ל ונהרג כשמנע ממכונית תופת להתפוצץ בהתנגשות עם אוטובוס ילדים סמוך לכפר־דרום באמצע שנות התשעים".

לפי הרב משה מוסקוביץ, רבה של חרקיב ושליח חב"ד בעיר זה 32 שנה, בקהילה היהודית קיבלו בקורת רוח את המחווה של העירייה. הוא מספר שבימים האחרונים עירו הותקפה שוב בטילים ארוכי טווח שפגעו קשות במרכזה, "אבל הכול פועל, בית הכנסת פתוח לכולם ואנשים באים. החגים עברו בטוב. אנחנו עוזרים ודואגים לאוכל ומנסים לעשות דברים טובים, ושולחים ארצה את כל מי שיכול לעזוב".

אגב, לפני כמה שבועות החליפו בקייב את שם הרחוב "סמואיל מרש"ק", משורר סובייטי רוסי, לרחוב "יוסף מרש"ק", דודו של סמואיל שהיה יהלומן ונדבן אוקראיני מפורסם לפני המהפכה הקומוניסטית.

The post אחרי הסרת המצור בחרקיב: רחוב על שם גולדה מאיר appeared first on מקור ראשון.

מחר (ד'), יום השנה לפוגרום "ליל הבדולח" שביצעו הנאצים ביהודי גרמניה, אמור היה להתקיים במכון גתה  שבתל-אביב ערב בנושא "השואה, הנכבה ותרבות הזיכרון", ביוזמת קרן רוזה לוקסמבורג של מפלגת השמאל הגרמנית די לינקה.

מכון גתה, מכון התרבות הרשמי של גרמניה הפועל בשמה ברחבי העולם, דחה את האירוע השנוי במחלוקת ליום ראשון, וכתב באתר האינטרנט שלו כי הוא מצטער על כך שבחירת התאריך "הובילה לעצבנות". 

באתר המכון מפורט לגבי האירוע שהם נותנים לו את הכותרת "להבין את כאבו של האחר", כי "כמעט 75 שנה לאחר הקמת מדינת ישראל, הזיכרון נותר שטח שנוי במחלוקת מבחינה פוליטית. היהודים מתמקדים בשואה, ואילו הפלסטינים מתמקדים בשנה הגורלית 1948, שבה מאות אלפים מהם היו קורבנות של בריחה וגירוש בידי לוחמים יהודים, שנה המכונה בערבית ה"נכבה" (אסון)".

בערב העיון, אמור להתקיים דיון בספר 'להבין את כאבו של האחר' של העיתונאית שרלוטה וידמן, בו היא "מציעה זיכרון אמפתי חדש שמקדם  צדק וסולידריות בין  הצדדים השונים על פני תחרות בין קורבנות. בכל הנוגע לפרקטיקות הזיכרון בגרמניה היא משוכנעת שיש לפתח מודעות לפשעים הקולוניאליים של התקופה האימפריאלית, וכי אין בכך כדי להטיל ספק בייחודיותה של השואה".

משרד החוץ מתח היום ביקורת חריפה על האירוע, שהתכנון לקיימו מחר התפרסם לראשונה בעיתון "ישראל היום", והביע "זעזוע ושאט נפש". זאת "לנוכח זילות השואה הבוטה, והכוונה הצינית והמניפולטיבית ליצור זיקה שכל מטרתה הכפשת ישראל. משרד החוץ קורא לכל הגורמים המעורבים לבטל את האירוע המקומם".

ממשרד החוץ נמסר לאחר הדחייה, כי האירוע הוא "בושה וחרפה" ומן הראוי שלא יתקיים בשום תאריך בלוח השנה ולא רק ביום השנה לליל הבדולח.

שגריר ישראל בגרמניה, רון פרושאור, צייץ גם הוא אתמול בטוויטר בחריפות כנגד האירוע, וכתב כי ביום הזיכרון לפוגרומים, במכון גתה ובקרן רוזה לוקסמבורג בחרו להמעיט בזיכרון השואה, ומכל המקומות – לעשות זאת בישראל. "זה לא מקובל ולא מכבד!", צייץ השגריר בגרמנית.

The post "המטרה: הכפשת ישראל": אירוע המשווה בין הנכבה לשואה נדחה בשל "העצבנות" שיצר appeared first on מקור ראשון.

טובי הפרשנים, סוללת מצלמות וגדודי עיתונאים התמקמו ביום ראשון השבוע מול פתח הבניין ברחוב הקבלן 28 בירושלים. אחרי שעתיים מתוחות יצא מהדלת בצלאל סמוטריץ', שסיים זה עתה פגישה עם מנהיג ש"ס אריה דרעי, בניסיון לפתור את המחלוקת בסוגיית התיקים בממשלה המתרקמת. בעוד נציגי התקשורת ממתינים למוצא פיו של יו"ר מפלגת הציונות הדתית, חמק מהמקום שחקן משמעותי אחר. הוא לא היה מועמד לתפקיד שר האוצר או שר הביטחון, אבל הוא זה שיזם את הפגישה, כמי שמקושר אל כל אחד מהמחותנים בממשלה הבאה. כיום הוא היועץ האסטרטגי של סמוטריץ', בארבע מערכות הבחירות הקודמות הוא ליווה את דרעי, ולפני כן את בנימין נתניהו.

אבי לרנר, מבעלי קבוצת הפרסום "גל אורן לרנר", התגייס בשבוע האחרון לתפקיד המסובך של הציר המחבר בין מנהיגי מפלגות הימין, כדי שיצליחו להתיישב יחד במהרה סביב שולחן הממשלה. את הפגישה בין סמוטריץ' לדרעי הוא הציע כדי למנוע התכתשות פומבית של השניים. "בשלוש השנים האחרונות עבדתי עם אריה דרעי באופן אינטנסיבי, ונוצר בינינו קשר של אמון שנמשך גם כשעברתי לעבוד עם הציונות הדתית. לפוליטיקאים יש נטייה לחשדנות, בפרט בזמן משא ומתן שבו כל צד מנסה למקסם את ההישגים שלו, ובכל זאת אני חושב שיש ערך גדול לשיחה שמתנהלת בפתיחות. זה משרת את שני הצדדים, ומגביר את היכולת שלהם לקדם דרישות משותפות, כמו הטיפול במערכת המשפט וחיזוק הזהות היהודית של המדינה. יש דברים שעדיין לא הוסכמו, וראשי המפלגות יצטרכו ללבן אותם ולהגיע להבנות, אבל המסר החשוב הוא שיתוף פעולה. אני חושב שגם ההיכרות האישית עם נתניהו יכולה לסייע כדי למפות את האינטרסים השונים ולגבש את האסטרטגיה הנכונה מולו".

מאז הבחירות נראה שהיחסים בין דרעי לסמוטריץ' הולכים ומידרדרים. השניים מחליפים ביניהם מהלומות בלתי פוסקות באמצעות תדרוכים לעיתונאים.

"ברמה האישית יש ביניהם יחסים מצוינים, אני אומר את זה מידיעה", מתעקש לרנר. "הם למדו להכיר זה את זה והלכו יד ביד בכל השנה וחצי שלהם באופוזיציה. גם אם יש מתחים נקודתיים סביב נושא זה או אחר, הכול ייפתר ביניהם בהסכמה ובהידברות. אני לא רואה שום תרחיש אחר".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1/F221101OF33-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"עוד לפני הבחירות סמוטריץ' סימן את האוצר והביטחון. מכיוון שיש למפלגה לגיטימציה לדרוש את התיקים הללו, הוא לא מוכן לוותר עליהם. המדיניות התקשורתית שלי כרגע, גם לבצלאל וגם לח"כים של המפלגה, היא לשמור על שקט ולא לנהל את המשא ומתן דרך כלי התקשורת"

מה המלצת לסמוטריץ' לדרוש במשא ומתן?

"עוד לפני הבחירות הוא סימן את האוצר והביטחון כתיקים שנכון יהיה לפעול דרכם, אם המפלגה תגיע להישג משמעותי. אלו שני תיקים בעלי השפעה רחבה מאוד – תיק הביטחון, מעבר לביטחון הלאומי, משפיע גם על הסוגיות של ההתיישבות וההסדרה. מי שמכיר את בצלאל יודע שהוא עומד ביעדים שהציב לעצמו, והציבור מצפה שהוא ייקח את הנושאים שעליהם הוא רץ בבחירות ויממש אותם. מכיוון שיש למפלגה לגיטימציה לדרוש את התיקים הללו, הוא לא מוכן לוותר עליהם. אני כאיש מקצוע יכול להציג לו את היתרונות והחסרונות, אבל בסופו של דבר זו החלטה אישית שלו. המדיניות התקשורתית שלי כרגע, גם לבצלאל וגם לח"כים של המפלגה, היא לשמור על שקט. להוריד פרופיל בזירה הציבורית ולנהל את המשא ומתן בחדרים הסגורים ולא דרך כלי התקשורת, כי זה לא ישרת אף אחד".

הסוד של סמוטריץ'

מערכת הבחירות של 2022 תיזכר במגזר הדתי־לאומי כהצלחה גדולה, חסרת תקדים אפילו. החיבור בין עוצמה יהודית של איתמר בן־גביר לציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ' הניב 14 מנדטים, הרבה יותר ממה שצפו הסקרים לפני חודשים אחדים. הדרך לאיחוד לא הייתה מובנת מאליה: מנהיגי שתי המפלגות שקעו בעימות ויצאו בהצהרות לוחמניות, עד שלבסוף בנימין נתניהו זימן אותם לפגישה על שפת הבריכה בקיסריה, והחתים אותם בנפרד על הסכם לריצה משותפת. לרנר מספר כי יו"ר הליכוד לא עירב במהלך הזה אפילו אותו, למרות ההיכרות המוקדמת ביניהם: "נתניהו ניהל את המשא ומתן באופן אישי מול בצלאל ומול בן־גביר".

תמכת באיחוד?

"אני המלצתי לבצלאל לעשות את זה. אם הם היו רצים בנפרד, רוב האנרגיות היו מופנות פנימה, לקרב שוחות. זה היה פוגע בשתי הרשימות ולא היה מאפשר לפנות החוצה ולהביא קהלים חדשים. בדקנו את זה לאורך כל הקמפיין, והיה רוב גורף – למעלה משמונים אחוז – שתמך בריצה המשותפת. לא היה שום היגיון לפעול בצורה אחרת".

סמוטריץ' ובן־גביר הצליחו בתקופה הזו להתגבר על הדם הרע ביניהם?

"יש ביניהם פוליטיקה", לרנר מודה, "אבל הכוח המשולב הוא מגנט שהביא עוד תומכים, מכיוון שאנשים רוצים להיות חלק מההצלחה".

בן־גביר קיבל אומנם את המקום השני ברשימה, אבל נתפס כמי שנתן את הטון במערכת הבחירות. אולי זה היה מתוכנן, אבל במבט מבחוץ נראה שסמוטריץ' נדחק לשוליים.

"השיח התקשורתי התמקד בבן־גביר כי הוא הכוכב החדש שעלה למגרש של הגדולים, ולכן התקשורת תבליט אותו. אבל כשצוללים לניתוח הקלפיות ולרמת המספרים, רואים שלצד הקהלים החדשים שבן־גביר הביא, היה גידול דרמטי בתמיכה בקרב הציונות הדתית. שני השותפים סיפקו את הסחורה בענק. ניהלנו שני קמפיינים נפרדים אבל מתואמים, כל אחד פנה לקהל יעד אחר והגיע שם להישגים מדהימים. התוצאה הסופית הייתה צמיחה של שיעור התמיכה בקרב הקהל המסורתי והחילוני מהפריפריה, יחד עם גידול דרמטי במגזר הדתי־לאומי. זה אפשר לנו להגיע להישג שלא חלמנו עליו".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 221101YA133-1-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

טקטיקת המשא והמתן הקואליציוני של הציונות הדתית ועוצמה יהודית, מספר לרנר, התגבשה בפגישה שהתקיימה ימים אחדים לפני הבחירות. השתתפו בה מנהיגי שתי המפלגות והיועצים האסטרטגיים שלהם – לרנר מהצד של סמוטריץ', נבו כהן מהצד של בן־גביר. "ההחלטה לנהל את המגעים כבלוק חיזקה את שניהם", אומר לרנר. "ככל שיצליחו להתמיד בשיתוף הפעולה, הם יגיעו להישגים בממשלה ובכנסת. אם יבחרו לריב, הציבור הוא זה שיפסיד".

"נגמר עידן מפלגות הבוטיק, אין באמת אפשרות לרוץ בבחירות עם אג'נדה נישתית שמדברת אל קהל מגזרי בחתך מצומצם. כמו שלא הייתה הצדקה לריצה נפרדת של מרצ והעבודה, שפונות לאותו קהל יעד"

לרנר מנצל את ההזדמנות כדי לסגור חשבון עם מפלגות מסוגן של "ימינה" ו"הימין החדש". "נגמר עידן מפלגות הבוטיק, אין באמת אפשרות לרוץ בבחירות עם אג'נדה נישתית שמדברת אל קהל מגזרי בחתך מצומצם. כמו שלא הייתה הצדקה לריצה נפרדת של מרצ והעבודה, שפונות לאותו קהל יעד, גם בימין אין מקום לשתי מפלגות שיש ביניהן מכנה משותף רחב".

אם יש מכנה משותף רחב, למה הציונות הדתית ועוצמה יהודית מוגדרות ופועלות כשתי סיעות נפרדות?

"כי בכל זאת אלה שתי מפלגות שלכל אחת מהן היסטוריה פוליטית משלה, מוסדות משלה ודגשים שחשובים לה".

אחת החידות הגדולות שליוו את מערכת הבחירות האחרונה הייתה לאן ילכו הקולות הסרוגים־ליברלים, אלה שניתנו בבחירות 21' לימינה של נפתלי בנט. ההנחה של האסטרטגים וראשי המפלגות הייתה שמשיכת הבוחרים הללו לגוש הימין תעשה את ההבדל בין חציית קו 61 המנדטים לבין המשך הקיפאון. מפלגת הציונות הדתית השקיעה משאבים רבים בחיזור אחר "הימין הרך", אף שסמוטריץ' ידע והודה שקהלים מסוימים יתקשו להצביע למפלגתו. ההמלצה של לרנר עבורו הייתה להדגיש את הצדדים הביטחוניים במצע שלו, ולהימנע מהכרזות בנושאי דת ומדינה שרק יסבכו אותו. ההתבטאויות המעטות של סמוטריץ' בסוגיות כמו כשרות, ארגון צהר ומינוי רב ראשי, נשאו מסרים שינעמו לאוזני הזרם הליברלי יותר. "הבלטנו את העשייה של סמוטריץ', שזכתה לשבחים מכל הכיוונים, ושמנו את הפוקוס על הנושא הימני ועל האמינות, גם ביחס למפלגות האחרות. המסר המרכזי שלנו בקמפיין היה 'מה שאתה בוחר זה מה שאתה מקבל', והרגשנו שזה פגע בול באותו קהל שהצביע לבנט והתאכזב מההחלטה שלו להקים ממשלה עם לפיד. המצביעים האלה ידעו שאפשר לסמוך על סמוטריץ' שאם הוא מבטיח מדיניות ימין, הוא יקיים".

ואולי פשוט הרווחתם מכך שלא היה להם למי להצביע. לאיילת שקד לא היה סיכוי לעבור את אחוז החסימה, וגנץ נתפס כשמאלני מדי.

"זה לא קרה מאליו. גנץ בתחילת הדרך היה אופציה בעיני חלק לא קטן מהציבור הדתי הליברלי, ובעבודה קשה מיצבנו את המפלגה שלו כשמאל, וכך היא הפכה לא רלוונטית עבור המצביעים הללו. לגבי שקד, שמנו דגש על החשיבות של הצבעה רק למפלגה שתעבור את אחוז החסימה. לא ניהלנו מולה שום קמפיין נגטיבי, ובצלאל לא התבטא נגדה באופן אישי. זו הייתה החלטה אסטרטגית, כדי לא ליצור אנטגוניזם בקרב התומכים שלה. פנינו אליהם בצורה שכלתנית, אמרנו שאין לה סיכוי, כפי שאכן הוכח".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /F221101YS116-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

יש בך צער על שקד, שסיימה בצורה כזו את הקריירה הפוליטית?

"ברמה האישית אני בהחלט מצטער בשבילה. אנחנו זיהינו שאליה באופן אישי יש אהדה, וגם אחרי הקמת ממשלת בנט־לפיד היא הצליחה לשמור על גרעין התמיכה".

איך רשימה דתית־לאומית שאין בה לייטים הצליחה להגיע לתוצאה הגבוהה ביותר בתולדות המגזר?

"חשוב להדגיש את מה שקרה כאן: הציבור הדתי־לאומי הצביע בשיעורים הגבוהים ביותר אי פעם למפלגה של המגזר. 'הציונות הדתית' קיבלה את התמיכה הגדולה ביותר של כל הגוונים, מהצד הליברלי ועד הצד התורני. בקיבוץ הדתי, שבעבר נחשב מעוז של השמאל, היא הפכה למפלגה הגדולה ביותר, עם 42 אחוזים. גם הציבור הדתי־לאומי במקומות כמו גבעת־שמואל ורעננה הצביע לה".

אני מחזירה את לרנר לכותרות הלא צפויות שחולל הבוס שלו, תשעה ימים לפני הבחירות. בהקלטה שפורסמה בכאן 11 נשמע סמוטריץ' מכנה את נתניהו "שקרן בן שקרן", ומכריז כי ראש הממשלה לשעבר תכנן ללכת לקואליציה עם רע"מ. היו שטענו שההקלטות האלה נועדו לפגוע בעיקר בסמוטריץ', ולהגדיל את הליכוד על חשבונו.  כך או כך, השמאל חגג, הימין הובך, ולרנר כמובן נדרש לכבות במהירות את השרפה שהצית הלקוח שלו. בינתיים הלקוח הקודם, אריה דרעי, מיהר לנצל את ההזדמנות ולהכריז כי הוא "מכיר את נתניהו קצת יותר מבצלאל סמוטריץ', והוא לא שקרן". "אל תסבכי אותי", אומר לי לרנר. "צריך לזכור שלמרות האירוע, למחרת נתניהו וסמוטריץ' כבר שוחחו ושמו את הסיפור מאחוריהם. שניהם מנהיגים חדורי מטרת שליחות, העבודה המשותפת שלהם היא טובה, והם לא נותנים לאמוציות ולרעשי הרקע להפריע להם".

אתה מכיר בוודאי את הביטוי "קפץ לו הסמוטריץ'", שמתאר את ההתבטאויות הבלתי זהירות שהוא משמיע. איך מתמודדים עם זה בקמפיין?

"זה חלק מסוד קסמו של בצלאל, וגם מהצלחתו המטאורית בזירה הפוליטית. כמנהל קמפיין שדוגל במשמעת ובהיצמדות למסרים זה אכן מייצר לי אתגר, אבל אני חושב שצלחנו את זה בכבוד".

המהפך של החרדים

הצירוף "גל אורן לרנר" נוצר לפני חמש שנים, כששלושה אנשי פרסום וייעוץ אסטרטגי – אורן אלימלך, מאיר גל ואבי לרנר – חברו למותג משותף. המשרד שלהם, שיושב ברמת־גן, פועל על טהרת העובדים חובשי הכיפה וכיסויי הראש, חרדים ודתיים־לאומיים כאחד. כשאני שואלת אם השילוב של שני המגזרים במקום עבודה אחד לא גורם מדי פעם לוויכוחים סוערים, לרנר משיב: "זה קורה, אבל המכנה המשותף בין החרדי לדתי הוא גדול מאוד. זה נכון לגבי השקפת העולם, אורח החיים, העמדות הפוליטיות ואפילו המעגלים המשותפים. בתקופות מסוימות בעבר הייתה עוינות בין חרדים לדתיים במדינת ישראל, אבל אני חושב שבשנים האחרונות שיתוף הפעולה בין המגזרים התרחב, וזה משליך על הכול.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1/F220602YS05-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"בהכנסת ספר תורה שקיימנו במשרד בשבוע שעבר לזכרו של בני גל, השתתף מצד אחד הרב חיים יצחק לנדא, שהוא רב העיר בני־ברק וראש מערך הכשרות המחמיר ביותר במגזר החרדי, ומצד שני רבנים מהציונות הדתית – הרב יעקב שפירא שעומד בראש ישיבת 'מרכז הרב', הרב הדיין אליעזר איגרא והרב יצחק נריה. כולם באו לשמוח איתנו. זה שינוי שהתרחש בתקופה האחרונה, והוא ניכר גם ברמה הפוליטית וגם ברמה הציבורית".

אנחנו יושבים בביתו המטופח של לרנר בשכונת גבעת־מרדכי בירושלים. הוא בן 41, נולד וגדל בבית־שמש. אביו שלום עלה מבלגיה, אמו אבלין הגיעה ארצה מאנגליה. "הרווחתי בזכותם אנגלית טובה", הוא מציין. גם את המשיכה לפוליטיקה הוא ירש מאביו, שכיהן במשך יותר מעשור כחבר מועצה וכסגן ראש העיר בית־שמש מטעם המפד"ל. "גדלתי בבית שהתאפיין במעורבות פוליטית וציבורית גבוהה. אני זוכר את אבא שלי מארגן אוטובוסים להפגנות נגד הסכמי אוסלו, ולוקח לשם גם אותי. את בר המצווה של אחי הקטן חגגו עוד בנצרים. נמשכתי מגיל צעיר לעולמות הפוליטיים, הם תמיד עניינו אותי".

הוא למד בישיבה התיכונית שעלבים ואחר כך ב"אור עציון". בצבא שירת בצנחנים והיה מ"כ תחת פיקודו של יקי דולף, לימים המזכיר הצבאי של שר הביטחון בני גנץ. אחרי השחרור, כשהוא בן 22 בלבד, מונה לרנר לדוברו של שר השיכון ויו"ר המפד"ל דאז, אפי איתם. בלשכת השר התרקמה חבורה מגובשת שכללה מלבד לרנר את ניר אורבך, אלון דוידי וליאור ליפשיץ. "אפי איתם נתן לנו הזדמנות להיכנס לתחום במהירות. בגיל צעיר מאוד נכחתי בישיבות קבינט ובדיונים על חומת מגן".

מה היה האירוע התקשורתי הגדול הראשון שנדרשת לנהל כדובר שלו?

"בעקבות הצגת תוכנית ההתנתקות, התפתח עימות פנימי בתוך המפד"ל בשאלה אם לפרוש מממשלת שרון. איתם חשב ששרי המפלגה צריכים להתפטר, ואילו זבולון אורלב סבר שצריך להילחם מבפנים.

"הייתי עם איתם תקופה ארוכה בגוש קטיף, וזה השפיע עמוקות על תפיסת עולמי. הבנתי את החשיבות של העשייה, וגם את הצורך בהשפעה על התודעה. הלקח שלי מההתנתקות הוא שיש ערך גדול לקביעת עובדות בשטח ולבניית בתים, אבל בסופו של דבר דעת הקהל חזקה יותר מהכול. אחרי כל מה שהימין השקיע בהתיישבות במשך שנים, עוד דונם ועוד עז, יישובים לתפארת, חקלאות, תעשייה, חיי חברה וקהילה – ההתנתקות בכל זאת יצאה אל הפועל. המתיישבים עשו קמפיין, אבל זה היה מאוחר מדי. לא הייתה תקשורת ימנית בכלל, 'ישראל היום' לא נברא, 'מקור ראשון' היה בחיתוליו, לא היה ערוץ 14 ולא גלי ישראל, לא רשתות חברתיות ולא עיתונאים ימנים ודתיים בכלי תקשורת המיינסטרים. לימין לא הייתה כמעט השפעה. התקשורת הממסדית הכתיבה את דעת הקהל, והניסיון להילחם מולה היה חסר סיכוי. היום יהיה קשה מאוד להעביר מהלך כזה, מבחינת הכלים התקשורתיים והנוכחות של אנשי ימין בעמדות מפתח. רוב אנשי התקשורת עדיין מגיעים מהזרם השמאלי ומקדמים אג'נדה ליברלית, אבל היום יש להם קונטרה חזקה".

בתקופת העבודה עם איתם הכיר לרנר במסדרונות הכנסת את פרח, היועצת של לא אחר מאשר זבולון אורלב. "למרות המתח בין הלשכות ובין הבוסים, מתחת לפני השטח צמחה לה אהבה גדולה. שניהם היו בחתונה שלנו".

כשנתניהו ניצח בבחירות 2009, הוא מינה את פרח ליועצת שלו לענייני חקיקה וכנסת. אחרי שש שנות עבודה עם ראש הממשלה נפתחה נגדה חקירה בחשד שבמסגרת תפקידה פעלה מול לקוחות של בעלה בלי לדווח על ניגוד עניינים. התיק הסתיים בהסדר משמעתי, שלפיו הורחקה פרח לחמש שנים מפעילות במגזר הציבורי והפוליטי. היום היא מכהנת כסמנכ"לית בחברת "אנלייט" לאנרגיה מתחדשת.

"אני חושב שהיא שילמה מחיר בגלל העבודה שלה עם נתניהו", אומר לרנר, שעד כה נמנע מלהתייחס לנושא בריאיונות. "אני שמח שבכל זאת הסיפור נגמר בלא כלום. לא אופתע אם בעוד כמה שנים היא תחליט לחזור לעשייה הציבורית, זה עדיין בוער בה".

היא התרחקה מהזירה הפוליטית הבוערת, ובמקביל אתה נכנסת עמוק פנימה. איך זה השפיע על הבית?

"שנינו עובדים במגזר הפרטי, אבל בשיחות שבת אנחנו עדיין מנתחים ומדברים על קורות השבוע בזירה הציבורית, כי בסופו של דבר שנינו מחוברים אליה במסגרת העבודה. לשנינו גם יש קריירות תובעניות מאוד, ויחד עם זה אנחנו משתדלים להשקיע במשפחה ובגידול חמשת ילדינו. כמו רבים בתרבות המערבית והקרייריסטית של ימינו, שנינו מג'נגלים בין כל התפקידים, אבל פרח בהחלט נותנת לי עוגן משמעותי בבית ובחינוך הילדים, וזה מאפשר עבודה אינטנסיבית בתקופות של קמפיינים ומערכות בחירות".

בבית הכנסת מנסים לשאוב ממך מידע על מה שמתרחש מאחורי הקלעים הפוליטיים?

"באופן טבעי אנשים מתעניינים ושואלים, ומבחינתי זה אחלה, לא מפריע לי. אני משתף במה שאני יכול, וכשאני לא יכול, אני מספיק מנוסה כדי לא לענות לשאלות".

רבים מהיועצים האסטרטגיים והקמפיינרים הפכו בשנים האחרונות לאורחים קבועים באולפנים, על תקן של פרשנים. איך אתה רואה את העירוב הזה בין התפקידים?

"השאלה היא אם אתה יודע להבדיל בין עיקר לטפל. משימתך העיקרית היא להעניק שירות ללקוחות שלך, כי בסופו של דבר הם הסיפור, בוודאי כשמדובר בנבחרי ציבור. אני באופן אישי מתחמק בדרך כלל מהעולם התקשורתי והפומבי, כי ברמה האישית החשיפה פחות נוחה לי. ברמה המקצועית, מדי פעם יש מקום לחלוק תובנות, במידה הנכונה".

השתיקה של דרעי

לקראת בחירות 2015 צורף לרנר לצוות הקמפיין של נתניהו, והופקד על התעמולה הפונה לציבור הדתי־לאומי. שלא כמו הבחירות האחרונות, שעמדו בסימן "הגוש", אז המשחק היה מפלגתי לחלוטין: המשימה של לרנר הייתה למקסם את מספר המנדטים של הליכוד, גם אם הדבר יבוא על חשבון מפלגת הבית היהודי בראשות בנט. לדברי לרנר, במערכה ההיא הומצאה "הקשית", מנגנון שתיית הקולות בתוך הגוש. "האסטרטגיה שלנו הייתה להעניק לבנט חיבוק דוב, ולא לתקוף אותו. כלומר, לשדר שהוא יכהן כשר בכיר בממשלה הבאה של נתניהו – וכך לא לתת למצביעים הדתיים־לאומיים סיבה להתכנס סביב מדורת השבט של הבית היהודי. המסר השני שלנו היה החשיבות של המפלגה הגדולה".

בנט נטר לך על הקמפיין שנועד לצמצם את כוחו?

"לא. כמה חודשים אחרי הבחירות הלכתי לנחם אותו, כשהוא ישב שבעה על אבא שלו. הגעתי לשם, ובנט הציג אותי בהומור בפני אמא שלו: 'תכירי, אבי לרנר, יועץ אסטרטגי. הוא גנב לי ארבעה מנדטים בבחירות'".

באותה מערכת בחירות תרם לרנר להולדתו של ביטוי שעורר סערה ונשאר נטוע בשיח הפוליטי עד היום. "ישבנו בבלפור ביום הבחירות, ומכיוון שהקרב העיקרי מבחינתנו התנהל מול בנט, היה חשוב לנו לדבר עם כלי התקשורת הדתיים־לאומיים", הוא משחזר. "הצעתי לנתניהו לתת ריאיון ספונטני לכתב של ערוץ 7, שיצלם אותו בווידאו. באותו זמן התחילו להתפרסם בתקשורת דיווחים על שיעור הצבעה גבוה במגזר הערבי, ולכן נתניהו אמר בריאיון ש'הערבים נוהרים לקלפיות'. למען האמת אלה לא היו המילים המדויקות שלו, הוא דיבר על כך שעמותות של השמאל מסיעות את המצביעים הערבים באוטובוסים אל הקלפיות. אחרי שהריאיון הסתיים, ראש הממשלה קרא לטופז (לוק, יועץ הדיגיטל של נתניהו – ע"ג) וצילם שוב את המסר הזה בצורה ישירה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _28_38-e1668630941995.jpg 348w" sizes="(max-width: 176px) 100vw, 176px" />

האמירה הזו השחירה את כל המגזר הערבי.

"הניסוח עצמו קיבל פן של הכללה, אבל התכוונו להגיד שיש שיעורי הצבעה גבוהים, שזה מה שקורה בשטח. אני חושב שהסרטון היה אפקטיבי, בגלל החשש האמיתי מהגדלת כוחן של המפלגות הלא־ציוניות. מעבר ליכולות שלו כמדינאי וכמנהיג, אין ספק שנתניהו גם קמפיינר יחיד מסוגו. הוא יודע להתאים את המסר בצורה מדויקת לקהל היעד, ולהעביר אותו בצורה הטובה ביותר לכל קהל רלוונטי. עובדה שאחרי שבע שנים זוכרים את המסר הזה. גם במערכת הבחירות האחרונה, האג'נדה שלו הייתה מדויקת".

במערכת הבחירות שלאחר מכן קיבל לרנר לידיו את ניהול הקמפיין של ש"ס. היו אלה ימים לא פשוטים עבור המפלגה, שהסקרים הראו כי היא אינה עוברת את אחוז החסימה. לרנר החליט שעליו להדגיש את הנאמנות של דרעי לימין, למרות הזיכרונות מימי אוסלו. לשם כך הומצא הסלוגן "ביבי צריך אריה חזק". "הובלתי החלטה אסטרטגית שאמרה שאנחנו נצמדים לנתניהו. פרסום התמונות שלהם יחד נראה אז חריג, אבל זה נתן לדרעי את החותמת כחלק בלתי נפרד מגוש הימין. שנית, שמנו את כל הפוקוס על המצביעים החילונים והמסורתיים של ש"ס, ולא על החרדים. דרעי אימץ את הקו הזה והחליט – מתוך תקציב הבחירות אני לא משקיע שקל אחד במדיה החרדית, הכול יופנה למדיה הכללית, כדי להגיע לציבור מזרחי שהולך בלי כיפה אבל יש לו חיבור לבית אבא. אלו אנשים שאני לא פניתי אליהם לפני כן".

האסטרטגיה הוכיחה את עצמה, כשהמפלגה שכמעט הוספדה קיבלה בבחירות שמונה מנדטים. "לקראת הקמפיין של מועד ב', שהתחיל ערב חגי תשרי, ישבנו בבית של דרעי בספסופה וחשבנו מה יכול לייצר חיבור לאג'נדה של ש"ס. הצעתי לו לפנות לשורה של זמרים ולצלם קליפ עם שיר סליחות אותנטי, שיהיה מוכר גם למי שלא קם בחודש אלול בחמש בבוקר. הסרטון הזה התפוצץ ברשת. דרעי אמר לי אחר כך שהוא לא העריך מראש את הפוטנציאל של המהלך הזה". בבחירות ההן, וכך גם בשני הסבבים שלאחר מכן, זכתה ש"ס בתשעה מנדטים.

"היתרון הגדול בעבודה עם דרעי היא שבתוך ש"ס הוא המצביא, הוא המנווט והוא המחליט", מספר לרנר. "לי כמנהל קמפיין זה מקל מאוד על החיים, מונע בזבוז זמן והופך את העבודה ליעילה ואפקטיבית. זה חלק מסוד כוחה של ש"ס".

לאורך ארבעת סבבי הבחירות הללו ליוו את דרעי החקירות שנפתחו נגדו בחשד לעבירות מרמה. בסופו של דבר הסתיימה הפרשה בעסקת טיעון ובהרשעה בעבירות מס בלבד, אך לזמן מה נדמה היה שמנהיג ש"ס עשוי לחזור לכלא. "הייתה הנחיה ברורה לכל אורך הקמפיין – לא נוגעים בנושא של החקירות", מספר לרנר. "דרעי לא פתח את הפה, לא העביר מילת ביקורת אחת על הפרקליטות, אף שהיה לו מה להגיד. אם הוא היה מדבר על הרדיפה המתנהלת נגדו, הוא יכול היה להרוויח מהמצב".

ועכשיו עולה שוב השאלה האם הוא יוכל להתמנות לשר, אחרי ההרשעה האחרונה. אתה חושב שמינוי כזה יצלח את המשוכה המשפטית?

"אני מעריך שבג"ץ יחליט לא להתערב בהליך, וגם אם כן, יימצא פתרון חוקי שיאפשר למנות אותו".

בעולם הפרסום הרימו גבה כשהחלטתם להיפרד מש"ס אחרי ארבע מערכות בחירות ולעבור לקמפיין של הציונות הדתית. מה עמד מאחורי המהלך?

"דווקא משום שעבדנו בצורה אינטנסיבית וממושכת כל כך, הרגשנו תחושה של מיצוי ורצון להתפנות לאתגרים חדשים. הצעד הזה נעשה בהסכמה וברוח טובה מול דרעי, בין השאר בגלל היחסים הטובים שלו עם סמוטריץ'. אני מעריך שאם היינו בוחרים מפלגה אחרת לעבוד איתה, זה היה מתקבל בפחות אהדה. צריך גם לזכור שהעבודה שלנו עם אותה מפלגה לאורך ארבע מערכות בחירות ברצף, היא דבר נדיר בעולמות הפרסום והקמפיינים. זה קרה בזכות ההצלחה בקמפיין הראשון".

הטעות של נתניהו

בעוד סמוטריץ' ודרעי מתכתשים ביניהם על תיק האוצר, יש מועמד נוסף שמתבונן בהם מהצד, ומבין שסיכוייו הולכים ופוחתים: חבר הכנסת ניר ברקת, האיש שנתניהו כבר הכריז עליו באחת ממערכות הבחירות כ"שר האוצר הבא". גם ברקת נכלל ברשימת הלקוחות של לרנר, שמלווה אותו עוד מתקופת כהונתו כראש עיריית ירושלים. "כשנתניהו לא מינה אותו לשר האוצר, ברקת קיבל החלטה לא לשבור את הכלים ולא להפוך לאופוזיציה פנימית", מספר לרנר. "בניגוד לפוליטיקאים אחרים, יש לו אורך רוח. מי שלא יודע לפעמים לעצור בצד ולהמתין, גם לא יגיע ליעד הסופי".

והיעד הזה הוא כמובן ראשות הממשלה. מתי נפלה ההחלטה לכוון הכי גבוה שאפשר?

"כשברקת עזב את עיריית ירושלים, היה ברור שהיעד הסופי הוא ראשות המשלה, גם אם זה ייקח זמן. ניר ברקת יהיה ראש ממשלת ישראל, אין לי ספק בכך. יש לו הידע, הניסיון והכישורים שהופכים אותו למתאים לתפקיד. כאמור, היתרון שלו הוא שיש לו סבלנות ולא אצה לו הדרך, בניגוד לאחרים שקפצו והתרסקו".

"הלקח שלי מההתנתקות הוא שיש ערך גדול לקביעת עובדות בשטח, אבל בסופו של דבר דעת הקהל חזקה יותר. לא הייתה אז תקשורת ימנית, התקשורת הממסדית הכתיבה את דעת הקהל, והניסיון להילחם מולה היה חסר סיכוי. היום יהיה קשה מאוד להעביר מהלך כזה, מבחינת הכלים התקשורתיים והנוכחות של אנשי ימין בעמדות מפתח"

הוא לא שיפר את מקומו בפריימריס של הליכוד במהלך השנים האחרונות.

"מבין אלו שסומנו כמועמדים להנהיג את הליכוד אחרי נתניהו, הוא היחיד ששמר על מקומו, וזה למרות קמפיין אגרסיבי של גורמים בתוך המפלגה שרצו לפגוע בו. מתפקדי הליכוד וגם מצביעי הליכוד רואים אותו כמועמד המתאים ביותר אחרי עידן נתניהו. בכל סקר, גם אלה שאנחנו עורכים וגם הסקרים של כלי התקשורת, הוא מוביל בפער גדול".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 22/11/D884-021-120x86.jpg 120w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2/11/D884-021-350x250.jpg 350w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2/11/D884-021-750x534.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

טוענים שהוא קונה את הסקרים.

"מידיעה אישית, זה קשקוש מוחלט. אף מכון רציני לא יסכן את האמינות שלו וישתתף במעשה כזה. אני חושב שאלה תירוצים של מועמדים אחרים, שמנסים לטעון שהרצפה עקומה".

העבודה שלך עם ברקת, נתניהו, דרעי ועכשיו סמוטריץ' לא מציבה אותך בניגוד עניינים? כשהם לא רבים על אותו תיק, הם מתחרים על אותם קולות.

"העבודה שלי עם כולם בנויה על אמון. הם סומכים עליי שאהיה דיסקרטי, ויודעים שהם יכולים לדבר איתי בפתיחות מלאה, ושהכול מונח על השולחן. הם מכירים את המחויבויות שלי בזירה הפוליטית, זה תנאי מקדים לתחילת עבודה משותפת. והם גם למדו שאפשר לסמוך עליי שאעשה את העבודה בצורה המקצועית ביותר, בלי שזה יבוא על חשבון אף אחד אחר. למשל, בעבר ניהלתי עם ברקת קמפיין אגרסיבי נגד משה ליאון במירוץ לראשות העיר, ובכל זאת היום אני משמש כיועץ אסטרטגי של ליאון ומלווה אותו בתפקיד ראש העיר ירושלים. גם בציר הזה יש מערכת שאני תורם לה לא מעט".

לאן מועדות פניו של הציבור הדתי, מבחינה פוליטית, אחרי מערכת הבחירות הזו? מפלגת הציונות הדתית תצליח למצב את עצמה כבית הטבעי שלו?

"האתגר הגדול של סמוטריץ' יהיה לשמר את התמיכה הרחבה שקיבל, כי היא לא מובנת מאליה. בנושאי דת ומדינה יש פערים בין חלק מהציבור הזה לבין עמדותיו האישיות של בצלאל, ובסופו של דבר הוא ייבחן במעשיו בקדנציה הזו. אני יכול להגיד שהוא מודע לאחריות שמוטלת עליו כנציג המנעד הרחב של הציבור הדתי־לאומי, והוא רואה עצמו שליח של כולם. אני מעריך שהוא יצליח במשימה. אחרי הרבה שנים של מתיחות ואינספור פיצולים ופילוגים בתוך הציבור הדתי־לאומי, העבדה שיש כיום מפלגה אחת בעלת כוח משמעותי בכנסת ובממשלה, היא הזדמנות לחדש ימינו כקדם".

אתה מדבר על כוח משמעותי, אבל על פי הדיווחים האחרונים מחדרי המשא ומתן, נראה שנתניהו שוב מזלזל בציונות הדתית ומתכנן לתת לה שאריות. אתה יכול להסביר איך אחרי כל אירועי השנה האחרונה, זה היחס שהמגזר מקבל ממנו?

"הדיווחים בתקשורת על המגמה הזו מטרידים בהחלט. אני מקווה שמדובר בטעות ברמת ההתנהלות, ולא בכוונת מכוון. אי אפשר בכלל להשוות את מערכת היחסים של נתניהו וסמוטריץ', שעברה הרבה מאוד מבחנים של אמון והערכה הדדית, למערכות היחסים בין נתניהו לראשי הציונות הדתית בעבר. אני מקווה שהם יגיעו להסכמות בהקדם האפשרי". 0

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post האסטרטג של "הציונות הדתית" מסביר כיצד פעל הקמפיין שמשך את סרוגי המיינסטרים appeared first on מקור ראשון.

בין הגברים והנשים שנבחרו להעלות את המשואות בטקס יום העצמאות המרכזי בהר הרצל, יהיה אדם אחד שלא יוכל לחשוף את פניו מול הקהל במקום והצופים בבית. זהו סא"ל ד', מפקד יחידת דובדבן, שנבחר בהמלצת הרמטכ"ל להשיא את משואת צה"ל. בהודעה שנמסרה מטעם שרת התחבורה מירי רגב, הממונה על אירועי 75 שנים למדינת ישראל, נאמר כי "סא"ל ד' הוא מטובי בניה של הארץ הזאת, פצוע צה"ל שהשתקם וחזר לשירות קרבי מלא, ומוביל את חייליו מדי יום ומדי לילה למבצעים עלומים ונועזים, שהודות להם כולנו יכולים לישון בשקט. ד' יעמוד שם בשם כל הלוחמים והלוחמות החשאיים שלנו, שבאומץ, בתחכום ובאנושיות גדולה מגינים על מדינת ישראל ועל אזרחיה".

אז את שמו המלא של מפקד יחידת דובדבן אי אפשר לחשוף, אבל נוכל לומר שמדובר בקצין בולט ומוערך שצפוי לו עתיד מזהיר בצה"ל. בשורות הבאות נשתדל לספר עליו מה שאפשר במגבלות הצנזורה. פרטים נוספים אפשר יהיה לחשוף כנראה בעוד כשנה, כאשר ד' יסיים את תפקידו ביחידה, המשתייכת לחטיבת הקומנדו.

ד', בן הציונות הדתית, גדל למשפחה חקלאית ביישוב שדמות־מחולה שבבקעת הירדן, למד בישיבת חומש ובמוסדות בני דוד בעלי, וב־2006 התגייס לגדוד של חטיבת הצנחנים. בתחילת שירותו הסדיר לא התכוון לצאת לקצונה ולא שאף לקריירה צבאית, אך אירוע אחד שינה את מסלול חייו.

זה קרה בסוף 2007, בימים שאחרי מלחמת לבנון השנייה. ד' סייר עם עוד כמה חיילים סמוך לגבול לבנון.בשלב מסוים הם זיהו ניסיון חדירה לתוך שטח ישראל, לא הרחק משטח שהיו בו מטיילים ישראלים רבים. ד' הבין מיד כי יש להגיב בנחישות כדי למנוע אסון כבד. הוא השתלט על האירוע, ניהל את חילופי האש לעבר המחבלים והכווין את כוחות הסיוע עד תום התקרית. לימים הבין, כפי שסיפר, שלתקרית הזו היה תפקיד מכונן מבחינתו, ובהשפעתה החליט לצאת לקורס קצינים ולהמשיך במשימת ההגנה על העם היושב בציון. ביום העצמאות שלאחר מכן קיבל ד' את אות מצטיין הנשיא, בנימוק שפעילותו המהירה הצילה חיי רבים והייתה דוגמה ומופת.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2023/04/תמונה-של-WhatsApp_-2023-04-19-בשעה-14.46.14-e1681974027457.jpg 366w" sizes="(max-width: 300px) 100vw, 300px" />

המסלול הצבאי שבחר בו גבה ממנו מחיר אישי כבד, ובראשו איבוד עינו הימנית במבצע צוק איתן בקיץ 2014, כאשר היה מפקד פלוגה בצנחנים. חייליו ניסו אז לאתר בגזרת רפיח את הכניסה הראשית למנהרה שיומיים קודם לכן תועדו מחבלי חמאס יוצאים מפתחה השני בתוך שטח ישראל, ליד קיבוץ סופה. אף שהם התגלו במהרה ונסו בחזרה אל המקום שבאו ממנו, בצה"ל היו נחושים לאתר את המנהרה המסוכנת ולהשמיד אותה. אחרי כמה ניסיונות שעלו בתוהו, בבוקר שבת 19 ביולי נמצאה המנהרה המבוקשת. כלל הכוחות באזור נערכו לפיצוץ הבית שממנו יצאה המנהרה. חייליו של ד' הקיפו את המתחם והמתינו לסיום מלכוד המקום, לקראת הפיצוץ שתוכנן לשעות הצהריים המאוחרות.

"האדמה ממש רעדה", שחזר ד' בריאיון למעריב שנה לאחר מכן, את הרגעים שבהם הופעלו המרעומים. "היה שקט אחרי הרעש החזק, אולם מאוחר יותר התברר לנו שהפיצוץ הוביל לשינוי תמונת המצב בשכונה. המחבלים שהיו בתוך המנהרה כנראה נבהלו, והחליטו לצאת החוצה. פתאום מפקד הצוות, שחר, עלה בקשר ואמר שהוא מזהה בור קטן, כנראה פתח אוורור. אמרתי לו שיסגור חזק את הפתח, כי אני עושה את דרכי אליו. תוך כדי תנועה אני שומע יריות, ושחר מודיע לי שהם נתקלו במחבלים. אחר כך התברר שהם יצאו מפתח אחר, בתוך חושה, והצליחו לפגוע בבניה רובל, שצעד לקראת סוף הטור".

ד' הכיר אישית את פקודו בניה רובל ז"ל ואף את בני משפחתו. "הוא היה מצחיק, שטותניק ואהוב על כולם", סיפר באותו ריאיון. "באותו רגע אתה חושב רק על האירוע. יש לי עוד לוחמים, וכולם כמו הילדים שלי. הוריתי ללוחמים להסתער על חושה נוספת, כי תיארתי לעצמי שהמחבלים שלא נפגעו יחפשו שם מסתור. האזור הפך למלכודת אש והתקדמנו אל הצריפון תוך כדי ירי וזריקת רימונים. פתאום היה פיצוץ גדול והדף חזק. נחבטתי בפנים ולא ראיתי כלום. הרגשתי רק את הדם נוזל על הפנים שלי. עין ימין פשוט נשפכה החוצה ובעין שמאל ראיתי מטושטש". ד', שניסה להבין את היקף הפציעה, שאל את הקַשר שלו אם יש לו משהו בפנים, אך בשל החושך שירד הקשר לא זיהה את חומרת הפגיעה. "החלטתי לא לומר כלום לחיילים", הוסיף ד'.

לפי עדותו של ד', בשלב הזה הוא לא חש בכאב, כנראה בשל רמת האדרנלין הגבוהה והדבקות במשימה. הוא הבחין שידו מדממת ומלאה ברסיסים, והעביר את נשקו האישי לקשר הצמוד אליו. כעת, בעזרת ידו האחת הוא הסתיר באמצעות הכיפה את הפציעה בעין, ובידו השנייה מסר הוראות ופקודות בקשר.

איך נותנים פקודות מבצע בלי לראות את השטח? "הכרתי את השטח מהיומיים הקודמים והבנתי את המרחב שבו אנחנו נמצאים", הסביר ד'. "מבחינתי יש משימה וצריך לבצע אותה ויהי מה. רק מאוחר יותר אמרתי למג"ד שנפגעתי בעיניים, והוא שאל אותי את אותה שאלה". ד' פונה לבית החולים סורוקה רק בשעות הבוקר המוקדמות, כשהמולת הקרב שככה אחרי חיסולם של ארבעה מחבלים.

כמו משה דיין

למרות הפציעה, היה ברור לד' שהוא ימשיך בתפקידי לחימה. "מבחינתי היה שווה לאבד עין בשביל ההגנה על המדינה", אמר באותו ריאיון, והסביר ש"גם ממשה דיין לא נמנעה האפשרות לשמש רמטכ"ל ושר ביטחון אף על פי שהייתה לו רק עין אחת". הוא ערך כמה התאמות ואף סיגל לעצמו שיטת ירי ייחודית: כיוון בעין שמאל וירי ביד ימין.

אחרי שהשלים לימודי תואר ראשון בתנ"ך ובהיסטוריה באוניברסיטה העברית ועבר דרך כמה תפקידי מטה, ב־2020 הוא סגר מעגל כאשר מונה למפקד גדוד בצנחנים. במהלך מבצע שומר החומות הוביל את חייליו להישגים מרשימים שזיכו אותם בפרס הרמטכ"ל ליחידות מצטיינות. לתפקידו הנוכחי מונה ד' באוגוסט האחרון, בשיאו של מבצע שובר גלים. באותה תקופה ביצעה היחידה תחת פיקודו עשרות מבצעים, מעצרים ופעילויות בעומק יהודה ושומרון, פעמים רבות באור יום ותוך סכנת חיים. בעקבות זאת זכתה יחידת דובדבן לצל"ש אלוף בחודש נובמבר.

עם כיפה גדולה ופאות ארוכות ומסולסלות, מראהו של מפקד יחידת דובדבן חריג בנוף הצבאי. גם היותו אב לשישה ילדים, איננה עניין נפוץ בסביבה הזו. "לי הייתה מעט היכרות מוקדמת איתו, אבל אנשים שלא פגשו אותו לפני כן חששו מהחזות החיצונית", מספר סא"ל במיל' מאיר כהן, ששירת 22 שנים בדובדבן והיה סגן מפקד היחידה תחת ד'. "זה די מובן, הוא נראה משהו בין נער גבעות לרב פיקוד. אפשר רק להעריך את העובדה שאדם בוחר ללכת עם המראה הלא מאוד מיינסטרימי שלו בצה"ל, מסגרת שגורמת לכולם להיות די דומים בחזותם ואפילו בצורת החשיבה".

לדברי חבריו של ד', מעמד הדלקת המשואות יהיה זר מאוד בעבור מי שמשתדל תמיד להתרחק מאור הזרקורים ככל יכולתו. "הוא צנוע ולא מדבר הרבה, איש מעשה מהשורה הראשונה. לוחם בכל רמ"ח איבריו ומאוד מסור לצבא", מתאר אותו אחד מהם.

ד' קיבל את הפיקוד על היחידה בתקופה מורכבת, בשיאו של מבצע שובר גלים, כאמור. השטח הלך והתחמם כבר בתחילת ימיו בתפקיד, וכהן מודה כי הוא חש ספקות באשר להתאקלמותו של המפקד החדש. "היו עוד מפקדים בשנים האחרונות שהגיעו ליחידה מבחוץ, אבל המצב אִפשר להם להיכנס לתפקיד בהדרגה. לא הייתה לו היכרות משמעותית עם היחידה בכלל ועם עולם ההסתערבות בפרט. לשמחתי הוא התגלה כאדם מאוד עניו, תכונה קריטית שסייעה לו ללמוד מאחרים".

בינואר האחרון פרש סא"ל כהן משירות פעיל, לאחר שלושה חודשים שבהם ליווה את ד' בתפקידו כמפקד היחידה וסייע לו להיכנס אליו. "ניסיתי להעביר אליו את כל הניסיון המבצעי שרכשתי במהלך השנים, והוא התגלה בגדולתו. אני מכיר לא מעט מפקדים שלא היו מסוגלים להיות בעמדה שהסגן שלהם מלמד אותם. עד היום אנחנו משוחחים מדי שבוע – התייעצויות, מחשבות ולבטים", מגלה כהן.

ד' נכנס לתפקיד אחרי שורת תפקידים בחטיבת הצנחנים ולא בסיירות מובחרות, ולא הכיר את ההווי של דובדבן. "אמרתי לו שמהר מאוד הוא יתאהב בדובדבן וישכח את כל השאר, יש במקום הזה קסם", מספר כהן. "ואכן מהר מאוד הוא נכנס לאווירה ונשבה בקסמיה של היחידה. הוא התחיל להתלהב ולהתעניין בבוגרי היחידה ובמורשתה. ובעיקר, הוא עשה הכול כדי להפוך אותה ליחידה טובה יותר, בשגרה ובחירום. שמחתי מאוד על הבחירה בו וביחידה להשאת משואה ביום העצמאות".

מטבע הדברים, משפחתו של ד' מקריבה רבות בעקבות המסלול הצבאי שבחר, וביתר שאת סביב התפקיד האינטנסיבי הנוכחי, שכולל הקפצות בשעות לילה מאוחרות ובסופי שבוע. ולמרות זאת, מכריו של ד' מתארים אותו כאיש משפחה מסור: "מרגש לראות איך הוא מוביל את יחידת דובדבן עם כל מורכבותה, לצד דאגה וחיבור לאשתו ולכל אחד מהילדים", אומר כהן, ומספר כי ד' עשוי להנכיח את משפחתו גם במהלך דיונים צבאיים מורכבים. "הוא יכול לפתוח עוגה באמצע דיון ולספר לכולם שהבן שלו אפה אותה, להראות לכל מי שנכנס למשרד את החרב מעץ שהקטנצ'יק בנה לו, או לשתף באישון לילה, כששנינו מחכים לאינדיקציה מודיעינית, איך אשתו עושה הכול לבד".

הפציעה הקשה מצוק איתן נמצאת ברקע, גם אחרי תשע שנים: "כשמפקד היחידה מישיר מבט ללוחמים בתדריך לפני מבצע ומדגיש את ערך העמידה במשימה בכל מחיר, והפציעה ניכרת על פניו – אתה מבין שהוא יודע על מה הוא מדבר", אומר כהן.

נחישות ורגישות

חבר הכנסת חילי טרופר, בוגר יחידת דובדבן, התייחס השבוע לפעילות נוספת של היחידה למעצר מבוקשים בג'נין באור יום, ושיבח בין הדברים את סא"ל ד'. "מפקד היחידה שישיא משואה בליל יום העצמאות הקרוב כנציג צה"ל מהווה דוגמה מובהקת לרוח המיוחדת של דובדבן. כולנו, כל מי ששירת בדובדבן, שמח וגאה בבחירה בו", כתב טרופר בפייסבוק, והזכיר את פציעתו הישנה של מפקד היחידה. "הוא, בדיוק כמו החברים שלי מהצוות, שסוחבים עד היום פציעות לא פשוטות בגוף ובנפש, אומרים תמיד שהיו חוזרים על הכול ושבשביל מדינת ישראל הם מוכנים לשלם כל מחיר".

שר הביטחון יואב גלנט, ששוחח עם סא"ל ד׳ בעקבות הבחירה בו להשיא את משואת צה"ל, אמר לו: "אני מודה לך על מה שעשית, על מה שאתה עושה עם יחידת דובדבן בכל יום ועל מה שלוחמי צה"ל עושים שנה אחר שנה מאז קום המדינה עבור מדינת ישראל וביטחון אזרחיה. אתה מייצג את צה"ל בצורה היפה ביותר שאפשר לחשוב עליה. אני זוכר היטב את הברק בעיני הלוחמים בדובדבן, וכמי שהסתכל הרבה פעמים על הלוחמים – אתה רואה את תחושת השליחות, ולמפקד היחידה יש תפקיד מכריע בדבר הזה. אני מסתכל על הדרך שעשית, והיא מייצגת את ליבת העיסוק של צה"ל. החוויות שעברת הן לא קלות ברמה האישית. אתה חווה את חוויית הקרב יום יום, בפעולות התקפיות, זו לא תופעה שגרתית. אתה מהווה דוגמה אישית – לא רק לחיילים שלך ביחידה אלא לכל לוחמי צה"ל".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-19.08.45-750x493.jpeg 750w" sizes="(max-width: 671px) 100vw, 671px" />

"מהרגע הראשון ולאורך כל הדרך, ד' היה עבורי מודל פיקודי מעורר השראה", אומר לנו הרן עינם, ששירת תחת פיקודו של ד' מהטירונות ועד ששימש סגנו במבצע צוק איתן. "הוא הוביל את הדרך עם דוגמה אישית לא מתפשרת, הקפיד להתמודד עם התנאים בדיוק כמו אחרון החיילים שלו בלי שום הקלות והנחות, ולפעמים אף החמיר עם עצמו. תמיד בראש חייליו, נשאר קר רוח תחת לחץ, אמיץ וחותר למגע בלי היסוסים ולבטים".

עינם מספר על מפקד אסרטיבי, דעתן וחד, אך לצד זאת בעל רגישות וקשב לכלל חייליו: "הוא תמך מאוד בחיילים המורכבים יותר ודאג ועזר להם בכל הנדרש, כולל יציאות תכופות יותר, אספקת ציוד לבתים במידת הצורך, סיוע כלכלי עד כמה שאפשר ועוד. החיילים בפלוגה, בייחוד אלה שהתמודדו עם בעיות ת"ש, מעריצים אותו.

"ברמה האישית", מוסיף עינם, "אני קיבוצניק חילוני והוא דתי שחי אז בראס אל־עמוד (בשכונת מעלה הזיתים בעיר העתיקה בירושלים; י"א), אבל למרות הפערים האידיאולוגיים, החיבור האישי היה חזק מאוד. הוא תמיד העמיד בראש סדר העדיפויות את הדאגה לחיילים ואת הנוכחות של המפקדים איתם. ד' ידע להביע את הערכתו לפקודיו ולגבות מפקדים וחיילים גם אם טעו. לא פעם הוא לקח על עצמו אחריות. יש לו יכולת להיות בו זמנית גם עם מרחק פיקודי וגם קרוב לאחרון החיילים. מין יראת כבוד כזו שמרגישים על אף הפתיחות. זו העמדה הטובה ביותר למפקד".

The post סא"ל ד': האירוע המכונן ששינה את חייו של מדליק המשואה appeared first on מקור ראשון.

האתלטיקה הישראלית חוותה רגעי נחת רבים בשנים אלו, אחרי תקופה ארוכה של שממה אינסופית. אתלטית שהצטרפה לרשימת הספורטאים המובילים שלנו לאחרונה היא הדר אופיר־פורר, אצנית דתייה שמתמודדת באגודת מכבי תל־אביב. בתוך כמה שבועות, היא הפכה לאלופת ישראל בריצות ל־5,000 ול־10,000 מטרים, כשהיא חוצה את קו הסיום בשני המקצים עם שני שיאים אישיים חדשים."לשתי הריצות הגעתי עם ציפייה לסיים בין שלוש הראשונות, אבל גם עם הרבה חוסר ודאות וודאי בלי ציפייה לזכות בתואר", מספרת אופיר־פורר. "הרגשתי ממש טוב במהלך הריצות ונהניתי בטירוף. החלמתי לאחרונה מפציעה והמטרה שלי הייתה להוכיח לעצמי שחזרתי לכושר. אני שמחה ומאושרת שהצלחתי לזכות בתארים, זה משהו שעדיין קשה לי לעכל. כיף לנצח, לשבור שיאים ולזכות בתארים. התרגשתי מאוד ואני מרגישה שזה פרס ראוי לכל העבודה הקשה שלי".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _202314_18_14-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אופיר־פורר, בת 26, נולדה וגדלה בעפרה. היא מספרת שהחיבור שלה לספורט היה טבעי והחל מוקדם מאוד. "מגיל צעיר אהבתי לשחק כדורגל עם האחים שלי. הייתי בחוג התעמלות, עשיתי תרגילי קרקע ואחרי בית ספר אהבתי לרכוב על אופניים עם חברה שלי וללכת לקלוע איתה לסל. במקביל תמיד אהבתי לרוץ, ואני זוכרת שכבר בכיתה א', המורה לחינוך גופני התפעלה מהריצה שלי. באותן שנים לא היו תחרויות לגיל שלי, אז רצתי בשביל הכיף ועשיתי ספורט פשוט כי נהניתי".

לעולם התחרותי היא נכנסה כשעברה לחטיבת הביניים. "עשו לנו שיעור מדידה שבו רצנו 1,500 מטרים ושם נבחרתי עם עוד כמה בנות להיות חלק מנבחרת בית הספר. זה הוביל לכך שבפעם הראשונה התאמנתי באופן מסודר, שלוש פעמים בשבוע. כל כך אהבתי את זה, שגם בימים החופשיים שלנו הייתי חוזרת על תוכנית האימונים שבנו כדי להשתפר.

"אני רצה בחצאית ובכיסוי ראש, אף שאני בטוחה שזה מאט את התוצאות שלי. אני לא אתחרה בשבת, כשיש תחרויות בארץ אני רצה במקצה לבד במוצאי שבת. מצד שני, אין לי היום בעיה לעבוד עם מאמן גבר או להתאמן לצד גברים אחרים באצטדיון. מעולם לא התייעצתי עם רב על העיסוק שלי, וטוב לי מאוד שאני לא רצה בשבת. המנוחה היא הדבר הכי טוב שיכול להיות בשביל אצן ואני שמחה שהמאמן שלי מסכים איתי"

"התחלתי לייצג את הנבחרת במרוצי שדה ארציים, ובמקביל שיחקתי כדורעף. בשלבים הראשונים לא זכיתי בכלום ואת ההישג הראשון שלי רשמתי בכיתה ט', אז זכיתי באליפות הארץ בריצה ל־2,000 מטר לשכבת הגיל שלי".

נבחרת הבנות בבית הספר של אופיר־פורר זכתה באותן שנים במספר אליפויות ארציות רצופות, ובכיתה ט' ניצחון נוסף זיכה אותן בהשתתפות באליפות העולם לבתי ספר, שהתקיימה בטבריה. "מצד אחד היה מאכזב שלא טסנו לשום מקום, אבל מצד שני זה הקל עלינו מאוד מבחינת ההגעה לשם ושמירה על כשרות", היא נזכרת. "במשך שבוע היינו שם עם רצים מכל רחבי העולם, ואומנם לא רצתי כל כך טוב את המקצה שלי, אבל התחרות עדיין זכורה לי כחוויה ממש טובה".

גם באולפנה אופיר־פורר לא הפסיקה לרגע לרוץ. "המשכתי להתאמן באותה המסגרת עם אותה המאמנת, רק שהאימונים התארכו. התחלתי לרוץ 3,000 מטרים והעסק הפך למחייב הרבה יותר, מה שהוביל הרבה בנות לעזוב את הנבחרת ולהרבה פחות נוכחות נשית בתחרויות עצמן".

איך הסביבה שלך הגיבה לעיסוק הזה?

"כבר מגיל צעיר הרגשתי שלעיסוק בספורט יש חשיבות גדולה. כשהייתי באולפנה פרגנו לי מאוד וגם עזרו לי, בהשלמת לימודים וגם בהרבה מילים טובות. אם רשמתי הישג, אז ביום ראשון לאחר מכן, בפגישה השבועית ולעיני כל התלמידות, ראש האולפנה סיפר על ההישג שלי. זו הייתה הרגשה טובה. בכל מקום תמיד תמכו בי ומעולם לא נתקלתי במישהו שהיה לו משהו להגיד נגדי".

בשנים באולפנה כבר חשבת לקחת את הריצה שלב קדימה?

"עלו אז מחשבות לקחת את הדברים רחוק יותר אבל זה דורש הרבה אומץ, במיוחד כשאת חלק מחברה דתית. באותן שנים פנו אליי ממועדונים בירושלים והציעו לי לבוא להתאמן, ואפילו התייעצתי עם המאמנת שלי, אבל זה לא בער לי וגם אף אחד גם לא דחף אותי לכיוון הזה. לעשות מהלך כזה היה דורש ממני הרבה נסיעות לירושלים, הייתי צריכה להתאמן עם בנים או תחת מאמן גבר ולהתנתק מהסביבה שלי כשעוד הייתי ילדה".

איך את מרגישה עם ההחלטה הזו היום?

"היום הדעה שלי אחרת ואם מישהי רוצה לעשות את זה, אני אומרת למה לא. אבל זה מהלך שצריך להיות שלמים איתו, בטח בשנים של האולפנה שבהן את מאוד עמוסה. יש הרבה פעילויות של התנדבות, הבנות ישנות בפנימייה פעמיים בשבוע, יש שיחות ושיעורים ומפגשים חברתיים ורצון להיות טובה בלימודים. עוברת לי לפעמים בראש המחשבה שאם הייתי מתחילה בגיל 18, כמו אתלטיות אחרות שאני רואה סביבי, היו לי היום יותר ותק וניסיון ברגליים, אבל אז אני גם נזכרת בשנים המדהימות שעברתי ואני שמחה על מה שהיה, ואי אפשר לחזור אחורה. אני מאמינה שהכול עוד אפשרי וכלום לא מאוחר מדי".

מה מחבר אותך כל כך לריצה?

"אני מרגישה שנולדתי לרוץ ושזו השליחות שלי. מגיל צעיר תמיד הייתי סביב הריצה. גם עכשיו, כשאני בספורט ההישגי, יש לי תשוקה להמשיך לעבוד ולהתקדם. כשאני קובעת תוצאה כמו עכשיו באליפות ישראל, התחושה היא של רצון להשיג עוד ושיש לי את היכולת לעשות את זה".

***

למרות האהבה הגדולה, כשסיימה את האולפנה, היא הפסיקה להתאמן ולהתחרות ויצאה לשירות לאומי. "באותן שנים פשוט הלכתי בתלם כפי שמצופה ממני, הפסקתי לרוץ וקצת ויתרתי על עצמי. לא הייתה לי אפשרות לקבל קריטריון כדי לקבל מעמד של ספורטאי מצטיין, לא הכרתי משהו אחר ופשוט עשיתי מה שאפשר. הצטרפתי לשירות הלאומי ובמשך שנתיים הדרכתי טיולים בסוסיא".

כשסיימה את השירות נרשמה למכללת האקדמית לחינוך בגבעת וושינגטון, שם למדה לתואר מורה לחינוך גופני, וגם פגשה את דודי פורר שהפך לבעלה: "דודי הוא היום מאמן ומורה לחינוך גופני כמוני והוא חלק בלתי נפרד ממה שעובר עליי. הוא מבין את התחום היטב ונותן לי הרבה תמיכה".

במכללה חזרה אופיר־פורר גם לעסוק בספורט, כאשר הריצה שבה לחייה באופן כמעט מקרי. "אחרי השירות הלאומי התחלתי לשחק כדורעף באופן רציני בהפועל ירושלים בליגה הלאומית, ובמקביל יצאתי לאליפות אס"א למכללות עם קבוצת כדורעף החופים של המכללה. כשראיתי שם את תחרויות הריצה שאלתי את עצמי, למה אני בעצם לא מתחרה גם שם, וזו הייתה תחושה ממש קשה בשבילי", היא נזכרת. "למזלי אחת הבנות לא רצתה לרוץ 5,000 מטר, החלפתי אותה ובלי אימונים ובלי שום הכנה סיימתי רביעית בתוצאה טובה מאוד. אחד החברים בקבוצה, שהתרשם מאוד מההופעה שלי, הציע לי להצטרף ל'רוח השנייה', קבוצת ריצה חובבנית ואיכותית בירושלים, עם רצים מגילֵי 20 עד 60 שמקיימת שני אימונים בשבוע, והחלטתי ללכת על זה. בשנים האלה רצתי הרבה פחות כי לא הייתה לי מטרה, אבל האימונים בקבוצה החזירו אותי בחזרה לקצב ולעולם הריצה בכלל".

"כבר מגיל צעיר הרגשתי שלעיסוק בספורט יש חשיבות גדולה. כשהייתי באולפנה פרגנו לי ועזרו לי, אם זה בהשלמת לימודים וגם במילים טובות. אם רשמתי הישג, ביום ראשון לאחר מכן, בפגישה השבועית ולעיני כל התלמידות, ראש האולפנה סיפר על ההישג שלי. זו הייתה הרגשה טובה"

אופיר־פורר הייתה חלק מ"הרוח השנייה" במשך שנה וחצי, שם חזרה להפגין את הדומיננטיות שלה על המסלול. "לפני שלוש שנים הגעתי אלמונית לחלוטין לאליפות ישראל וסיימתי שם שלישית במקצה הגמר ל־5,000 מטרים, וזה גרר פניות ממספר מאמנים. הרגשתי שזה הזמן ללכת צעד ולהתמקצע והחלטתי ללכת על זה".

בין הפונים לאופיר־פורר היה גם דן סלפטר, בעלה ומאמנה של אצנית המרתון ומדליסטית הארד מאליפות העולם האחרונה, לונה סלפטר־צ'מטאי, שנחשב היום לאחד מאנשי המקצוע הבכירים בישראל. "לאחר שדן פנה אליי פנו אליי גם ממכבי תל־אביב והחלטתי להצטרף אליהם", אומרת אופיר־פורר. "אני מאוד אוהבת לעבוד איתו, אני מתחברת לראש ולסגנון האימון שלו, יש בינינו פתיחות ברמה התקשורתית, חשוב לו איך אני מרגישה בכל שלב, אנחנו עושים עבודה מגוונת מאוד ואני מרוצה מאוד. החוזקות שלי כרגע הן בריצות ל־5,000 ול־10,000 אבל הוא מאמין שיש לי פוטנציאל להצליח גם במרחקים קצרים יותר, של 800 ו־1,500. אני מתחרה במקצים האלה בארץ, כרגע בלי תוצאות יוצאות דופן, אבל זה עדיין עוזר לי לפתח את המהירות ועוזר למרחקים הארוכים יותר".

איך הייתה ההשתלבות בעולם המקצועני?

"המעבר היה קשה, ורק עכשיו אני חווה לראשונה באמת את עולם האתלטיקה מכל ההיבטים שלו, כי זה הרבה מעבר לריצה בלבד. הריצה עצמה על המסלול היא שונה וקשה יותר, החוזק המנטלי קריטי וצריך לדעת להתאמן נכון, לאכול כמו שצריך ולנוח. אני שמחה להיות היום באווירה מקצוענית ובמקום שבו אני יכולה לייצג את המדינה ולהתקדם".

קשה לשלב בין ספורט מקצועי לעולם הדת?

"אני מרגישה שאני נמצאת במקום שאני יודעת להגיד מה מתאים לי ולעשות את ההחלטות שלי. אני רצה בחצאית ובכיסוי ראש, למרות שאני בטוחה שזה מאט את התוצאות שלי. אני לא אתחרה בשבת, לשמחתי עדיין לא נתקלתי בתחרות גדולה שנאלצתי לוותר עליה בגלל זה, וכשיש תחרויות בארץ, אני רצה במקצה לבד במוצאי שבת. טוב לי מאוד שאני לא רצה בשבת. המנוחה היא הדבר הכי טוב שיכול להיות בשביל אצן ואני שמחה שהמאמן שלי מסכים איתי. מצד שני, אין לי היום בעיה לעבוד עם מאמן גבר או להתאמן לצד גברים אחרים באצטדיון. מעולם לא התייעצתי עם רב על העיסוק שלי".

***

זמן קצר לאחר שהחלה את השלב המקצועני בחייה פרצה לחיינו מגפת הקורונה שהגבילה מאוד את ההתנהלות של אופיר־פורר, בזמן שגם התמודדה עם כמה פציעות טורדניות. "זו הייתה תקופה מאוד מבאסת. בגלל הפציעות והעצירות הרבות, הרגשתי שאני פשוט לא במיטבי. הרגשתי עייפה חלשה וכבויה, לא היה לי כיף לרוץ ככה וידעתי שאני יכולה הרבה יותר. אבל היו גם דברים אחרים, נאחזתי בטוב כמה שאפשר וכשהקורונה קצת נעלמה עליתי על גל חדש, הדברים התחברו וחזר לי הביטחון".

בשנה שעברה החלה הקריירה של אופיר־פורר לעלות על המסלול הנכון. באליפות ישראל היא זכתה בתואר סגנית האלופה ב־5,000 מטר, והוסיפה מדליית ארד בריצה ל־1,500, בנוסף למדליית כסף נוספת, הפעם בריצה ל־3,000 במסגרת משחקי המכביה. היא  גם קבעה את התוצאה העשירית בטיבה בכל הזמנים בישראל, בריצה ל־10,000 מטר במסגרת מרוץ הלילה של תל־אביב.

"אחרי שרצתי טוב גם באליפות ישראל למרוצי שדה, צורפתי לנבחרת ישראל לאליפות אירופה לאומות, שהתקיימה באיטליה בדצמבר. זו הייתה הנסיעה הראשונה שלי במסגרת כזו, שהייתי חלק מהנבחרת וייצגתי את ישראל כחלק ממשלחת", היא מספרת. "רצתי שם מקצה קשה ומאתגר של שמונה קילומטרים בשטח, עם הרבה עליות וירידות חדות, וזו הייתה חוויה מדהימה לרוץ לצד הטובות ביותר. המסע הזה היה שיעור חשוב. למדתי הרבה, בעיקר בנוגע לדברים טכניים קטנים וחשובים שקריטיים במיוחד להצלחה ברמות הגבוהות. יצאתי מאזור הנוחות, התאמתי את עצמי מבחינת התזונה, הבאתי חלק מהדברים מהבית וזו הייתה התנסות חשובה שעשתה לי חשק לעוד".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 8220735693928-750x521.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אחד האתגרים הגדולים שאופיר־פורר מתמודדת איתם כרגע הוא כלכלי, משום שמבחינת התוצאות שלה היא עדיין אינה זכאית לקבלת מלגה חודשית מהוועד האולימפי הישראלי. "מכבי תל־אביב עוזרים לי במה שאפשר ובמקביל יש לי משפחה מאוד תומכת, אבל כרגע אני גם משלימה הכנסה כמורה לחינוך גופני בשליש משרה. זה נחמד שאני עובדת כי זה מגוון את החיים ואני פוגשת אנשים, אבל בשביל לעבור לשלב הבא ולהתקדם למקומות שאני רוצה להגיע אליהם אצטרך להתמסר באופן מלא לריצה", היא מסבירה. "במשך השבוע יש לי בין אימון לשניים ביום, שמשתנים מבחינת האורך ורמת הקושי שלהם, ואני גם עובדת בחדר כושר. ברור שאשמח מאוד אם יהיה גוף עסקי שייתן לי חסות ויעזור לי להתקדם".

"עובר לי לפעמים בראש שאם הייתי מתחילה בגיל 18, כמו אתלטיות אחרות שאני רואה סביבי, היו לי היום יותר ותק וניסיון ברגליים, אבל אז אני גם נזכרת בשנים המדהימות שעברתי ואני שמחה על מה שהיה ואי אפשר לחזור אחורה. אני מאמינה שהכול עוד אפשרי וכלום לא מאוחר מדי"

למרות הקושי הכלכלי אופיר־פורר לא מחכה לאף אחד ולפני כמה שבועות חזרה ממחנה אימונים באתיופיה שמימנה בעצמה. "זו הייתה חוויה מדהימה, והתאפשר לי להתאמן בתנאי גובה. הצטרפתי לקבוצת אצנים שהגיעה מהארץ ועזרו לי מאוד. זה פשוט עולם אחר להיות שם בראש שקט, להתאמן בלי שום דבר אחר שמסיח את הדעת, וזה נתן לי תחושה ממש טובה. מבחינת התוצאות שלי, אני רחוקה כרגע חצי דקה מהתוצאות שיכניסו אותי לסגל האולימפי. אני מאמינה שזה אפשרי ואני מתקדמת בצורה טובה".

מה הסיכוי שנראה אותך באולימפיאדת פריז 2024?

"זו שאלה טובה שאפילו לא דיברתי עליה עם המאמן שלי. אני חולמת על זה אבל מדובר כאן בתוצאות שמהירות בכמה שניות טובות מהזמן שלי כרגע, ואני לא יודעת כמה זה ריאלי להדביק את הפער. השאיפה שלי היא לייצג את ישראל בתחרויות הגדולות ביותר, אבל ביומיום אני מתמקדת בעבודה קשה ובמטרה הקרובה הבאה".

מה עובר בראש כשרצים כל כך הרבה זמן?

"יש מחשבות, אבל חשוב מאוד להישאר בריכוז ובמהלך הריצה אני קשובה לעצמי ולגוף, כשלפעמים גם צריך להעז יותר ואפילו 'להתאבד' על המשטח. ריצה זו דרך חיים בשבילי, אני לומדת שם הרבה על עצמי ומאמינה שהיא מוציאה מאיתנו דברים שלא היינו מגלים בלעדיה. זה פשוט כיף לעשות מה שאני אוהבת".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02314_18_11-4-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

איך נראה יום מנוחה שלך?

"חוץ משבת אין אצלי יום בלי ריצה, אבל נגיד שיש יום כזה, אז אשמח להישאר ביישוב ולא לנסוע לשום מקום. אשמח לצאת לטבע, לצייר, לכתוב, לפגוש חברות ולאכול טוב".

בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?

"טוב לי, ברוך השם, זכיתי במה שיש לי ואני עושה מה שטוב לי ושאני נהנית ממנו. מרגש עבורי להיות אחת מהרצות הבכירות בישראל אי פעם ויש לי הרבה מוטיבציה להשיג דירוג גבוה יותר. מצד שני, יש את האחוז הזה של החיים, שלא תמיד הכול ורוד. השאיפה שלי היא להיות בחמש ותמיד לראות את הטוב, אבל הארבע הוא יותר נכון ומדויק להרגשה שלי".

The post בחצאית וכיסוי ראש: הדר אופיר פורר כובשת את אליפות ישראל בריצה appeared first on מקור ראשון.

מדי שבת ומעת לעת באמצע השבוע, אבירם מופיע אצלנו בבית הכנסת בלוד. כמו עם כל המתפללים, נוצרה היכרות ומדי פעם מתגלגלות שיחות חולין. לא מזמן התברר לי שאבירם הוא נס מהלך, וסיפור עלייתו מאתיופיה לארץ היה מסע אימים שכלל סכנות מוות, רעב, מלחמה על החיים, אבל מעל הכול חלום על ציון: הילד הקטן בכפר, ששאל את החסידות "שימלה שימלה – ירוסלם דנה?" (חסידה חסידה, האם שלום לירושלים?), נדרש לדרך ייסורים כדי להגיע אליה.

סיפורו של אבירם, כמו סיפור קהילת יוצאי אתיופיה כולה, ראוי להערצה. הוא מרשים, מרתק ומעורר פליאה לא פחות מזה של המעפילים שהגיעו ארצה באוניות רעועות, לוחמי המחתרות שמסרו נפשם ופלגים נוספים המרכיבים את הסיפור הציוני. למרות זאת, גם בקהילה וגם בכלל בחברה הישראלית, מעשי העלייה הציוניים לא תפסו מקום של כבוד כמו כלל המוזכרים למעלה. כעת, הדור השני לעלייה ההיא מבקש לא רק ללמוד על הרקע המשפחתי ועל הסיפור של ההורים, אלא גם להטמיע אותו בקשת הרחבה של סיפורי ההיסטוריה הציונית.

יום ירושלים נקבע בעשורים האחרונים גם כיום הזיכרון ליוצאי אתיופיה שנספו בסודן בדרכם לישראל. כ־4,000 חללים מיהודי קהילת ביתא ישראל נרשמו כקורבנות העלייה ההיא. צעירים ומבוגרים מהעדה עושים בשנים האחרונות מאמץ לשמר את הסיפור ולהעבירו לדור הבא.

לקראת השיחה הזו ביקש שליו בירו, תלמיד מכינת דרך אבות ותושב פתח־תקווה, לשמוע על עלייתה לארץ של אמו. "היה לה לא כל כך פשוט לחזור לכל הזיכרונות", הוא מספר. "סיפור העלייה שלה לארץ הוא דרמטי. אמא עלתה עם אחותה הקטנה ועם אמא שלה ב־1984, שאר המשפחה עלתה לארץ ב־1991".

רבקה גארד: "אני יכולה לומר שכשאני מכירה יותר טוב את ההיסטוריה המשפחתית, אני אדם יותר חזק, ברור לי יותר למה אני פה, מי אני ומה אני"

מה מביא אם וילדות קטנות לצאת למסע כזה?

"אמא סיפרה שארץ ישראל וירושלים היו בראש של כל יהודי באתיופיה כל יום, כל הזמן. דורות על דורות של יהודים שאלו מתי נעלה לארץ ישראל, מתי נגיע לירושלים".

מה היא זוכרת מהדרך?

"היא נולדה בכפר ווקן וגדלה בכפר טנסיינה. כילדה היא החלה את הדרך לארץ ישראל, שנמשכה שנה וחצי. הן עברו את הגבול וצעדו עד לכפר הידיקורה, שהו שם במשך חודש, ואז התחילו להבין מה זה להיות בסודן. רעב, עוני קשה ומחלות. משם הם התקדמו לעיר גדאר. אחרי שנה המשיכו לשדה תעופה שממנו המריאו והגיעו לישראל. אמא אמרה שהיו שם דברים הזויים – אנסים, גנבים, ולא מעט ניסיונות רצח וחטיפה. בעניין האוכל, מי שנגמר לו האוכל הסודנים הביאו לו מין קמח, וודאחאקר, שרוב האנשים שאכלו ממנו מתו. הדבר הכי קשה היה מספר האנשים שמתו. אנשים היו מתים במסע, היו הולכים לקבור אותם, חוזרים מההלוויה ומוצאים מתים נוספים. היא הייתה בת עשר כשראתה את הדברים האלה. היא סיפרה שהיו שם גם קניבלים שניסו לאכול אותם. הייתה גם התבוללות, אנשים שבאמצע הדרך נשארו בסודן והתחתנו עם מקומיים".

המסע הסתיים כעבור שנה וחצי. "הם הגיעו לארץ, התיישבו באשקלון, גרו במרכז קליטה, ופה חיכה להם מסע נוסף. ההתאקלמות בישראל היא לא דבר קל וגם אני כדוֹר שני חווה חלק מהקשיים. גם אני שומע אמירות כמו 'כושי, תחזור לארץ שלך'. זה כואב".

שליו לא היה בקיא בסיפור של הוריו עד לאחרונה, אבל בחודשים האחרונים במסגרת תוכנית "סיפור על הדרך", הוא וצעירים נוספים מהעדה האתיופית מבקשים מהוריהם לשמוע את הסיפור וגם להעבירו הלאה ולהפוך אותו לחלק מההיסטוריה של כולנו. "פה במכינה השתתפנו בסדנה", הוא מספר. "במהלכה למדנו איך להעביר את הסיפור לקהל, איך לבנות הרצאה ואיך לגשת לדבר על הנושא הזה. כשארגיש מוכן אעביר בפעם ראשונה את הסיפור פה במפגש במכינה, אחרי זה אני מוזמן כבר לספר בבני עקיבא ומקווה שיהיה לזה עוד ביקוש.

"היה לי קשה בהתחלה. בשנה שעברה התחלתי את המסלול, אבל הפסקתי אחרי כמה מפגשים. הפעם אני ממשיך עד הסוף. זה קשה לי כי אנחנו רגילים לבוא הביתה אחרי שבוע במכינה, לשבת בחדר עם הטלפון או להתעסק בדברים אחרים, אבל עכשיו אני צריך לשבת עם ההורים ולעשות את זה סוף־סוף. הפסקתי לדחות את זה, ניגשתי אליהם וזה היה דבר משמעותי מאוד".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2023/05/צלם-שרון-בוקוב-החברה-למתנסים-הארצית-64-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

למה משמעותי?

"הסיפור הזה, חוץ מהיסטוריה – הוא הזהות שלי. השבוע הרב ליאור נגוסה, ראש המכינה, דיבר איתנו באחד השיעורים על תופעה שבה הרבה צעירים בעדה לובשים חולצות עם תמונות ותאריכי לידה של שני זמרים אתיופים מוכרים. הרב אמר שזה נובע מחוסר זהות, שאנחנו יודעים תאריך לידה של זמר שאפילו לא מוכר לנו אבל לא יודעים מה תאריך העלייה של ההורים שלנו. המורשת שלנו היא לא מוזיקה אתיופית, אלא הציונות, הסיפורים על הגעגוע לירושלים. מעבר לכך, כשאני נחשף למה שההורים שלי עברו בדרך לארץ זה גם משנה את ההערכה שלי כלפיהם. זו מורשת שחשוב לשמר, בסוף זה לא סיפור של העדה, אלא היסטוריה של עם ישראל".

לתוכנית הצטרף גם חברו של שליו למכינה, סנבטו פנהאון (19) תושב חדרה. "ההורים שלי עלו לארץ ב־1991", הוא מספר. "במשך שנים כל הסיפורים האלה לא עניינו אותי ובטח שלא העסיקו אותי. אבל מה שלמדנו במכינה ובסדנה היה בדיוק הפוך. יש לנו צורך לשים דגש על המורשת שלנו. מי שלא יודע מה העבר שלו, איך הוא ישתלב בחברה הישראלית? אני לא צריך לחפש לעצמי זהות אחרת. אני חלק מקהילת ביתא ישראל. מצער אותי שהתעוררתי לזה מאוחר".

איך ההורים הגיבו כשביקשת שיספרו?

"הם הופתעו, אבל בעיקר נראה שחיכו שזה יקרה. אמרו 'סוף־סוף אתה מתעניין'. זה נותן נקודת מבט שונה לגמרי על הבית והמשפחה. פתאום אני לומד להעריך הרבה יותר את ההורים שלי. האבות והאמהות של הדור השני בעדה – כולם אנשים פשוטים. לא עובדים בהייטק, לא רופאים או עורכי דין. כך תמיד הסתכלנו עליהם. ופתאום הבנו אילו אנשים גדולים הם, מה הם עברו. מקור לגאווה".

מה הכי ריגש אותך בסיפורים?

"כחלק מהמאמצים לעלות לארץ הייתה תקופה באתיופיה שבה אמא שלי גרה ברחוב. זה דבר שלא הכרתי וכעת, כשאני נחשף לזה, אני מעריץ אותה. כיום אבא עובד בניקיון ואמא עובדת בבית אבות, ופתאום אני מבין שהם אנשים ראויים להערצה ולא פחות גדולים מאף בן אדם אחר שאני מכיר".

הרב מרדכי ברוך: "יש פה עוול כפול. אנשים לא יודעים שהמנהיגים הרוחניים הובילו את הקהילה האתיופית ושמרו עליה דורות על גבי דורות ולא מכירים את החלק שלהם גם בנושא העלייה"

ומעבר לרמה האישית?

"בבתי הספר מלמדים על ציונות, עלייה לארץ, ומתמקדים באירופה, בצפון אפריקה, במעפילים. הסיפור של יהודי אתיופיה לא פחות ציוני ומרשים. אף אחד לא שמע על אבא מהרי, יהודי שקם עוד לפני הרצל, לקח איתו קבוצת יהודים ואמר להם שזו העת לעלות לארץ ישראל. חלק מהם נהרגו בדרך, וכשהם הגיעו לים סוף הוא היה משוכנע שהוא ייפתח כמו בסיפור יציאת מצרים. חלקם טבעו. הוא הבין שזו לא העת לעלות וחזר לאתיופיה. זו מורשת שלמה. אנחנו לא פחות ציוניים ולא פחות שורשיים מאף אחד. גם אצלנו נהרגו אנשים, מסרו את הנפש על ציון וירושלים. כל מילה שנייה שלהם הייתה ירוסלם, כל התפילות שלהם היו על ירושלים ובזכות זה זכינו להגיע לארץ ישראל".

הרב ליאור נגוסה, ראש מכינת דרך אבות, רואה בזיכרון חלק מהכנתם של תלמידיו לשירות הצבאי והמשך החיים: "אנחנו ננסים על גבי ענקים. כדור שני לעליית יהודי אתיופיה, חווינו משבר זהות: כשהרגשנו שהחברה הישראלית בועטת אותנו אימצנו זהות לא לנו. ולמה? כי צבע העור דומה. אך זה לא מרווה את צימאון הנפש למשהו אמיתי".

פרויקט "מסע על הדרך" הוקם כחלק מהמאמץ לזכור את הנספים, ובשנים האחרונות ארגן מאות אירועים בסגנון "זיכרון בסלון" שמטרתם להזכיר ולספר סיפורים נשכחים. בשנים האחרונות מנהלת הפרויקט היא רבקה גארד. היא עלתה לארץ בגיל שמונה חודשים, אך את סיפור העלייה שלה ושל משפחתה הכירה במקרה רק כשהייתה בת 15.

"הפעם הראשונה ששמעתי מה הם עברו הייתה כשאבא ביקש שאעזור לו למלא טפסים של ביטוח לאומי כדי לקבל מעמד של אסיר ציון", מספרת גארד. "תוך כדי שאני ממלאת איתו שאלתי שאלות והבנתי אילו מעשים גדולים ההורים עשו כדי להגיע לארץ. כל החיים את גדלה בבית שבו לא חסר שום דבר, ההורים תמיד דואגים שיהיה לך הכול, ואז בגיל 15 פשוט קיבלתי בשורה כזאת.

"בפעם הראשונה אבא סיפר על הישיבה בכלא, העינויים, האיזוק שנמשך חודשים והשאיר עליו צלקות עד היום. בהתחלה לא רציתי להתעמק יותר מדי, אבל לפני שנתיים התחלתי את העבודה ב'סיפור על הדרך' ורציתי לחקור וללמוד עוד, פניתי לדוד שלי שהיה לו עוד מה לספר, ביררתי יותר פרטים. אני יכולה לומר שכשאני מכירה יותר טוב את ההיסטוריה המשפחתית – אני אדם יותר חזק, ברור לי יותר למה אני פה, מי אני ומה אני".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02312_03_32-3-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

גארד עצמה נולדה באדיס־אבבה מעט אחרי שאביה השתחרר מהכלא האתיופי בשל פעילות ציונית. "יום אחרי החתונה של ההורים שלי, אח של אבא ברח עם קבוצת נערים לסודן כדי ללכת ברגל לישראל. אבא היה אז חייל בצבא האתיופי והוא הלך עם סבא לחפש אחריו. כשהגיעו בחיפושים לנקודת הגבול עם סודן הם הבינו שהוא כבר מחוץ לאתיופיה. באותה תקופה הגיעו עוד ועוד שמועות על היהודים שעולים לישראל דרך סודן ובני נוער יהודים ביקשו מאבא את העזרה שלו דרך ההיכרות שהייתה לו עם הדרכים והניסיון הצבאי שלו. אחרי תקופה ארוכה של הפעילות הזאת הוא נתפס ונשפט על בגידה במדינה. הוא היה בכלא של עצורים פוליטיים בגונדר, ועבר דברים קשים, כשאמא לבד בבית עם אחי הגדול.

"לאחר שהשתחרר כעבור שבע שנים, נולדנו אחי ואני. הוא עבד בשגרירות ישראל באדיס, עזר ליהודים לקבל אישורי עלייה. תמיד כשהוא מספר לי על הכלא ועל הדברים שעבר, אני שואלת אותו אם הוא היה עושה את זה שוב. ותמיד התשובה שלו היא בלי היסוס 'כן, ירושלים תמיד הייתה החלום'".

איפה זה ניכר בבית?

"לאבא היה חשוב הקטע של הצבא. כשיצאתי לקורס קצינים לא רציתי לספר כלום להורים עד שנכנסתי לבה"ד 1, כי ידעתי כמה זה חשוב לאבא ולא רציתי שהוא יתאכזב אם משהו ישתנה. הוא היה גאה בי כשהייתי קצינה. אחר כך הבנתי שבזמן קורס הקצינים היו כמה דברים לא נעימים בבית ואבא תמיד אמר 'לא להגיד לרבקה כלום, שהיא תתרכז ותתמקד בקורס'. אבא היה אדם עם חוסן נפשי מאוד גבוה".

כשהבינה רבקה שסיפורם של עולים רבים אינו מוכר ומסופר דיו, היא הצטרפה למיזם, שמכשיר עוד ועוד צעירים מהעדה האתיופית לחקור את סיפור הוריהם ולהנחיל אותו הלאה. "המטרה היא לא רק הסיפור של יוצאי אתיופיה", היא אומרת, "אלא החיבור שלו לסיפור של כולנו, הסיפור של יהודים שהיו בגלות וכל קהילה חוותה מה שהיא חוותה – באירופה בשואה, במרוקו, באיראן. המטרה היא הסיפור של הגלות והעלייה לארץ. ויש גם מטרה נוספת, שהיא חיבור של הדור השני והשלישי לסיפור שלהם. למורשת שלהם. כשאת שומעת את הסיפורים, כשאת מכירה בן אדם, את מבינה: זו לא איזו קהילה שהביאו אותה סתם, אלה אנשים שדבקו באמונה מאוד חזקה, שהובילה אותם".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2023/05/פרדה-אקלום-קרדיט-עמרם-אקלום-תצלום-משפחתי-750x614.jpg 750w" sizes="(max-width: 896px) 100vw, 896px" />

אם השם פרדה אקלום נשמע לכם מוכר, ודאי נחשפתם לאחד ממפעלי ההנצחה על שמו. הוא היה אחד מפעילי העלייה הבולטים, נחשב דמות מנהיגותית בקרב קהילת יוצאי אתיופיה והלך לעולמו בשנת 2009. אך חרף עבודתו הענפה, הנצחתו בארץ מזערית: כיכר בבאר־שבע ורחוב בעפולה קרויים על שמו. בקרב עולים רבים מאתיופיה, התחושה היא שהוא היה ראוי להרבה יותר.

אקלום היה מפורצי הדרכים בסודן לישראל אבל עוד קודם לכן, בשנת 1976 שלח אקלום מכתב מהעיר אינדובגונה בצפון אתיופיה לרשת החינוך הישראלית אורט. אקלום ביקש להקים בית ספר לקהילות הצפוניות של יהודי אתיופיה, שיהיה מוסד לימודים יהודי וציוני ויהיה הפתח לעלייתם ארצה. בתוך שנים ספורות ניהל אקלום לא רק בית ספר, אלא רשת חינוך שלמה. מאוחר יותר מונה לראש העיר שבה גר ועמל כדי ליצור קשרים בין הקהילות היהודיות באתיופיה ובין ממשלת ישראל דרך המוסד. לימים הוא גויס כסוכן מוסד רשמי והוביל אלפים שצעדו ברגל מאתיופיה לסודן ומשם טסו לישראל.

אקלום שאף לעלות לארץ מאז שהיה צעיר, אך נשאר באתיופיה שנים ארוכות ובהן פעל קודם כול להעלות את כלל היהודים שהיה עמם בקשר ולאחר מכן עלה בעצמו. מאז שהלך לעולמו, אחיו הצעיר עמרם פועל כדי לספר את סיפורו. "אני מרצה בנושא של יהדות אתיופיה לקהלים רחבים ככל שניתן, מספר על התרבות שהביאה לעלייה, על המורשת, ההיסטוריה והציונות", הוא מספר.

איך הקהל מגיב לסיפורים הללו?

"קשה לפתוח דלתות ולבנות גשרים חדשים, אבל כשזה כבר קורה – זה נוגע באנשים. מי ששומע את ההרצאות מתרגש מאוד. ניגשים אליי בסוף כל שיחה לשמוע עוד, שואלים שאלות. לא פעם אני שומע אנשים שמצטערים שלא שמעו על כל אלה עד היום. הסיפור הוא לא רק של פרדה. יש שורה של מנהיגים בקהילה שלנו, שהיו צריכים להיות מונצחים באופן מכובד הרבה יותר. ימי הסיגד ויום הזיכרון לנספי סודן הם ימים ממלכתיים בהגדרה, אבל 99 אחוז מבתי הספר לא עושים שום דבר בימים האלה ביוזמתם אלא אם יש פעילים ובעלי תפקידים שדוחפים במיוחד לקיים את האירועים האלה.

"למה לא שומעים יותר על יונה בוגלה, תמרת עמנואל, ברוך טגניה, עוד הרבה מנהיגים, מנהיגי דת ואישי חינוך אתיופים? צריך לעשות יותר כדי לשמר את המורשת שלהם. כדי להנגיש אותה לא רק לחברה הישראלית כולה, אלא גם לצעירי העדה. יש לנו משהו עמוק ושורשי להביא, לא רק שיסתכלו עלינו וישאלו 'מה יש לאפריקנים האלה להביא לנו?', הפסד של מורשת יהדות אתיופיה הוא החמצה של כלל עם ישראל".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/05/6-2-5348-ב2-750x506.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בעומק השיח עם המבוגרים בקהילה, הכאב הוא לא רק על סיפורי העלייה, אלא בכלל. תרבות יוצאי אתיופיה לא זכתה למקום של כבוד בקשת התרבויות הישראלית. לפני כשלוש שנים הוציא הרב מרדכי ברוך את הספר "דרך ירוסלם", והמטרה הייתה ליצור פריט ספרותי נגיש שיוכל להכניס את המורשת של ההנהגה הרוחנית ביהדות אתיופיה לארון הספרים היהודי ושיופיע בבתי המדרש לצד כתבי קודש רבים מכלל התרבויות והתפוצות.

הרב ברוך עלה לארץ בגיל שש וכיום הוא חוקר היסטורי תורני של קהילת ביתא ישראל ועמית מחקר במכון המחקר של המרכז למורשת יהודי אתיופיה. "עליתי במבצע פדיון שבויים", הוא מספר. "זה היה רעיון של ארגונים יהודיים מצפון אמריקה בשיתוף עם מדינת ישראל. ישעיהו צ'אנה הגיע לאתיופיה ב־1985 כדי להכין תשתית עלייה דרך אדיס־אבבה, במטרה להעלות כמה שיותר יהודים ארצה אבל להימנע מהמסע הרגלי בסודן, שגבה אלפי קורבנות. התשתית הייתה כזאת: צעירים יהודים נרשמו בתור יתומים והושג להם אישור לטוס לשיקום בקנדה. כשהרישום הצליח הם יצאו לתחנת ביניים בגרמניה ושם החליפו תעודות זהות, פגשו נציגים אמריקנים ואנשי מוסד ישראלים ועולים למטוס לישראל. במבצע הזה עלו כאלף יהודים".

במשפחתו של הרב ברוך, העלייה לארץ הייתה היעד מאז שהוא זוכר את עצמו. "אבא שלי היה פעיל עלייה ותיק בארגון שסבא שלי הקים. בעקבות הפעילות הזאת אבא נידון למאסר והיה אסיר ציון. אנחנו עלינו ארצה במקטעים. אחיות שלי היו הראשונות שעלו בסוף 1987, אחרי זה, ב־1989, אבא שלי עלה כי היה חשש שהוא ייכנס שוב לכלא. ביולי באותה השנה העלו אותי ואת אחותי, ובסוף השנה גם אמא שלי ואחותי הקטנה עלו ואז כל המשפחה התאחדה".

למרות המאסר?

"תמיד אמרו לאבא שלי שהוא מסתכן, שהוא חוטף מעצרים וחקירות ועונשים על כל מה שהוא עושה, אבל הוא ראה בזה משימת חייו. מצד אחד להעלות כמה שיותר יהודים לארץ ומצד שני לפעול לכך שיעלו דרך אדיס ולא דרך סודן שגבתה לא מעט קורבנות. אחת התוכניות שלו הייתה לפתוח חברת אוטובוסים וכך לפעול להעלאת יהודים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 9/09/D206-035-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לדברי הרב ברוך, מעבר להצלחת המבצע בהעלאת מאות היהודים, הייתה לו תרומה נוספת, חשובה יותר. "המפעל הזה היה פתח למבצע שלמה", הוא מספר, "שהביא את הקסים לדחוף לעלייה מסודרת יותר ופחות מסוכנת, ובהובלת המנהיגות הרוחנית שלנו".

העמקת המורשת של ההנהגה הרוחנית היא מפעל חייו של הרב ברוך בשנים האחרונות. "חשוב לחבר את הקהילה להנהגה הרוחנית ולעושר התרבותי שיש בה. בקרב הקהילה יש הרבה פעמים בלבול. הרבה פעמים חושבים שפעילי העלייה היו המנהיגים, אבל מי שדחפו ופעלו היו בעצם המנהיגים הרוחניים. יש פה עוול כפול: אנשים לא יודעים שהמנהיגים הרוחניים הובילו את הקהילה ושמרו עליה דורות על גבי דורות, וגם לא מכירים את חלקם בנושא העלייה. יש פה משבר זהות של אנשים שלא מכירים מספיק את המורשת".

והיית רוצה לראות את עולם התוכן הזה פורץ את גבולות העדה, מן הסתם.

"בהחלט. גם בקרב שאר קהילות ישראל אני רואה שליחות בעשייה שלי. הרבה פעמים מדברים על הקהילה בהקשר של העלייה אבל שוכחים את התרבות הגדולה ואת העושר הרוחני האדיר שיש לה. אני שומע שיעורים וקורא כתבים של קסים, יש פה עושר רוחני אדיר שאין כמותו. זה דבר שצריך להשקיע בו. אני רוצה שזה יהיה נגיש לכל בני הקהילה ולכל עם ישראל. בסופו של דבר הסיפור של הקהילה הוא חלק מהפסיפס.

"כולנו נחשפים לסיפורים של החסידויות, גדולי התורה הליטאים, ראשי הישיבות, רבני עדות המזרח ועוד. חשוב לי שככה גם כולם ייחשפו לסיפורים של המנהיגים הרוחניים, הקסים, הרוח, התרבות שהיא הביאה. זה מצריך הרבה השקעה, אבל יש לכך חשיבות עליונה. ובסופו של דבר זה מה שיכול גם להוריד את רף הגזענות והאפליה כלפי יהודים יוצאי אתיופיה".

The post "בבתי הספר מלמדים על העפלה. סיפור העלייה של יהודי אתיופיה לא פחות מרשים" appeared first on מקור ראשון.