בשבועיים האחרונים פגשנו את עם ישראל מארגן את מחנהו ומתחיל לערוך הכנות למסע במדבר. גם הפרשה שלנו ממשיכה לעסוק בעניינים אלו, אולם היא פותחת בציווי מיוחד לאהרן:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.מצוות הדלקת הנרות במנורה יפה ומרגשת, אך מה הקשר שלה לפרשיות המתארות את המחנה והיציאה למסע?

ושאלה נוספת: שני פרטים מוזכרים כאן בהקשר להעלאת הנרות – שהנרות יאירו למול פני המנורה (כלומר למרכז), ושהמנורה צריכה להיות כולה מקשה אחת. מדוע פרטים אלו חשובים כאן?

אם נבחן במבט כללי את נושאי הפרשה נראה כי היא מתחלקת לשני חלקים: החלק הראשון ממשיך את הפרשיות הקודמות, ובו אנו קוראים על סיום תהליך ההכנות ליציאה – הפְרָשת הלויים והכשרתם לעבודת המשכן, הקרבת קורבן פסח שני, החצוצרות המוכנות לכינוס העם וליציאה למלחמה, עמוד הענן השורה על המחנה ומכוון אותו בדרכו, סדר היציאה לדרך וסדר ההליכה וכו'.

בחלק השני אנו מצויים כבר בתוך המסע, ובו אנו פוגשים את המתאוננים, המתלוננים, משה כמעט נואש ונזקק לתגבור של שבעים הזקנים, ואהרן ומרים נופלים בחטא לשון הרע. מה קרה? אמנם תמיד קיים פער בין החזון למציאות, אבל לפנינו פער דרמטי ונפילה מהירה מאוד. היינו רוצים לקוות שההכנות המרובות וארגון המחנה יצליחו למנוע מקרים שכאלו.

הארון מחוץ למחנה

התשובה טמונה אולי במעבר בין שני החלקים, באמצעות פרשייה קצרה המפרידה ביניהם, ואף מופרדת באופן חריג מלפניה ומאחריה באמצעות שתי אותיות נ' הפוכות, הלא היא פרשיית "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן". בקריאה ראשונה – זוהי פרשייה חגיגית ויפה מאד, אולם הפסוקים שלפניה כבר מתחילים לעורר סימני שאלה:

וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2023/05/בהעלותך-750x860.jpg 750w" sizes="(max-width: 837px) 100vw, 837px" />

ארון הברית, שעל פי הפרשות הקודמות היה אמור להיות במרכז המחנה, נמצא עכשיו מחוץ למחנה. הוא אמנם מתווה את הדרך, אבל לא נראה שזהו מקומו. בהמשך הפרשה אנו מגלים שיש עוד דבר הנמצא מחוץ למחנה, הלא הוא אוהל מועד, כפי שעולה מפרשיית מרים ואהרן: "וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד".

היו מפרשים שפירשו שאוהל מועד איננו המשכן. ואכן, מפשט הפרשה עולה שהמבנה הקרוי משכן נמצא בתוך המחנה, ואילו בכל מקום שמוזכר אוהל מועד צריך לצאת אליו אל מחוץ למחנה. על אוהל מועד זה שמענו בספר שמות, לאחר חטא העגל:

וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה (שמות לג, ז).

אם כן, אוהל מועד שבו משה מתוועד עם הקב"ה, וארון הברית שבו מונחים הלוחות (או שברי הלוחות לפי רש"י), נמצאים שניהם מחוץ למחנה בזמן המסע, ויש להניח שהם נעים יחד. משה הוא שמלווה את הארון בקוראו "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ" כאשר הוא מהלך לפני המחנה.

אולי הגורם לשבר הגדול המתרחש בין החגיגיות והאידיליה של היציאה למסע, ובין התלונות הרבות והקשיים שמתגלעים מיד בהתחלה, טמון בכך שרוח ה' לא נמצאת במחנה בשלב היציאה לדרך.

בפרשה הקודמת ראינו שמבנה המחנה אמור לשקף את פיזור הקדושה מתוך המשכן לכל קצוות המחנה. הבעיות מתחילות כאשר מקור הקדושה לא נמצא בפנים, במרכז, ואז הקצוות לא מקבלים את רוח ה' ומתחילים להתערער. ואמנם, המתאוננים הראשונים היו כנראה בקצוות: "וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". גם המתלוננים בסיפור השני היו כנראה אנשי שוליים: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ".

מכוונים אל המרכז

המענה לבעיה זו צריך להיות החזרת רוח ה' לכל חלקי המחנה. לכן מצווה ה' את משה לאסוף שבעים איש מזקני העם – שישה מכל שבט, המייצגים את שבעים הפנים והגוונים של העם. אלה אמורים לקבל מן הרוח ולהעביר אותה הלאה: "וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ".

במודל המתחדש כאן, ה"משא" הרוחני שדיברנו עליו בפרשה הקודמת לא רק מתחיל במרכז ומתפשט לכל הפינות, אלא יש לו מעין "עוגני משנה", הפזורים בתוך השבטים ושומרים על המתח הרוחני בכל חלקי המחנה. כך, גם אם המנהיג צריך לעיתים לצאת ולמשוך קדימה, הוא לא יגלה בטעות שאין אף אחד אחריו. בפרפראזה לימינו; גם שלטון מרכזי, חזק ככל שיהיה, חייב להאציל סמכויות לשלטון מקומי משמעותי.

מכאן נוכל לבאר את פשרה של פרשיית העלאת הנרות. תפקיד המנורה וייצוגה לאורך ההיסטוריה היהודית מסמל את החכמה והרוח האלוהית השורות בעם ישראל. הארון מכיל את התורה אך הוא סגור בקודש הקודשים, ואילו המנורה היא שמפיצה את אור ה' החוצה.

הנרות המאירים אל מול פני המנורה מסמלים את ההתכווננות של עם ישראל מכל צדדיו אל המרכז – אל המשכן, ואילו היותה של המנורה מקשה אחת, "עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ", מסמל את הצורך לאחד ולגבש את כל העם, שיקבל חלק מהאור הזה. זה תפקידו של אהרן הכהן, שהיה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

The post ללמוד ממשה: גם שלטון מרכזי חייב להאציל סמכויות appeared first on מקור ראשון.

מאיר תמרי הי"ד (32), נשוי ואב לשניים, נרצח ביריות ביום שלישי כאשר נסע סמוך ליישוב חרמש. פלסטיני עקף אותו תוך כדי נסיעה, ופתח לעברו בירי. הוא פונה לבית החולים הלל יפה בחדרה, ושם נקבע מותו.

בהלווייתו של תמרי ספד לו ראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן, ואמר: "אנו עומדים כאן כולנו וזועקים לראש הממשלה, לשר הביטחון ולכל השרים שלנו – אנחנו התרענו וזעקנו. הרצח הזה היה יכול להימנע. למה לא סגרתם את כל המחסומים הביטחוניים? למה לא יצאתם למבצע ביטחוני? למה לא אספתם את הנשק? אנו תובעים מכם תשובות. דם יהודי לא יכול להיות הפקר בשומרון או בתל־אביב".

רוב תושבי היישוב חרמש אמרו אתמול שלא הופתעו מפיגוע קטלני כזה. מיד לאחר הפיגוע התכנסו מתיישבים בצמתים ברחבי יהודה ושומרון, ודרשו כי מערכת הביטחון תפעל למנוע מקרים כאלה.

טל, אלמנתו של מאיר, אמרה אמש: "אם המחסומים היו פעילים אז מאיר שלי היה חי, ולילדים שלי היה אבא. היה לי בן זוג לחיים, וכל זה יכול היה להימנע". טל הדגישה ש"אנחנו נקים עוד יישובים, נמשיך לגדל ילדים, נמשיך לחיות ונמשיך לשמוח".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-16.05.54-750x563.jpeg 750w" sizes="(max-width: 723px) 100vw, 723px" />

חמותו של מאיר, דלית הורגן־חבר, סיפרה בשיחה עם מקור ראשון על תחושות המשפחה בימים האחרונים. "זה קשה מאוד", היא אומרת, "אנחנו לא ישנים הרבה ולא אוכלים הרבה. עד ההלוויה זה היה נראה כמו חלום רע, אבל מאז מתחילים לעכל, זה נהיה מוחשי והרבה יותר כואב. אנחנו עטופים על ידי המועצה והחברים, שמלווים אותנו מכל הלב".

היא סיפרה על הקשר המיוחד בין בתה למאיר. "הם היו חברים טובים מאוד, והפכו לזוג. אחרי החתונה הם גרו באריאל, אך לקראת לידת בתם הגדולה הם עברו לגור אצלי והיינו יחד כשנתיים. היו לי הרבה שיחות איתו, גם משחקים שהיינו משחקים ביחד. הוא היה איש מדהים, משפחתו הייתה בראש מעייניו. כולם העידו שהוא היה איש של נתינה, עזרה ואהבה. אני מרגישה שאיבדתי בן".

מאיר הותיר אחריו בת גדולה ותינוק, ולצד הכאב מתמודדים במשפחה גם עם הצורך לתמוך בילדים. "התייעצנו עם פסיכולוגית על האופן שבו יש להתמודד עם הילדים. הם מבינים שמשהו קורה. הקטנצ'יק, שבדרך כלל בא אלינו בשמחה, צמוד לאמא שלו. הגדולה כבר בת שנתיים וחצי, שואלת הרבה שאלות. יש בה משהו שהתבגר תוך יום. אתמול היא אמרה לנו: 'אבא באדמה, ואולי הוא יחזור'".

דלית מבקשת להעביר מסר להנהגה. "אני קוראת לממשלה לעשות הכול כדי לשמור על היישובים. אנחנו סוג של חומת מגן למדינה. אנחנו לא רוצים לספוג את הדברים האלה, אנחנו רוצים לחיות בארץ ישראל, ושהממשלה תהיהותר נחושה יותר".

מיד אחרי הפיגוע השבוע ספגו בצה"ל ובשב"כ ביקורת קשה מראשי ההתיישבות בשומרון על המאבק בטרור.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 26.22-e1685453830918.jpeg 720w" sizes="(max-width: 300px) 100vw, 300px" />

במערכת הביטחון הביעו אכזבה מדרך ההתבטאות של המתיישבים, וטענו כי אלה מכירים את הנתונים ויודעים עד כמה הצבא ושב"כ עמלים על סיכול הטרור. לפי נתוני שב"כ, מאז תחילת השנה סוכלו 259 פיגועי ירי בעקבות מאמצים מודיעיניים רבים, מעקב אחר רכישות נשק, מבצעים לאיסוף נשק ועוד. בה בעת, גם הגורמים הביטחוניים מבינים שפיגוע קטלני אחד משכיח את העבודה הקשה. "לצערי, לא שופטים אותנו על מאות סיכולי פיגועים", אומר גורם ביטחוני, "אלא על כישלון אחד". הגורם הסביר כי פיגועי ירי "מורכבים לסיכול, ולא בכדי יש מרחק זמן רב בין הפיגוע למעצר או לחיסול המחבל. כשמחבל משתמש בירי, לצד התוצאה המקומית שהוא יוצר, כל מי שנמצא באזור תופס מחסה וכך קל לו יותר להימלט".

דבריו של הגורם משקפים את עיקר טענותיהם של ראשי היישובים, שדרשו להחזיר את נוכחות החיילים למחסומים. "אין ספק שאם בכל צומת יהיה כוח מאומן אנחנו נהיה בעמדה אחרת, אבל לצערי אי אפשר להציב לוחם בכל פינה", אומר הגורם. "אנחנו מציבים אותם לפי הערכת מצב".

יהודה ושומרון מרושתת בטכנולוגיה מתקדמת שמחוברת למערכת "יו"ש חכם". גם הפיגוע השבוע תועד במצלמות שהמשיכו לעקוב אחר מסלול החוליה. "אנחנו יודעים שממד הזמן הוא מרכיב חשוב להרתעה ולתחושת הביטחון של התושבים. אנחנו שוקדים על כך, ונגיע גם למי שביצע את הפיגוע הזה", מבהיר הגורם הביטחוני.

בצה״ל אומרים שהמצב בשטח מורכב הרבה יותר. גורם נוסף מסביר כי הדור הצעיר מקים ארגונים כמו גוב האריות, המושפעים מהאווירה בפת"ח: בכל עיר יש כעשרים פעילי טרור חמושים, שכל אחד מהם מתכנן לפחות פיגוע אחד בחודש, רובם לא מצליחים.

״כל אלה תוצאה של היחלשות הרשות הפלסטינית, שלא מצליחה להגיע אליהם״, אומר הגורם. ״מאז סוף רמדאן, צה"ל, שב"כ ומג"ב עובדים הרבה יותר מבעבר. הנחת העבודה היא שבכל שבוע צריכים להיכנס לג'נין, לשכם ולטול־כרם – כי אם הרשות לא שם, אנחנו נהיה שם. אנחנו מסכלים פיגועים רבים, אבל לצערנו יש גם כאלה שמצליחים".

המתיישבים לא מסכימים עם הקביעות הללו. "אומנם אנחנו אחרי 18 שנים של שקט פה באזור", מציין יושב ראש היישוב חרמש, רוני מזרחי. "אבל אני יכול לומר שבשנים האחרונות, לא רק שראיתי את הכתובת על הקיר, אלא זעקתי אותה בכל הזדמנות. לצערי נבואת הזעם שלי התגשמה השבוע".

לדברי מזרחי, כביש היציאה מהיישוב חשוף ואינו מפוקח. "זה עורק החיים הראשי שלנו ביציאה מהיישוב. המחסום בכניסה ליישוב לא מאויש, ואין כוח צבאי שנמצא שם בשנים האחרונות. אם היו חיילים במקום בזמן הפיגוע, הם היו יכולים לפעול ולמנוע אותו".

זו אשמת הצבא?

"הצבא עובד פה יפה", עונה מזרחי, "זה הצבא שלנו, כולנו חלק ממנו ואוהבים אותו. ההחלטות לא צריכות לבוא מהצבא, הדרג המדיני הוא הקובע. כבר לפני חצי שנה, כשהחל מתח ביטחוני מוגבר באזור, אמרתי בכל מקום שצריך חיילים בעמדה, שצריך ג'יפים שייסעו בצירים ויאבטחו. לא שמעו לנו אז, והמחיר יקר וכבד מאוד. אני מקווה שעכשיו אחרי שהפיגוע קרה, תהיה הפקת לקחים והמציאות פה תשתנה".

The post צה"ל: "אי אפשר להציב מחסום בכל צומת בשומרון" appeared first on מקור ראשון.

עיתונאית אזרבייג'נית צעירה, שהגיעה לסקר את אירוע ההוקרה לציון 75 שנים להקמת מדינת ישראל במרכז התרבות היידר אלייב בבאקו ביום שלישי, ביקשה להבין מה אנחנו חושבים עליהם. בתמורה שאלתי מה הם חושבים עלינו. "אתם בונים כטב"מים מצוינים. אתם טובים בכול", אמרה העיתונאית, ורמזה לעסקאות הביטחוניות בין המדינות ששימשו את אזרבייג'ן במלחמתה נגד ארמניה. ומה לגבי איראן, שאלתי. היא תיארה את האיבה בין המדינות, שהתעצמה מאז פיגוע הירי בשגרירות אזרבייג'ן בטהרן בינואר, שבו רצח איראני את קב"ט השגרירות. אתם חוששים מהם? שאלתי. עיניה נפערו בתגובה: "למה שנפחד מאיראן? אנחנו הרבה יותר חזקים מהם".

ביקורו של הנשיא יצחק הרצוג השבוע באזרבייג'ן עמד בסימן שכנתה מדרום – לפחות מבחינת ישראל. הרצוג הזכיר בנאומיו את המדינה הבעייתית שמעבר לגבול, שגורמת לחוסר יציבות באזור. מנגד, הנשיא אילהם אלייב נמנע מלנקוב מפורשות בשמה של איראן בנאומיו, אך בדיונים שהתקיימו בחדר פנימה האיום האיראני בהחלט ניצב על השולחן. אזרבייג'ן היא המדינה היחידה בעולם שחולקת גבול הן עם רוסיה והן עם איראן, ומהווה בכך צומת גיאופוליטי משמעותי.

המתיחות בין באקו לטהרן נשענת על אדנים רבים, ובהם החשש האיראני מגילויי לאומיות בקרב המיעוט האזרי הגדול, כ־30 מיליון איש, שחי בשטחה. הפיגוע בינואר הביא לפינוי הדיפלומטים האזרבייג'נים מטהרן. עד למגפת הקורונה היו הגבולות בין שתי המדינות פתוחים, ומאז שנסגרו בצל המגפה הם נפתחו מחדש בעיקר למעבר סחורות – אך הוגבלו מעבר לכך. עם זאת, אחד הרבנים המקומיים מתאר שנסיעה לאיראן כדי לספק לחברי הקהילה היהודית שם חפצים דתיים עדיין אפשרית, ואף לא מורכבת במיוחד.

בכמה מקרים בשנה החולפת דווח על סוכנים איראנים שנתפסו בתוך אזרבייג'ן. לפי פרסומים זרים, הקרבה הגיאוגרפית כבר שימשה את ישראל בעבר כבסיס פעולה. השבוע, הקרבה הזו למשטר המאיים להשמיד את ישראל הביאה עמה סידורי אבטחה קפדניים במיוחד מבחינת המשלחת הישראלית הנשיאותית. בין היתר, כללו סידורים אלה הוראה לא להשתמש כלל ברשתות האינטרנט האלחוטי המקומיות.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-16.30.25-750x442.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ביום שלישי, מיד לאחר נחיתתם במדינה, התקבלו הרצוג ורעייתו מיכל בארמון הנשיאות השוכן על גדות הים הכספי. נברשות קריסטל עצומות, פאר של שיש לבן ועיטורי זהב שמפגינים הדר שלא גולש להצטעצעות הפעימו את המבקרים. "רצפת בהט ושש, ודר וסחרת", אפילו ציטט העיתונאי שלום ירושלמי.

המפגש בין שני המנהיגים היה חם וידידותי באופן מופגן. ביקור הרצוג מגיע בעקבות שורה של צעדי התקרבות, ובהם פתיחתה של שגרירות אזרבייג'ן בארץ כשלושים שנה לאחר שישראל פתחה שגרירות בבאקו. בכך הפכה אזרבייג'ן למדינה המוסלמית־שיעית – אם כי החילונית – הראשונה ששולחת שגריר לישראל.

שר החוץ של אזרבייג'ן, ג'ייהון ביירמוב, הגיע אז ארצה כדי לחנוך את השגרירות. הוא נפגש עם שר החוץ אלי כהן, שחודש לאחר מכן הגיע בעצמו לביקור בבאקו. ההתחממות הפומבית הזו ביחסים מגיעה בין היתר על רקע הפשרת היחסים בין ישראל לטורקיה, ידידתה הגדולה של אזרבייג'ן, שחלק מתושביה רואים בעצמם עות'מנים וששפתם מזכירה את הטורקית. אזרבייג'ן אף הציעה לתווך בין ישראל לטורקיה בשיאו של המשבר בין המדינות.

בתום הפגישה בין הרצוג ואלייב אמר הנשיא הישראלי כי "לבקר באזרבייג'ן זו בשבילי הגשמת חלום. הביקור הזה מאוד חשוב לישראלים וליחסים המשותפים בין העם האזרבייג׳ני לעם הישראלי".

במהלך הביקור הוא חזר על המסר של הידידות היהודית־מוסלמית. "זהו לא סוד שמדינתכם היא מוסלמית עם רוב שיעי, ועדיין האהבה והחיבה שיש בין מדינותינו מהוות דוגמה לאופן שבו אנו יכולים לשנות את העולם ולהתקדם קדימה", אמר הרצוג, "אני רואה את אזרבייג'ן עושה שינוי גדול בעולם, במרחב אסיה וכמובן במזרח התיכון, וזה משפיע גם עלינו. אנחנו מסתכלים על המבנה האזורי־ביטחוני, שמאוים על ידי איראן – נושא שדנו עליו לעומק בפגישתנו. אנו מצפים לפיתוח שיתופי הפעולה בינינו בתחומים רבים, כמו באקדמיה ובחקלאות".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 5/AFP_33EB8Y4-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

גורמים המעורים בתוכני הפגישה בין השניים אומרים שהרצוג ציין בפני אלייב כי ישראל הייתה שמחה לראות גם יותר הצבעה פרו־ישראלית של אזרבייג'ן בפורומים בינלאומיים כמו מליאת האו"ם.

אחד הנושאים שבו דנו השניים הוא האפשרות שחברות ישראליות יקימו מתקני התפלה באזרבייג'ן, כחלק מהמאמץ המקומי להיאבק במצוקת המים הגוברת. לאחר הפגישות הבילטרליות, שר הבריאות והפנים הישראלי משה ארבל, שהצטרף לביקור, חתם על הסכם שיתוף פעולה עם מקבילו האזרבייג'ני, בין השאר בתחום החינוך לרפואה. האזרבייג'נים הביעו עניין בידע רפואי ישראלי, כולל אפשרות להקמת מרכז רפואי מקומי שיתבסס על ידע ישראלי.

הנשיא אלייב הוסיף בדבריו לצידו של הרצוג כי אחד התחומים הבולטים שבהם ישמחו להרחיב את שיתוף הפעולה הוא הביטחון בסייבר: "זה לא סוד שביטחון בסייבר הוא משמעותי באזור, והיכולות של החברות הישראליות בתחום בהחלט יועילו לנו כדי להגן על מדינתנו, ערכינו והשטח שלנו".

לשני המנהיגים חשוב היה להדגיש כי בין שתי המדינות יש יותר מאשר יחסי מסחר בתחום האנרגיה – כלומר, הנפט שרוכשת ישראל מאזרבייג'ן – ומאמצעי הביטחון שרוכשת אזרבייג'ן מישראל.

בשיחה עם כתבים ציין הרצוג כי אלייב הביע רצון להשתלבות בתעשיית הגז הישראלית כדי לספק גז לאירופה, שמשוועת למקורות אנרגיה בצל הפלישה הרוסית לאוקראינה. כמו כן אמר שהוא מעוניין בהגדלת התיירות הישראלית לבאקו. "הוא רוצה להתחרות בתיירות של ישראל לגיאורגיה. הם רואים את הביקור של ישראלים כאן כביקור שורשים, בשל הקהילה היהודית הגדולה. הם רוצים מאוד לעודד את התיירות ולהעלות את כמות הטיסות".

הקהילה היהודית הגדולה במדינה מורכבת משלוש קבוצות מרכזיות: "קהילת 'יהודים הרריים' שגורשו עוד בחורבן הבית ושמרו על זהותם. לאחר מכן הגיעו יהודים גיאורגים מהמדינה השכנה, ואחר כך הגיעה יהדות אשכנז", פירט הרצוג, שקיים פגישה משותפת עם מנהיגי כל הקהילות. בפגישה עצמה תיארו המנהיגים המקומיים כי חלק מילדיהם ונכדיהם עלו ארצה ומתגוררים בישראל.

אם לומר מילה על תיירות אפשרית במדינה, הרי שבאקו מצליחה להפתיע ביופי שדרותיה הרחבות, המבהיקות מניקיון. יש בה שילוב יוצא דופן של מזרח אסייתי ומערב אירופי, ישן וחדש; בין העיר העתיקה וארמון שירוואנשה, שהוכרז בעבר כאתר מורשת עולמית בידי אונסק"ו, לבין מיזמי האדריכלות המודרנית המרשימים, המתחרים בגרנדיוזיות שלהם כמעט באלו של מדינות המפרץ.

The post "למה לפחד מאיראן? אנחנו הרבה יותר חזקים" appeared first on מקור ראשון.

בתשובת משרד הדתות ומשרד המשפטים לקראת דיון בבג"ץ בנושא, נקבע כי יש להאריך את כהונתם של שני הרבנים הראשיים בחצי שנה, ובכך למעשה לדחות את מועד הבחירות, שהיה אמור להתקיים בראשון באוגוסט, בשל הסמיכות לבחירות המוניציפליות.

ההחלטה התקבלה לאחר פגישה ארוכה שהתקיימה ביום ראשון האחרון, בה נכחו יו"ר ש"ס אריה דרעי, שר האוצר בצלאל סמוטריץ', דודו עמר, עומר רחמים – עוזרו של סמוטריץ' ויהודה אביטן – מנכ"ל משרד הדתות. בפגישה הוחלט כי תתקיים דחייה בתאריך הבחירות, במה שמסיר מן השולחן את העתירה שהוגשה בעניין.

הפגישה בין ראשי המפלגות התרחשה ברקע הציר שנחתם בהסכמים הקואליציוניים, לפיו הציונות הדתית תצביע בעד הרב הראשי הספרדי של ש"ס, וש"ס והליכוד יצביעו בעד המועמד הדתי לאומי למשרת הרב הראשי האשכנזי. מטרת הדחייה מאפשרת למנוע דילים בעייתיים בין ראשי ערים החברים בגוף הבוחר לרבנות הראשית, שיתמכו בזהות הרב הראשי, בתמורה לתמיכה של הרב בבחירות המקומיות שייערכו בחודש אוקטובר.

עם זאת, הדבר עלול להעלות מחדש את קידום החוק להארכת גיל בהתמודדות של הרבנים עד גיל 75 לתפקיד – שעומד כיום על 70, על מנת לסלול את דרכו של הרב יעקב שפירא ראש ישיבת מרכז הרב בן ה-72 לכס הרבנות הראשית. כמו כן, החוק ימנע מהרב עמאר, שיהיה בחורף בן 76, להתמודד בהתאם לעמדת ש"ס שמבקשת לקדם את הרב יהודה דרעי.

בגזרה הזו הרב דוד יוסף, בנו הצעיר של הרב עובדיה, כבר הודיע שיתמודד. מלבד הרב שפירא, על משרת הרב האשכנזי הראשי מתמודדים גם הרב מיכה הלוי, רבה הראשי של פתח תקווה, הרב אליעזר איגרא, דיין בבית הדין הרבני הגדול, והרב קלמן בר – רבה של העיר נתניה.

זו לא הפעם הראשונה שהבחירות נדחו. גם לפני עשר שנים, עת התקיים הסבב הקודם לבחירת הרבנים הראשיים, הוחלט לקיימן חצי שנה מהמועד הקבוע החוק. גם כאן תידרש הקואליציה לקדם חקיקה מהירה כבר בתקופה הקרובה.

עו"ד אילן קמינצקי מסר מטעם נציגות בתי הכנסת הציוניים בירושלים כי "בשל עתירת ׳נציגות בתי הכנסת הציוניים׳, אשר טענה לחשש ממשי לפגיעה בטוהר הבחירות, ועמדת משרד המשפטים כי הטענות העולות בעתירה מעוררות קשיים משפטיים בשל העובדה שהבחירות לרבנות נופלות בסמוך לבחירות לרשויות המקומיות, קיבל  השר לשירותי דת את עמדת גורמי המקצוע והמשפטנים והכריע על דחיית הבחירות הבחירות בכמה חודשים.

"המדינה קיבלה את עמדתנו כי קיימת חובה למנוע פגיעה בטוהר הבחירות. בחירות לרבנים הראשיים צריכים להיות נקיות משיקולים פוליטיים ללא דילים וללא קומבינות. אנחנו שמחים לברך על המוגמר, נמשיך לעמוד על המשמר לקיום הליך בחירות נקי ושמירה על טוהר הבחירות ועל מוסד הרבנות הראשית".

The post לאחר פגישת סמוטריץ'-דרעי: הבחירות לרבנות הראשית יידחו בחצי שנה appeared first on מקור ראשון.

נראה שהציבור הישראלי הפך לבקי ורגיל במתכונת פטירת "גדול הדור": מהדורות החדשות ממהרות לעדכן על הנפטר, גילו המופלג, כמה פרטים ביוגרפיים ודיווחי תנועה. הנהגים משתדלים לצאת מוקדם הביתה, ותושבי האזור נערכים לשעות של עומס ופקקים, משל מדובר בעוד "יום שיבוש" במסגרת אחת המחאות המסעירות את ישראל. בשנים האחרונות סונדלו מחוזות המרכז וירושלים שוב ושוב להלוויות ענק שכאלה. ובשעה שבאולפנים עמלים הפרשנים־לענייני לבאר לצופיהם את גדלותו של הנפטר וסוד כוחו, בכבישים עומדים שעות ארוכות עשרות אלפי בני אדם, חולקים שלא ברצונם כבוד אחרון לרב שלא הכירו.

דווקא הפעם, מסבירים הפרשנים, הנפטר הוא גדול באמת, מנהיג משמעותי. אבל כשזה קורה בפעם החמישית בתוך שנה, ההסברים הללו דומים לקריאה "זאב זאב". שהרי גם בפעם הקודמת הסברתם לנו מדוע זה מנהיג־העל החרדי; ורק לפני חודש ישבתם באותו אולפן ממש, תחת אותה תאורה, וטענתם בתוקף לאמיתותו של כל סופרלטיב שקושרים הספדנים לראשו של המנוח; וגם אז הבטחתם שסוגיית "היורש" היא שאלת המפתח ביחסי חילונים וחרדים בישראל. אז למה שהפעם נאמין? "זר לא יבין", מפטירים הפרשנים בעיניים מצועפות את הקלישאה הצפויה. ובכן רבותיי, יבין גם יבין.

בבוקר יום שלישי, לאחר שלושה ימים בין שמיים לארץ, ניצחו שוב האראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש. הפעם לא היה צריך להתאמץ יתר על המידה. תפקידיו ומעמדו של הרב אדלשטיין דיברו בעד עצמם: נשיא מועצת גדולי התורה של דגל התורה שחצה זה לא מכבר את שנתו המאה, שיא למנהיג חרדי צלול ומתפקד; ראש ישיבת פוניבז' בבני־ברק, שבה השלים כמעט שמונים שנה רצופות של מסירת שיעורים יומיומית, מאז היותו רווק בן 23 שנתן שיעורי עזר לתלמידים צעירים ועד ימיו האחרונים; מי שסיים את חייו כשמאחוריו עשרות שנות הנהגה חרדית והתוויית דרך חינוכית לרבבות, ופטרונה הפוליטי של מפלגת דגל התורה מאז מותו של הרב חיים קניבסקי בסוף החורף שעבר. הרב אדלשטיין היה המנהיג הליטאי הבכיר, שבאופן מסורתי נחשב למנהיג הציבור החרדי כולו.

ואולם, אף שכבר משנות השמונים של המאה הקודמת נמנה הרב אדלשטיין בין המנהיגים החרדים, ולמרות גילו המופלג, קשה לאתר את השפעתו הספציפית על מערכות הענק שבראשן עמד. בתקופת חייו צמח עולם התורה ממתי מעט לממדים אדירים, מספר המנדטים של המפלגות החרדיות נסק, הערים החרדיות התפתחו והתרחבו, ישיבות ומפלגות קמו ונפלו – אך מה הייתה השפעתו של הרב אדלשטיין על כל אלה? היכן ניכר חותמו, מה הייתה משמעות הנהגתו וכיצד היא באה לידי ביטוי? המספידים דיברו על התמדתו בתורה, על מזגו המתון ותפיסתו המיושבת בענייני העולם, ועל הוראתו לקרב ילדים שיצאו בשאלה – אבל אלה, במחילה, לא מספרים את הסיפור. בהשוואה לקודמיו הרבנים שך, אלישיב, שטינמן, אוירבך וקניבסקי, נדמה כי השפעתו של הרב אדלשטיין הייתה דווקא באי־השפעתו: בבחירתו השמרנית והצרה להקפיד בכל מחיר שלא לשנות דבר, לא להזיז אפילו רהיט בסלון החרדי.

דעת זקנים

הרב שך אמר פעם על ראש הממשלה יצחק שמיר שיש לו "דעת זקנים". בעגה החרדית זהו קוד לשמרנות פוליטית: בלי הפיכות ובלי מהפכות, לטוב ולרע. על הפסוק בפרשת השבוע "ויעש כן אהרן", אומר רש"י, באמירה שמצוטטת רבות בחברה החרדית: "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה". ביעד הזה התאמץ הרב אדלשטיין לעמוד כל ימיו: לא לשנות. הרב השמרני, ששנות התבגרותו עברו עליו בין מלחמות העולם, ביקש להגן על תמונת העולם שקיבל מקודמיו, בתנאי שטח הולכים ומשתנים. בשנה שבה הפך הרב אדלשטיין למנהיג החרדי הבכיר, היו 60 אחוזים מהחרדים מתחת גיל 20 – פער של יותר משמונים שנה בין הרועה ובין מרבית צאן מרעיתו.

כמה מבחנים עמדו לפני הרב אדלשטיין. האחד התרחש עוד בתקופת קודמו הרב קניבסקי, שנחשב לאישיות צבעונית ומלהיבה הרבה מעבר לגבולות עולם הישיבות, הזרם הליטאי ואפילו הציבור החרדי. עם פרוץ הקורונה הורה הרב קניבסקי להמשיך ללמוד כרגיל. הרב אדלשטיין, לאחר התייעצות עם רופאים, הורה לציית להוראות משרד הבריאות. הוא הנחה את עורכי יתד נאמן שלא לפרסם את מכתבו של הרב קניבסקי, ולישיבות הסרות למרותו לסגור את שעריהן. זה לא החזיק: תחילה מרדו האדמו"רים, ואחר כך, בזה אחר זה, הציבור החרדי כולו. הוראתו המוקפדת וההגיונית לא שרדה את מבחן השטח. בעוד הרב קניבסקי מקבל את ההמונים בביתו, צובט בלחיי הילדים ומקבל נשיקות על ידיו, הרב אדלשטיין נותר מבודד בביתו חודשים רבים, מקבל את המבקרים הספורים מאחורי תא שקוף, מכתבים מוגשים לו דרך אשנב זעיר ומיקרופון קטן מעביר את דבריו למשחרי פניו. האדמו"רים החסידיים, הרב קניבסקי, החיידרים, גני הילדים, בתי הכנסת ואולמות האירועים ניצחו את השמרנות העיקשת של הרב אדלשטיין, אך הוא לא זז מעמדתו עד הרגע האחרון, ספון בדל"ת אמותיו ובאמת שלו, שהשתקפה במבטו היוקד.

כאשר הרחוב החרדי סער עקב הפרסומים על מעשיו החמורים של הסופר ואיש החינוך חיים ולדר, הרב אדלשטיין, שוולדר היה ממקורביו ובאי ביתו, סירב להוקיע אותו. שני בתי דין שפרסמו חוות דעת נגד ולדר, עדויות שנגבו וזעם ציבורי נרחב נוכח עשרות שנים של השתקת נפגעים ונפגעות וגיבוי פוגעים, לא גרמו לו לזוז מעמדתו. אפילו לאחר שוולדר שלח יד בנפשו גיבה אותו יתד נאמן ותיאר אותו במונח זצ"ל, השמור לרבנים. כשאנשי העיתון נדרשו להסביר את עמדתם, שעוררה כעס ותמיהה רבה, הם נתלו בדעתו של הרב אדלשטיין, שהורה לא להתייחס לפרסומי הרבנים ובתי הדין.

עמדותיו בנושא חוקי הגיוס השונים והצורך לגשת לפשרה, ומתינותו הכללית בסוגיות של תקשורת חרדית, אקדמיה ותעסוקה, עמדו למבחן כאשר האדמו"ר מבעלז ביקש להכניס לימודי ליבה לתלמודי התורה של הקהילה. הרב אדלשטיין סירב לשמוע על פשרות בנושא, ואיים לפצל את יהדות התורה אם האדמו"ר לא יחזור בו מכוונתו. ערעור על סמכותו של אדמו"ר בכיר ואיום במחלוקת חסידית־ליטאית הם צעדים דרמטיים בעבור מי שדוגל בשמרנות, אך לנגד עיניו של הרב אדלשטיין עמדה משימה אחת: להמשיך את שהיה לפניו, ללא שינוי. ואם המורשת הזו כוללת אי לימודי ליבה לבנים בגיל יסודי, הוא יגן עליה בכל כוחו.

בתחילת שנת 2012 מסר הרב אדלשטיין בישיבת פוניבז' שלוש שיחות בנושא היחס החרדי לחילונים, לחללי צה"ל, לשירות בצבא ולתעסוקת חרדים. מנהיגים חרדים ממעטים להתייחס במפורש לסוגיות הרגישות הללו, ומשאירים את העבודה לפובליציסטים ולמסבירנים מדרג נמוך. השיחות הללו עוררו סערה זוטא בצמרת החרדית, ואחד הרבנים הבכירים פרסם ביתד נאמן מאמר שחלק באופן מפורש על דבריו של הרב אדלשטיין, שכלל לא צוטטו בעיתון בשל רגישותם. הרב אדלשטיין השווה בשיחות הללו את חללי צה"ל ל"הרוגי לוד", המתוארים בתלמוד כקדושים, והעלה על נס את תרומתם הלאומית של חילונים לעם ישראל, שמזכה אותם בחיי העולם הבא. בהמשך הסביר, על בסיס דברי חז"ל, מדוע יש לשנוא את החטאים ולא את החוטאים, וכי אין לשנוא את מי שאינם שומרי תורה ומצוות אפילו אם הם פונים נגד החרדים.

הרב אדלשטיין אף סיפר על שיחה שקיים עם אדם חילוני, ובה הסביר לו מדוע לומדי תורה לא יוצאים לעבוד ("אנו מאושרים גם בלי כסף וכבוד, לימוד התורה הוא עונג שאין כמוהו"), למה החרדים לא משרתים בצבא ("ידוע לי שהאחראים בצבא רוצים שיהיו לומדי תורה", וממילא הגנת ישראל היא מעל דרך הטבע), ומה יחסם של החרדים לחילונים: "אנחנו מרחמים עליהם, כי הם תינוקות שנשבו ולא טוב להם, והם מקנאים בחיים המאושרים של החרדים, שיש לנו שלום בית וחיי משפחה תקינים, ורבים מהם היו רוצים לחזור בתשובה, אבל אינם יכולים כי הם מיואשים מעצמם". למי שרוצה להכיר את תפיסתו השמרנית של הרב אדלשטיין מומלץ לקרוא את השיחות הללו, שמעניקות צוהר להלך הרוח בהנהגה החרדית. תקופה קצרה לאחר מכן הזדעזעה האליטה החרדית סביב משבר הפיצול בין דגל התורה לפלג הירושלמי. דבריו של הרב אדלשטיין הוזכרו כדוגמה למחלוקת האידיאולוגית בין הקבוצות, לצד אינטרסים פוליטיים ואישיים.

דרוש אורך נשימה

בשונה מהזרם הספרדי החרדי, שמתנהל בשנה האחרונה ללא כתובת רבנית ברורה ויחידה, הזרם הליטאי זקוק למנהיג מוסכם, ודאי בשנה שבה יעלה על השולחן חוק הגיוס וייערכו בחירות מקומיות. מאבקי השליטה כבר פרצו. מצד אחד מסתמנים ראשי ישיבת סלבודקה בבני־ברק, הרבנים דב לנדו ומשה הלל הירש. מצד שני ראש ישיבת "עטרת ישראל" הרב ברוך מרדכי אזרחי, המשגיח הרב דן סגל, והרב מאיר צבי ברגמן. ההבדלים הם אידיאולוגיים אך גם אישיים. בתקופה הקרובה אנו צפויים לראות כיצד כל אחד מבתי הרבנים שואף להשיג עוד תחומי השפעה וכוח בעולם הישיבות, במוסדות דגל התורה ובתקשורת החרדית.

מותו של הרב אדלשטיין לפני שהספיק להטביע חותם של ממש, מציף בעיה יסודית שמלווה את ההנהגה החרדית בעשור האחרון: כהונות קצרות של מנהיגים חרדים, שלא עולות על שלוש שנים. זאת בניגוד למנהיגי העבר, שכיהנו בתפקיד למעלה מעשור והצליחו לבסס את תפיסתם וסמכותם. התקופות הקצרות הללו, כשהרבנים מתחילים לכהן רק בשנות התשעים לחייהם, מטילות אנדרלמוסיה בקרב המפלגות, העסקנים ואפילו השטח. תהליכים אידיאולוגיים נקטעים באיבם, נאמנים ומקורבים מתחלפים במהירות, ובריתות פוליטיות מאבדות רלוונטיות. ההבדל בולט בהשוואה למנהיגי הזרם החסידי, אדמו"רים ותיקים שמכהנים עשרות שנים, חלקם מובילים את חצרותיהם מגיל צעיר. הדבר מאפשר לתכנן מדיניות ארוכת טווח, לקבל החלטות שמתבוננות עשורים קדימה, ולא מחשבות רק את השנה־שנתיים הקרובות.

המצב הזה לא צפוי להשתנות אצל יורשיו של הרב אדלשטיין, אבל הוא עשוי לשמש זרז להקמת פדרציית מנהיגים מגוונת יותר, שבה גם מותו של אחד הרבנים אינו מטיל את המערכת שוב ושוב לכאוס ולמאבקי שליטה.

למדתי בישיבת פוניבז' בבני־ברק, בראשות הרב אדלשטיין, אך מעולם לא נכנסתי לשיעור או לשיחה שמסר. הסיבה לכך הייתה הפילוג ההיסטורי בישיבה: בזמן שאני למדתי בחלק שתחת הרב שמואל מרקוביץ' ("המחבלים"), הרב אדלשטיין הנהיג את פלג "השונאים". הוא היה ראש הישיבה שלהם. לימים, במסגרת עבודתי העיתונאית וככל שהרב אדלשטיין הפך למנהיג הבכיר בדגל התורה, זכיתי לראותו מקרוב כמה פעמים. באחת מהן הפציר בי אחד ממקורביו לגשת לבקש ברכה. הבטתי ברב ביראה ובחשש. תלמיד חכם עצום שיש לי הזדמנות לגשת אליו. לא ניגשתי. את הברכה לא קיבלתי, אבל התברכתי בצפייה מרחוק בדמותו של אדם שהקדיש את חייו לחינוך וללימוד התורה, בוקר אחרי בוקר, במשך שנים רבות כל כך. זוהי דמותו של הרב גרשון אדלשטיין שעליה ארצה לספר לבני.

The post הרב אדלשטיין: המנהיג שהקפיד לא לשנות דבר במציאות שירש מקודמיו appeared first on מקור ראשון.

קל להתבלבל בזיהויו המגזרי של הרב מיכה הלוי, רבה הראשי של פתח־תקווה. עם פראק רבני ארוך ומגבעת שחורה, חזותו חרדית למהדרין, אלא שכאשר הוא עולה לדרוש ברבים או ללמד בישיבתו בתל־אביב, הוא מסיר את המגבעת ומתגלה כיפה סרוגה גדולה. בעבר הסביר שכמי שגדל בבית ציוני־דתי מובהק, הכיפה הסרוגה מייצגת את מהותו. הכובע עלה על ראשו כששימש רב מדור הכשרות בתל־אביב. המשגיח, מנהל המחלקה והמפקח שכיהנו תחתיו היו חרדים, ומנהלי המלון נהגו לתהות היכן הרב, שכן רב בישראל מזוהה עם כובע ומעיל ארוך. הרב הלוי מתייחס אל הלבוש הזה כאל מדי העבודה שלו, ולפני כניסתו לישיבה הוא מסיר אותו ומניחו במכוניתו.

בימים הקרובים תתכנס ועדה לאיתור הרב הראשי האשכנזי הבא. בראשה יעמוד הרב יעקב אריאל, ולצידו הרבנים זלמן מלמד, דוב ליאור, אליהו בלומנצויג ודוד דודקביץ. הם יצטרכו להכריע אם הרב הלוי יזכה בתמיכת מפלגת הציונות הדתית, וממילא בסבירות גבוהה גם בתפקיד עצמו, או מועמדים אחרים ובהם הרב אליעזר איגרא, דיין בית הדין הגדול; הרב אברהם נחשון, רב הקהילה הדתית־לאומית באלעד; והרב מאיר כהנא, אב בית הדין הרבני באשקלון. הרב הלוי מוזכר כמועמד המוביל. ככל הידוע, הוא המועמד המועדף על שר האוצר בצלאל סמוטריץ', יו"ר מפלגת הציונות הדתית.

בין המדקדקים בתורת המגזרים יש המשייכים את הרב מיכה הלוי למה שמכונה "רבני הקו", אנשי ישיבת הר המור. זאת אף שהוא סיים את לימודיו בישיבת מרכז הרב שנים רבות לפני פרישת הרב טאו והקמת הר המור. "המתחרים יודעים שהרב הלוי אהוד בציבור, ומתחילים להפיץ כל מיני שמועות", אומרים רבנים ששוחחנו איתם. "הרב הלוי מקובל הן ב'מרכז' והן בהר המור, ומגיע לשתיהן להקפות שניות או לשמחת בית השואבה. גם ביום ירושלים, כמו בשנים קודמות, הוא נראה על במת העצרת המרכזית בישיבת מרכז הרב והתקבל בכבוד רב".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... F160203YCFF07-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 321px) 100vw, 321px" />

לא רבים יודעים, אך הרב הלוי נמנה בשעתו עם ראשי ארגון הרבנים צהר, ובמשך תשע שנים היה חבר בהנהגתו, לצד הרבנים יובל שרלו ודוד סתיו. הוא עמד בראש מיזם החופות המזוהה עם הארגון, אך בהמשך פרש כשהוחלט ב"צהר" להקים בתי דין פרטיים לגיור, בניגוד לעמדת הרבנות הראשית. "המחלוקת לא הייתה בשום אופן אישית אלא בהשקפת עולם", אומר לנו אחד הרבנים. "הוא מקפיד לשמור על קשרים אישיים ועל שיח פתוח גם עם מי שיש לו עימו מחלוקת עמוקה. בחתונות ילדיו אפשר לראות באותו מעגל אנשים שקשה לחשוב על הזדמנות אחרת שתזמן אותם זה לצד זה".

כנימוק להתנגדותו העקרונית להצבת חלופה שיטתית לרבנות הראשית, נוהג הרב הלוי להזכיר ש"גם בתקופת בית שני, כשהכהונה הגדולה נמכרה למרבה במחיר וניתנה לאנשים לא ראויים, עדיין היה סגן כוהנים קבוע, 'אורתודוקסי', רבי חנינא סגן הכוהנים, שקבע 'הווי מתפלל בשלומה של מלכות'. כלומר, לכהונה בישראל יש מעמד מצד עצמה, לא משנה מי מכהנים בה. גם בראש הרבנות עמדו בזמנים מסוימים אנשים שאולי פגעו במעמדה, אבל הרבנות הוקמה כחזונו של הרב קוק, ואם צריך לתקן – יש לעשות זאת מבפנים".

כמי שהשקפתו ציונית־דתית, הרב הלוי מצר על כך שבשנים האחרונות הודרו רבנים בעלי השקפה ציונית ממשרות רבניות, בהן כהונת הרבנים הראשיים, תוך מתן עדיפות למי שלכאורה אינם מקבלים את עולה של רבנות ממלכתית. אלא שלדעתו, כפי שהביע כמה פעמים, הקמת האלטרנטיבה של "צהר" פגעה ברבנות יותר מפגיעת החרדים, משום שבכך הוענקה כביכול גושפנקה לטענה שאין עוד צורך ברבנות ראשית לישראל.

בלי פוליטיקה ועסקנות

הרב מיכה הלוי מתקרב לגיל 60. הוא מכהן כרב מגיל 28, והיה בשעתו הרב ה"סרוג" היחיד בין רבני השכונות בתל־אביב. למען הגילוי הנאות אציין כי הנער מיכה הלוי נמנה עם תלמידיו של כותב שורות אלו בישיבת נחלים, תלמיד מצטיין שדילג על כיתה י"א. לאחר לימודיו בישיבת מרכז הרב החל ללמד בישיבת אור עציון. במקביל חזר לעיר הולדתו תל־אביב, והקים כולל בבית הכנסת איחוד שיבת ציון. בהמשך נבחר לרב שכונת נחלת־יצחק, והקים את ישיבת עטרת נחמיה ומוסדות תורה לנשים.

הרב הלוי ורעייתו יעל הכירו בסניף בני עקיבא ונישאו בגיל צעיר. הם העדיפו לחזור לעיר ללא הפסקה כדי להעלות את רמתה הרוחנית, על פני התיישבות ביהודה ושומרון. יש להם שמונה ילדים, מגיל 20 ועד 38, בהם רבנים, תלמידי כוללים וישיבות, וקצינים בחטיבת כפיר, באגוז ובצנחנים.

במסגרת תפקידו היה הרב הלוי חבר מערך החירום של עיריית תל־אביב, והתייצב פעם אחר פעם כדי לתת מענה רבני בשטח ובבתי החולים במקרי אסון ופיגועי טרור. על פעילותו זו זכה לפרס הוקרה. הוא חבר בוועדת הלסינקי של משרד הבריאות, הבוחנת ומאשרת ניסויים רפואיים, ומשמש יועץ הלכתי לעמותת "רעות" המפעילה בתי אבות ובתי חולים סיעודיים בתל־אביב. בתפקידיו אלה מציג הרב הלוי את עמדת ההלכה במגוון תחומים ביו־אתיים כגון הפריה מלאכותית, השתלת איברים, שימוש בתרופות ותכשירים ניסיוניים, המתת חסד ועוד.

את פועלו בתחום הכשרות החל הרב הלוי עוד בהיותו חבר ועדת הכשרות בתל־אביב ורב בתי המלון בעיר. הרב שלמה עמאר, ששימש באותה תקופה הרב הראשי של תל־אביב, סיפר בהזדמנויות שונות כי פועלו של הרב הלוי בתחום גרם למהפך בנושא והעלה את רמת הכשרות. רוני פורטיס, מנכ"ל מלונות הילטון בישראל, העיד כי "פעילותו איננה כרוכה בשום פוליטיקות, ג'ובים או עסקנות". הרב הלוי לא הסתפק בקביעת נהלים והנחיות אלא הגיע בעצמו בתדירות גבוהה לביקורות, כולל בשבתות כאשר הדבר דרש הליכה רגלית למרחקים ארוכים.

הרב ישראל מאיר לאו, לשעבר הרב הראשי לישראל, הכיר היטב את משפחת הלוי בעת כהונתו (הראשונה) כרב העיר תל־אביב בשנות התשעים. "אני מלווה אותו מהיום שנולד. הוא מוכשר ועדין", אומר לנו הרב לאו. "דאגתי למנותו לאחראי הכשרות בכל בתי המלון של תל־אביב, כי ראיתי שהוא האיש הנכון לכך, והוא אכן עשה זאת בהצלחה רבה. הוא יודע להבחין מתי עניין מסוים שייך לכבוד שמיים ושם אינו מוכן להתפשר. להיות רב בקהילת ישראל זו משימה כבדה ונכבדה, ויש לו מתנה משמיים להיות נאהב על הבריות, מקובל על כל הצדדים. הוא יכול לחיות עם כל אדם לפי דעתו והשקפתו, להדריכו ולהעלותו".

אחד ממכריו מתאר את הרב הלוי כ"מחמיר גדול וחריף, בעיקר על עצמו". הסיפור על הרב שמטפס בעצמו על העמודים ומסדר את העירוב כבר הפך למיתוס. במשך שנים לא היה עירוב בגבעתיים. הרב שכר פועל מחברת החשמל, ויחד איתו החל להתקין את חוט העירוב. כשנשאל לפשר מעשיו, ענה: "אני מתקין כבלים. זה יהיה מוכן בעוד שבוע". אלא שהרב עצמו אינו מסתמך על העירוב ונמנע מלטלטל בשבת, אם כי כשטייל עם אשתו לא נמנע מלהוביל עגלת תינוק. הוא אינו רואה בעיה בהחמרה אישית, שכן בעיניו דמות הרב אמורה להיות נעלה יותר.

רב עם כושר

לא בקלות נפרד הרב מכהונתו התל־אביבית כדי לשמש רב העיר פתח־תקווה. לפני 11 שנה, שנתיים לאחר פטירתו של רב העיר הקודם הרב ברוך שמעון סלומון, הוא זומן לוועדת האיתור אך לא הגיע. משלחת מטעם המפד"ל ובה תשעה אנשים נשלחה לביתו כדי לשכנעו, אף שהם הודו כי לא היה "כוס התה" של המפד"ל באותם ימים. אחד מראשי המשלחת אף אמר לו: "אמנם רציתי בבחירתו של רב אחר אבל אין לנו ברירה, נתקענו". אך לאחר שעתיים של מפגש הוא הודה כי הוקסם מהרב וליבו שלם עם הבחירה. הרב הלוי התנה את המינוי בכך שיוכל להמשיך לעמוד בראש הישיבה שייסד בתל־אביב ולקיים את פעילותו התורנית הענפה שם.

"צלצלנו לליאורה מינקה (יו"ר תנועת אמונה; מ"ט), שהייתה תושבת נחלת־יצחק", משחזר פלטיאל אייזנטל, סגן ראש עיריית פתח־תקווה שהיה חבר באותה משלחת. "היא אמרה לנו 'חבר'ה, אל תיקחו לנו אותו'. רצינו רב דתי־לאומי, והצלחנו לגבש עסקה עם ש"ס על מינוי רב ספרדי במקביל. הוא הפך לגורם מאחד בעיר, ואף הצליח להביא לקיומו של טקס מאוחד של סיום לימוד הש"ס במקום טקסים מגזריים נפרדים. אחד מרבני דגל התורה אמר לי אחרי נאומו, 'עוד מזרוחניק כזה וגמרנו'. מדי חודש אלול הוא עורך מסע ברחבי העיר ומגיע ליותר ממאה מקומות – תנועות נוער, ריכוזים חילוניים, מפעלי הייטק, בתי כנסת וקהילות".

לא חבל לכם "לאבד" אותו לטובת רבנות הראשית?

"לפתח־תקווה יהיה חבל מאוד", מודה אייזנטל.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _202313_31_13-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 351px) 100vw, 351px" />

עד היום מתחלק יומו הארוך של הרב הלוי בין תל־אביב, שבה הוא מלמד בבוקר ובערב, לפתח־תקווה שבה הוא שוהה רוב שעות היום. בכלל, לשומעי לקחו נדמה לעיתים כי הוא נמצא בו־זמנית בכמה מקומות, כהגדרתו של גבאי ותיק בעיר. מדי שבת הוא גומא קילומטרים רבים, בין שכונת מגוריו כפר גנים ב', לשכונות אם המושבות, מרכז העיר, נווה־גן, כפר אברהם והדר גנים בקצה השני של העיר. הוא מעביר מספר דו־ספרתי של שיעורים, שאינם חוזרים זה על זה. הרב הלוי עצמו נוהג לומר בבדיחות ש"באמת צריך כושר לרב עיר".

"הוא רגיל לזה", מעיד אחיו פרופ' יונתן הלוי, נשיא בית החולים שערי צדק, ומספר כי בהיותו נער בישיבת נחלים נהג ללכת מדי שבת מהישיבה להדריך בסניף בני עקיבא תל־אביב צפון, מרחק של כ־17 קילומטרים. אחיו התאום חגי הוא עורך דין, ואחותו ורדינה היא רעייתו של הרב אלי סדן. גיס נוסף של הרב הלוי הוא הרב והסופר חיים סבתו.

כששואלים את רבני העיר מה סוד הצלחתו, תשובתם אחת: הקשר הישיר עם כלל הציבור. "הרב מיכה מייצג רבנות לא מגזרית", אומר אחד מהם. "היום חושבים על הרבנות במושגים מפלגתיים, אבל הוא יודע לפנות לכל החוגים". הרב אייל ורד, רב קהילת "יחדיו" בשכונת הדר־גנים וחבר הנהלת צהר, מספר שבכל הקהילות חשים את המעורבות והאכפתיות שלו. "אני רב בהדר גנים, ואבא שלי גבאי בקהילה המרוקאית בכפר אברהם. הרב מיכה מגיע פעם אליי ופעם אליו, תוך השקעה עצומה ושמירת קשר עם כל הרבנים והקהילות. הוא הגיע מרבנות קהילה, וזה דבר משמעותי ביותר". במסגרת מעורבותו הציבורית של הרב הלוי הוא הקים את מרכז יסודות, המעניק סיוע וייעוץ הלכתי בעניינים משפחתיים.

בהדר־גנים יש קהילה חרדית לא קטנה. הוא מקובל גם עליהם?

הרב ורד: "כמעט בכל פעם שהוא מגיע לשכונה הוא מעביר שיעור גם בבתי הכנסת החרדיים. יש הערכה רבה בינו ובין הרבנים החרדים. פשוט ניכרים דברי אמת".

"אני קורא לו 'ראש העיר', להבדיל מראש העירייה שממלא תפקיד מנהלתי", אמר הרב יגאל רוזן, ראש ישיבת "אור ישראל" החרדית בפתח־תקווה, בערב הוקרה שהתקיים לפני כשנה, במלאת עשור לכהונת הרב הלוי. הוא סיפר כי כאשר נדונה מועמדותו, פנה אליו פלטיאל אייזנטל וביקש ממנו לפגוש את המועמד ולהתרשם מהתאמתו לציבור החרדי בעיר. "דנו בכל הנושאים הקשורים להנהגת הרבנות, והופתעתי מכך שהייתה תמימות דעים מוחלטת. הפער היחיד היה בהשקפה הציונית התורנית. יש בינינו קשר של ידידות, אהבה ואחווה, ואני תולה את זה באישיותו ובדמותו".

מהפכה של כשרות

גולת הכותרת של פעילותו כרב עיר הייתה מהפכת הכשרות שהנהיג בפתח־תקווה. הרב הלוי סבר כי תשלום משכורת פרטית עבור שירות ממלכתי של עובדי הרבנות הוא מחלה ממארת, כלשונו. את הסימפטומים גילה עוד בתל־אביב, כאשר הבחין במשגיחים המקבלים את משכורתם ב"שחור", וחלקם עוסקים בעבודות אחרות בריחוק בלתי סביר מהמקומות שעל כשרותם הופקדו. ביוזמתו יצאה המועצה הדתית בפתח־תקווה למכרז לניהול הכשרות בעיר. לשם כך הוקמה חברה ייעודית והיא שגובה את הכסף מבעלי העסקים, מעסיקה את המשגיחים ומשלמת את שכרם. בכך בוטל האבסורד שבמסגרתו המושגח מפרנס את המשגיח, העלול לחשוש להקפיד על הכשרות שמא יבולע לו. ביוזמתו פותחה אפליקציה שבה כל מפקח מחויב לאשר כי הפיקוח בוצע. מדי יום מקבל הרב 200 דפי משוב על פעולת המשגיחים.

איתן יריב, לשעבר מנכ"ל מלון פרימה־לינק שנפתח בפתח־תקווה ב־2016 והיה המלון הראשון בעיר, התרשם מקרוב מניסיונו של הרב הלוי בתחום הכשרות. "בפגישה הראשונה שלנו ברבנות הם העלו דרישות מוזרות כמו כיבוי התאורה במיניברים בחדרים בשבת, או שלא ידעו מה עושים עם הכנת מזון בשרי וחלבי, ובכלל הכנת אוכל בשבת נראתה להם מוזרה. בשלב זה נכנס הרב מיכה לתמונה ואמר לצוות שלו 'חברים, אתם לא יודעים מה זה מלון. יש לו צרכים אחרים'. בשנותיו בתל־אביב הוא צבר ניסיון וידע מה לעשות. הוא יצר תוכנית עבודה שהקלה עלינו מאוד. הדבר החשוב הוא שבכל זמן הוא קשוב לבעיות ולצרכים שלנו. היה לו חשוב שהמלון יצליח ושיהיה כשר. כחילוני הרגשתי נוח לדבר איתו ונוכחתי שהוא אדם מדהים ורב־גוני. הוא ידבר איתך על ענייני הלכה, ומיד יעבור לענייני יום־יום".

איתן יריב, לשעבר מנכ"ל מלון פרימה־לינק: "היה לו חשוב שהמלון יצליח ושיהיה כשר. כחילוני הרגשתי נוח לדבר איתו ונוכחתי שהוא אדם מדהים ורבגוני. הוא ידבר איתך על ענייני הלכה, ומיד יעבור לענייני יום־יום"

אירוע אחד נחרט בזכרונו של יריב. "בשבוע השלישי לפתיחת המלון חגגו אצלנו בר־מצווה ולא היה לנו ספר תורה. התקשרתי לרב מיכה והוא דאג להביא ספר תורה מהישיבה שלו בתל־אביב. באמצע התפילה בני המשפחה קפצו עליי: מהיכן הספר? חששתי שמשהו לא בסדר, אבל הם סיפרו לי שעל המעיל כתוב שהוא לזכר חייל שנפל בעזה, בן משפחה של בעלי השמחה. אימו אף השתתפה באירוע. ההתרגשות הייתה עצומה. הסיפור הגיע לרב מיכה, והוא החליט לתרום את הספר לבית הכנסת הקבוע שבו מתפלל חתן הבר־מצווה. כמה מבני המשפחה התקרבו לדת אחרי האירוע הזה".

לעומת זאת, ליוזמת השר לשעבר מתן כהנא להעניק לכל רב סמכות לתת תעודות כשרות אף במקומות מרוחקים, התנגד הרב הלוי נמרצות. לדעתו, רב המעניק כשרות חייב להימצא בשטח ולפקח אישית. הוא עצמו מסייר בקביעות ומקיים ביקורות פתע בעסקים שתחת פיקוחו. הרב שמואל דוד, רבה של עפולה, חולק עליו בעניין הזה. "רוב הרבנים אינם אוהבים ואינם מוכשרים לעסוק בענייני הכשרות", הוא טוען. "זה אומר שרבנים המחויבים על פי חוק לפקח על הכשרות אינם מסוגלים לקיים השגחה נאותה. מדוע לא להשאיר את הנושא בידי מי שאוהב אותו ויכול לעשות זאת כמו שצריך? אין סיבה שרבנים הפועלים תחת הרבנות הראשית לא יוכלו להעניק כשרות בכל הארץ. שנים מדברים על הצורך בשיפור, וחבל שהרפורמה של כהנא לא יצאה לפועל. אני מעריך מאוד את מה שהרב מיכה עשה בעירו, אבל גם לו עצמו היו מלחמות רבות במשך שנים כדי ליצור את המערכת הזו".

ותיקי פתח־תקווה זוכרים את הפגנות השבת הסוערות נגד פתיחת קולנוע היכל, בימי הרב ברוך שמעון סלומון וראש העיר דב תבורי בשנות השבעים. אנשיו של הרב הלוי מתגאים בכך שמיום תחילת כהונתו התקיימה הפגנה אחת בלבד, כשנפתחה בעיר חנות מאכלי טריפה. הוא מעדיף את הדיבור והשכנוע על פני ההפגנות, ואת חיזוק העסקים שומרי השבת. כיום אפשר למצוא ברחבי העיר עסקים רבים הנושאים תעודה של "שומר שבת". בראשית כהונתו היו בעיר 370 עסקים בעלי תעודות כשרות. היום מספרם 540. הרב הלוי נוהג לספר כי כשהרב שלמה זלמן אוירבך ראה מכוניות נוסעות בשבת הוא נהג ללחוש "שאבעס", והסביר: "אי אפשר לצעוק על יהודים, אבל איך אפשר שלא למחות על כבוד השבת?" לדבריו, יש עוד הרבה מה לתקן, אך בהידברות ולא בכפייה.

The post המועמד המועדף על סמוטריץ' לרבנות הראשית: פרופיל דמותו של הרב מיכה הלוי appeared first on מקור ראשון.

חזאי מטאו-טק, צחי וקסמן, מוסר כי שקע חם מעל מצרים נע מזרחה, ויגרום מחר לשרב כבד באזורינו.

היום (שישי) תחול עליה נוספת בטמפרטורות, ויתפתחו תנאי שרב כבד, עם טמפרטורות של 37-44 מעלות ברוב אזורי ‏הארץ. עננות גבוהה ובינונית תכסה חלקית את השמים, ייתכן אובך וטפטוף מקומי. ינשבו רוחות ערות, ובדרום הארץ יתחוללו סופות חול.

מחר (שבת) השרב צפוי להישבר לאורך החוף והשפלה, ותורגש ירידה ניכרת בטמפרטורות, אולם בעמקי המזרח יוסיפו לשרור תנאי שרב. עדיין יתכן טפטוף מקומי.

ביום ראשון יהיה מעונן חלקית עד בהיר, תחול ירידה נוספת בטמפרטורות, בעיקר בעמקי המזרח, והן תהיינה מממוצעות לתקופה.

ביום שני ללא שינוי ניכר.

וביום שלישי צפוי להיות מעונן חלקית עד בהיר, הטמפרטורות יהיו ממוצעות לעונה.

The post שרב כבד, סופות חול ואובך | תחזית מזג האוויר appeared first on מקור ראשון.

חומש, בוקר יום שני. דחפור פורץ דרך, מעלה ענני אבק לבן ליד מבנה בית המדרש החדש, הטרומי, שכבר עומד על תילו, צופה אל הכפר העוין בורקא השוכן ממול. בחלל האולם החדש, שאליו צפויים תלמידי הישיבה לעבור, עומדות סגורות חבילות של אריחי קרמיקה ושאר אביזרי בנייה עטופים ניילון, מוכנים להתקנה. עובדי בניין פועלים במרץ כדי להפוך את המבנה לראוי לשימוש בתוך ימים. לא רחוק משם כבר מרצפים ברצפה קשיחה שלושה אוהלים גדולים שישמשו בינתיים כפנימיות מגורים משודרגות לבחורים. ביום שלישי כבר יתקינו שם אפילו תאורת רחוב שתזהר למרחוק, תדליק שוב את האור של חומש.

קומץ מבקרים זעום שהעפילו כדי להציץ על הפלא, משפשפים עיניהם כחולמים. חומש שנחרבה ב־2005, שתושביה גורשו ממנה ובתיהם נהרסו, חוזרת לנשום. להיבנות. גם אם בינתיים באופן חלקי מאוד, בדמות קרוון מורחב אחד, ולא בשורת קרוונים לפחות כפי שחפצו כאן בתחילה. ובכל זאת, תנופה אופטימית של קיום מחודש, מאושר, אופפת את המקום. כמעט אפשר להבחין איך ההר מיישר את ראשו, זוקף את כתפיו, מול הבשורה. מדינת ישראל שבה להחזיק בו בגלוי.

בזמן שמצידו האחד של ההר שוררת תחושה של ימות המשיח, מצידה השני של הפסגה, יש להודות, האווירה במפתיע שפופה משהו. תלמידי הישיבה שנאבקו כ־15 שנה להחזיק במקום, שידעו פינויים והריסות אינספור, לילות של קור כלבים והתמודדות קשה עם טרור, מתקשים להיפרד מהמבנה הישן, אף שהוא מאולתר ורעוע למדי. על אף המאמצים הפוליטיים העצומים שנעשו כדי להגיע לרגע הזה, מבחינתם חומש כולה היא ארץ ישראל, וההפרדה בין המקום שבו מותר לשהות עכשיו לזה שאסור, לא מתקבלת שם בקלות על הלב. בדיונים המתקיימים מוזכרים פשרות והסדרים שסוכמו במהלך עשרות שנות ההתיישבות ביו"ש. הרבנים מנסים להמחיש לתלמידים כי מדובר ביום טוב.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 230529FFF0019-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

שוש שילה מקדומים, שבנה ניתאי גורש עם משפחתו מהיישוב חומש, נזכרת איך ארזה אז את ביתו כשאנשי צבא מזרזים אותם לסיים ולצאת. "ברוך השם שזכינו בצעירים אידיאליסטים", היא אומרת להם. "אבל תעלו חיוך על הפנים. אני מבינה שקשה לכם, אבל אתם תתגברו. כי זו שעה גדולה, ואתם חבר'ה טובים".

כבר בשבוע שעבר החל יישור הדרך אל מקום המבנה החדש. בלילה שבין ראשון לשני השבוע, כחודשיים לאחר שעבר החוק לביטול ההתנתקות בשומרון, הוקם מבנה בית המדרש במיקומו החדש, על חלקה שמוגדרת אדמת מדינה. בסיום העבודות לפנות בוקר הגיע ראש מועצת שומרון יוסי דגן וקבע מזוזה בכניסה לבית המדרש. "מאז הגירוש אנו פועלים ביום ובלילה כדי לתקן את העוול שהוא לא רק אישי כלפי המגורשים, אלא כלפי עם ישראל כולו. לפני כחודשיים הכנסת הסירה באופן ממלכתי את אות הקין של הגירוש מספר החוקים של מדינת ישראל. וזהו צעד נוסף בדרך לתיקון המלא, עוד נגיע לגנים, כדים ושא־נור", אמר דגן. מנכ"ל ישיבת חומש, שמואל וונדי, הוסיף כי הם מודים לכל התורמים והמתנדבים ולכל העוסקים במלאכה לאורך השנים, שסייעו להגיע לרגע הזה.

האובך השרבי שאופף את האזור בבוקר יום שני, מעיב במקצת על הצפייה במרחבי הנוף הנשקפים בימים כתיקונם מהנקודה האסטרטגית, הגבוהה הזו, בין שכם לג'נין. על אף כל השנים שחלפו, המדרכות, עצי הדקל ושיחי הבוגנוויליה שנבנו, ניטעו ונשתלו כאן בימים שבהם שכן פה יישוב יהודי מוסדר, נותרו עדיין על כנם. משרטטים איפה עמדו אז בתים.

כבר לא עבירה

היישוב חומש, שנעקר ב־2005, הוקם ב־1978 כהיאחזות נח"ל של גרעין בית"רי, ואוזרח כשנתיים אחר כך. הוא ישב אז על אדמות שחל עליהן צו תפיסה צבאי. הפרקטיקה הזו, שהייתה מקובלת בראשית ימי השיבה הישראלית ליו"ש ותחילת ההתיישבות, פסקה בסוף שנות השבעים בעקבות עתירות לבג"ץ. בהמשך הונהגה השיטה של הקצאת קרקעות שהוכרזו כאדמות מדינה עבור ההתיישבות.

ב־2011 עתרו לבג"ץ פלסטינים מהכפר בורקא, יחד עם תנועת השמאל "יש דין", בדרישה לבטל את צווי התפיסה בחומש. האלוף אבי מזרחי, אז מפקד פיקוד מרכז, נתן בתחילה חוות דעת שלפיה אין לבטל את הצווים שם, כיוון שיש צורך ביטחוני בהחזקה צבאית של השטח הגבוה והשולט. לאחר שמזרחי עזב והאלוף ניצן אלון מונה למפקד הפיקוד, הוא שינה את ההחלטה והצווים בוטלו. בעקבות זאת, חלקות רבות שעליהן שכן היישוב חומש, הן כיום בחזקת אדמות פרטיות של בעלים פלסטינים. אולם לצד אלו יש גם מספר חלקות שמעמדן הוא של אדמות מדינה. שטחן הכולל מוערך בכ־30 דונם. להקמת יישוב זה כנראה לא מספיק, לישיבה כן.

בחודש מרץ האחרון עבר בכנסת החוק לביטול ההתנתקות, בהובלת חברי הכנסת יולי אדלשטיין ולימור סון הר־מלך (שהתגוררה בעבר בחומש עם בעלה שולי, שנרצח בפיגוע טרור) והשרה אורית סטרוק. על פי חוק ההתנתקות, שהייה של ישראלים בחומש הייתה עבירה פלילית. בעטיה הוגשו בין היתר כתבי אישום כנגד ראש הישיבה בחומש, הרב אלישמע כהן, כמו גם נגד כמה מהתלמידים, על עצם נוכחותם במקום. העברת חוק הביטול הביאה לסגירת התיקים נגדם.

לפני כשבוע וחצי חתם אלוף פיקוד המרכז יהודה פוקס, בהוראת שר הביטחון יואב גלנט, על צו לביטול חוק ההתנתקות, שהפך אותו למציאות בשטח. וכך המחסום אל צפון השומרון, שהיה מסוגר במשך שנים, ושהמעבר בו היה מותר רק לבעלי היתר מיוחד, פתוח עכשיו. התנועה בכביש השבוע לעבר חומש הייתה זורמת, בלי שאלות, גם עבור מכוניות ישראליות. שר האוצר בצלאל סמוטריץ', המכהן גם כשר במשרד הביטחון וממונה שם על נושאי ההתיישבות, פעל רבות למען החתימה על הצו שיהפוך את ביטול ההתנתקות לממשי, והודה בשבוע שעבר לשר גלנט על "שיתוף הפעולה להסדרת הישיבה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 6/F230529NI07-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לאחר הסרת צווי התפיסה, עתרו לפני שנים ספורות הפלסטינים הטוענים לבעלות על הקרקעות, יחד עם "יש דין", נגד נוכחות ישיבת חומש במקום. לאורך השנים השיבה המדינה לבג"ץ כי המקום יפונה. התשובה הזו השתנתה בינואר האחרון, בעקבות ההסכמים הקואליציוניים בנוגע להסדרה. באפריל העניקה נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, ארכה של כחודשיים לתשובת המדינה בנוגע לחומש. אם המבנה הישן של הישיבה מפורק, לכאורה העתירה מתייתרת. כך שהצורך להתחיל את ההעתקה בשטח היה דוחק מול תגובת המדינה, שצריכה להינתן לבג"ץ בתוך ימים.

מול מהלכי השיבה לצפון השומרון, הביקורת הבינלאומית לא איחרה להגיע. בשבוע שעבר, לאחר החתימה על הצו, פרסם דובר מחלקת המדינה האמריקנית הודעה שהביעה "דאגה עמוקה". ביום שני הגיבה מחלקת המדינה לשאלות התקשורת בנושא במילים הבאות: "אנו מוטרדים מאוד מהצו האחרון של ממשלת ישראל המאפשר לאזרחיה לבסס נוכחות קבועה במאחז חומש בצפון הגדה המערבית, דבר שאינו עולה בקנה אחד הן עם ההתחייבות הכתובה של ראש הממשלה לשעבר שרון לממשל בוש ב־2004 והן עם התחייבויות ממשלת ישראל לממשל ביידן. השקפתנו הייתה ברורה ועקבית: הרחבת ההתנחלויות מערערת את הכדאיות הגיאוגרפית של פתרון שתי המדינות, מחריפה את המתיחות ופוגעת עוד יותר באמון בין הצדדים. זה עולה בקנה אחד עם דעותיהם של ממשלים קודמים, דמוקרטיים ורפובליקניים כאחד. אנו בקשר שוטף עם גורמים ישראלים בנושא זה, ונמשיך לעשות זאת".

כפי שעולה מהתשובה האמריקנית, הם אכן עומדים בקשר שוטף עם גורמים מדיניים ישראלים, וניתן לומר בזהירות כי ההסדר הנוכחי בחומש לא נחת על ראשם בהפתעה מוחלטת. גם לאחר ביטול חוק ההתנתקות תלו האמריקנים את ביקורתם, כמו עכשיו, במכתב הערבויות של אריאל שרון. אז, לפני חודשיים, גם זומן שגריר ישראל בארה"ב מייק הרצוג לפגישה עם סגנית מזכיר המדינה וונדי שרמן. בישראל הבהירו כי ההישענות האמריקנית על הטיעון שלפיו המהלך מפר את מכתב ההתחייבות של שרון לבוש מ־2004, עומדת על כרעיים עובדתיות רעועות. שכן האמריקנים מצידם לא נותרו מחויבים להתחייבות ההדדית שלהם אז, טרום ההתנתקות, להכרה בגושי היישובים הגדולים ביו"ש, וזו לא הפכה למדיניות אמריקנית מוצהרת.

לאחר החתימה על הצו גם משרד החוץ הצרפתי קרא לישראל לשקול את הדבר מחדש, ומהאיחוד האירופי הובעה מחאה. לאחר המחאה האמריקנית לפני חודשיים נמסר מלשכת ראש הממשלה כי חוק ההתנתקות היה חוק מפלה ומשפיל שטוב כי בוטל, אולם לממשלה אין כוונה להקים יישובים חדשים באזורים אלה.

בכיוון הנכון

בשיחה עם ראש מועצת שומרון יוסי דגן השבוע, הוא אומר כי הדרג המדיני הוא שמכתיב את המדיניות בחומש. "העתקת הישיבה למקום הקבע שלה היא המשך ישיר של תיקון העוול הנורא של הגירוש. מדובר באדמות מדינה שהוקצו בחוק למועצה אזורית שומרון. בצו שאלוף הפיקוד חתם עליו לפני שבוע וחצי, הוא צירף את חומש לשטח השיפוט שלנו. אתן שם שירותים כמו לכל יישוב. חומש חוזרת להיות יישוב מן המניין במועצה האזורית שומרון. כמו כן, הדבר מהווה את תחילת ההסדרה כצעד ראשון בדרך לבניית היישובים בצפון השומרון מחדש".

ראש הממשלה נתניהו אמר שהם לא יוקמו מחדש.

"בשלב הזה תוסדר ישיבת חומש. ודאי שהציבור מצפה לתיקון הטעות הנוראית של הגירוש. כל אדם בר דעת מבין שזו הייתה טעות. ברור שאני מאוכזב וכועס שהצו לא מכיל את שא־נור, גנים וכדים. אבל אנחנו נמשיך ולא נמצמץ. אם כל השטח שחל בחוק לא ייכלל בצו, נמשיך במאבק. זה גם לא חוקי. הרי בנוגע לכל חוק שחוקק, לא יעלה על הדעת שדרג פקידותי ממונה, עם כל הכבוד אליו ויש בהחלט הרבה כבוד, יגיד שהחוק חל רק באופן חלקי.

"הציפייה היא שחומש תוסדר כמו כל התיישבות צעירה אחרת ביו"ש. זה תלוי בראש הממשלה ובשר הביטחון. כולם חיוביים ושותפים למהלך, והציפייה היא שזה יתקדם במהירות. אנחנו נמצאים ביום היסטורי, משמעותי", אמר דגן ביום שני. "כשהקמנו את מטה 'חומש תחילה' שנה אחרי הגירוש, הגדרנו לעצמנו שחומש בתחילה, ואחר כך יבוא ההמשך. יש מקום בצפון השומרון גם ליישובים נוספים, חדשים".

ראש מועצת יש"ע, שלמה נאמן, אומר גם הוא כי מדובר בתיקון היסטורי. "פגשתי השבוע מישהו שהולך עם צמיד כתום על היד מאז הגירוש, ואמרתי לו שהוא יכול לגזור ממנו חתיכה קטנה. כל דבר שחוזר בחזרה הביתה הוא משמעותי. ודאי שהייתי רוצה לראות את היישוב כולו חוזר להתקיים, אבל חזרת הישיבה אומרת שאנחנו בכיוון הנכון. השר גלנט לקח על עצמו את האחריות ועשה מעשה, מול כל התדרוכים ששמענו השבוע מגורמי צבא שהתנגדו, ומגיע לו על כך יישר כוח ענק".

The post בחומש חגגו השבוע את הבנייה, אבל הייתה גם אכזבה appeared first on מקור ראשון.

גם אחרי מאות ראיונות שקיימתי במהלך עבודתי כעיתונאי, השיחה עם אביגיל שרייר היא חסרת תקדים. זו הפעם הראשונה שמרואיינת יושבת מולי כשבאותם רגעים ממש מתחוללת במרחק כמה מטרים מאיתנו הפגנה סוערת המכוונת נגדה באופן אישי. שרייר דווקא אינה מופתעת. כבר שלוש שנים, מאז צאת ספרה "נזק בלתי הפיך", מוקיעים אותה באופן תדיר כ"טרנספובית" – אויבת הקהילה הטרנסית – ומשלחים בה ביקורת קולנית.

באירוע ההשקה של המהדורה העברית (בהוצאת סלע מאיר), זמן קצר לפני שיחתנו ביום ראשון השבוע, המחאה כמעט הפכה לעימות פיזי. אחד היושבים בקהל, צעיר טרנסג'נדר שהצליח להיכנס פנימה, קם מכיסאו בשלב מסוים והתקרב אל שרייר. כעבור רגעים אחדים הוא כבר נהדף, נגרר והוצא מהאולם. כשאני שואל את שרייר אם חשה פחד בפרק הזמן הקצר הזה, היא משיבה: "יש הרבה דברים שמפחידים אותי, אבל אגיד לך מה מפחיד אותי יותר מכול – אי אמירת אמת. באמריקה, אלפי הורים שולחים את ילדיהם לטיפולי שינוי מין באמונה שזה לטובת הילדים, בלי לספר להם על הסיכונים. זה מפחיד, ואני לא רוצה שזה יקרה גם כאן".

חשבת פעם שתזדקקי לליווי של שוטרים, כדי שלא יפגעו בך פיזית?

"זה מזעזע, אבל אגיד לך משהו מפתיע – זה עדיף בהרבה על המצב בארה"ב, שם אפילו לא מזמינים אותי לקמפוסים, או מבטלים הרצאות ומפגשים בהשתתפותי. הספר שלי התקבל בדממה מוחלטת באמריקה. העיתונים הגדולים לא עסקו בו, מחשש שיבולע להם. את הפרסום לספר שלי מימנו כמה הורים מכיסם הפרטי. הם לא היו חברים שלי, לא הכרתי אותם, אבל הם קראו את הספר ואמרו שבעיניהם הוא חשוב. אז הם גייסו אלפי דולרים, תלו שלטי חוצות, ואתה יודע מה קרה אחר כך? חברות הפרסום הורידו את השלטים בעקבות לחצים. זה לא ייאמן. אז פה האירוע כן התקיים, וזה כמובן חיובי. ועדיין, רק מעט מהאנשים שרצו לבוא יכלו להגיע, כי עברנו לאולם קטן. בעיניי זה כישלון, וכך גם העובדה שהאירוע לא התקיים בתל־אביב. כאילו תל־אביב היא טריטוריה של דעה אחת בלבד. זה רע לדמוקרטיה".

"מכל ההורים שמעתי את אותו סיפור: בנותיהם, נערות ללא כל עבר של דיספוריה מגדרית, חוו קשיים חברתיים בגיל תיכון, והכריזו שהן טרנסים. אם זה היה נגמר פה, מילא. הבעיה היא שבארה"ב מעודדים היום נערות כאלה לעבור לשלב התרופתי, ומעבר לכך. כל זה נעשה במהירות, בלי טיפול פסיכולוגי, והכי גרוע – בלי לספר להורים"

שרייר עצמה מתנערת בתוקף מההגדרה "טרנספובית", וטוענת שכל מי שיטרח לקרוא את הספר, יבין זאת מיד. ובכן, קראתי את הספר. הוא עוסק בתחום צר יחסית של תופעת הטרנסיות: שרייר לא מדברת על מי שסבל כבר בילדותו מדיספוריה מגדרית (מצוקה נפשית הנובעת מפער בין המין הביולוגי המולד ובין תחושת ההשתייכות המגדרית של האדם), אלא על נערות שבגיל מאוחר יותר מבקשות לפתע להפוך לנערים. רק לפני עשור, היא מספרת, תופעת הטרנסג'נדרים הייתה שולית, ואפיינה 0.01 אחוזים מהאוכלוסייה, אך כעת הנתונים מצביעים על עלייה דרמטית של מאות אחוזים במספר הנערות המבקשות להזדהות כזכרים. לדבריה, אנו עדים לניסוי חברתי מסוכן שמתאפשר בגלל אנשי מקצוע שמשתפים איתו פעולה. ראשית, פסיכולוגים שמדלגים על שלב חשוב של כמה שנות בדיקה ותהייה, לפני שיאשרו למטופלת הצעירה ליטול הורמונים שיחוללו שינויים בגופה. שנית, רופאים שממהרים לאשר מתן טסטוסטרון לנערות, ובהמשך עורכים ניתוחים לשינוי מין. הליכים רפואיים כאלה כרוכים בסכנות רבות, כולל עקרות בלתי הפיכה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02310_55_55-4-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מי תקבל אישור לניתוח להסרת חזה נשי? התשובה, בחלק מהמקרים, היא מי לא. בקליפורניה למשל החוק מתיר זאת גם לילדה בת 13. אם ב־2007 הייתה בכל רחבי ארה"ב "מרפאת מגדר" אחת, לפי שרייר, כיום קיימות יותר מחמישים כאלה. הנתון הזה מרמז גם על הבוננזה הכלכלית הטמונה במה ששרייר מכנה "אופנת הטרנסים"; הרפואה בארה"ב היא פרטית בדרך כלל, ויקרה מאוד.

שותפים נוספים לצמיחת התופעה הם מוסדות החינוך בארה"ב, שברבים מהם פועלות תוכניות מגדר המעודדות "נזילות מגדרית". לעיתים המורים אף נדרשים להסתיר מההורים את זהותו המינית החדשה של ילדם, אם יש חשש קל שבקלים שהמשפחה לא תקבל בחיבוק את השינוי.

"בתי הספר לא מכריחים בני נוער להזדהות כטרנסג'נדרים, אבל הם מכשירים את הקרקע", טוענת שרייר בספרה. "המקלט הלהטב"קי שהם יצרו הוא אוונגרדי ומפתה. (…) מרביצי תורת המגדר ממלאים את ראשי הילדים באפשרויות מגדריות ובאידיאולוגיה, כך שבבוא היום, כשאותם בני נוער אכן חווים משבר, הפתרון ההרואי נמצא ממש מעבר לפינה".

מעל לכל הגורמים הללו, טוענת שרייר, נמצאות הרשתות החברתיות: לא מעט משפיענים ומשפיעניות בטיקטוק ובאינסטגרם מציגים את שינוי המין כמבוא לעולם ורוד. המציאות שיפגשו הנערות, אם יתפתו להבטחות החגיגה המגדרית שמרעיף עליהן הטלפון החכם, תהיה שונה מאוד, ומלבבת הרבה פחות.

"כשגבר מחליט מיהי אישה, בעיניי זו ירידה גדולה במעמד הנשים. האנשים האלה שעומדים כרגע בחוץ ומפגינים נגדי אינם טרנסג'נדרים ברובם המוחלט; הם אקטיביסטים, חלק מדת האידיאולוגיה המגדרית. זו אידיאולוגיה מזיקה ולא סובלנית, שאומרת לנשים – אנחנו נחליט מיהי אישה, וגם אם זה לא נוח לך, אנחנו נתפרץ לשירותים ולחדר ההלבשה שלך"

שרייר, כאמור, לא מדברת על מקרים של אי התאמה מגדרית שמתחילים כבר בילדות המוקדמת; היא גם תומכת במתן אפשרות לאדם בוגר לשנות את מינו, בסופו של תהליך טיפולי מסודר. כיצד אם כן הפכה לסדין אדום עבור הקהילה הגאה, שלא לומר העולם הליברלי כולו? מדוע שלושה אולמות בתל־אביב חזרו בהם והודיעו שלא יארחו את השקת ספרה? ומדוע האירוע המתוקשר, שהתקיים לבסוף ברמת־גן, גרר הפגנה רועשת שהדיה חודרים היטב את קירות האולם? תשובה אחת לשאלות הללו תהיה הקיטוב המעמיק בין שמרנים לליברלים, הן בארה"ב הן בישראל. החשדנות ההדדית הולכת וגוברת, צל הרים נראה כהרים וכל אירוע מינורי הופך סיבה לחסימת נתיבי איילון. אבל צריך להודות שגם שרייר לא מושכת את ידיה מהבלגן – שכמובן עושה טוב ליחסי הציבור של הספר.

על הכריכה של "נזק בלתי הפיך", גם בעברית וגם באנגלית, מתנוסס איור של ילדה כבת ארבע או חמש, שמרכז גופה חסר. מדוע בעצם נבחר הדימוי הזה? את מדברת על נערות, לא על ילדות. זו פרובוקציה מכוונת?

"לא עיצבתי את העטיפה, כפי שאתה ודאי יכול לשער", אומרת שרייר, "אבל אני חושבת שהיא טובה מאוד. זה לא סתם פרובוקטיבי אלא מעורר מחשבה, נותן את התחושה שהנערות שהספר עוסק בהן הן צעירות מדי. אנחנו מדברים על גיל 11־12, זה לא אדם מבוגר שמקבל החלטה לגבי המיניות שלו או המגדר שלו. הילדים באמריקה וברוב מדינות המערב קשורים היום להוריהם, ויש להם הרבה פחות עצמאות מבעבר. הם מתנהגים כאילו הם צעירים בהרבה מכפי גילם האמיתי – ובכל זאת אנחנו בארה"ב מאפשרים להם לקבל החלטות עמוקות כל כך על עתידם ועל גופם, החלטות שאנחנו יודעים שהם לא אמורים לקבל".

ומה לגבי הניסוחים שלך? הספר כולל ביטויים כמו "שיגעון הטרנסיות", "מגפת הטרנס" ו"הכישוף הטרנסי", וכל השיח סביב הנושא הוא במונחים של הפרעה וחולי. את אולי לא חושבת על טרנסג'נדרים במונחים האלה, אבל בחירת המילים מעוררת אנטגוניזם.

"אני לא חושבת שהשפה בספר חדה במיוחד. אכן, המילה 'שיגעון' הרגיזה רבים, וכבר הסברתי למה אני משתמשת בה. זה מגיע מהפסיכיאטר המפורסם ליונל פנרוז, שהסביר שרעיון המתפשט במהירות ברחבי קהילה 'אינו בהכרח מזיק או מופרך בשל היותו מידבק'. מה שמייחד את השיגעון והופך אותו ל'מחלת נפש המונית', הוא שבתקופת התפשטותו 'משתחררת כמות בלתי רגילה של אנרגיה בכיוון אחד, וכתוצאה מכך עלולים להיזנח עניינים חיוניים יותר לרווחתה של הקבוצה'. וזה בדיוק מה שקורה פה.

"אני משתמשת גם במילה 'הדבקה', אבל במובן של הדבקה חברתית. כשסרטון מוגדר 'ויראלי', אף אחד לא מתכוון לומר שהוא מפיץ מחלה. גם כשאנחנו מדברים על התאבדות כתופעה מידבקת, אנחנו אומרים למעשה שהיא עשויה לעבור מילד לילד. האם יש בכך שיפוט שלילי כלפי המתאבדים? לא. האם זה ביטוי לדאגה מפני דבר שלילי שמתפשט? כן. וכשמדובר בנערות צעירות, שממילא סובלות משיעורים גבוהים של דיכאון ואובדנות, זה בהחלט מצער שהן עלולות לשנות את גופן בדרכים בלתי הפיכות".

"הרבה מאוד בני נוער שדיברתי איתם, כולל בני נוער טרנסים, סיפרו איך ההצהרה על הזהות החדשה מכניסה אותך מיד למועדון המקובלים בכיתה. גם המורים מתלהבים, והסגל בכללותו מעודד את זה. הבנות האלה קיבלו פתאום הרבה יותר תשומת לב, ולפעמים תשומת לב היא בדיוק מה שהן זקוקות לו"

רק לא להיות פריבילגית

שרייר (44) היא יהודייה־אמריקנית, נשואה ואם לשלושה. היא מתגוררת בקליפורניה ומפרסמת בקביעות טורי דעה בוול־סטריט ג'ורנל ובאתר Free Press. את השכלתה רכשה בשלוש אוניברסיטאות עילית – קולומביה, אוקספורד וייל. כשאני שואל איך נכנסה בכלל לפולמוס הנפיץ על הטרנסג'נדריות, היא מספרת שהכול התחיל ממאמר דעה שפרסמה בוול־סטריט ג'ורנל. "זה קרה לאחר שבקליפורניה ובניו־יורק התקבלו חוקים המטילים עונש על מי שלא פונה אל האחר בכינוי המגדר הנכון שלו, בהתאם למגדר שאדם מרגיש שייך אליו. כתבתי מאמר והסברתי שחוקים כאלה אינם חוקתיים. בין התגובות שקיבלתי היה מכתב מאמא שביקשה לספר לי על בתה – נערה שהצהירה על היותה טרנס. בעקבות זאת נוצר קשר ביני ובין עוד כתריסר זוגות הורים, ומכולם שמעתי את אותו הסיפור: בנותיהם, נערות ללא כל עבר של דיספוריה מגדרית, חוו קשיים חברתיים כאלה ואחרים בגיל תיכון, והכריזו שהן טרנסים. אם זה היה נגמר פה, מילא. הבעיה היא שבמקומות מסוימים בארה"ב מעודדים היום נערות כאלה לעבור לשלב הבא, כלומר השלב התרופתי, וגם מעבר לכך. כל זה נעשה באופן מהיר מאוד, בלי טיפול פסיכולוגי, והכי גרוע – בלי לספר להורים. כתבתי גם על התופעה הזאת וחשבתי שסיימתי לעסוק בנושא, אבל המאמר החדש קיבל יותר מאלף תגובות, ועוד הורים רבים כתבו שהסיפור הזה התרחש אצלם בבית, בגרסאות כאלה ואחרות. מאמר נגדי שכתב בעל טור טרנסג'נדר בניו־יורק טיימס קיבל גם הוא מאות רבות של תגובות, ולא מעטות מהן תמכו דווקא בדברים שאני כתבתי.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 5/F220610TN52-750x499.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"בשלב הזה הבנתי שיש פה תופעה רחבה, ולא משהו מקומי כמו שחשבתי קודם לכן. התחלתי לראיין הורים לצורך כתיבת ספר, בלי לתאר לעצמי עד כמה הדברים יקבלו אישוש בשנים הבאות. לא רק שצדקתי בכל מילה בספר, אלא שגם נוספו הרבה יותר הוכחות מכפי שדמיינתי".

את ספרה היא פרסמה בהוצאה אמריקנית שנחשבת לשמרנית, ומיד נתקלה בניסיונות השתקה מצד התקשורת ועולם הספרות, שני מוקדים שאמורים להיות ליברליים ומעודדי שיח פתוח. לדבריה, עיתונאים בכירים שביקשו לפרסם ביקורת על הספר, סורבו. כתב העת Kirkus Reviews, שסוקר כריבוא ספרים בשנה, לא הקדיש לספרה מילה אחת, לטוב או לרע. ענקית המסחר האלקטרוני אמזון אף מנעה את הפצת הספר דרכה בנימוק שהוא "מתיימר לאבחן, לטפל או להטיל ספק בנטייה מינית" – טענה ששרייר מכחישה בתוקף.

"קיבלתי הרבה מיילים מרופאים שהזדהו עם המסרים בספר, אבל כולם אמרו 'אני לא יכול לדבר כרופא'. הדור הצעיר של הרופאים ועורכי הדין שיוצא מהאוניברסיטאות מאמין באידיאולוגיה המגדרית, ויש מעט מדי רופאים שמשמיעים את קולם נגד התופעה הזו"

מי שקיבל אותה בזרועות פתוחות היה ג'ו רוגן, בעל הפודקאסט שנחשב למואזן ביותר בעולם. גם זה לא עבר בשלום: כמה מאנשי ספוטיפיי, הפלטפורמה שבה משודר הפודקאסט של רוגן, דרשו להסיר את הריאיון עם שרייר. מאוחר יותר החליט אתר ענקית הקמעונאות טארגט לסלק ממדפיו הווירטואליים את "נזק בלתי הפיך", אלא שבשלב הזה הספר כבר היה מוכר מספיק כדי למשוך תגובת־נגד שמרנית, ובתוך 24 שעות הוחזר המוצר לקטלוג.

פרק שלם בספרה של שרייר מוקדש לראיונות עם מומחים שמאששים את טענותיה. הספר גדוש גם נתונים מספריים, אבל יש גם לא מעט קביעות והצהרות שאינן מלוות בביסוס מחקרי. למשל, המחברת טוענת שיש ירידה עקבית בגיל הנערים והנערות המוגדרים כטרנסים, אך לא מביאה סימוכין לכך. "נכון שאין לי מספרים מדויקים לגבי התפלגות הגילים", היא אומרת. "באופן כללי, קשה באמריקה להשיג מספרים כאלה. אין לנו מערכת רפואית ריכוזית, כל מרפאה היא פרטית. אבל בעקבות מאות הראיונות שקיימתי, הורים פונים אליי ומספרים על בנות צעירות יותר ויותר שמזדהות כטרנסים. כשהתחלתי לכתוב את הספר, התופעה התקיימה בעיקר בבתי ספר תיכוניים; כשסיימתי, כבר דיברתי עם הורים לילדים בחטיבות הביניים. לפני כעשור המספרים היו שוליים – אחד לעשרת אלפים בקרב הבנים, והרבה פחות מכך בקרב בנות – אבל סקרים עדכניים מגלים שיעורים גבוהים הרבה יותר של נערים ונערות שאינם בטוחים בזהותם המינית.

והנה עובדה: בארה"ב, מספר הניתוחים המגדריים בקרב מי שנולדו כנקבות גדל פי ארבעה בין 2016 ל־2017. בבריטניה דווח בשנת 2018 שמספר הנערות שפנו למרפאות מגדר עלה ב־400 אחוזים לעומת העשור הקודם". נקודת המפנה התרבותית שהעלימה את הסטיגמה השלילית כלפי טרנסג'נדרים, לדעת שרייר, היא הופעתה של קייטלין ג'נר, אחת הטרנסג'נדריות המפורסמות בעולם, על שער המגזין וניטי פייר ביוני 2015.

בספר טוענת שרייר שאחת הסיבות ל"הדבקה" בתופעה היא האפשרות לטפס במעלה המעמד החברתי באופן מהיר, ובלי להיכנס לקטגוריה פריבילגית. כלומר, נערה לבנה שסובלת מבעיות בכיתה לא יכולה להפוך לשחורה, אבל היא כן יכולה להצהיר על עצמה כטרנס, ולזנק מיד למרום הדירוג החברתי בבית הספר. "הרבה בני נוער שדיברתי איתם, כולל בני נוער טרנסים, סיפרו איך ההצהרה על הזהות החדשה מכניסה אותך מיד למועדון המקובלים", אומרת שרייר. "גם המורים מתלהבים, והסגל בכללותו מעודד את זה. הבנות האלה קיבלו פתאום הרבה יותר תשומת לב, ולפעמים תשומת לב היא בדיוק מה שהן זקוקות לו.

"בכל תקופה יש משהו ששובה את ליבן של בנות הנוער – פעם אנורקסיה, אחר כך חיתוך עצמי. אם תאשפז יחד כמה נערות שסובלות מאנורקסיה, הן יהיו אנורקטיות יותר. לנערות יש תכונה מיוחדת – הן לוקחות על עצמן את הכאב של חברותיהן, וזה מה שגורם להן להיות קרובות כל כך זו לזו. אבל כשלאחת הבנות יש פתולוגיה, זה יכול להיות מסוכן, כי היא מעודדת התנהגות לא בריאה אצל חברותיה. לכן אנחנו רואים את הדיספוריה המגדרית משכפלת את עצמה".

בריטניה מוזכרת בספר כמדינה שמתנהלת הרבה יותר טוב מארה"ב בנושא הזה. "זו לא חברה שמרנית", מדגישה שרייר בשיחתנו. "אין שם נוכחות שמרנית חזקה כמו שיש בארה"ב, בטח לא ככוח תרבותי. ובכל זאת, הם מסוגלים לנהל שיחה מהסוג שבארה"ב כבר קשה מאוד לנהל. אני חושבת שיש לזה קשר לסופרת ג'יי־קיי רולינג, שנחשבת לאופוזיציה לוחמנית מול ארגוני הטרנסים. לא במקרה האקונומיסט הבריטי – שהוא לא עיתון ימני – הכניס את הספר שלי לדירוג ספרי השנה".

בישראל הנושא לא נמצא כמעט על שולחן הדיונים הציבורי. אם את מאמינה בהדבקה חברתית, האם זה חכם לייבא לכאן את הוויכוח האמריקני? זה לא עשוי לגרום לעלייה בשכיחות המקרים גם אצלנו?

"אני חושבת שזה חכם, ואגיד לך למה. אני לא יצרתי את הדיון. קיבלתי הרבה שיחות מהורים ישראלים – רובם אגב עולים מארה"ב – עוד לפני שהמו"ל והסוכן שלי בדקו אם נוכל לתרגם את הספר לעברית. אני לא גרה פה, אבל ממה שאני מבינה, הסיפור הזה נמצא בהחלט על השולחן. יש דיון ציבורי, מדברים בכנסת על מדיניות, יש החלטות של בתי משפט.

"לא אני גרמתי לזה לקרות גם בצרפת, בשוודיה, בפינלנד או בבריטניה. בכל המדינות האלה קצב העלייה במספר הטיפולים הרקיע שחקים, והיה צורך לבחון מחדש את הנושא ולהגיד: רגע, האם ההליכים הרפואיים באמת עוזרים לבנות האלה? כי התשובה היא לא. לא נמצאה שום הוכחה לכך שהטיפולים מסייעים להן".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... es-1332801462-750x470.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הספורטאיות מתייאשות

בסוף הספר משיאה שרייר עצות להורים שחוששים שבנותיהם הצעירות ייפלו גם הן ל"שיגעון הטרנסי". למשל, "אל תוותרו על סמכותכם כהורים"; "אל תיתנו יד לאידיאולוגיית מגדר בחינוך של ילדיכם"; "החזירו את הפרטיות לבית"; "שקלו נקיטת צעדים דרמטיים כדי להגן על בתכם"; "הפסיקו להציג את הנשיות כמחלה"; "אל תפחדו להודות שלהיות אישה זה נהדר".

בואי נדבר על העצה הראשונה שאת נותנת: "אל תקנו לילד שלכם טלפון חכם". זו הרי משימה בלתי אפשרית.

"אני חושבת שזה בר ביצוע יותר מכפי שנדמה לנו. לאחיין שלי, שפגשתי אתמול, יש טלפון כשר. מעולם לא נתקלתי לפני כן באחד כזה, ובעיניי המכשירים האלה מדהימים. האחיין שלי אגב לא חרדי, אבל גם אם טלפונים כשרים נמצאים בעיקר אצל חרדים, אז מה? לפעמים יש להם רעיונות טובים. אולי לא תיקח מילדיך את המכשירים שכבר יש להם, אבל אני רוצה לתת 'חיזוק' (את המילה הזו היא אומרת בעברית – א"ש) להורים ולגרום להם לחכות עוד קצת לפני שהם נותנים לילד סמארטפון. אני לא קובעת מתי כן אפשר לתת, אני פשוט מספרת מה יש שם. ההורים מכירים את הילדים שלהם ויכולים להפעיל שיקול דעת בעצמם, אבל קודם הם צריכים לקבל את המידע".

את טוענת שאחד הגורמים לזינוק במספר הטרנסים הוא מעמד האישה בחברה האמריקנית העכשווית. האישה לדברייך נחלשה עד כדי כך שנערות רבות ירצו להפוך לגברים. הפמיניזם נכשל?

"הפמיניזם עשה הרבה דברים טובים, אין ספק, אבל לא הייתי אומרת שהוא חזק באמריקה של היום". גם זה, לדבריה, קשור לשינויי מגדר: "אנחנו רואים איך בנים 'ביולוגיים' (כלומר, שנולדו כגברים ושינו את מינם – א"ש) מביסים את הבנות בתחרויות ספורט המיועדות לנשים. הם הורסים את השיאים שלהן, וקובעים שיאים שהמתחרות לא יכולות להשיג. הבנות שמתמודדות מולם מתייאשות. נשים שמרצות מאסר בכלא נשים סיפרו לי שלתאים שלהן הוכנסו גברים, ובכלל זה עברייני מין אלימים. כך שבהרבה היבטים של החיים, לא כל כך נהדר להיות אישה באמריקה של ימינו".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _202310_55_52-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

את רואה את התנועה הטרנסית ככוח שפוגע במעמד האישה?

"'האידיאולוגיה המגדרית' היא שאחראית לכך. כשגבר מחליט מיהי אישה, בעיניי זו ירידה גדולה במעמד הנשים. האנשים האלה שעומדים כרגע בחוץ ומפגינים נגדי אינם טרנסג'נדרים ברובם המוחלט; הם אקטיביסטים, חלק מדת האידיאולוגיה המגדרית. זו אידיאולוגיה מזיקה ולא סובלנית, שאומרת לנשים: אנחנו נחליט מיהי אישה, וגם אם זה לא נוח לך, אנחנו נתפרץ לשירותים ולחדר ההלבשה שלך".

את חוזרת ואומרת שאין לך בעיה עם טרנסג'נדרים שעוברים שינוי מין בגיל מבוגר. אשאל אותך דווקא מהזווית השמרנית – אם זו הפרעה, למה את תומכת בנרמול שלה?

"אני מאמינה שחברה חופשית צריכה לאפשר למבוגרים לעשות גם דברים שאחרים עשויים לחשוב שהם לא חכמים. אם אתה רוצה לעשות שינויים בגוף שלך, ניתוחים פלסטיים ואפילו מעבר מין, ואם אפשר לסמוך עליך שתקבל את ההחלטה בעצמך, אין בעיה עם זה. במיוחד אם היו לך כמה שיחות כנות עם מטפל טוב או רופא טוב.

"אצל הנערות שאני מדברת עליהן זה לא מה שקורה. דחפו אותן להחלטות האלה. אנחנו יודעים שבני נוער עשויים לקבל החלטות גרועות כתוצאה מלחץ חברתי. גם למבוגרים יש הרבה החלטות מטומטמות, אבל החברים שלהם משפיעים עליהם פחות. בני נוער הם פגיעים, ובפרט נערות מתבגרות; אצל בנים, ההשפעה החברתית לא תגיע בדרך כלל לפגיעה עצמית. חשוב לי לומר שיש הבדל בין זהות טרנסג'נדרית לדיספוריה מגדרית. אני מכירה הרבה טרנסג'נדרים בוגרים שמנהלים חיים נפלאים, והם אנשים נהדרים".

מבקרייך טוענים שבספר שלך יש הרבה ראיונות עם הורים, אבל מעט מאוד שיחות עם טרנסים צעירים, מושא הספר.

"ראיינתי גם נערות בשלבים שונים של שינוי מין, אבל נכון ששוחחתי בעיקר עם הורים. למה? כי כשמדברים על תופעות פסיכולוגיות בילדים, ההורים הם היחידים שיכולים לתת נקודת מבט רחבה מספיק, והם נמצאים בעמדה הטובה ביותר כדי לדעת. בניגוד לפסיכולוגים או רופאים, הם לא מנסים להשיג עוד מטופלים. הם בסך הכול דואגים לילדים שלהם ואוהבים אותם, ולכן יש להם כנות מובנית. המרואיינים שלי מעידים על עצמם כפרוגרסיביים, הם תומכים בנישואין חד־מיניים, ובד בבד הם רואים איך הבנות שלהם נעשות אומללות יותר ויותר, ואיך המהלך הזה לכיוון הטרנס הורס להן את החיים. אני חושבת שכשהורה אומר לך דבר כזה על הילד שלו, כדאי להקשיב לו".

שמרנים וליברלים באותו צד

כשאני שואל את שרייר אם היא משלמת מחיר אישי על הספר שכתבה, היא מעדיפה שלא לפרט. "אני לא אוהבת לדבר על כך, כי אני לא רוצה לתת לאנשים בחוץ את התחושה הכוזבת שהם יכולים להשתיק אותי. הם לא יכולים. האם הייתה אי נעימות? כן, בוודאי. מצד שני, קיבלתי אלפי מכתבי תודה מהורים בארה"ב ובמדינות אחרות, אפילו כאלה שספרי לא הופץ בהן".

את באה מקליפורניה, אחת המדינות הליברליות ביותר בארה"ב. האם חל אצלך שינוי פוליטי בעקבות השיח סביב הספר והניסיונות להעלימו מעיני הציבור?

"אני מבינה היום אחרת את המאבק התרבותי שמתחולל בארה"ב. אני כבר לא חושבת שהוא מתנהל בין שמרנים לליברלים; במאבק הזה השמרנים והליברלים נמצאים בצד אחד, כשבצד השני אנשי ה־woke (מילה שמתארת את כלל האלמנטים שמרכיבים את השמאל הקיצוני האמריקני – א"ש). האידיאולוגיה שלהם מסוכנת, כי היא כל כך לא ליברלית. איתם אי אפשר אפילו לנהל שיח, כי ה־woke לא סובלני ואינו מסוגל להשלים עם קיומו של שום דבר אחר. לכן אני מקווה שדברים כמו אידיאולוגיה מגדרית, שהם חלק מה־woke, לא ישיגו בישראל את האחיזה שיש להם בארצות הברית.

"ככלל, האידיאולוגיות שלהם מבוססות על שקר, ושקרים הם עוינים לדמוקרטיה. בארה"ב עדיין משקרים לגבי הטיפולים, אבל באירופה כבר מצמצמים אותם. האמת טבעה לצוץ, איתי או בלעדיי, ואני מניחה שאם לא הייתי כותבת את הספר הזה, מישהו אחר היה כותב אותו. אני לא המצאתי את התופעה, פשוט דיווחתי עליה. יש הרבה אנשים אמיצים שרוצים לומר את האמת, ואני רואה אותם כל הזמן, בכל מקום. השאלה היא כמה ילדים צריכים להיפגע לפני שההורים יהיו מודעים לסיכונים. אני רוצה שמספרם יהיה קטן ככל האפשר".

את כותבת שסופו של "השיגעון הטרנסג'נדרי" יגיע כשיוגשו תביעות נגד רופאים שמבצעים ניתוחים בלתי הפיכים. יש סימנים לכך שזה עומד לקרות?

"למען האמת, זה החלק היחיד בספר שאני כבר לא לגמרי מאמינה בו. כתבתי את זה מתוך הסתכלות על מקרים אחרים של קהילות רפואיות שדחפו ילדים לעשות דברים מזיקים, והאירוע הסתיים בבתי המשפט. כך היה למשל במקרים של חריצת דין עקב זיכרון מודחק (עדויות על פגיעה מינית בשנות הילדות, שצפו כעבור שנים והביאו להרשעת נאשמים. בחלק מהמקרים נטען שפסיכולוגים ומטפלים "שתלו" למעשה זיכרון כוזב – א"ש). כאמור, אני כבר לא בטוחה שכך גם יקרה הפעם. הרופאים עדיין מפחדים לצאת נגד השיגעונות האלה. קיבלתי הרבה מיילים מרופאים שהזדהו עם המסרים בספר, אבל כולם אמרו 'אני לא יכול לדבר כרופא'. כל אחד רצה שמישהו אחר יעשה את העבודה. הדור הצעיר של הרופאים ועורכי הדין שיוצא מהאוניברסיטאות מאמין באידיאולוגיה המגדרית, ויש מעט מדי רופאים שמשמיעים את קולם נגד התופעה הזו. יש כמה, הם נפלאים, אבל זה לא מספיק".

את נשמעת פסימית.

"אני מודאגת מאוד. אני עיתונאית שמספרת את הדברים כפי שאני רואה אותם, בהתבסס על אנשים שאני מראיינת. אני לא מנסה לספק תחזיות לעתיד, אבל אני יכולה לומר שלפי השיחות שקיימתי, נראה שאנחנו הולכים בכיוון לא טוב". 0

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post ״לא רוצה שזה יקרה גם בישראל״: אביגיל שרייר מזהירה מפני ״אופנת הטרנסג׳נדרים הצעירים״ appeared first on מקור ראשון.

קצת עליי //

נולדתי בחיפה והתחנכתי בעירוני ו', שהפכה במהלך השנים לאולפנת אמית חיפה. בשרות הלאומי התנדבתי בבית החולים אלין בירושלים במחלקת ריפוי ועיסוק, שם נחשפתי לתחום התרפיה במוזיקה והתאהבתי. למדתי במכללת תלפיות הוראת מוזיקה, ובתום לימודיי התחלתי את דרכי החינוכית כמורה למוזיקה. המשכתי את לימודיי והשלמתי תואר בתושב"ע. תחילה כמחנכת מקצועית בבית ספר יסודי, אחר כך עברתי לחטיבת הביניים באולפנת אמית גבעת שמואל כמחנכת, רכזת שכבה ורכזת הכלה והשתלבות. אני מודה לקב"ה על הזכות לקום כל בוקר למלאכת החינוך. מרגש אותי לדעת שאני חלק מחבורה נפלאה שיש לה חלק משמעותי בעיצוב דור העתיד של המדינה.

בחרתי להצטלם //

ליד הפסנתר באולפנה. כמחנכת אני משתדלת מאוד להקשיב למנגינת הלב של כל תלמידה ותלמידה. אני מביאה איתי את עולם המוזיקה לעבודה החינוכית בתוך הכיתה. המוזיקה משתלבת בשעורים השונים, בהפסקות ובאירועים בית ספריים.

התלמידה שלא אשכח //

הטעם המתוק של סוף הסיפור הולך איתי זה זמן. זה קרה עם ב', ילדה מתוקה ומלאת אנרגיה, שהגיעה לכיתתי עם שק מלא בבעיות חברתיות ולימודיות. בבית הספר הקודם שבו למדה התייאשו והרימו ידיים. היא לא האמינה בעצמה, בסביבתה, אפילו לא במשפחתה. מצבה הלימודי והחברתי הידרדר מאוד והיא הייתה בסכנת נשירה מבית הספר. כבר בימים הראשונים הוקסמתי מהחיוך המאיר והלב הרחב שמלא בנתינה. בצעדים קטנים של יצירת אמון, התקדמנו יחד ממטרה למטרה. היא לא ויתרה, השקיעה בלימודים וביצירת קשרים חברתיים מחודשים. לאורך כל הדרך חיזקתי ועודדתי את ההשקעה ואת כוח הרצון שלה. האמנתי בה בכל ליבי, ואט־אט היא החזירה את האמון בעצמה. גם בשנים שבהן לא חינכתי אותה שמרנו על קשר הדוק. הצבנו מטרות וחתרנו להשגתן. ביחד בחנו מה מקום השירות הנכון עבורה, וברוך השם ב' החלה לשרת במקום משמעותי מאוד שרצתה בו. בטקס סיום השמינית, כשנקראה לקבל את תעודת הסיום, התרגשתי ושמחתי עד דמעות. כשירדה מהבמה היא באה אליי ואמרה: "תודה שהאמנת בי".

המוטו שלי //

כמדי שנה, באספת ההורים הראשונה, אני מציגה להורים את האני מאמין החינוכי שלי: "ידיד נפש אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך". אני מתייחסת לכל תלמידה כמו לבתי הפרטית, משתדלת מאוד להקשיב לקצב פעימות הלב שלה. בדרך של בניית קשר של אהבה, הבנה, הקשבה, הכלה ואמון הדדי, נוצר מרחב המאפשר לתלמידות את "משוך עבדך אל רצונך". כך נסללת הדרך להעצמה אישית חברתית ולימודית. אני מדליקת פנסים. כמו אותו חסיד שהיה מתהלך עם מקל ארוך שבראשו דולקת אש, אך יודע שהאש אינה שלו. תפקידו הוא להשתמש באש זו כדי להדליק את הפנסים. תפקידי כמחנכת הוא רק לגלות לתלמידה את האש, ואז הפנס כבר יבער מעצמו.

להיות מורה באמית //

באולפנה אני חברה בצוות "תורת חיים". את מקצועות התושב"ע וההלכה אנו מלמדים כאשכול מקצועות היהדות, כלמידה בין תחומית. אנו מפתחים מסעות למידה בפרקטיקות הוראה מגוונות. המורה בכיתה היא מנטורית שמובילה את התלמידה להיות לומדת עצמאית. ליל הסדר הוא דוגמה לשיעור מיטבי. יש בו מגוון, הפעלה של כל החושים, הוא מעורר סקרנות ושאילת שאלות, ודרכו ניתן להגיע לכל ילד בדרך המתאימה לו.

דמויות להשראה //

הוריי היקרים, גרשון ז"ל ורות קלנג. אבי עסק בהוראה שנים ארוכות. לאורך כל השנים ראיתי באבי מסירות לתלמידיו ומוסר עבודה שאין להם אח ורע. אמי הייתה אחראית על בנות השירות הלאומי, ובכל השנים הללו הם פעלו יחד לחינוך מתוך נתינה אמיתית. זה הבית שגדלתי בו, אלו הערכים שספגתי, ואותם אני מעבירה לדורות הבאים.

The post "אני מתייחסת לכל תלמידה כמו לבתי הפרטית, משתדלת להקשיב לקצב פעימות הלב" appeared first on מקור ראשון.