בית המשפט המחוזי בירושלים פסק אתמול (א') כי מחבל אשר השליך לפני שנה בקבוק תבערה לעבר בית משפחה יהודית במזרח ירושלים וגרם לדליקה – יפצה אותה בסכום של 245,000 שקלים. לאחר האירוע נתפס והורשע המחבל, ונידון ל 25 חודשי מאסר בפועל, לצד עונשי מאסר על-תנאי וכן פיצוי בסך 6,000 שקלים. זאת על אף גילו הצעיר.

לאחר גזר הדין הגישו נפגעי העבירה תביעה אזרחית לבית המשפט המחוזי בירושלים. בתביעה אותה הגיש עו"ד אופיר שטיינר מארגון חוננו, פורט אודות הנזק שנגרם להם כתוצאה מהאירוע כמו גם אודות הכאב והסבל שחוו ועדיין חווים, בעיקר במישור הנפשי, בעקבות האירוע. במסגרת התביעה ביקשו הנפגעים מבית המשפט להשית על המחבל גם פיצויים עונשיים, בשל העובדה כי המחבל גרם להם את הנזקים מתוך מניע גזעני-לאומני – מה שהופך את העבירה לטרור.

על פי התביעה שהוגשה: "בחודש נובמבר 2021 חבר המחבל לשני נערים נוספים, במטרה ליידות במשותף בקבוקי תבערה לעבר מתחם המגורים בשכונת אבו-טור שבירושלים, בו מתגוררות משפחות יהודיות, והכל ממניע אידאולוגי-לאומני. כשהגיעו למקום, השליכו מספר רב של בקבוקי תבערה. אחד מהבקבוקים הבוערים הצליח לחדור מעל לגדר והתנפץ על אחד מחלונות חדר השינה, בזמן שבני הבית שהו בו. כתוצאה מכך, ניצת ווילון שכיסה את החלון ואש החלה להתפשט בחדר. בעלת הבית נאלצה לכבות את האש בידיה, באמצעות שמיכה. ארבעה בקבוקים נוספים התנפצו ובערו בחצר המתחם ובפתח דירתה של אחת ממגישות התביעה. נכדיה הרכים ישנו באותה שעה בחדר הסמוך. היא הבחינה באש שהתפשטה במהירות, וכיבתה אותה באמצעות מטף כיבוי במטרה להגן על הנכדים, חרף הסכנה שנשקפה לה מכך שבמהלך הכיבוי המשיכו המחבלים להשליך בקבוקי תבערה למקום".

עו"ד אשטיינר ברך על פסק הדין ואמר כי "ההליך האזרחי מהווה כלי משלים חשוב באירועי איבה וטרור, שכן הוא מוסיף על ענישת המחבלים בהליך הפלילי גם את התשלום עבור הנזקים שגרמו לנפגעי העבירה. יש בכך כדי לחזק את ההרתעה ואת תחושת הצדק. השלכת בקבוקי תבערה מסכנת חיים, ויש למצות עד תום את הדין עם המחבלים".רגע יהונתן

The post מחבל יפצה את הנפגעים במאות אלפי שקלים appeared first on מקור ראשון.

משפחות חטופים התפרצו היום (ב') לוועדת הכספים, והדיון על התקציב – בנוכחות נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון – פוצץ.

חלק מהמשפחות שתכננו את הכניסה לוועדה מבעוד מועד, הניפו שלטים שקראו לח"כים: "אתם לא תשבו כאן כשהם מתים שם", "הזמן אז"ל" וצעקו להם להפסיק את הדיון: "אתם לא תשבו כאן כשהם שם, קומו מהכיסאות".

יו"ר הוועדה משה גפני השיב למפגינים כי "העמדה לדעתי של כל חברי הוועדה, והעמדה שלי כפי שאמרתי אותה בפומבי וגם בפגישות עם רה"מ, היא שפדיון שבויים הוא המצווה החשובה ביותר ביהדות, במיוחד שכאן מדובר על פיקוח נפש".

אחד מנציגי המשפחות התפרץ לדבריו וטען כי "על חמץ פרשתם מהממשלה, ועל שבויים לא?!", ואחר כך הוסיף: "תעיפו את הקיצוניים האלו, תשתמשו בכוחות שלכם". גפני ענה ואמר כי "לא פרשנו על החמץ, פרישה מהקואליציה לא תועיל בשום דבר. לכן אלך לדבר עם רה"מ שזו עמדתנו. אני מבין את הכאב שלכם, אני חלק מכם, אני מרגיש את זה. נעשה הכל כדי שהילדים, האחים והנשים יחזרו הביתה ובשלום. אני מודה לכם על זה. אני מכריז על הפסקה של כמה דקות, אנחנו צריכים להעביר כסף למנהלת תקומה לתושבי העוטף".

מירב לשם גונן, אמא של רומי שחטופה בעזה, יצאה בדמעות מהדיון ואמרה למקור ראשון כי "זה היה אחד הרגעים היותר מטלטלים בכנסת". "החברים שלי, המשפחות של החטופים, כבר איבדו את הסבלנות שלהם. ראיתם פה מופע של תסכול היום. פחד נוראי, כולנו מפחדים לאבד אותם ואיבדנו עשרה בחודש האחרון. איבדנו עשרה אנשים חיים בחודש האחרון! מה שראיתם זו פשוט התפרצות של התסכול והפחד הנוראי שעופף אותנו, משפחות החטופים. צריך להבין את זה".

באשר לעסקה לשחרור השבויים, לשם גונן אמרה כי צריך לקבל אותה. "יש שם אנשים חיים שאנחנו מפחדים שיאבדו את החיים שלהם, יש שם נשים צעירות ששלושה וחצי חודשים נמצאות שם ואנחנו יודעים שהחמאס פוגע מינית בנשים. עד איפה נחכה? מה יהיה הרגע שבו מפסיקים ועושים משהו אחר? מה יהיה הרגע שאנחנו חכמים יותר ועושים פעולה שעוד לא עשינו? למשפחות פה יש הצדקה לכל ההתנהגות הזו".

The post "על חמץ פרשתם מהממשלה ועל שבויים לא?!": משפחות החטופים התפרצו לדיון בכנסת appeared first on מקור ראשון.

החוקר דוד בדין מקדם בימים אלו יוזמה להגשת תביעה כנגד ראש סוכנות הסעד לפליטים פלסטינים (אונר"א) פיליפ לזריני, בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. לדברי בדין, הסוכנות עצמה חסינה מפני תביעה, אולם לעובדים בה אין, ופעילותם מקדמת טרור.

בדין אומר כי אונר"א לא מסתירה את העובדה ש-30,000 עובדיה פועלים כחיילים במלחמה מול ישראל והעם היהודי. "הגיע הזמן להסיר את הכפפות, להגדיר סוף סוף את אונר"א כארגון עוין ולחקור את האחריות הפלילית של הנציב הכללי של אונר"א הנושא באחריות ישירה לכך שהתגלו כמויות אדירות של נשק בתוך בתי הספר של אונר"א, כפי שדווח לשדולת הכנסת הפועלת בנושא". 

אונר"א מתבססת על תרומות ועל מענקים המועברים אליה בידי 68 מדינות תורמות. "58 אחוז מתקציב אונר"א מושקע ב'חינוך'. אין תירוץ לאינדוקטרינציה בבית הספר של האו"ם לאלימות", אומר בדין. 

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 4/01/11028888-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 690px) 100vw, 690px" />

אונר"א, כידוע, היא גוף ייעודי שהוקם בידי האו"ם ב-1949, ופועל לסיוע אך ורק לפליטים פלסטינים. היא משמרת את מעמד הפליטות גם לצאצאיהם של הפליטים, שלכאורה נאלצו להיעקר מבתיהם בישראל ב-1948. אם בעת הקמת הארגון היה מדובר בכ-750 אלף איש, כיום מדובר במיליונים.

לאחרונה פורסם מחקר של מכון IMPACT-se החוקר ומנתח תכני ספרי לימוד בעולם, שמראה כי מורים בבתי הספר של אונר"א חגגו בשמחה את טבח וזוועות השביעי באוקטובר. מחקר נוסף של ארגון UNwatch חשף קבוצת טלגרם של 3,000 מורים של אונר"א בעזה, שגדושה בפוסטים החוגגים את טבח חמאס באוקטובר דקות לאחר תחילתו, מהללים את הרוצחים והאנסים כ'גיבורים' ואת 'החינוך' שקיבלו המחבלים, משתפים בשמחה תמונות של הרוגים או חטופים ישראלים. על כך ניתן להוסיף את עדותו של אחד החטופים ששוחררו שתיאר כי הוחזק בביתו של מורה העובד בבית ספר של אונר"א.

מול כלל ההוכחות הללו, בממשל ביידן ממשיכים להתייחס אל סוכנות האו"ם כאל גוף חיוני ברצועה. במסיבת העיתונאים שקיים מזכיר המדינה האמריקני בלינקן בישראל לפני כשבועיים, הוא אמר כי "האו"ם ממלא תפקיד הכרחי במתן מענה לצרכים ההומניטריים העצומים בעזה. ופשוט אין אלטרנטיבה". דובר מחלקת המדינה אמר לפני כחודש בתדריך לעיתונאים כי העבודה של אונר"א חיונית, "נשמח שמדינות העולם יגדילו את התרומות אליה". 

The post יוזמה: תביעה נגד ראש אונר"א בבית הדין בהאג appeared first on מקור ראשון.

אל השימוע שהתקיים בוועדת החינוך של הקונגרס האמריקני בתחילת דצמבר, הגיעה פרופ׳ פמלה נאדל כמומחית לאנטישמיות בארצות הברית וכנציגת "אמריקן יוניברסיטי" בוושינגטון. זה היה דיון ארוך, בן למעלה מחמש שעות, שעסק בהתפרצות האנטישמיות באוניברסיטאות ברחבי המדינה מאז 7 באוקטובר. מחצית השעה האחרונה שלו היא שעוררה את עיקר הסערה והתהודה. במהלכה, שלוש נשיאוֹת של אוניברסיטאות יוקרתיות בארה"ב נמנעו מלענות באופן ישיר לשאלה הפשוטה, האם קריאה שישמיעו סטודנטים לרצח־עם של יהודים תיחשב מבחינתם הטרדה או בריונות. מאז, שתיים מתוך השלוש, קלודין גיי מהרווארד וליז מקגיל מאוניברסיטת פנסילבניה, כבר התפטרו מתפקידן. כמו סאלי קורנבלוט מ־MIT, הן אמרו באותו דיון כי התשובה לשאלה הזו תלויה בקונטקסט, בהקשר.

ואולם בעיני נאדל, שכותבת בימים אלו ספר העוסק באנטישמיות, וכאמור ישבה לצידן של שלוש הנשיאות במהלך השימוע, הסערה חוצת האוקיינוסים לא שיקפה נכונה את מהותו של הדיון."הנשיאות נשאלו בהתחלה האם הן תומכות בקיומה של מדינת ישראל, וכולן ענו שכן", היא מתרת בשיחת זום מארה"ב. "ואז הן נשאלו האם הן מגנות אנטישמיות, וכולן השיבו כן. ה'סאונד בייט' שיצא, שתפס בתקשורת, היה הרגע שבו הן השיבו כאילו הן נמצאות בהליך משפטי לגבי ההתנהלות בקמפוסים שלהן. הטון של השימוע מההתחלה היה מכוון כנגד הנשיאות של אותן שלוש אוניברסיטאות. אני חייבת לציין שחשתי שיש ממד מגדרי לדיון. הם הזמינו שלוש נשיאות נשים של אוניברסיטאות יוקרה, שאף אחת מהן לא כיהנה בתפקידה יותר משנה וחצי, והאשימו אותן בכל מה שקורה בקמפוסים בארה"ב, תוך שמציירים תמונה כאילו הכול התחיל לפני חצי שנה. זה לא נכון. יש אווירה אנטי־ישראלית באוניברסיטאות באמריקה מאז שנות השבעים, וביתר שאת מאז האינתיפאדות. בעיניי זו הייתה התקפה על ההשכלה הגבוהה".אז לדעתך זו הייתה הצגה פוליטית.

"כן. כולם מתבקשים להגיש לשימועים הללו הצהרות כתובות מקדימות, שכמעט אף אחד לא קורא. אתה מקבל חמש דקות להציג את הטיעון שלך, וזה לא ממש זמן מספיק. מרבית חברי הוועדה נואמים בדקות שלהם, מעטים מהם שואלים שאלות", היא אומרת, מזכירה גם שרבים מחברי הוועדה העדיפו להעביר את זמן הדיבור שהוקצה להן לאליס סטפניק הרפובליקנית, שניהלה את החקירה הצולבת כנגד הנשיאוֹת – אותה חקירה שקיבלה פרסום בשל התשובות מעוררות המחלוקת שלהן.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1/000_KH6SD-1-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בישראל יש תחושה שהקמפוסים בארה"ב "אבודים" מבחינת אנטישמיות.

"אני בהחלט מקווה שהקמפוסים לא אבודים", אומרת נאדל. בעיניה, מדובר במידה מסוימת בתופעות־קצה שמקבלות בולטות תקשורתית. "קראתי למשל בניו־יורק טיימס על הפגנה פרו־פלסטינית שנערכה מול חגיגות השנה החדשה בטיימס סקוור. בפועל היו שם כ־300 מפגינים מול מאות אלפי חוגגים. אבל זה מה שמגיע לחדשות.

"זה גם מה שקרה בשימוע – הבליטו כמה דקות מתוך חמש שעות וחצי. זה מה שהתקשורת מחפשת, וזה מה שמקבל בולטות ברשתות החברתיות. מה שאנשים מנסים לעשות בקמפוסים כדי לשפר את המצב, ואנחנו אכן עושים לא מעט – לא מגיע לכותרות. הוזמנתי לאחרונה להשתתף בפודקאסט של המכון למדיניות העם היהודי, וכמה מהדוברים בו אמרו שהקמפוסים בארה"ב אבודים, ומה שישראל צריכה לעשות הוא להקים תוכניות אקדמיות חזקות בשפה האנגלית כדי שיהודים אמריקנים יבואו ללמוד בהן. ובכן, זה לא עומד לקרות. זה פשוט לא יקרה".

יש הורים יהודים בארה"ב שחוששים לשלוח את ילדיהם לאוניברסיטה.

"יהודי ארה"ב, באופן מוצדק, מודאגים כרגע לגבי קמפוסים מסוימים, ושואלים אם הילדים שלהם יכולים לחוש שם מוגנים ובטוחים. אני בהחלט מקווה שנצליח להגיע לתיקון כלשהו בקמפוסים כדי לוודא שכולם, לא רק יהודים, יחושו בהם בטוחים. אבל האמת היא שהרעיון מאחורי השכלה אקדמית הוא במובן מסוים גם לבחון מחדש את הרעיונות שלך, לגרום לך לחשוב. כשאתה הולך ללמוד באוניברסיטה אתה עלול לשמוע דברים שאתה לא רוצה לשמוע וללמוד דברים שאתה לא רוצה ללמוד. המטרה היא לחשוף אותך למגוון דעות. זה צריך כמובן להיעשות באופן מכבד ורגוע, לא מאיים".

ב־2017, בדיון בקונגרס שעסק גם הוא באנטישמיות בקמפוסים, אמרת שאין באוניברסיטאות אמריקניות "אקלים של פחד" שמקשה על סטודנטים יהודים ללמוד בהן. זה השתנה מאז?

"כן, זה בהחלט השתנה. חלק מההערה הזו התבססה על מחקר של עמית שלי מאוניברסיטת סטנפורד, שדיבר עם סטודנטים יהודים מחמש אוניברסיטאות. הדברים החלו אז 'להתחמם' בארה"ב אחרי הצעדה בשארלוטסוויל, וירג'יניה", מתייחסת נאדל למהומות האלימות של פעילי ימין קיצוני באוגוסט 2017. "בקמפוסים, האנטישמיות לרוב מגיעה מהשמאל. לא רק, אבל לרוב. לאחר אירוע ההרג של מתפללים בבית הכנסת 'עץ החיים' בפיטסבורג, הקדשנו הרבה יותר תשומת לב לאנטישמיות מימין. הדבר הנורא בתקופה הנוכחית הוא שאנחנו כקהילה מוכים בידי אנטישמיות הן מימין והן משמאל".

האמירה המכאיבה של דרמר

נאדל, ילידת 1951, היא היסטוריונית וחוקרת מגדר שכיהנה בעבר כנשיאת האגודה למדעי היהדות בארה"ב. מחקריה מתמקדים בנשים יהודיות ותפקידן בעיצוב ההיסטוריה של ארצות הברית, וכאמור גם באנטישמיות ששררה ועדיין שוררת בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

בספרה "הנשים היהודיות של אמריקה", שמהדורתו העברית יצאה לאור לפני כשנה (בהוצאת אוניברסיטאות בן־גוריון וחיפה), מתארת נאדל את התפקיד המרכזי והבולט שמילאו נשים יהודיות, מהמשוררת אמה לזרוס ועד השופטת רות ביידר־גינסבורג, במהפכה הפמיניסטית האמריקנית לאורך השנים. עם זאת, הפמיניסטיות היהודיות התמודדו גם עם אנטישמיות ארסית ועם אנטי־ישראליות בתנועת הנשים הבינלאומית. עימותים אלה גרמו לדור הראשון של הפמיניסטיות היהודיות, שבעבר גילו עוינות ליהדותן או היו אדישות כלפיה, להתחבר אליה מחדש ולהכיר בכך שהן נבדלות מעמיתותיהן הלא יהודיות.

כשהיא מתייחסת בשיחתנו למאורעות הנוכחיים, נדמה שנאדל מנסה לצעוד בזהירות בשביל המפותל, הצר, של יהודים ליברלים בארה"ב, שרואים את המתרחש מול עיניהם אבל דבקים בערכים של חופש ביטוי וזכויות מיעוטים, שבעבר נתנו קול ליהודים ואפשרו להם הגנה מפני אפליה ואנטישמיות.

"אני לא חושבת שהורים צריכים לפחד לשלוח את ילדיהם לאוניברסיטאות", היא אומרת. "לרוב, גם עכשיו, זה לא הגיע לאלימות. כן, היו התפרצויות אלימות שבהן סטודנטים הותקפו, והיו כאלה גם לפני 7 באוקטובר; אירועים שבהם מיקרופונים נחטפו מהידיים, דחיפות וכן הלאה. אני חושבת, וזה הדבר הקשה, שהיום אתה צריך לומר לילדים שלך 'אתם עומדים לחיות בעולם שיש בו אנשים ששונאים יהודים'. אף אחד לא היה צריך לומר לי זאת כשהייתי בגילם, למרות שאני יכולה להצביע על תקריות אנטישמיות גם מהתקופה שלי. כשבעלי הלך לקולג', השותף שלו לחדר שאל אותו היכן הקרניים שלו. היום היינו קוראים לזה מיקרו־אגרסיות; באותם ימים למדנו להתעלם מהן. לדעתי לא צריך לפחד לשלוח ילדים, אבל צריך להכין אותם למה שהם עומדים לפגוש מצד חלק מהאנשים בקמפוס, לא כולם. באוניברסיטאות שבהן לומדים עשרת אלפים או 20 אלף סטודנטים, המפגינים הקולניים הם חלק לא גדול אבל הם אכן עושים הרבה רעש שמקבל תשומת לב".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 63_1145890294-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אופציית העלייה לישראל נשקלת יותר בקרב הדור הצעיר של יהודי ארה"ב, לאחר 7 באוקטובר?

"אני לא יודעת. יש גם פלח של צעירים יהודים אמריקנים שפונים נגד ישראל. הם שואלים על האחריות, מעלים שאלות על מה שלימדו אותם על ישראל. זה בהחלט קורה. זה קרה גם קודם. המלחמה ותוצאותיה בהחלט השפיעו על פלח של היהודים הצעירים בארה"ב. יש כאלו שזועמים על ישראל".

רון דרמר, לשעבר שגריר ישראל בארה"ב, אמר לפני כמה שנים באירוע של "מקור ראשון" שבמובן מסוים עמוד השדרה של התמיכה במדינת ישראל כיום בארה"ב הוא האוונגליסטים ולא יהדות ארה"ב. מבחינתך זו אמירה פוגעת?

"היא בהחלט מכאיבה. במשך כמה שנים ליוויתי את הסיור בארה"ב שקיימו הסטודנטים בתוכנית רודרמן ללימודי יהדות ארה"ב באוניברסיטת חיפה. זו תוכנית מדהימה, והם באים מכל הזרמים בישראל. אני זוכרת ויכוחים עצומים על השאלה מדוע יהדות ארה"ב לא תומכת ברפובליקנים, מה הבעיה שלהם. יהדות ארה"ב ברובה דמוקרטית, ולרבים מהסטודנטים היה קשה להבין את זה. אני זוכרת פגישה עם אנשי הליגה נגד השמצה מיד אחרי שטראמפ נבחר, שבה נציג הליגה תיאר לסטודנטים את הפעילות שלהם נגד מדיניות טראמפ בנושא מהגרים וההפרדה בין הורים לילדים, והישראלים פשוט לא הבינו למה זה אכפת ליהודים, למה הליגה עוסקת בזה. ובכן, זה אכפת ליהודים כי בארה"ב כשאתה פועל נגד מיעוט אחד זה פוגע גם בשאר המיעוטים. זו מחלוקת פוליטית גדולה.

"אז כן, מבחינתי זו אמירה מכאיבה. לכן גם הצעדה בוושינגטון הייתה כל כך חשובה", היא אומרת על עצרת הענק שהתקיימה בוושינגטון בנובמבר, שכ־200 אלף יהודים, מכל הזרמים, השתתפו בה כדי לחזק את ישראל ולמחות נגד האנטישמיות בארה"ב. "שמעתי מהרבה אנשים שהייתה נחמה מסוימת לישראלים לראות אמריקנים מכל הזרמים לוקחים בה חלק".

אכזבה מארגוני הנשים

במהלך השימוע המדובר בוועדת החינוך בקונגרס, הקריאה אחת מחברות הפרלמנט עדות מחרידה על אונס שביצע מחבל חמאס במסיבת נובה. השיחה עם נאדל התקיימה ימים ספורים לאחר פרסום התחקיר המקיף בניו־יורק טיימס על אודות פשעי המלחמה המיניים שאירעו באותו יום נורא. אני שואלת אותה אם הייתה שותפה לתחושת האכזבה של פעילות פמיניסטיות ישראליות מהדממה שאפפה את ארגוני הנשים הבינלאומיים, מהתגובות הרפות שהגיעו באיחור רב.

"הארגונים האלו מגנים אונס ואלימות מינית בכל קהילה שבה הם מתרחשים, אבל כשזה מגיע לנשים ישראליות, יהודיות, זה שונה", מסכימה נאדל. "זה חלק מהאנטישמיות שיהודים מתמודדים עימה מסביב לעולם. בהחלט היינו נזעמות. כל ארגון נשים יהודי, כל אישה שאני מכירה, זעמה. היה נראה שזה לא חשוב בעיני אותם ארגוני נשים, וזה נורא".

זה שינה את הגישה שלך כלפי אותם ארגונים?

"זה לא שינה את דעתי הפרטית, כי הייתי מודעת לכך וגם כתבתי על הדברים. למשל, בצעדת הנשים שאורגנה כשטראמפ נבחר", היא אומרת, מתייחסת למחאה נשית המונית שהתקיימה ב־21 בינואר 2017, יום לאחר השבעתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב, כנגד העמדות והרטוריקה שלו שתוארו כמיזוגיניות. "כבר אז נאמר לנשים יהודיות שהן צריכות לבחור בין התמיכה שלהן בישראל ובין התמיכה בנשים. אז לא הופתעתי. בספר שלי על הנשים היהודיות בארה"ב אני כותבת על דברים שנשים יהודיות שמעו במהלך השנים בכנסים בינלאומיים ובמשלחות של האו"ם, החל ממשפטים כמו 'יהודי טוב הוא יהודי מת', ועד אזהרות שלא לשאת תיקים עם כיתוב של ארגונים יהודיים. האנטישמיות הוטחה היישר בפנים שלהן. אז למרבה הצער אני בכלל לא מופתעת".

"היום אתה צריך לומר לילדים שלך 'אתם עומדים לחיות בעולם שיש בו אנשים ששונאים יהודים'. אף אחד לא היה צריך לומר לי זאת כשהייתי בגילם, למרות שאני יכולה להצביע על תקריות אנטישמיות גם מהתקופה שלי. כשבעלי הלך לקולג', השותף שלו לחדר שאל אותו היכן הקרניים שלו. היום היינו קוראים לזה מיקרו־אגרסיות; באותם ימים למדנו להתעלם מהן"

אחד הרגעים האנטישמיים הראשונים בארה"ב, היא מציינת, אירע בשנת 1654, כאשר עשרים ושלושה יהודים נחתו בחופיה של ניו־אמסטרדם, שלימים תהפוך לניו־יורק. המושל פיטר סטייבסנט ביקש אז לגרש את בני "הגזע הרמאי הזה". האנטישמיות נכחה כמעט תמיד במוסדות האמריקניים להשכלה גבוהה, וגם בתחילת המאה העשרים נהגו בחלקן מכסות קבלה ליהודים. "בתחילת שנות התשעים, קבוצה קטנה של מכחישי שואה פרסמה מודעות של עמוד שלם בעיתוני סטודנטים, תחת כותרות כמו 'סיפור השואה: כמה זה שקר?'

"כאשר האנטישמיות מתלקחת בקמפוסים כיום, הנושא לרוב הוא תמיכתם או התנגדותם של הסטודנטים לישראל. זה החל הרבה לפני 7 באוקטובר. לפני 23 שנה, באוקטובר 2000, כשהאינתיפאדה השנייה פרצה, 200 סטודנטים ערבים הפגינו באוניברסיטת מישיגן וצעקו שישראל היא מדינה פשיסטית, וצלבי קרס צוירו על דלתות של חדרי מעונות ומשרדים. אבל המתקפה הברברית של חמאס אכן רושמת פרק חדש בנושא הזה. כל מי שאכפת לו מזכויות אדם צריך למחות כנגד הזוועות, ורבים בקמפוסים לא רק שלא מחו אלא הצדיקו אותן בשם ההתנגדות לישראל.

"שואלים האם ניתן לעקור את האנטישמיות מהשורש, או רק לדחוף את ההתפרצות הנוכחית שלה בחזרה אל מתחת ל'מכסי הביוב'. לדעתי התשובה היא שלא ניתן לעקור את האנטישמיות בארצות הברית מהשורש. זו תופעה עתיקה, מימי הביניים, וגם תופעה מודרנית. היא בעלייה ונמצאת בעלייה במשך זמן רב מסביב לעולם. מה שהכה את יהדות ארה"ב בהלם היה עד כמה זה נעשה כאן גלוי, על פני השטח. ושוב, זה לא רק מאז 7 באוקטובר".

אנטישמיות ומגדר

יש דרך לגרום ליהודים בארה"ב לחוש בטוחים שוב?

"אני מקווה שזה ישתנה. צריך לזכור שבשנות העשרים, השלושים והארבעים של המאה הקודמת היו בארה"ב חברות מסחריות רבות שסירבו להעסיק יהודים. היו מכסות לקבלת יהודים לקולג'ים ואוניברסיטאות, לבתי ספר לרפואה. היו מקומות בארצות הברית שגם יהודי מומר, או מי שיש לו הורה יהודי, לא הורשה לרכוש בהם בית.

"אבל ככל שהשנים חלפו, השינויים בחברה האמריקנית, ההתמקדות במריטוקרטיה והמאבקים לזכויות אדם – שיהודים היו מאוד פעילים בהם, ושנעשו בעיקר למען אפרו־אמריקנים אבל בסופו של דבר הביאו תועלת גם ליהודים ולמיעוטים אחרים – שינו את המציאות. זה אִפשר לנו לחשוב במשך כמה שנים שהאנטישמיות בארה"ב כמעט נעלמה, וזה השתנה עכשיו. כיום אנטישמיות מפריעה לחיי היום־יום של יותר מדי יהודים אמריקנים. אני מלאת תקווה שארה"ב תוכל לבצע תיקון, שהנכד שלי יגדל בעולם שבו אנטישמיות לא תפריע לחיים שלו. אני מלאת תקווה, אבל אני לא יודעת. אני לא יודעת אם אני אזכה לראות את השינוי בתקופת החיים שלי. אני די מבוגרת", היא מחייכת.

יש צד מגדרי באנטישמיות?

"כתבתי מאמר על מגדר ואנטישמיות. יש בוודאי דרכים שונות שבהן גברים ונשים יהודים חוו אנטישמיות. למשל בתחילת המאה העשרים, לאחר שיהודים החלו לנוע לתוך מעמד הביניים, הטילו עליהם הגבלות. נשים לא היו כלולות אז בכוח העבודה או שהיו שקופות מבחינתו, כי אם הן עבדו מחוץ לבית זה היה הרבה פעמים אצל בן הזוג. למשל, נשים שניהלו את המשרד של הבעל הרופא שלהן. וכך גברים עובדים חוו את האנטישמיות יותר מנשים, פשוט כי הם היו חשופים יותר לעולם העבודה.

"מצאתי במחקר שנשים נטו לתאר מקרי אנטישמיות שחוו הילדים שלהן או חברי משפחה. כשאישה נשאלה על אנטישמיות היא סיפרה על הילד שחזר הביתה ואמר 'הרביצו לי בבית הספר כי אני יהודי'. המעגלים החברתיים בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת לא היו מגוונים כפי שיהיו אחר כך, ולכן הן לא חשו בכך באופן ישיר אלא באמצעות בני הזוג שלא התקבלו לעבודה בשל יהדותם והילדים שלהם. האם היום יש הבחנה מגדרית? אם רוצים אפשר לחזור לסוגיה של חוסר סולידריות בנוגע לפשעים ופגיעות מיניות כלפי נשים יהודיות ולומר שכן, יש אספקטים מגדריים לנושא".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 12/1833206910-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בנושא אחר. הפמיניזם האורתודוקסי האמריקני הוביל במידה רבה את הדרך גם עבור הזרם הישראלי. אבל אנחנו רואים שהצעד הבא קורה מאוד לאט. למשל, נשים אורתודוקסיות מעטות מאוד מכהנות כמובילות רוחניות, כרב קהילה. בודדות ממש. יש עתיד לזה?

"אומר לך כך: כהיסטוריונית אני חושבת בטווחי זמן מאוד ארוכים. הוויכוח על סמיכה לנשים בארה"ב החל בסוף המאה ה־19. הפרק האחרון בספר שלי על נשים יהודיות בארה"ב שואל האם יום אחד יהיו 'רבות' אורתודוקסיות. השאלה הזו הועלתה לראשונה על ידי הפעילה הפמיניסטית בלו גרינברג. היה לי הכבוד לנאום לפני כמה שנים בכנס של JOFA (ארגון אמריקני של פמיניסטיות אורתודוקסיות) לכבוד בלו גרינברג. היו שם כאלף נשים בקהל. אני אף פעם לא עושה את זה, אבל פניתי לקהל וביקשתי: אם את שואפת להיות 'רבה' או לומדת לכך, אנא עִמדי. מספר מדהים של נשים נעמדו על רגליהן. אמרתי לבלו: תראי מה השגת בכך שהעזת להעלות את השאלה. היא שאלה את זה בסביבות 1980, והכנס היה בסביבות 2015. זה מדהים, כי היא הבינה את התהליך. אז אני אופטימית שהשינוי ימשיך, כל עוד יש גברים ונשים בעולם האורתודוקסי שימשיכו לדחוף לכך. אני מקווה שזה יקרה, אבל דברים לא מתקדמים מהר בהיסטוריה, ולי יש הרבה סבלנות".

לסיום, מה לדעתך ישראלים לא יודעים על יהודים בארה"ב?

"המון. אני חושבת שהדבר המרכזי הוא שישראלים לא מבינים שיהדות ארה"ב אינה ומעולם לא הייתה קהילה אחת. מישהו אמר לי פעם שיש כ־9,000 ארגונים יהודיים בארה"ב. השקפות העולם מאוד שונות בשלל נושאים. בישראל שומעים לרוב את מי שמאוד תומכים בישראל, לא את כל המגוון. אני חושבת שחשוב מאוד, כשהמשבר הנוכחי יחלוף, להבין לעומק יותר זה את זה. אחרי הכול, אנחנו ואתם מהווים יחד את הנתח המרכזי של היהודים בעולם היום, ואני בהחלט מקווה שכולנו נוכל לחיות בביטחון".

The post חוקרת אנטישמיות על השימוע בקונגרס: "הבליטו כמה דקות מתוך 5 שעות וחצי" appeared first on מקור ראשון.

בית המשפט הצבאי לערעורים החמיר היום (ב') בצעד חריג את עונשו של המחבל אחמד מסאלמה, אשר דקר בשנת 2018 את אהרון הלר בכפר בית ג'אלא באמצעות סכין יפנית. באותו זמן המחבל נעצר ונגזרו עליו 15 וחצי שנות מאסר, אך הפרקליטות הצבאית ערערה על עונשו של המחבל.

עו"ד חיים בלייכר מארגון חוננו ליווה את הלר בדיוני הערעור, שבסיומם בית המשפט הצבאי לערעורים קיבל את הערעור והחמיר את עונשו של המחבל ל-20 שנות מאסר.

האירוע שהתרחש בשנת 2018, התחיל בכך שהמחבל זיהה את הלר יוצא מחנו – ודקר אותו באמצעות סכין יפנית בראשו ובפניו לא פחות מתשע פעמים. הלר הצליח להיחלץ מהמחבל כשהוא שותת דם, והמחבל נמלט מהזירה. בני משפחתו של המחבל הסגירו אותו לכוחות הביטחון.

למרות בקשת הפרקליטות לענישה של בין 19 ל-25 שנות מאסר, לפני כשלוש שנים גזר בית הדין הצבאי 15 וחצי שנות מאסר על המחבל. בגזר הדין שהתקבל היום להארכת מאסרו, כתבו השופטים בין היתר כי "המשיב תקף את הקורבן ולא חדל תוך נחישות רבה לבצע את זממו. המשיב כינה את נפגע העבירה "יהודי", דבר ההופך אותו לחלק מקבוצה אותה יש להרוג. מעשיו של המשיב הם מעשי שנאה לאדם שלא עשה לו מאומה, והסיבה היחידה לניסיון לרצוח אותו הוא מוצאו הלאומי".

הלר הגיב להחלטת בית המשפט לקבל את הערעור ואמר: "אני מברך את הפרקילטות על הגשת הערעור ואת שופטי בית המשפט על ההחלטה הנבונה להחמיר בעונשו של המחבל. דווקא בימים אלו חשוב מאוד שתהיה יד קשה מול הטרור ולא רפיסות".

עו"ד בלייכר ברך על החלטת בית הדין ואמר: "מדובר בפסק דין חשוב שקובע רף ענישה גבוה לניסיון לרצח, אף שמדובר בפציעה קלה של נפגע העבירה. כפי שציינו השופטים בפסק הדין – מדובר במחבל שבא לרצוח יהודי רק בשל היותו יהודי, ועל עצם רצונו לרצוח יש לגזור על המחבל שנות מאסר ארוכות, גם אם בסופו של דבר היהודי ניצל מהדקירה".

The post הוחמר עונשו של "מחבל הסכין היפנית" שביצע פיגוע ב-2018 appeared first on מקור ראשון.

תושבי העוטף, בעיקר באזור שדרות ואשדוד, שמעו הלילה קולות נפץ כפי שמזמן לא שמעו. אחרי כמעט חודש שצה״ל לא תקף במסגרת תקיפת "חגורות אש", תקיפה עוצמתית ומרוכזת של יעדים באזור מסוים – לרוב אזור בו נמצאים מחבלים, הלילה אי אפשר היה לפספס את עוצמת התקיפות. במקביל, צה״ל ממשיך את התמרון ברצועת עזה במסגרת פעילות צוות הקרב של חטיבת ׳יפתח׳. הלילה במרכז רצועת עזה חוסלה חוליית מחבלים שהתקרבה לעבר הכוחות.

בנוסף, אתמול במהלך תמרון של צוות קרב חטיבתי, זוהו מספר מחבלים שניסו לארוב ללוחמים במרחב. בשיתוף פעולה נוסף עם חיל האוויר, הכווינו הלוחמים כלי טיס שחיסל את המחבלים.

בצפון רצועת עזה זיהו כוחות מצוות הקרב של חטיבה 5 חוליית מחבלים חמושים. הלוחמים הגיבו בירי וחיסלו מחבל אחד, ובמקביל הכווינו כלי טיס של חיל האוויר שחיסל את יתר המחבלים כמו גם מטוס קרב שהשמיד את המבנה הצבאי בו פעלה החוליה.

The post אחרי תקופה "שקטה": לילה של תקיפות עצמתיות ברצועה appeared first on מקור ראשון.

פרשייה פלילית וביטחונית הותרה הבוקר (ב') לפרסום: על פי החשד, פלסטיניים רבים נכנסו לישראל ללא היתר בסיוע חיילי צה"ל. במהלך השנה האחרונה מתנהלת ביחידה המרכזית במחוז ש"י חקירה סמויה בשיתוף מצ"ח ויחידת יהלום ברשות המיסים, נגד מספר חשודים ביניהם גם מספר קצינים וחיילים בשירות פעיל ובדימוס. הקצינים והחיילים  חשודים בהנפקת היתרי כניסה לישראל לפלסטינים בהיקף רחב, תמורת תשלום של אלפי שקלים להיתר.

מחקירת המשטרה עלה כי החשוד המרכזי בפרשייה, תושב סח'נין בן 53, סחר בהיתרי כניסה לישראל לפלסטינים תמורת כסף שהעביר דרך בנו, חייל בקבע המשרת במעבר שער אפרים, באמתלה של כניסה לישראל לשם עבודות חקלאיות במרחב התפר.

עוד עלה בחקירה כי החשוד הפעיל רשת של מתווכים פלסטינים וישראלים שתפקידם היה לאתר פלסטינים המעוניינים בהיתרי כניסה לישראל, ולגבות מהם את התשלום עבורו.

הבוקר, עם המעבר לשלב הגלוי של החקירה, פשטו שוטרי ובלשי מחוז ש"י ביחד עם חוקרי מצ"ח על בתיהם של החשודים בפרשייה ביישובים שונים בארץ ובשטחים, ועצרו 14 חשודים לחקירה.

החשודים הועברו לחקירה במשרדי הימ"ר בחשד לעבירות של קבלת דבר במרמה, שוחד ותיווך בשוחד של עובד ציבור, איסור הלבנת הון וסחיטה באיומים – כל אחד עפ"י חלקו בעבירות האמורות. בהמשך היום ובהתאם לממצאי החקירה, יובאו מי מהעצורים לדיון בבקשה להארכת מעצרם בבית משפט השלום בירושלים.

העסקת שוהים בלתי חוקיים הינה עבירה פלילית שעלולה להגיע לענישה גם כלפי השוהה וגם כלפי מי שסייע לו להכנס או נתן לו הלנה ופרנסה. רק אתמול עצרו שוטרים בבני ברק שני שוהים בלתי חוקיים, כאשר כוח משטרה בסיוע פקחי העירייה הבחינו אתמול לפנות בוקר במהלך סיור שגרתי בשני גברים חשודים, שהסתתרו מאחורי רכב ברחוב ז'בוטינסקי בבני ברק. השוטרים בדקו את החשודים והתברר כי מדובר בשב"חים. בתוך כך, השוטרים ערכו חיפוש על החשודים ובתיקם, שבמהלכו איתרו ותפסו: מחשב רכב, מנפץ שמשות, מברג, מפתח צנרת, מספריים וכפפה. השוטרים עצרו את השניים, שהגיעו מחיזמא ואל בירה.

The post אירוע חמור: חיילים סייעו לשב"חים רבים להיכנס לישראל appeared first on מקור ראשון.

אגף השיקום במשרד הביטחון בשיתוף עם ארגון נכי צה"ל, מעדכנים על עלייה בתגמולים המשולמים לנכי צה"ל ב-3.76% בחודש. העליה בתוקף החל מחודש ינואר 2024, ותוענק גם באופן רטרואקטיבי מחודש יולי 2023.

העדכון כולל הגדלה של גובה התשלומים לכלל נכי צה״ל המסתכמת בעלייה של עד מאות שקלים בכל חודש, תשלום רטרואקטיבי לזכאים מחודש יולי 2023 וכן מענק לפצועי חרבות ברזל מתחילת המלחמה באוקטובר 2023 ועד היום.

בהתאם לעדכון, כל נכה צה"ל, יקבל תוספת של עשרות עד מאות שקלים בכל חודש. לדוגמה: נכה צה״ל עם 50% נכות ונשוי, שמקבל 11,370 שקלים בחודש, יקבל תוספת של 427 שקלים החל מחודש ינואר 2024 וגם מענק חד פעמי עבור ההפרשים מיולי 2023 ועד סוף השנה, המסתכמים בעוד 2562 שקלים. כך גם פצוע בינוני שנקלט עקב פציעה במהלך הלחימה ב"חרבות ברזל", וקיבל מקדמות על סך 4248 שקלים בחודש, יקבל מעתה תוספת חודשים של 160 שקלים, וגם מענק חד פעמי של 474 שקלים עבור התקופה מחודש אוקטובר ועד היום.

הדר קרמר, ראש היחידה לתגמולים, הטבות ורכב רפואי באגף השיקום במשרד הביטחון, ציינה כי ״עדכון התגמולים הינה פעולה נוספת של אגף השיקום לשיפור רווחתם של כלל נכי צה״ל ומהווה תוספת משמעותית לתגמול. אנו נמשיך לפעול למען נכי צה״ל ופצועי הלחימה המטופלים אצלנו ונעמוד לצידם על מנת להבטיח מענה מתאים לכלל צרכיהם".

The post עליה של מאות שקלים בחודש בתגמולים לנכי צה"ל appeared first on מקור ראשון.

"אני לא אוהב להתראיין ואין לי עניין בזה, אבל המח"ט ביקש שאספר על היחידה לכבוד הלוחמים והמפקדים הגיבורים שנפלו", מבהיר סא"ל יוני דהן בפתח שיחתנו. בבוקר 7 באוקטובר הוא ישב בביתו בכפר־הרא"ה, הבין שמשהו מתרחש, והקפיץ את עצמו. הוא הצטרף לגיסו, סא"ל אפרים תהילה, מפקד יחידת אגוז לשעבר. השניים ירדו דרומה, ברשותם נשק ארוך אחד. נטפל בפצועים, נעשה מה שאפשר, סיכמו. "אין דילמה, זה המעשה המובן מאליו. מזעור הנזקים ביום הראשון היה בזכות המון אנשים שקפצו, לא רק אנחנו", אומר דהן.

"בדרך ניסינו לגייס עוד אנשים. דיברתי עם מג"ד מהחטיבה וביקשתי שישלח חיילים ורכבים ממוגנים. גיסי דיבר עם חבר'ה מאגוז שיגיעו. בצומת אורים עצרו אותנו ואמרו שיש מחבלים. כשניסינו להבין במה מדובר מצאנו את עצמנו בקרב בבסיס אורים. לקחנו נשק מאחת החיילות שנרצחו בחמ"ל. החלטנו לא לנסוע על הכבישים בגלל המארבים, אלא דרך השטח".

כשהגיעו לצומת מגן זיהה דהן את הג'יפ של מפקד חטיבת הנח"ל אל"מ יהונתן שטיינברג מרוסס בכדורים, ואז גם ראה את גופת מפקדו לשעבר. הם פינו אותה למקום מבטחים. "שטיינברג היה האיש הכי טוב שהכרתי", אומר דהן. "ישר, ערכי מהמעלה הראשונה, איש מקצוע שירד לפרטים בכל תחום, ובעיקר היו לו מידות טובות.  מפקד למופת. לראות אותו נופל זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שהרגליים שלי רועדות, שהופר האיזון בין כוחות הטוב לכוחות הרע".

זמן קצר לאחר מכן התקשר אליו מפקד אוגדה 162 תא"ל איציק כהן, שתחתיו נמצאת חטיבת הנח"ל, והודיע: "מפקד הסיירת סא"ל יהונתן צור ('ברנש') וסגנו רס"ן עידו שני נפלו. אתה תופס פיקוד על היחידה".

"עשיתי את זה בלי שאלה", משחזר דהן. "הרגשתי צער גדול על ברנש, שהיה מפקד ולוחם קשוח ורציני. בבה"ד 1 היינו יחד בנבחרת לאליפות צה"ל, והיה לנו הרבה זמן יחד עם האלונקה. היה צער גדול וגם כעס שהתחיל להצטבר, איך הם עשו לנו את זה".

אך דהן לא הניח לרגשות להשפיע, והתקשר מיד לקצינים שהכיר מימיו בסיירת. "בשלב הראשון תיקנתי את שרשרת הפיקוד ומיניתי מפקדים חדשים במקום אלה שנפלו. הגדרנו משימות וגזרות, ויצאנו ל־70 שעות של לחימה רצופה ומעבר מהיתקלות להיתקלות. ניהלנו קרבות והרגנו כמויות של מחבלים שהסתובבו בגזרה".

כשנכנס למוצב כרם־שלום, קידם את פניו מראה של שדה קרב: גופות מחבלים פזורות ברחבי הבסיס עם האופנועים ומטולי האר־פי־ג'י שלהם, כלי רכב שרופים והרבה חיילים פצועים. "הבנו שבמוצב סופה הסמוך עדיין מתנהל קרב. כוחות משייטת 13 חברו אלינו וניהלנו יחד את הקרבות. בתשע בערב זיהינו שהמחבלים מתבצרים מאחורי מחסות. אחד הקצינים 'ניגח' את המחסות באמצעות הרכב הממוגן כדי למשוך אש, ואז לוחמי השייטת חיסלו את המחבלים", באותו מוצב חוסלו 20 מחבלים, ועוד 14 נכנעו. "הם הגיעו עם דגלי דאעש", מספר דהן, ומראה את תמונת הדגל שנתלה על גדר המוצב. "יש רגעים שבהם נופל האסימון ואתה מבין שזה אירוע אחר. הראשון היה הנפילה של שטיינברג, השני היה הדגל הזה. כשהייתי מ"פ ב־2018 עשינו הרבה מבצעים בגולן נגד כוחות דאעש בצד הסורי. לפגוש את דאעש בכיוון אחר זה היה מפתיע".

"רמת המוכנות של הכוחות שפגשתי הייתה גבוהה מאוד. הייתי רוצה שכל ישראלי יבוא איתי לכמה שעות לתוך עזה ויראה את סיירת נח"ל נלחמת. תחושת הביטחון שלו תתמלא מחדש"

שני שלישים מ־32 נופלי חטיבת הנח"ל במלחמה הם מהסיירת. 11 מהם קצינים, מציין דהן. "ככה שטיינברג גידל אותנו, שמפקדים נמצאים לפנים בנקודות הכי מורכבות ולוקחים סיכונים. סיירת נח"ל היא מכונה משימתית, ואנחנו מבינים שעם כל הקושי יש לנו משימה להגן על הגזרה. בכל מקום שמחבלים פגשו את לוחמי סיירת הנח"ל – במוצב כרם־שלום, בסופה ועוד – הם נהדפו. מפקד כוחות הנוחב'ה שנכנס למוצב סופה סיפר בחקירה שהמשימה שלהם הייתה להגיע למושב דקל. למיטב ידיעתי הם לא הגיעו לשם כי לוחמינו מנעו זאת".

למחרת, כשהקרבות נרגעו במידה מסוימת, מצא דהן זמן לשוחח עם חייליו. "כינסתי את הקצינים וראיתי את המבט בעיניים שלהם. היה שם כאב גדול על אובדן החברים, וגם הבנה של גודל השעה והאחריות. אמרתי להם שאנחנו נמצאים בנקודה החשובה ביותר, והמשימה היא להגן, להיות מוכנים להתקפה ולהפוך על אויבינו בחזרה". באותה שיחה גילה מפקד הסיירת הטרי שמספר הקצינים שאיתו כפול מהנדרש. התברר שהייתה התגייסות נרחבת בקרב בוגרי היחידה, שהתייצבו לסייע.

הזכרת גם תחושות של כעס, איך זה קרה לנו.

"בטח, אבל עכשיו לא הזמן לשאלות ולרגשות. כל מה שצף שמים אותו בצד, יש משימה שהיא קודמת לכול. זה מה שאני אומר גם למפקדים. המפקדים בסיירת הם אנשים איכותיים ואינטליגנטיים. היו מפקדים שראיתי בעיניים שלהם משהו שבור, אבל הם התעלו על עצמם. בדיעבד הם אמרו לי שהם לא האמינו שיצליחו לגייס בעצמם כוחות. משהו ברוח של היחידה והשיחות שעשינו עזר להם לעמוד על הרגליים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-10.59.44-750x500.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מגפיים על הקרקע

יוני דהן (35) מתגורר בכפר־הרא"ה, נשוי לשָני ואב לארבעה. למד במכינת "עוצם" ובישיבת מעלה אליהו בתל־אביב. התגייס לחטיבת הנח"ל ועשה שם את כל תפקידיו כמפקד וקצין, בעיקר בסיירת. בהמשך היה סגן מפקד גדוד 50. כשחזר מלימודיו במכללה לפיקוד ומטה מונה למג"ד 932, כולל סבב לחימה במבצע עלות השחר. "הרגשנו אז שזה סבב לחימה משמעותי כי ירו עלינו הרבה פצמ"רים, חיסלנו לא מעט מחבלים וקיבלנו את פרס הרמטכ"ל. בפרספקטיבה של היום זה נראה זניח". תפקידו הבא היה מפקד צוות במכללה לפיקוד טקטי, וממנו הוקפץ ב־7 באוקטובר.

אחרי שהגזרה התייצבה והלוחמים לא ידעו מתי יחל התמרון הקרקעי ("אם היינו יודעים שיש שלושה שבועות זה היה מקל עלינו"), הם שמרו על דריכות והרבו להתאמן. "מבחינתנו בכל לילה אנחנו אמורים להיכנס לתמרון. צריך לזכור שכמעט כל המפקדים התחלפו, חברו אלינו לוחמים מיחידות אחרות, וצריך לבנות את כל הכוח ולהכין אותו לקרב. עשינו אבחון מהיר של הצרכים והתחלנו סדרת אימונים אינטנסיבית בצאלים ובאתרי בנייה באזור, כדי לתרגל לחימה ברבי־קומות".

המשימה הראשונה של סיירת הנח"ל הייתה פשיטה רגלית על שכונת אל־עטאטרה בצפון הרצועה. "לפנינו נכנסו רק במשוריינים. הבנו שהצלחה שלנו תיתן אמון לכל צה"ל בתנועה הרגלית בשטחים המורכבים האלה".

בשבועות הראשונים לתמרון הקרקעי הם פגשו מעט מחבלים מהמצופה; לעיתים הם נמלטו זמן קצר לפני בוא  הכוחות. "הקפה שהם השאירו עוד היה חם. הבנו שאנחנו צריכים לייצר טקטיקה שבעזרתה נגיע למקום ונהרוג מחבלים. ביצענו כל מיני פעולות שעזרו לנו להגיע למגע קרוב ולהרוג עשרות רבות של מחבלים מטווח קצר. לשם כך נדרשו גמישות מחשבתית ויצירתיות".

בקרב על כיבוש מוצב 17, ממעוזי חמאס בצפון הרצועה, נפצעו כ־20 מלוחמי החטיבה. "גדוד 931 תפס אגף אחד, גדוד 198 של השריון תפס אגף נוסף, ואנחנו נכנסנו וטיהרנו את המוצב", מתאר דהן. "מצאנו חומרים מודיעיניים, שלושה פירים, סדנה לייצור מטענים מתחת לאדמה ומטענים מוכנים. קיבלנו ידיעה על 14 מחבלים שמסתתרים מתחת לקרקע ומתכננים לפוצץ את המנהרות מתחתינו. החלטנו לקחת את כל המטענים, מאות קילוגרמים של חומר נפץ, לדחוף הכול לתוך המנהרות ולפוצץ אותן על המחבלים".

"המלחמה הייתה האימון שלנו"

אחד האיומים הגדולים על כוחות צה"ל היה המטענים שהניחו מחבלי חמאס בצירי התנועה. בעזרת חשיבה יצירתית הצליחו דהן וחייליו להתגבר על האיום הזה. "הכנסנו  כוחות של צלפים. בינתיים המשכנו להילחם. הצלפים היו מזהים את המחבלים מניחים מטענים ומנסים לברוח, ומורידים אותם אחד־אחד בלי שהם יודעים מאיפה יורים עליהם. חיסלנו ככה יותר מ־30 מחבלים ביומיים. הבאנו אמצעים כמו  רחפנים מתאבדים. "אלה דוגמאות להבנה של מפקדים שדרוש משהו אחר כדי להשיג הצלחות מבצעיות, ולא להילחם באופן סכמטי.

"בסוף היינו חבורת לוחמים שלא התאמנה יחד, והמלחמה הייתה גם האימון שלנו. בימים הראשונים היינו נפגשים ועושים סיכומים כאילו אנחנו בצאלים. אומרים מה טוב ומה צריך לשפר, מעבירים לקחים מיחידות אחרות. לפעמים היינו יושבים עד שלוש בלילה עם הרבה קפה שחור, ואומרים שלא הולכים עד שמוצאים פתרון נכון יותר. החשיבה המשותפת מביאה תוצאות אחרות".

בצוק איתן היה דהן שותף לפינוי פצועים שנפגעו מירי נ"ט בבית־חאנון. "המחבלים ניצלו את זה שאנחנו מגושמים, ועשו לנו דוד וגוליית. זה היה מתסכל. כשהייתי בפו"ם חקרתי את הנושא של הסתגלות לשינויים בשדה הקרב, וכתבתי עליו ל'מערכות'. כעת הייתה לי הזדמנות לעשות לחימה אחרת ולהגיע להישגים טובים יותר".

בבתים רבים מצאה סיירת נח"ל מפות של פירי מנהרות, הוא מספר בסיפוק. במסגרת ההתמודדות עם לחימה בשטח מאוכלס, הורה צה"ל לתושבי רצועת עזה לצאת מאזורי הקרבות ולנוע דרומה. בשלב מסוים עלה חשש שמחבלי חמאס נטמעים בהמון ומנצלים את ההומניות של צה"ל כדי להימלט. לוחמי סיירת הנח"ל החליטו לשנות תפיסה. "ההנחיה הייתה שכשמגיעים לבית ספר או בית חולים, מוציאים את האנשים ומסמנים להם ללכת לכיוון המסדרון ההומניטרי. הגענו למרפאה של אונר"א וראינו שברחו אליה גם מחבלים. לקחנו הצידה חלק מהאנשים, הצלבנו את המידע, וככה עצרנו 18 מחבלים מתוך 300 איש. מאז כל דפוס הפעולה של הצבא השתנה. במקום לומר לאוכלוסייה ללכת, התחילו לסנן ולזהות את המחבלים".

והיו גם "סגירות מעגל" משמעותיות במיוחד. "שאולי גרינגליק ושי שמריז נהרגו בדרג'־תופאח ממטענים שמחבלים הפעילו, ומיד הצלחנו לפגוע בהם. זה עבד גם בהיתקלות שבה נהרג סרן אושרי בוצחק ז"ל, מפקד צוות אצלנו. בתוך זמן קצר הורדנו חמישה מחבלים".

דהן מונה אירועים נוספים שהיו עבורו נקודות ציון מיוחדות. "נכנסנו למקומות שהמחבלים יצאו מהם ב־7 באוקטובר, וראינו שהם פשוט השאירו הכול כמו שהוא ועזבו. מצאנו את הסמים שהם השתמשו בהם, את המעטפות עם הפקודות. במבצע שעשינו עם שלדג ושייטת 13 בדרג'־תופאח מצאנו מפעל לטילים מדויקים. הגעתי לנקודה שבה המנהרות מתחברות למפעל ומצאנו שם חוברות הפעלה, הוראות ייצור ובטיחות. שם גם הבנתי לאן האויב שלנו התקדם בזמן שהיינו קצת רדומים ואולי זלזלנו במה שהתפתח לנו מול העיניים".

סא"ל דהן נמנע מהתייחסות למוכנות של צה"ל לפני המתקפה. "אני יודע להעיד על הרמה של הכוחות בשטח. אם מנתקים את ההפתעה של 7 באוקטובר, רמת המוכנות של הכוחות שפגשתי הייתה גבוהה מאוד. המכונה המשומנת הזו הרגה יותר מ־180 מחבלים והביאה המון הישגים. צריך לבחון היטב מה קרה ביום המתקפה, אבל אסור לערבב בין היכולות שלנו להתמודד עם האתגרים שהאויב מכין לנו ובין ההפתעה, ואסור שהיא תצבע הכול. מי שיגיד שהכול בסדר דומה למי שצובע הכול במחדל של 7 באוקטובר. הייתי רוצה שכל ישראלי יבוא איתי לכמה שעות לתוך עזה ויראה את סיירת נח"ל נלחמת. תחושת הביטחון שלו תתמלא מחדש. כשיצאנו להפוגות הרגשנו את הפער בין העוצמה שלנו בתוך עזה ובין התחושות הקשות בחוץ. זה היה בלתי נתפס".

מבית החולים לשדה הקרב

בימים האחרונים יצאו לוחמי סיירת הנח"ל לחופשה כדי לצבור כוחות, לאחר שבכל מאה הימים הראשונים למלחמה היו להם בסך הכול 24 שעות כאלה. "הבנו שכדי לשמור עליהם ממוקדים במשימה, הריכוז הזה הכרחי. כשנכנסים לשלבים אחרים בלחימה, רגועים יותר, אפשר לתת יותר יציאה הביתה והתרעננות, שהיא לא פחות חשובה כדי לשמור על אורך נשימה".

חששתם שהאווירה"בחוץ" תפגע באחוות הלוחמים?

"יש חשש, ולכן הדבר הראשון שעשינו כשיצאנו מעזה היה שיח אינטימי של המפקדים עם הלוחמים. עומד מפקד צוות, מ"פ או מפקד יחידה, מסתכל להם בעיניים ואומר להם את הדברים כמו שאנחנו מבינים אותם, בצורה האמיתית והכנה ביותר". בהמשך הגיעו כל חיילי הסיירת ליום וחצי בכפר הנוקדים שליד מצדה, וכל צוות עיבד את חוויות המלחמה עם אנשי מקצוע, "כדי לשמור על בריאות הנפש ולוודא שהכול מסודר", כדברי דהן.

בשבוע שעבר סיים דהן את תפקידו כמפקד הסיירת והוחלף על ידי סא"ל נאור בובליל. מכיוון שכל חניכי המכללה מפוזרים עדיין ביחידות הלוחמות, דהן לא שב לתפקידו, אך הוא איננו חסר מעש. בימים האחרונים הוא מבקר משפחות שכולות ולוחמים שנפצעו. "בשבוע שעבר היינו אצל משפחת שטיינברג בפעם הראשונה. פגשנו את אשתו והילדים והיה מרגש. אני משתדל לתת למשפחות את נקודת המבט שלי כמי שהיה בשטח, ואומר להן שלולא הגבורה וההקרבה של הבן, המחיר היה יכול להיות כבד יותר. בכרם־שלום לוחמים בודדים הגיעו ברכבים והדפו עם כיתת הכוננות את המחבלים. זו גבורה גדולה שעוד תסופר שנים קדימה".

הופתעת מהגבורה שגילה "דור הטיקטוק"?

"כמי שהיה איתם בשנים האחרונות בשטח ובאימונים הקשים, האמנתי בהם תמיד. היה לי מפקד צוות שב־7 באוקטובר חטף רסיסי רימון ביד ואושפז. הוא השתקם שלושה שבועות וחזר אלינו. בקרב בצפון רצועת עזה הוא נפצע שוב ממטען. כשיצאתי מעזה הלכתי לבקר אותו, שאלתי באיזה חדר הוא נמצא והפנו אותי לשם. חיפשתי אותו אבל החדר ריק. התקשרתי אליו וגיליתי שהוא כבר יצא. הוא אמר לי 'תוך כמה ימים אני חוזר אליכם ללחימה'. זאת הרוח של סיירת נח"ל. תמיד אמרתי ללוחמים שמה שמנצח בקרב זה לא הרחפנים או המאגים, אלא הברק בעיניים. בסיירת נפצעו או נהרגו 150 לוחמים, סטטיסטית זה כל לוחם שלישי. חצי מהפצועים שיכלו חזרו גם פעם שנייה ושלישית למלחמה. סימַנו שמונה טכניקות שפיתחנו בקרבות, של לחימה שמצליחה להרוג הרבה מחבלים. השילוב של הברק בעיניים עם התחבולה והחשיבה הביא להצלחה של הסיירת".

מהו היעד של המלחמה בעיניך?

"שכל האויבים סביבנו יבינו שלא כדאי להתעסק איתנו. אם הם יבינו את זה, עשינו את שלנו. אם לא, זה סימן שעדיין אסור לנו לעצור".

The post מפקד סיירת הנח"ל החדש בדרכו של מפקדו שנרצח: "ככה שטיינברג גידל אותנו" appeared first on מקור ראשון.

בדיונים שהתקיימו בשבועות האחרונים בצמרת המדינית והצבאית בישראל, הועלו רעיונות שונים בנוגע ל"יום שאחרי" ברצועת עזה. לפי אחת מהן, המקודמת גם על ידי הממשל האמריקני, ישראל תשמר שליטה צבאית וביטחונית ברצועה, בעוד הרשות הפלסטינית תנהל את החיים האזרחיים ותפעיל בין השאר גם את מערכת החינוך. מהיכרות עם חומרי הלימוד והמסרים הלאומניים שמועברים לתלמידי בתי הספר הפלסטיניים ביהודה ושומרון, עולה כי הרשות לא תשנה את החינוך העזתי לטרור ולשנאת יהודים.

בעקבות המלחמה הנוכחית גברה המודעות בישראל ואף בעולם לתפקידם השלילי של בתי הספר שמפעילה אונר"א, סוכנות האו"ם לפליטים הפלסטינים, עבור תושבי רצועת עזה. זהו לא רק השימוש בכיתות הלימוד כמחסני נשק וכמקום מסתור למחבלי חמאס, כפי שישראל הרבתה להוכיח, אלא גם תוכני הלימוד המועברים בכיתות אלו, שהם רוויי הסתה לטרור ותמיכה בשהידים. מתברר שגם בתחומי הרשות הפלסטינית בתי הספר הם חלק מאותה "התנגדות" לישראל. זה מתחיל במבנים עצמם, שמיקומם ותכנונם נועדו בראש ובראשונה לתפוס שטחים מרכזיים במסגרת המאבק בהתיישבות היהודית ביו"ש, לעיתים ללא צורך ממשי בבית ספר במיקום זה, וממשיך בתוכני הלימוד שמעודדים את הילדים והנערים לפעול למען "שחרור העם הפלסטיני" כבר מגיל צעיר.

כך למשל, באזור מַסַאפֶר יַטַּא שבנפת חברון פועל בשנים האחרונות בית ספר רשמי של הרשות הפלסטינית. בית הספר החדש יחסית מספק מסגרת לילדי הכפרים באזור, אך מבחינת הרשות מטרתו איננה רק חינוכית ולימודית. הוא נועד לחזק את הפלישה הפלסטינית לשטח האש הצה"לי, ואת ההשתלטות המתוכננת על אדמות מדינה בשטח C. זאת מתוך מטרה ברורה ומוצהרת לגדוע את הרצף בין גושי ההתיישבות הישראליים ביהודה ושומרון, ולגבש רצף פלסטיני שיהפוך למצור על ההתיישבות היהודית.

בית הספר במסאפר יטה הוא האחרון ברשימה ארוכה של מבנים שהוקמו למטרות דומות, ומכונים "בתי ספר של ההתנגדות". המוסדות הללו דומים זה לזה במבנה ובמטרה, בדגלי פלסטין שמעטרים אותם ובתכנים שנלמדים בהם, ובעיקר בגופים שעומדים מאחוריהם ומממנים אותם – האיחוד האירופי בין היתר.

קובעים עובדות בשטח

בסיפור הזה אין שום דבר מקרי. בשנת 2009 הציג ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר סלאם פיאד את תוכניתו, שנועדה ליצור רצף טריטוריאלי בין נקודות התיישבות ערביות ברחבי יו"ש ולשבור את הרצף בין היישובים היהודיים. כחלק מהתוכנית, הזוכה לתמיכה כספית זרה, עם כל התרחבות בהתיישבות היהודית מתרחב במקביל יישוב ערבי סמוך, ובמקומות שיש בהם חשש להיווצרות רצף יישובים, נבנית נקודה ערבית חדשה. "החלטנו לנקוט יוזמה, לזרז את סוף הכיבוש באמצעות עבודה קשה ולקבוע עובדות בשטח שלא יהיה ניתן להתעלם מהם", אמר פיאד בעת הצגת התוכנית.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02311_40_55-5-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

משה שמואלי  רכז יו"ש בעמותת רגבים: "זה לא סיפור על צורך בהשכלה ומענה לילדים, זה סיפור על מאבק על הקרקע, כשהרש"פ מנצלת את הילדים כנשק לכל דבר"

כבר באותה שנה נבנה בית הספר הראשון למען מטרה זו. הוא הוקם במתחם הבדואי הלא חוקי חאן אל־אחמר, שהוקם בעצמו כדי למנוע רצף בין ירושלים למעלה־אדומים ובכך להקשות על החלת ריבונות בעתיד.

תחום החינוך הפך באופן גלוי לדרך נוספת להיאבק במדינת ישראל. בנאום שנשא ראש הממשלה הפלסטיני מוחמד אשתייה לקראת פתיחת שנת הלימודים הנוכחית, הוא ציין כי "השנה נפתחו למעלה מעשרים בתי ספר חדשים עם 248 כיתות, ומועסקים 1,200 מורים חדשים". אשתייה הודה למורים "שעמלים בעבודה בלתי פוסקת לרומם את שמה של פלסטין ולהגן על נושאיה הלאומיים. המורה, התלמיד ובית הספר ימשיכו להיות סמלים במאבק מול הכיבוש ומנגנוניו".

מסרים דומים הושמעו גם בישיבה שקיימה מושלת רמאללה ואל־בירה, ד"ר לילה ע'נאם, עם מנהלי מחלקות החינוך שבאחריותה, ערב פתיחת שנת הלימודים. בפגישה, כך לפי הדיווח שהעלתה ע'נאם לדף הפייסבוק שלה, "ציַינו את הקמת בתי הספר עין־סמיע וראס־הד, במסגרת פרויקט בתי הספר של ההתנגדות, בחנו דרכים שונות להגדלת העשייה באזורי ההתיישבות האסטרטגיים, והבנו כי יש צורך בחיזוק הנוכחות של הפלסטינים על אדמות אלה, נוכח ההתקפה החריפה של המתנחלים על אזורים אלו. אנו שמים דגש על איחוד הכוחות ועל חשיבות המאמץ הציבורי והלאומי שלנו להיאבק מול המתנחלים, במיוחד לקראת חזרת תלמידינו לבתי הספר והגשמת נוכחות זו לא רק בסיסמאות אלא בשטח".

על פי מחקר של תנועת רגבים, מאז 2009 נבנו למעלה ממאה בתי ספר כאלה, במסגרת "תוכנית פיאד" להשתלטות מעשית על שטח C. מתוכם שלושה שנבנו על אדמה פרטית יהודית או על אדמת קק"ל; כשלושים שנבנו על אדמות מדינה ואדמות סקר; שבעה שנבנו בשטחי אש; שניים בשמורות טבע; שניים בשמורה מנדטורית, ושישה באתרים ארכיאולוגיים. בתשעה מקרים מדובר בבתי ספר שהוקמו בשטח B, והורחבו במבנים ואגפים נוספים על קרקע סמוכה בשטח C, ללא היתר.

נצמדים ליישובים

שמורת הטבע ואדי סיק, הסמוכה ליישוב רימונים, היא אחד המרחבים המרשימים בשטח מועצה אזורית מטה בנימין. זהו רכס מדברי המאופיין בנקיקי נחל ומערות, המהווה בית לדורסי יום וצמחים נדירים. בשנים האחרונות הגיע למקום, בתמיכת הרשות הפלסטינית, שבט בדואי והתיישב בסביבת השמורה. באין מפריע הוקמו שם עשרות מבנים ארעיים. בשנת 2017 הוקם בקצה השמורה בית ספר, כדי להרחיב את רצף ההתיישבות. זהו מבנה כמעט זהה לזה שהוקם לאחרונה בהר חברון, ושקיים בעשרות נקודות נוספות, שאת חלקן נפרט בהמשך. בשלט הכניסה למתחם נכתב כי המקום פועל בבעלותה ובחזקתה של "מדינת פלסטין – משרד החינוך וההשכלה הגבוהה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02311_41_00-4-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כשהגענו למקום בשעות אחר הצהריים, הילדים כבר לא היו שם. רכב של הרשות הפלסטינית הגיע למקום ופרק ציוד. האדם שירד ממנו פגש שני אנשי צוות שיצאו לקראתו. "הילדים סיימו כבר", אמר לנו אחד מהם. "לומדים כאן בכיתות א' עד ו', ובשעה 12:30 הם מסיימים. מגיע אוטובוס ולוקח אותם הביתה". לדבריו, במקום לומדים 70 ילדים בסך הכול. כלומר, כיתות קטנות. הקרוונים המרכיבים את בית הספר מקושטים וצבועים. על כמה מהם מצוירים דגלי פלסטין ומפת הארץ כשבמרכזה כיפת הזהב.

בית ספר גדול במיוחד הוקם בשנת 2010 סמוך לכפר בית־סירא שבאזור מודיעין. נגד הבנייה הוגשה עתירה, והיא נידונה בבג"ץ; בשנת 2014 נבנה בית ספר סמוך ליישוב גבע־בנימין (אדם), וגם נגדו הוגשה עתירה. בבואנו לשם הספקנו לראות ילד מתרוצץ בין המבנים והעיזים במקום. בעוד פינוי בית הספר מתמהמה, מבנים ארעיים נוספים אליו ומרחיבים את האחיזה בשטח.

ב־2015 הוקם בית ספר דומה סמוך ליישוב סוסיא בהר חברון. שנה לאחר מכן – סמוך לצומת מעלה־חבר. עוד קודם לכן, בינואר 2021, הוקם בשטח אש 917, גם הוא בהר חברון, בית ספר שהורכב ממבנים יבילים. גם בית ספר זה מתהדר במימון ותמיכה של האיחוד האירופי, מדינות זרות וארגונים בינלאומיים. שטח אש 912, ממזרח למעלה־אדומים, זכה אף הוא בשנתיים האחרונות לבית ספר משלו, ודגל האיחוד האירופי מתנוסס גם מעליו. ב־2021 הוקם בית ספר גדול במבנה רחב ידיים בשטח שמורת הטבע נחל בזק בבקעת הירדן, במימון האיחוד האירופי.

בסרטונים שהועלו לדף הפייסבוק של "בית הספר של ההתנגדות" מספר 6 בנפת רמאללה, נראים הילדים יוצאים לחצר המוסד כשהם עוטים כאפיות ודגלי פלסטין, רוקדים ושרים: "מולדת שאנחנו לא מגינים עליה, אנחנו לא ראויים לה". בפתיחת שנת הלימודים הנוכחית הם האזינו לשיחה מפי מנהל בית הספר, שאמר להם כי "החיים של הבדואים ושל החקלאים הפלסטינים באזורים המכונים שטחי C הם קשים, אבל למרות זאת הם הצליחו להגיע לפתיחת השנה". הוא הודה "למשרד החינוך הפלסטיני על תמיכתו בבתי הספר האלה, שאכן הפכו לבתי ספר של ההתנגדות".

בראשית אוגוסט 2020 החלו הפלסטינים בהקמת בית ספר חדש ובלתי חוקי בפאתי הכפר כיסאן, מצפון ליישוב מעלה־עמוס שבמזרח גוש עציון, שחלקו בשטח B וחלקו בשטח C. בשונה מבתי הספר המאולתרים המורכבים מכמה קרוואנים, כאן מדובר במבנה בטון רחב־ידיים בן שתי קומות. על פי חוקרי השטח של רגבים, המיקום נבחר במיוחד לצורך השתלטות. מדובר בבנייה שאין בה צורך אמיתי, שכן יש כבר בית ספר בקרבת מקום. מבחינה גיאוגרפית, בית הספר נבנה במיקום המשמש "גשר" בין שטח B שמדרום לאתר הבנייה ובין שטח B שמצפון לו, תוך יצירת חיץ בשטח C וטבעת חנק סביב היישוב מעלה־עמוס, השוכן מדרום. לא הייתה כל מניעה למקם את בית הספר בשטח B, שיש בו מרחב פתוח ולא מנוצל.

בחופש הגדול של שנת 2020 הוקם בית ספר בפזורה הבלתי חוקית הסמוכה לכפר עוג'ה שבבקעת הירדן. המבנה הוקם בלילה אחד, על ידי עשרות פועלים. המיקום שנבחר הוא בלב שטח C סמוך לאדמות מדינה, בין המבנים הבלתי חוקיים של הפזורה הבדואית.

טקס השהיד

"בתי הספר שראינו מספקים הצצה לשיטת בתי הספר של הרשות הפלסטינית, כדרך להיאחז בשטח ולייצר דה־לגיטימציה למדינת ישראל", מסביר משה שמואלי, רכז יו"ש בתנועת רגבים, במהלך הסיור שקיימנו בין המבנים הללו. "זה לא סיפור על צורך בהשכלה ומענה לילדים, זה סיפור של מאבק על הקרקע, כשהרשות הפלסטינית למעשה מנצלת את הילדים כנשק לכל דבר".

לדברי שמואלי, "בעשור האחרון הקימה הרשות, בסיוע האיחוד האירופי, רשת של למעלה מ־100 בתי ספר כאלה, שהמשותף להם הוא המיקום והמטרה: עומק שטח C, במקרים רבים רחוק ממקבצי מגורים, ובמרחב שכבר קיימים בו בתי ספר המשרתים את האוכלוסייה המקומית. עם הקמת בית הספר מגיע השלב הבא – חיבור לתשתיות מים וחשמל וסלילת כביש גישה, ועד מהרה צצים בסמוך מבנים נוספים. הגיע הזמן שמדינת ישראל תפסיק לקנות את התעמולה הפלסטינית ותנטרל את הנשק להשתלטות על השטח במסווה של בתי ספר".

נגד כ־60 מבנים מסוג זה מתקיימים הליכים משפטיים, ובאופן עקרוני הם אמורים להיהרס. אך הרס של כל מבנה כזה הוא הליך מורכב, ולא פעם רשויות האכיפה מגלות נדיבות ומאפשרות לפלסטינים לנסות להסדיר את המבנים העברייניים, לפני שיינקטו נגדם הליכי פינוי והריסה.

לא רק ב"בתי הספר של ההתנגדות", אלה שהוקמו בבנייה זריזה בנקודות אסטרטגיות, מחנכים לשנאת יהודים. באוקטובר האחרון חשפנו במקור ראשון שאלה מתוך מבחן במתמטיקה בבית ספר בטולכרם. התלמידים התבקשו להשיב על השאלה הבאה: "חמאס יורה טיל במשקל 50 ק"ג לכיוון תל אל־רביע הכבושה, שבמרחק 90.25 קילומטרים. באיזו מהירות עליו לטוס, באיזה גובה מקסימלי, ומה הזמן שייקח לו להגיע לתל אל־רביע הכבושה". תל אל־רביע הוא שמה הערבי של תל־אביב. שאלה נוספת שנשאלו התלמידים: "אדם נושא על כתפיו ארון קבורה שמשקלו 200 ניוטון (יחידת מידה) ואורכו 2 מטר, בהלוויית שהיד במשקל 800 ניוטון. מרכז הכובד של השהיד הוא 0.5 מטר מהקצה השמאלי של הארון, כמו באיור. חשב את החוזק של כל אחת משתי הרגליים כדי שיוכלו להרים את הארון".

לפני כשנה, לרגל יום הולדתו של יאסר ערפאת, נערך בבית הספר המרכזי של חווארה שבשומרון "טקס השהיד". ברחבת בית הספר ניצבו מאות תלמידים לצד מוריהם, מנהליהם ובכירים במחלקת החינוך ברשות, בהם מנכ"ל משרד החינוך הפלסטיני בנפת שכם, וכן ראש עיריית חווארה. בטקס הניפו תלמידים את תמונותיהם של מחבלים ידועים ורבי מרצחים, בראשם השייח' אחמד יאסין, מנהיג חמאס שהיה אחראי על שורת פיגועי התאבדות וחוסל בידי ישראל ב־2004. תמונות נוספות שהונפו הם של דיא חמארשה, המחבל שביצע את פיגוע הירי בבני־ברק באוקטובר 2022, שבו נרצחו חמישה אנשים; ושל רעד חזאם, המחבל שביצע את הפיגוע ברחוב דיזנגוף בתל־אביב באפריל 2022, שבו נרצחו שלושה בני אדם.

באוקטובר 2022, לאחר חיסול המחבל עודאי תמימי שרצח את סמלת נועה לזר במחסום שועפאט, הכריז משרד החינוך של הרשות הפלסטינית על שביתה כללית כאות אבל על מות "השהיד הגיבור".

לא רק בבתי הספר היסודיים ובתיכונים הפלסטיניים מחנכים לתמיכה בטרור. בחודש מאי האחרון, במהלך הבחירות לאגודת הסטודנטים בביר־זית, הניפו פעילי תא חמאס באוניברסיטה שלט הערצה ל"גיבורי פעולת הבקעה", רוצחיה של משפחת די בחג הפסח האחרון.

אבלים על אל־עארורי

חמאס זוכה להזדהות לא רק בשטח הפלסטיני ביו"ש אלא גם בהצהרותיהם של בכירי הרשות. בכיר פת"ח ג'יבריל רג'וב, ממובילי "קמפיין הפרטנרים" של יוזמת ז'נבה, הביע צער על חיסולו בלבנון של בכיר חמאס סאלח אל־עארורי. "מותו של אל־עארורי הוא הפסד של פת"ח לפני שהוא הפסד של חמאס, זהו הפסד לתנועת השחרור הלאומית", אמר רג'וב. בחודש שעבר, בריאיון לערוץ הלבנוני "אל־מיאדין" אמר כי "אירועי 7 באוקטובר היו תגובה טבעית לדיכוי. האחראי לאירוע הוא הכיבוש ופשעיו. הפעולה הייתה חלק ממלחמת ההגנה הפלסטינית, וההתפרצות הבאה תתרחש בגדה".

איתמר מרכוס, מנהל מכון המחקר "מבט לתקשורת הפלסטינית", אומר כי "החינוך של הרשות הפלסטינית מעביר מסרים שמחזקים למעשה את הכוח של חמאס, וגורמים לבוגרי החינוך הזה להיות מזוהים איתו. ספרי הלימוד ברשות הפלסטינית הם אותם ספרים שנלמדו בעזה תחת חמאס או אונר"א. אלה אותם תכנים. זו מערכת חינוך שמטיפה לרצח יהודים ומטפחת את השאיפה להיות שהיד. טיפשות לחשוב שהיא תחליף את החינוך שהצמיח את מחבלי חמאס".

"צריך לפעול לשינוי משמעותי של כלל מערכת החינוך הפלסטינית", קורא ד"ר אלדד פרדו, חוקר ראשי במכון IMPACT-se לחקר הסובלנות והשלום בחינוך. "כמי שחקר את כלל מערכות החינוך בארץ – המגזריות, הכלליות, הערביות – וגם את החינוך הפלסטיני, אני יכול לומר שבאופן די אחיד, במערכת החינוך הישראלית מחנכים לשלום. ספרי הלימוד הפלסטיניים מבטאים את החזון של החברה. החזון שלנו הוא להקים מדינה יהודית, החזון שלהם הוא להעיף אותנו מפה. לכן אי אפשר לתת את מערכת החינוך בעזה לרשות, שהיא לא שונה. צריך לחנך שם ברוח הסכמי אברהם, שכולנו בני אברהם ובני המקום הזה. חינוך שישמור על המאפיינים של כל אוכלוסייה, אבל יציין את הקשר של היהודים לארץ, עוד לפני האסלאם".

The post "הרש"פ מנצלת את הילדים במוסדות החינוך כנשק לכל דבר" appeared first on מקור ראשון.